מלכה בשר ודם - חלק ב'

חלקו השני של הרומן ההיסטורי מלכה בשר ודם עוסק בתקופה מהכתרתה של שלומית אלכסנדרה ועד יום מותה. רוחו של דוד המלך ממשיכה ללוות את שלומית, להדריך אותה אך גם להתעלל בה, עד לערש הדווי שלה. הסוף מפתיע ובלתי־צפוי.

בנוסף לשלומית ממשיכות לככב בחלק זה דמויות שהכרנו בחלק הראשון. כמו אחיה התאום של שלומית החכם שמעון בן שטח המשדרג את ביצועיו בצייד מכשפות.

אנטיפס האדומי עדיין אוהב את הלנה היפה ובנו טלמכוס. הוא ממשיך לכתוב את יומנו ולשלם על נקמתו בריבית קצוצה תרתי משמע.

דמויות חדשות מצטרפות לסיפור. בהם חוני המכשף הגדול בתולדות העם היהודי. שמשון ודלילה האריות המלכותיים הסועדים את ליבם באויבי המלכות.

אהבות שנאות ונקמות גדולות מהחיים. וכמובן לוח השנה האלוהי של חנוך, לוח השנה הטוב והמדויק ביותר שנברא מעולם.

הכול נכתב בספרים שנתגלו בארכיונו האבוד של ניקולאוס איש דמשק, והגיעו לידי הסופר בועז רוזמרין, כדי שיחלוק אותם עם קוראיו.

ולקינוח סיפור חילוצו המופלא של הארכיון האבוד מצפון סוריה בשטח שהיה נתון לשליטת ארגון הטרור המדינה האסלאמית (דאע”ש).

ינאי

צוואת המלך המנוח הוקראה ברחבת המקדש. אימא ואני היינו המומים – לא הייתה זו הצוואה שלה ציפינו. אני התעשתי ראשון, "אימא, קראי מייד לאבשלום ולאדוניה, אנו חייבים לסכל את הכתרתם של יהודה אריסטובולוס ושלומית אלכסנדרה."

התכנסנו בלשכתה של אימא. היא הקריאה באוזנינו את הצוואה

שבה נכתב כי המלך הוריש לה את הממלכה, "זוהי צוואת המלך האמיתית!" אמרה אימא, עיניה רושפות והבעת זעם ותסכול ניכרה היטב על פניה.

"אבל הצוואה שהוקראה ברחבת המקדש, היא הצוואה שהקריא לנו המלך בכנס המשפחתי..." תהה אבשלום.

"כן," השיבה אימא, "אך המלך החליף את צוואתו לפני שחלה שלומית אלכסנדרה ניצלה את מצבו הבריאותי והחליפה את הצוואה בעזרת מלחך הפנכה שלה אנטיפס, שקיבל בתמורה את המינוי להיות מנהל הארמון."

"מתי ואיך כל זה נודע לך?"

"אבשלום! זה נודע לי היום אחרי הקראת הצוואה. לא אפרט איך

נודע לי."

"אבשה, אנחנו מבזבזים זמן," הייתי קצר רוח, "עלינו לעזור לאימא להשיב את הגזלה ולא לעסוק בשאלות מיותרות."

"אבשלום," אמרה אימא, "אתה תוביל את הגדוד הראשון אל הארמון, תכבוש אותו בהפתעה כאשר שעריו פתוחים. כך אשיב לעצמי את הגזלה!"

"זכרו מה שאמר לנו אנטיגונוס," הייתי נלהב, "המעז מנצח."

"מעניין, אחי הצעיר!" אמר אדוניה בלעג, "אין פלא שאתה כה

נלהב להשיב את הגזלה. הרי אימא הבטיחה לך את המלוכה. אתה מנדב את ראשינו כדי שיהיו הדום לכס מלכותך," הוא שואף למלוכה וישלם על כך.

"התבייש לך, טווס," קרא אבשלום בלהט, "יש דברים נעלים יותר מנוצותיך ומההיבריס שלך. איך אתה מעז לפקפק בדבריה של

אימא?"

