חופשה באזיקים

התיישבתי על המדרגות הקרות שכוסו בשלג והצתי לעצמי את הסיגריה הראשונה של הבוקר. השלכתי את הבדל הכי רחוק שיכולתי כדי לטשטש את עקבות הפשע. כשניסיתי להיכנס הביתה גיליתי לאסוני שהדלת ננעלה מבפנים, ואני בחליפת טרנינג וגרביים, קופא לי לאיטי. לא יכולתי לצלצל לאיש בגלל שבת קודש... בדמיוני כבר ראיתי איך מוציאים את גופתי הקפואה מתחת לערמת שלג... אמרתי לעצמי שאעשן את הסיגריה האחרונה שלי, כמו נידון למוות, ואקווה לטוב.

הספר "חופשה באזיקים" מתאר את מסעו המטלטל של יוני, גבר בן שישים, צולע בגלל פוליו ומנותח בליבו, שנעצר בשדה התעופה בניוארק בחשד שהבריח עובדות נפאליות תמורת תשלום. בהמתנה לגזר דינו הוא נשלח למאסר בית אצל משפחה חרדית בברוקלין, שם הוא מתוודע לעולם החרדי. על אף היותו חילוני גמור הוא מתאהב באנשי הקהילה שנרתמים לסייע לו.

במסעו פוגש יוני שלל דמויות צבעוניות, שחושפות בפניו עולמות שלא הכיר. הסיפור, המבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות, מציף סוגיות הקשורות לדת היהודית, לדתיים, לחילונים ולקשר ביניהם, כשהוא מתובל בהומור ובתובנות על החיים עצמם.

יוני עפר, יליד יפו, 1955, הוא פעיל חברתי, בעיקר בקרב נכים. בשנים האחרונות הוא מסייע בהתנדבות לנכים ולגמלאים, ובין היתר משמש כבמאי בתיאטרון גמלאים. זהו ספרו הרביעי של יוני עפר. קדמו לו ספריו: "הפקה עצמית", "תחתיות הכלב" ו"נקדימון". בעברו כתב גם ארבעה מחזות לתיאטרון: "צלילים", "פיל לבן מנומר", "פוזה" ו"לא נח כללי".

טיול אבוד

בגיל שישים ועוד חצי שנה מצאתי את עצמי,ללא כל הכנה מוקדמת, בבית החולים של כלא אסקס בניו ג'רזי. בית חולים, בגלל שיש לי פוליו וסוכרת וחמישה חודשים לפני כן חתכו לי את החזה כדי להחליף ארבעה עורקים; בית כלא, בגלל הטמטום שלי. רציתי לעשות כמה ירוקים מהברחה של איזו מטפלת נפאלית לארצות הברית; וניו ג'רזי, בגלל ששינינו את הטיסה, כי טייסי אל על החליטו לשבות באותו יום. ככה זה. הרבה נסיבות הביאו אותי למקום הזה.

אל החוויה המפוקפקת הזו הצטרף עוד מבריח דגול - ניקי - חברי ומחותני, שגם הוא צירף לנסיעתו מטפלת נפאלית - וכך היינו ארבעה. בדרך לבית חולים באסקס, שכל קשר בינו לבין מוסד רפואי מקרי בהחלט, הספקנו להיעצר על ידי משטרת ההגירה, לישון לילה בבית מעצר מוזר ולהיחקר. בנפרד.

הכול התחיל בבוקר קריר עתיצאנו ניקי ואנוכי לכיוון נמל התעופה בן גוריון. בדרך קיבל ניקי הודעה לנייד, שהטיסה שלנו מבוטלת ושאנחנו יכולים לטוס באותו לילה בטיסה חלופית של אל על. כשפגשנו את הבנות, כפי שסיכמנו, בתחנת הדלק ליד בן גוריון, החלטנו להמשיך לשדה כדי לברר על טיסות אחרות.

הוצעו לנו טיסה לא ישירה דרך לונדון או טיסה ישירה לניוארק ניו ג'רזי בחברת יונייטד האמריקאית. כמובן, בחרנו באפשרות השנייה ונאלצנו לחכות רק מעט זמן בטרמינל. הטיסה עברה בשלום, וכשהגענו לניוארק - כפי שקורה בכל שדה תעופה שבו אני נוחת - חיכינו לסְקוּטֶר הנכים שלי, שהוא גרסה קצת יותר נוחה לכיסא גלגלים ממונע. הסקוטר לא הגיע, והמטפלות סחבו אותי ואת ניקי על כיסאות גלגלים עד למסדרון שלפני עמדת משטרת ההגירה. בעודנו ממתינים הבחנתי בעובד נמל שגרר את הסקוטר שלי, ללא סוללה. אוי האמריקאים האלה, חשבתי בליבי, אלה שמתגאים שאצלם הנגישות היא במקום ראשון, אלה שנותנים עדיפות ראשונה לנכים - והינה אנחנו מחכים כבר יותר מארבעים דקות.

