הספר של מורה הלחימה

מהו הניצחון הגדול ביותר עבור לוחם? מתי יש להניף את האגרוף ומתי אסור ללחוץ על ההדק? האם ניתן להכשיר כל אדם להיות לוחם?

כאשר הפתרון האלים הוא המתבקש, לכאורה, והלוחם מצליח להימנע מפעולה אלימה – הוא זוכה בניצחון הגדול ביותר. לא כל מצב של סכנה חייב להתממש כקרב, ולמעשה, במרבית המקרים הפתרון האלים אינו מחויב המציאות. עם זאת, במקרים הנדירים שבהם העימות הוא בלתי נמנע – צריך לנצח בו.

ספר זה מרכז עשרות שנות ניסיון בהוראת לחימה, והוא נכתב עבור מורי לחימה או עבור אלה שרוצים להפוך למורים, מתוך מטרה לכוונם ולעורר בהם מחשבה. כמו כן, הספר מסייע בבחירת המורה הנכון ומעניק כלים מסוגים שונים. בספר שלושה שערים: שער המורה – ובו היכרות עם עולם אומנויות הלחימה, תפקידו ומאפייניו של המורה הטוב. שער ההוראה – ובו התמקדות מקיפה בחלקי ההוראה השונים – על כל היבטיהם. שער התלמיד – ובו מוצגות אוכלוסיות התלמידים השונות על המאפיינים הייחודיים לכל אחת מהן.

בני מאיר הקדיש את חייו להכשרה ולהדרכה של לוחמים ושל מדריכי לחימה במערכת הביטחון הישראלית. עוסק זה ארבעים שנה בהדרכת הלוחמים הטובים ביותר שיש לנו, מומחה באומנויות לחימה ובשיפור ביצועים אנושיים. יכולת תגובה, פיתוח כוח ותפקוד במצבי לחץ, הם חלק מהתחומים שבהם התמחה לאורך השנים.

פתח דבר

אני מורה לחימה, וספר זה הוא תמצית הידע שצברתי במשך ארבעים ושש שנות עיסוק בלחימה ובאומנויות לחימה, מגיל שתים־עשרה ועד היום, כשאני בן חמישים ושמונה.

מוסשי, הלוחם היפני האגדי, היה כבן שישים כשפרש לכתוב את ספרו המפורסם, ספר חמש הטבעות. אף ששנינו החלטנו, כל אחד בזמנו, לכתוב ספר כשאנחנו בערך בני אותו הגיל, אני רחוק מאוד מלהיות מוסשי. בשונה ממנו, אני הקדשתי את חיי להדרכה, ולא ללחימה. לאורך עשרות שנים הכשרתי אלפי לוחמים שהשתתפו במבצעים, בקרבות ובמלחמות. ביצעתי תחקירים רבים שנערכו אחרי פעולות מבצעיות, השתתפתי בתחקירים כאלה ושמעתי חוויות מהקרב ממקור ראשון.

במהלך דרכי התאמנתי בקראטה קיוקושין והגעתי עד לדרגת חגורה שחורה. התאמנתי באומנות לחימה משולבת בשיטת "דניס הישרדות" עד לדרגת דאן 7. הייתי אחראי על הלוחמה בשב"כ, שם הכשרתי עשרות מדריכים ואלפי לוחמים. במשך עשרות שנים הדרכתי את יחידות המבצעים המיוחדים בחיל המודיעין, בחיל האוויר ובשב"כ. הדרכתי בחוגים לילדים, לנוער ולמבוגרים. הייתי לוחם, מאבטח ומנהל ביטחון בשגרירות ובשדות תעופה. הייתי אחראי על הביטחון הישראלי באחת ממדינות ערב בשנות האינתיפאדה השנייה, ומייד לאחר מכן ביבשת אסיה. שירתּי כמנהל בכיר בשב"כ, התמחיתי באימון גופני ובפרט באימון כוח ואני חבר הנהגה של אחד מארגוני הכושר הנחשבים בעולם – StrongFirst. לאחר פרישתי משירות המדינה הקמתי וניהלתי חברת סטארט־אפ. יש לי תואר שני מאוניברסיטת תל אביב ביישוב סכסוכים ולמדתי אומנות. נישאתי והקמתי משפחה; יש לנו שלושה בנים בוגרים.