"אני מפקפק בכל דבר שינאי נלהב ממנו," השיב אדוניה בלהט,

"זכרו, הרי אריסטובולוס שונא אותנו ואת אימא. אם ניכשל, לא יהיה מאושר ממנו לערוף את ראשינו. עשו את המהפכה בלעדיי." אבשלום זינק על אדוניה והכריעו ארצה, "ינאי, הבא לי חבלים כדי לקשור אותו ופיסת בד כדי לסתום את פיו. הוא יישאר כבול כאן עד שנשיב את הגזלה. הטווס יכול להפוך לציפור שיר שתזמר באוזניהם של אריסטובולוס ושלומית אלכסנדרה," כאשר נשיב את הגזלה אערוף את ראשו.

"אבשלום!" פקדה אימא, "שחרר את אדוניה מייד! הוא יהיה שותף נאמן להשבת הגזלה, הלא כן, אדוניה?"

"כן," חרחר אדוניה. אבשלום שחרר אותו, והוא קם על רגליו כשהוא מיישר את טוניקת המשי המפוארת שלו ואת ענק הזהב שענד לצווארו. כל עוד אימא בחיים גם הטווס יחיה.

"שלושתנו נתכנן את כיבוש הארמון," אמר אבשלום, "אני אוביל את הגדוד הראשון, לגזלנים אל תהי תקווה."

למוחרת ההכתרה, בתום התכנונים וההכנות, היה הגדוד הראשון חמוש ומוכן לתנועה במחנהו שעל הר הזיתים. הטריבון אבשלום סימן בדגל לשרי המאה, וביניהם אני ואדוניה, להתחיל בתנועה מהירה אל שער שושן, השער המזרחי של הר הבית. הקנטוריה הראשונה השתלטה על השער, הגדוד זרם לרחבת המקדש.

אימא חיכתה לנו שם.

"אימא," שאלתי, "למה לא שיתפת את אנטיגונוס בתוכנית לפני

שהלך להישבע אמונים?"

"הצלחת התוכנית תלויה בהפתעה, אנטיגונוס היה יכול להכשילה. בכל מקרה הייתי צריכה להציע לו את המלוכה. אני מקווה שאחרי שאבשלום ישתלט על הארמון, נשבה את אנטיגונוס, והוא יצטרף אלינו ויקבל אותך כמלך."

שלומית

הדקות שעברו מאז הזעקתי את אנטיגונוס ועד הגיעו לחדר הכס

היו הארוכות בחיי. פניתי אליו בבהילות, "אימך ואחיך הצעירים לא באו להישבע אמונים, מה משמעות הדבר?"

"אינני יודע, אך אנו חייבים לנקוט כמה אמצעי זהירות."

"אילו אמצעים?"

"הזמן קצר, אין זמן להסברים. אם אתם סומכים עליי, תנו לי לנהל זאת."

"אנחנו סומכים עליך."

"את מדברת גם בשמי?" פנה אליי אריסטובולוס בכעס.

"אישי! אין זה הזמן למשחקי גאווה. אנטיגונוס הוא האיש הנכון במצב זה. רק ברית השלושה תציל את מלכותך. הזמן דוחק."

"כרגיל את צודקת," רטן המלך.

"חכו לי בחדר המועצה," אמר אנטיגונוס, "דאגו לכך שיהיו שם טוניקות קרב וכן הנשק האישי של כל אחד מאיתנו."

אנטיגונוס עזב במהירות את חדר הכס.

אנטיגונוס

"סגור מייד את כל שערי הארמון והצב את אנשיך במגדלי השערים ועל החומות. על כל חיילי המשמר להיות מוכנים ללחימה." מפקד משמר הארמון אץ למלא את פקודתי.

עליתי למגדל השער הראשי והשקפתי על סביבותיי. חיילים נראו מתקרבים אל הארמון משני כיוונים. מתחת לציצת הקסדה של החייל המוביל לשער הראשי זיהיתי את אחי אבשלום, אחד מששת הטריבונים הצבאיים של לגיון יהודה. הוא התקרב עד למרחק של כמאה אמה מהשער ונעצר שם.