לבסוף הגיעה הסוללה המיוחלת, והתגלגלנו לעבר עמדת ההגירה, מלאי ביטחון עצמי. בעמדה ישבו כמה שוטרים קשוחים שרצו את טביעת האצבע שלנו. התחלתי להרגיש שמשהו כאן לא הולך חלק. השוטר אמר משהו כמו, "המכונה של הטביעות לא עובדת" וסימן בידו לכמה שוטרי הגירה שליוו את ארבעתנו למשרדים שמעבר לדלפק.

תחילה לקחו את הנפאליות כל אחת בנפרד לשני חדרים סמוכים והותירו את ניקי ואותי לשבת בשני קצות האולם. עשיתי לו פרצופים, והוא צחק, כאילו שום דבר לא מפריע לנו, ועוד מעט נתפוס מונית למנהטן ונתחיל את הטיול המיוחל.

זה לא קרה. שני חוקרים ליוו את ניקי לחדר החקירות, בעודי מסתובב על הסקוטר בחדר ההמתנה ורואה כל מיני מקסיקנים ואנשים בעלי עיניים מלוכסנות יוצאים כשעיניהם דומעות. אט־אט התחלתי לעכל שאנחנו בצרה, אבל שיחקתי אותה קוּל. במעלה הכרס הרגשתי שהטיול הזה אבוד. הרי נדברתי לפגוש את בתי, בעלה ונכדתי בת השנתיים בניו אורלינס, כדי לבלות חופשה משפחתית קצרה, ומשם להמשיך עם ניקי למסע שיביא אותנו לבסוף לניו יורק ולישראל. פתאום רציתי כל כך להיות בארץ. אבל ביטלתי את חששותיי וסיפרתי לעצמי שאני פרנואיד.

בחלוף דקות ספורות הוצאו שתי הבנות לחדר ההמתנה, כשהן בוכות. המטפלת שלי לא השכילה לנגב את הדמעות, וחזית חולצתה הייתה רטובה. ניסיתי לסמן להן עם הידיים ועם הפרצוף, מה קורה? אולם הן השפילו את עיניהן ולא אמרו דבר. התנעתי את הסקוטר ולמרות הסכנה שבדבר ניגשתי אליהן. המטפלת של ניקי אמרה שהוא סיפר הכול, ושמגרשים אותן לנפאל. כשחזרתי למקומי בקצה חדר ההמתנה, ניקי הוצא אליו. זהו - תורי הגיע. מה לעשות? התלבטתי אם להודות בכול כמו חברי או להכחיש כל קשר לעניין.

לפתע יצאו שני חוקרים מאחד החדרים ודחפו קלות את ניקי ואת שתי הבנות שוב לחדר החקירות, הפעם יחד. למה אותי לא חוקרים? שאלתי כמעט בקול רם, ומפלס הדאגה טיפס במעלה גרוני. שלושתם יצאו אחרי כרבע שעה. הבנות נלקחו לקצה המרוחק ממני, וניקי הוכנס לאחד התאים. או אז התפנו שני החוקרים לקרוא בשמי. אחד מהם דמה שתי טיפות מים לעברי לידר, והאחר, בחור מוצק ושחרחר שבתג הזיהוי שלו התנוסס השם המחייב: זגורי.

החקירה שלי הייתה קצרה. הם אמרו שהם יודעים הכול, ושאני ראש רשת הברחה של נפאלים לארצות הברית. אני? חשבתי לעצמי. ראש רשת הברחה? הרי בסך הכול רציתי לממן את הנסיעה לבתי ומשפחתה, איך זה צמח לממדים כאלה? הם דיברו על סכומים אסטרונומיים שקיבלתי מכל מיני מטפלים ומטפלות נפאלים. אני מצידי דבקתי באמת. החבר'ה האלה לא נתנו לי אפשרות להתקשר לעורך דין ואפילו לא היו מוכנים לתת לי לדבר עם בנותיי, לא עם זו שבארצות הברית ולא עם זו שבארץ. רק נתנו לי לצאת, בליווי שני קצינים, אל מחוץ לשדה התעופה, כדי לעשן.