לאורך השנים קיבלתי אין־ספור משובים על תכנים שלימדתי בעצמי או שלימדו מדריכים שבאחריותי. קיבלתי גם לא מעט משובים על מאפייני ההדרכה שלי – חלקם לאחר שנים רבות, מתלמידים שבגרו ומצאו לנכון לשתף אותי, ולפעמים גם המציאו סיפורים שאני מקפיד להכחיש או לפחות לא לאשר שקרו באמת. לפעמים הקשבתי בגאווה, לפעמים בקנאה ומדי פעם גם בחרטה. כישלון של חניך בפעולה מבצעית, שהתוצאה שלו היא טרגית לפעמים, גורם לתחושת כישלון. כאשר תלמיד אינו מצליח במשימה, עבורי נכשלתי כמדריך. תחושה זו מטלטלת הרבה יותר מאשר תחושת הגאווה שעולה בי כאשר תלמיד מצליח.

היו לי לא מעט כישלונות משלי בחיים, ונושא זה יכול לאכלס לבדו ספר נפרד. אולם אני מאמין שהכישלונות שלי היו חלק בלתי נמנע מתהליך הלימוד שלי. כישלון שמגיע במהלך עבודה שנובעת מאמונה בצדקת הדרך – כשחשבתי שאני יודע מהי הדרך – הוא לפעמים בלתי נמנע. מה גם שהייתי רק בתחילת הדרך, צעיר וחסר ניסיון, ובלי יד מכוונת.

במבט לאחור על השנים הראשונות שבהן הדרכתי, אחד הדברים שהם כישלון בעיניי הוא כאשר עוררתי במתאמנים סלידה מאומנות הלחימה. הייתי מדריך קשוח ונוקשה, לא מתפשר וכזה שמביא את התלמיד עד לקצה ומעבר לו. בדיעבד הקשיחות לא תמיד הייתה במידה הראויה. עם השנים, ובייחוד אחרי שקיבלתי אחריות לתורת הלחימה ולתורת ההדרכה בארגון (וכנראה גם התבגרתי, שלא לומר הזדקנתי), כבשתי דרכים חדשות וטובות יותר – הן לעצמי כמדריך הן למדריכים שהכשרתי וחנכתי לאורך השנים.

ואכן, אחד הדברים שמסיבים לי הרבה נחת הוא הקשר עם צוות המדריכים שהקמתי וניהלתי בשנות התשעים של המאה הקודמת. בצוות היו מדריכים שאת חלקם גייסתי בעצמי לשירות, ולכל אחד מהם הייתה תשוקה אדירה למקצוע. הצוות עבד קשה מאוד, היה משולב בפעילות מבצעית כדבר שבשגרה והתאמן באופן יום־יומי. חלק מהם התחרו באומנויות לחימה והגיעו להישגים מרשימים, וכל אחד מהם התעלה עליי במידה רבה כמדריך וכלוחם. כולם ללא יוצא מהכלל התקדמו ברבות השנים לתפקידי ניהול בכירים בארגון וגם מחוצה לו, מה שמעיד על הוורסטיליות ועל האיכות האנושית שלהם.

במהלך השנים הרבות שבהן הדרכתי במערכת הביטחון הפכתי למומחה להכשרת לוחמים. אחד האתגרים שעמדו בפניי כמדריך היה לקבל אנשים צעירים וחסרי ניסיון בלחימה – שגויסו לתפקידם בגלל תכונות שונות כמו אינטליגנציה גבוהה מאוד– ולהפוך אותם ללוחמים.

היה עליי לעבוד עם הצעירים שהתגייסו, להקנות להם את מה שמוגדר "תכונות לוחם", להקנות להם מיומנות לחימה ברמה גבוהה מאוד ובה בעת להטמיע בהם את היכולת להימנע ככל האפשר מלהילחם. לעיתים מתרחשים מצבים שבהם במבט ראשון נראה שהפתרון המתבקש הוא הפתרון האלים. במצבים כאלה עליהם להצליח למצות את הספק, למשול ברוחם ולנסות להרגיע את המצב. עליהם להיות מסוגלים לבחור לנקוט אלימות מתוך יתרון טקטי, ולא מתוך אילוץ. אני מציין דברים אלו כאן משום שלתחושתי הם משקפים את מהות תפקידו של המורה לאומנות הלחימה: הקניית יכולת ברמה הגבוהה ביותר, מתוך מטרה להימנע מקרב ככל האפשר – ממש על פי הדרך שהתוו, להבנתי, חכמי העבר.