"קיווית שהשער יהיה פתוח ותכבוש את הארמון בקלות," רעמתי בקולי, "גם החיילים ששלחת לשערים האחרים ימצאו אותם נעולים."

אבשלום הרהר זמן קצר ואז הסיר את קסדתו ופקד על הקשתים: "היסוגו מאתיים אמה והניחו את קשתותיכם ואת אשפות החיצים שלכם על אבני המרצפת."

גם אני פקדתי על הקשתים שאיתי להניח את קשתותיהם. "אחי, מה מביא אח לקום על אחיו?" שוב רעם קולי.

"אחי," רעם קולו של אבשלום, "אימא, שהיא המלכה לפי צוואתו החוקית של אבא, נשבעה שתכתיר אותך למלך ואת אשתך למלכה, אם תגיעו לרחבת בית המקדש."

"אחי, מסור לאימא שנשבעתי אמונים למלך החוקי לפי הצוואה החוקית של אבא. בשם המלך כמפקדך, אני פוקד עליך ועל כל החיילים שבפיקודך להניח את נשקכם."

"אחי, אני מציית רק למלכה החוקית וגם אתה חייב לעשות זאת. אם לא תעשה זאת, אראה בך אויב."

"לעולם לא אראה בך אויב. אתה אח שטעה. אני עוד מקווה שתכיר בטעותך."

"לא תוכלו לצאת מהארמון."

"ואתה לא תוכל להבקיע אליו," אבשלום והקנטוריה הראשונה סבו על עקבותיהם. הקנטוריה השלישית נשארה בעמדותיה מול השער.

ירדתי במדרגות מגדל השער. בתחתיתו חיכה לי מפקד המשמר.

"אני אהיה בחדר המועצה עם המלך והמלכה, אתה נשאר המפקד כאן על החומה ועל השערים. הכן רצים לדווח לי על כל שינוי במצב, אפילו הקטן ביותר. שלח חמישה רצים שימתינו ליד דלת חדר המועצה."

"כן המפקד," העפתי מבט חטוף בפניו של מפקד המשמר, במצב הזה עלולות לצוץ מחשבות בגידה אצל הטובים שבאנשים. הגעתי לחדר המועצה בארמון.

"כולנו נלבש טוניקות קרב ונחגור את נשקנו," הוריתי.

שלומית פשטה את שמלתה והחליפה גם את אזור חלציה באזור נוח יותר לתנועה. העפתי מבט חטוף בעירומה הנפלא. נזכרתי בלילות המים הגנובים ובימי האהבה שלנו ברומא. זה לא הזמן לכך נזפתי בעצמי. כשפשטתי את הטוניקה הארוכה שלי, הגניבה שלומית מבט בגופי העירום. הרחתי את תשוקתה. נתתי בה מבט חמור האומר, זה לא הזמן לכך!

גם אריסטובולוס פשט את הטוניקה שלו. שלומית לא העיפה בעירומו אפילו מבט קצר. אין לי ספק שהקנאה בערה בו.

כולנו לבשנו טוניקות קרב קצרות ועליהן עטינו שריון, חבשנו קסדות לראשנו ואחר כך חגרנו את נשקינו. מערכת הנשק של שלומית הייתה זו שניתנה לה במתנה על ידי קליאופטרה אאורגטיס מלכת מצרים. גם היום, עשר שנים לאחר ביקורה במצרים, המערכת המבריקה התאימה עדיין למידות גופה בצורה מושלמת. היא נראתה כמו אתנה אלת המלחמה והבעת פניה העידה שהיא שחררה מתוכה את ארטמיס האכזרית שלה. ראיתי בכך סימן לטובה – היא תילחם בחירוף נפש על מלכותה.

שלומית

סיימנו לחגור את נשקינו והתיישבנו סביב השולחן בחדר המועצה.

"אנחנו במצור של הגדוד הראשון ליהודה בפיקודו של אבשלום," דיווח לנו אנטיגונוס.