אחרי שלא הודיתי במעשיי, הכניסו אותי לתא ואמרו לי שבבוקר יטפלו בי. התא במשרדי ההגירה בשדה התעופה היה די גדול, וניצבו בו שני ספסלים מחוברים לשני קירות, כשעל כל אחד מהם מזרן בעובי של כמה מילימטרים. אני, עם כל בעיות הפוליו שלי, לא הצלחתי להתמקם, כך שנותרתי לשבת על הסקוטר . כשהבחנתי שדלת התא אינה סגורה לגמרי הסעתי את עצמי החוצה. שוב הייתי בחדר ההמתנה, אלא שהפעם בדלפק הקבלה לא היה איש. מייד עלתה בי המחשבה שאני יכול לברוח, אך ביטלתי אותה במהירות, כי הדרכון וכל הציוד שלי נלקחו ממני, וכך גם הכסף.

עשיתי רונדלים במשרדי ההגירה ואז ראיתי את התא של ניקי. נאחזתי בסורגים והנפתי את עצמי למצב שאוכל לראות אותו. הוא שכב על הקיר שמול הסורג, גבו מופנה אליי. "פססס, פססס," לחששתי כלפיו. הוא לא זז. "ניקי," הגברתי מעט את קולי והבהלתי את עצמי בשל הדממה ששררה במקום, אך הוא עדיין לא זז. חשבתי שהוא כועס עליי, שהוא חושב שאני הכנסתי אותו למצב הזה. אבל אז נזכרתי בשיחה שלנו שבה ביקש להצטרף אליי לנסיעתי, למרות שאמרתי לו שאני נוסע לבלות חופשה עם בתי ומשפחתה. הורדתי את עצמי מהסורגים וחזרתי לתא שלי, לספר שלי.

פתאום חשתי שמישהו מטלטל את כתפיי בעדינות. הסתבר שנרדמתי על הסקוטר, ושהספר נשר לרצפת התא. הרמתי את ראשי וראיתי קצינת הגירה חייכנית ושמנמנה. "תכף יחליטו על גורלכם," בישרה לי, "יש עורכי דין שאמורים לתת לנו תשובה, אני משוכנעת שיגרשו אתכם בחזרה לישראל עוד היום."

היא הלכה וחזרה אחרי כמה דקות עם צ'יפס שמנוני בשקית אטומה ועם עוד כמה שקיות דוחות. "ארוחת בוקר - כדי שתוכל לקחת את התרופות," הסבירה.

ביקשתי לצאת לעשן סיגריה, והיא ארגנה שני שומרים שיתלוו אליי מחוץ לשדה. שאפתי מלוא ריאותיי שתי סיגריות בשרשרת והוחזרתי לתא. בהזדמנות זו לקחו ממני את הסקוטר ונעלו את הדלת. "זה סימן רע, או שפשוט החליפו את הסוהרים?" חשבתי בקול רם. נכנסתי לשירותים ודפקתי על הקיר כדי לתקשר עם ניקי. הוא לא ענה. ראיתי אותו הרי באמצע הלילה, לא זז ולא מגיב, ועכשיו, הוא לא עונה לי - מה זה יכול להיות??? נשכבתי על הספסל, אחרי שהצלחתי להעביר את המעיל לרשותי ופרסתי אותו על המזרן הדק מן הדק, ואחרי שני עמודים בספר נרדמתי.

התעוררתי שוב כשאיזה קצין חדש ולא מוכר מטלטל אותי. הבחור היה שחור ומוצק ודיבר איתי אנגלית לא מובנת. הבהרתי לו שאני לא מבין אותו, והוא יצא וקרא לאותו זגורי, שפצח בעברית ואמר לי שאת ניקי שולחים הביתה בעוד שעתיים ואותי באחת־עשרה בלילה. נשמתי לרווחה וביקשתי שמירה כדי לצאת לעשן סיגריה. הוא אפילו לא ענה לי ונעל את דלת התא. חזרתי לספר ושקעתי בו, כשאני מעט רגוע לאור העובדה שבעוד כמה שעות כבר אהיה על המטוס שיחזיר אותי הביתה. כך אספיק להודיע לבתי בכורתי שיצאו לחופשה בלעדיי. אבל הראש סירב להשלים עם כך שאנחנו כבר כמעט עשרים וארבע שעות עצורים, ואיש לא הודיע למשפחותינו.

"זגורי, זגורי," צעקתי כשאני נעמד ליד דלת התא.

הוא בא במהירות. שיתפתי אותו בחששותיי, והוא אמר שהוא מטפל בזה. נרגעתי - הרי זגורי הוא משלנו, הוא בטח רוצה בטובתי. כל מה שרציתי היה להודיע לאחד מבני משפחתי שהייתי עצור ושאני חוזר ארצה.