לוחמת הפרט במובנה הבסיסי והתכליתי נדרשת בעולם המודרני למתי מעט, וב"נדרשת" אני מתכוון שיש לה הכרח ממשי. זה כמובן תלוי היכן אתה חי, אבל בעולם המערבי – אם אינך לוחם במקצועך, הסיכוי שתידרש להשתמש במיומנויות הלוחמה הוא נמוך. בהכללה, גברים עלולים להיות מושא לתקיפה אלימה במרחב הציבורי במידה רבה יותר מנשים, ונשים עלולות להיות מושא לתקיפה על רקע מיני במרחב הביתי במידה רבה יותר מגברים.

בשנת 2020, 82% מקורבנות מקרי הרצח בארצות הברית היו גברים, בדומה לנתונים משנת 2010 בישראל, שבה 72.8% מקורבנות מקרי הרצח היו גברים. הסיכון להירצח בארצות הברית הוא כ־0.01%, והוא פוחת משמעותית אם אתה אינך נמנה עם קבוצת הגיל 18–34 – שבה מצויים רוב קורבנות הרצח – או אם אתה אדם לבן.

הנתונים משתנים, כמובן, גם בהתאם לדמוגרפיה, ולגיאוגרפיה למרות זאת אני חושב שאפשר להניח שסכנת הרצח אינה אורבת לכולנו מעבר לפינה – לפחות לא במידה שבה על האנושות להקדיש את חייה ללימוד אומנות לחימה מתוך חשש להירצח.

אם כן אדם שאינו לוחם במקצועו אינו נדרש לאימון באומנות לחימה לצורך קיומו, ובכל זאת אני טוען שלכל אדם כדאי לרכוש את מיומנויות הלוחם, ובוודאי את רוח הלוחם ואת הערכים המוקנים לתלמידי כל אומנויות לחימה באשר הן. רוח הלוחם כדרך חיים משמעותה להיות אדם ערכי, נחוש כשצריך, שמגלה דבקות במשימה, אומץ וקור רוח, שמתפקד היטב במצבי לחץ ושהוא חזק וגמיש.

כדי להפוך ללוחם או לאיש אומנויות לחימה – נדרש מורה. זה נשמע טריוויאלי, אבל בחירת מורה אינה דבר של מה בכך, וההיצמדות למורה מסוים או לאומנות לחימה ספציפית כרוכה במחשבה, וכנראה גם בהרבה מזל. רוב האנשים יעברו אצל כמה מורים לפני שימצאו את המורה שלהם. בודדים, אם יתמזל מזלם, ימצאו את המורה שלהם במהרה. אחרים יחליפו מורים רבים לכל אורך חייהם מבלי שימצאו את המורה הנכון להם.

אולם אצל כל אחד מאלו שבחרו בדרך של לימוד אומנות לחימה, ובוודאי אצל מי שבחר להפוך אותה לדרך חיים, קיים מניע פנימי חזק מאוד. המניע הפנימי לעסוק בתחום מורכב וקשה כל כך, ובה בעת מרתק ומספק, משתנה מאדם אחד לאחר. הוא יכול להיות הרצון לנצח, הצורך לתעל את האנרגיות הפנימיות לתוך מסגרת שמאפשרת זאת או הרצון להוכיח משהו לעצמך או לאחרים. אבל ישנה תכונה אחת שמשותפת לכל העוסקים באומנויות לחימה, והיא כושר התמדה אין־סופי, שהולך ומתעצם ככל שמתקדמים בלימוד.

אני מקווה שהקורא שמחפש מורה יוכל להסתייע בספר זה כדי למצוא מורה מתאים. עבור הקורא שהוא עצמו מורה – אני מקווה שהקריאה בספר תסייע לך להיות ראוי לתלמידיך קצת יותר.