"זה מעשה ידיה של הזאבה," לחיי בערו, "הגורים לבדם אינם מסוגלים לכך."

"גם אני גור של הזאבה," הגיב אנטיגונוס בחריפות, "וכך גם אישך. אני דורש שלא נשתמש בכינויים שאינם ראויים."

"סלח לי, אנטיגונוס, אני עדיין נסערת, אך אתה צודק."

אנטיגונוס מסר דיווח על שיחתו עם אבשלום, שכללה כמובן את הצעתה של אפרת אלקטרה – אם יצטרף למרד, היא תמליך אותו ואת לבנת.

"לא הבנתי... למה סירבת להצעת המלוכה?" שאל אריסטובולוס בחשדנות.

"נשבעתי לך אמונים, ואני שואף בכל ליבי למנוע שפיכת דם יהודי ובמיוחד דם חשמונאי."

"אחי הצדיק, איך תמנע זאת?"

"עדיין אינני יודע, אך אעשה כל מאמץ."

"אנטיגונוס," הבטתי בו במבט אוהד, "עד עכשיו פעלת נכון. אישי ואני נותנים בך אמון מוחלט."

"דברי בשמך בלבד," רטן אריסטובולוס.

"אישי!" נתתי בו מבט קשה, "לאנטיגונוס הוצעה המלוכה, והוא בחר בך. בהכירי את אימך אני יודעת שאילולא היה אנטיגונוס נאמן לנו בכל ליבו, היו הראשים של שנינו מתגוללים עכשיו בחול," אריסטובולוס נתן באחיו מבט מלא חרטה ובקשת סליחה, אנטיגונוס החזיר לו מבט האומר סלחתי על חוסר האמון שלך.

"אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה ליד זה!" הבטתי ישירות בעיני שני הגברים שישבו מולי בחדר המועצה. המלך כחכח בגרונו, "רק את ואני ניתלה זה לצד זה!" הוא העיר בסרקזם.

"אחי, אתה מבזבז זמן יקר בחשדות!" הגיב אנטיגונוס בחריפות, "אומנם אבשלום נכשל בניסיונו לכבוש את הארמון, אך נכון לרגע זה אנחנו במצור, ואימא תתכנן במהרה את המהלך הבא."

"מי לנו ומי לצרינו?" שאלתי את אנטיגונוס.

"לצידנו עומד משמר הארמון בלבד. לצידם עומד הגדוד הראשון, הגדוד המובחר של לגיון יהודה."

"מה עם השני ליהודה במצודת הבירה?" זיק של תקווה ניצת בעיניו של אריסטובולוס.

"אין לדעת, הם כנראה שולטים בהר הבית," אנטיגונוס השיב נחרצות, "הרי אבשלום הציע לי להגיע לשם. אם כך, ייתכן שהם שולטים גם במצודת הבירה הסמוכה, ואז הגדוד השני איתם." אכזבה נראתה בעיני אריסטובולוס, "מה קורה עם שאר שמונת הגדודים העבריים?"

"הם חונים בשני מחנות סמוכים מחוץ לירושלים ועוד לא הושבעו. אנחנו חייבים להשתלט עליהם ולהשביעם לפני שתעשה זאת אימי, אין דרך אחרת!" השיב אנטיגונוס.

"יש לך דרך לצאת מהארמון הנצור?"

"עדיין לא," אנטיגונוס הביט במלך הנואש, "אחי, שנינו סוסי מלחמה ותיקים ולרשותנו עומדת היועצת החכמה בעולם."

זה הזמן לחשוף את סוד המנהרות, "ישנן שתי מנהרות סודיות לארמון. הזאבה... סליחה, אפרת, היא שתכננה אותן בזמן בניית הארמון. היא סבורה כנראה שרק היא יודעת עליהן."

"איך את יודעת עליהן?" חשדנותו הרדופה של אריסטובולוס שוב הרתיחה אותי.

"למפקדת המודיעין יש מקורות חסויים משלה!" התרסתי מולו. וכי הייתי צריכה לספר לו על המשימה שהטיל עליי אפמינונדס בהכשרת המודיעין שעברתי באלכסנדריה?

"שלומית, לאן מובילות המנהרות האלה?" אין ספק! אנטיגונוס הוא האיש הנכון לפקד, הוא שואל את השאלות הנכונות ולא עוסק בהבלים.

"הראשונה מובילה למגדל סטראטון במצודת הבירה, השנייה מובילה לגיא בן הינום."

"ואיך נכנסים למנהרות?" חקר אנטיגונוס.

"באחד ממרתפי הארמון ישנם שני קירות מנוגדים חלולים, הם אמורים להתפרק בכמה מכות מקבת."

אנטיגונוס הרהר זמן קצר, "המנהרה למגדל סטראטון אינה מתאימה לנו, איננו יודעים אם המורדים שולטים שם, ומשמר הארמון קטן ואינו מסוגל לכבוש את המקום. אנחנו עלולים להישאר ללא חיילים."

"אפרת אלקטרה," התערב אריסטובולוס, "מכירה את המנהרות הסודיות, אם הגדוד שם בצד שלה, הם יחכו לנו."

"נשארה המנהרה לגיא בן הינום!" פסק אנטיגונוס.

"אחי ומפקדת המודיעין," אריסטובולוס דיבר בקול נמוך, "איני במיטבי היום ואני מרגיש שאני מפריע לכם, לכן רק אקשיב," לפחות הוא הגיע להחלטה הנכונה.

"אחי, אני מכבד את החלטתך. לא כל אדם יכול לנצח את ההיבריס שלו," השתררה שתיקה קצרה, ואנטיגונוס המשיך, "ומה מסתיר את הפתח החיצוני של המנהרה בגיא בן הינום?"

"קיר אבנים של טֵרָסָה, גם הוא אמור להתפרק במכות מקבת."

"האם המנהרה הזו מספיק גבוהה ורחבה כדי להוליך סוס באפסר?"

"כן, רוחבה שלוש אמות ומחצה וגובהה שש, המדרגות במנהרה

ואל המרתף בנויות לפסיעת סוס."

"מפקדת המודיעין, עשית מלאכה מצוינת, כמו בכיבוש חברון. המנהרה הזאת היא המפתח לניצחוננו. כתבי למפקד המשמר מכתב בהול, 'הכן מאה ועשרים רגלים ולהם עשרים לפידים דולקים ומקבת. בנוסף עוד עשרה פרשים, וכן גם את הסוס של אנטיגונוס. את כל הכבודה הזאת עליך לשלוח לדלת המרתף.' את כמובן תכתבי היכן היא," פנה אליי. כתבתי את המכתב ושלחתי אותו בידיו של רץ למפקד המשמר.

"שלומית, "פקד אנטיגונוס, "את תובילי את החיילים לפתח של המנהרה בגיא בן הינום."

"מה עם שר המאה שלהם?"

"אם אבשלום יפגוש בו בפתח המנהרה, ייתכן שהוא יציע לו הצעה מפתה, כמו שהציע לי..."

"על שלומית אתה סומך יותר מאשר עליי?" אריסטובולוס כבר לא יכול היה להבליג והתפרץ.

"אתה המלך, הסמל, במצב הנוכחי אסור לך להיפגע."

"ולמלכה מותר להיפגע?"

"במצב הזה היא חשובה פחות מהמלך."

"אריסטובולוס!" זעמתי, "אנטיגונוס הוא המפקד כאן, הבטחת להחריש בעת הזאת."

"אשתדל להתאפק, אך בכל זאת, אחי, אולי יש לך תפקיד בשבילי חוץ מאשר להיות האתרוג בסוכה שכולם שומרים עליו?" קולו של אריסטובולוס היה שקט.

"יש," השיב אנטיגונוס, "צא עכשיו וקח את הפיקוד על משמר הארמון, אך אל תסכן את עצמך."

"ומה עם מפקד המשמר הנוכחי?"

"הוא יהיה סגנך, נוכחותך תרתיע אותו ממחשבות בגידה." אריסטובולוס יצא.