מבוא

לאורך ההיסטוריה נכתבו ספרים ומאמרים רבים על אומנויות לחימה ועל לחימה בכלל, ממזרח וממערב. חלקם מיועדים לשימור ולהעברה של ידע ספציפי, חלקם נועדו ללמד או לקבע מתודולוגיה של שיטה ספציפית וישנם אחרים שיש בהם תובנות התקפות במשך מאות ואלפי שנים, מאחר שהן נוגעות בבסיסו של הטבע האנושי – הצורך לשרוד באמצעות ניצחון בשדה הקרב האישי או במלחמה.

בתחום הלוחמה קיימות יצירות קלאסיות, כמו ספר חמש הטבעות מאת מימאטו מוסשי (שהשתתף בשישים קרבות ובארבע מלחמות) ושנחשב לתנ"ך של הלוחמים, או הספר אומנות המלחמה שחיבר סון טסה. מתוך ספרים אלו ואחרים אפשר ללמוד טקטיקות שונות, מרמת הפרט ועד לאסטרטגיית מלחמה של מדינות ושל מעצמות. עם זאת, בקריאת דבריהם של לוחמי העבר, האסטרטגיה שהגו והמתודולוגיה שפיתחו בנושאי ההדרכה יש להביא בחשבון את העובדה שהזמנים השתנו במהלך מאות השנים מאז שנהגו רעיונותיהם.

כפי שכבר ציינתי, ברוב המקומות בעולם, לכל הפחות בעולם המפותח, האיום הקיומי האישי השתנה וכמוהו גם סוגי האיומים. אם לא תתייחס בכבוד למישהו, הסבירות שתסיים כשראשך ערוף בחרב היא נמוכה למדי כיום. ביחס לעבר אנחנו חיים בגן עדן של ביטחון אישי. לאור זאת נשאלת השאלה, האם בעולם המודרני נדרשת בכלל אומנות לחימה במתכונתה המסורתית או המודרנית? ואם היא נדרשת – מה תכליתהּ? האם כהורים עלינו לשלוח את ילדינו להתאמן מגיל צעיר באומנות לחימה לצורך שרידותם בעתיד או לצורך טיפוח ביטחונם העצמי?

על אף קיומם של כללי מלחמה בין־לאומיים ושל אמנות שונות שנחתמו, בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה, הטבע האנושי וההתנהגות האנושית במצבי מלחמה לא השתנו משמעותית. הטבע האנושי נותר רצחני ואלים למדי בבסיסו, גם אם בחלקים שונים של העולם זכויות פרט אלה ואחרות נשמרות, ובהן הזכות להגנה עצמית.

הבחירה (או החובה) להילחם או להימנע מאלימות – בכוחה לחרוץ את גורלו של הלוחם. ההחלטה להימנע או להילחם תתקבל לעיתים לאחר רגע של מחשבה ולעיתים בחטף. לפיכך היכולת לקבל החלטות במצבי לחץ היא מרכיב קריטי בסל הכלים של הלוחם. ברמת הפרט יש מקרים שבהם אפשר למנוע קרב בדרך של הימנעות, למשל על ידי חציית הכביש כדי להימנע ממפגש לא רצוי עם גורם מאיים. עם זאת אינך יכול לנטוש את היקרים לך ולברוח כאשר הם מותקפים ברחוב. ישנם מקרים שבהם אפשר למנוע קרב בדרך של יצירת הרתעה, אך להרתעה זו צריך להיות כיסוי. לצערנו כבר נוכחנו לדעת כי המחשבה שהיריב מורתע אינה תמיד נכונה, כלומר ההרתעה או ההימנעות הן רלוונטיות עד לרגע שבו אין ברירה והלחימה הופכת לחובה שאי אפשר ואף אסור להימנע ממנה.

מדינת ישראל עמדה במצב כזה פעמים רבות לאורך ההיסטוריה, בייחוד כאשר לא העריכה נכונה את כוונות האויב. זה קרה במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 ובמשנה תוקף ב־7 באוקטובר 2023. הממסד הביטחוני והמערכת הפוליטית שהנהיגה את המדינה היו בטוחים שהיריב מורתע – ולמרות זאת אלפי מחבלי חמאס פשטו על יישובי דרום הארץ הסמוכים לגבול עם עזה, רצחו, אנסו, חטפו, בזזו והשמידו כל מה שנקרה בדרכם ללא הבחנה; לוחמים ואזרחים, נשים וגברים, זקנים, ילדים ותינוקות.

ההגנה המאורגנת של הצבא הישראלי קרסה לחלוטין, ולכן ההתקפה על אזרחים בתוך המלחמה הזו שנכפתה עלינו כמדינה הובילה למיקרוקוסמוס של הצורך האנושי לשרוד באמצעות לחימה. כל צורות הלוחמה האפשריות באו לידי ביטוי ביום אחד של פרעות. אנשים נלחמו בצבא של מחבלים בכל הבא ליד – מנשק אישי ועד סכיני מטבח. ילדים הפעילו תחבולות כדי לשרוד, וגיבורים נלחמו בידיים חשופות. ראינו תושייה וקור רוח בקרב לוחמים מיומנים שפעלו במסגרת תפקידם; לוחמים שנטלו יוזמה והגיעו לזירה על דעת עצמם מכל רחבי הארץ; אזרחים גיבורים שחתרו למגע ועברו מהגנה להתקפה; אנשים שנלחמו להגן על יקיריהם בחדרי הביטחון בבתיהם או במרחבים מוגנים ציבוריים; וילדים שהייתה להם התבונה להסתתר בארון, כשהם רואים את הוריהם נשחטים לנגד עיניהם. אבל גם ראינו מאות רבות של הרוגים, אלפי פצועים ועשרות רבות של חטופים. לא כולם יכלו להילחם, לא כולם הוכשרו להילחם, לא כולם ניחנו בתכונות שאפשרו להם לשרוד או לנצח ולא לכולם התמזל המזל, שגם הוא, כנראה, משחק תפקיד מתעתע בחיינו.

חיים בטוחים ובריאים כוללים שקט נפשי, שליטה ואיזון גם במצבים קשים, ואין מצב קשה יותר מזה שבו האדם חש שהוא, הקרובים לו או אלו שעל ביטחונם הוא מופקד נתונים בסכנה. לפיכך ייעודו של מורה הלחימה, כפי שאני מבין אותו, הוא להקנות לתלמידיו כלים שיאפשרו להם חיים בטוחים ובריאים (בגוף ובנפש) וכלים לנצח בקרב.

מצד אחד הניצחון הגדול ביותר עבור לוחם מתרחש במצבים שבהם הפתרון האלים הוא לכאורה הפתרון המתבקש, ולמרות זאת הוא מצליח להימנע מהנפת האגרוף, משליפת החרב או מלחיצה על ההדק. הדבר בוודאי נכון כאשר פעולות אלה אינן הכרחיות. לא כל מצב של סכנה חייב להוביל לקרב, וברוב המקרים הפתרון האלים אינו מחויב המציאות. מהצד האחר, במקרים הנדירים שבהם העימות הוא בלתי נמנע – צריך לנצח בו. אפשר לכלול בהגדרה הזו גם את אומנות הלחימה הספורטיבית, שבה המטרה היא ניצחון בתחרות. מורה לחימה צריך לשאוף להתוות דרך שתוביל את תלמידיו לבנות אישיות חזקה ושקטה – כזו הנובעת מביטחון עצמי שמבוסס על ידע, על יכולת, על מיומנות, על חוסן ועל שקט פנימי, לצד כלים להתנהגות ולהתנהלות נכונות. תלמידים כאלה יימנעו מכניסה לקרב כאשר אינו נחוץ, וינצחו בקרב שחייבים להילחם בו.

כאשר מדברים על מורה לאומנות לחימה במובן הקלאסי, בדרך כלל המסלול של התלמיד מובנה על פי המאפיינים של אומנות הלחימה המסוימת ועל פי הנורמות המקובלות בה. כאשר מדברים על מורה לחימה במובן הרחב – כפי שאתייחס אליו בספר זה – הוא יכול לפגוש מגוון רחב מאוד של אוכלוסיות, שלכל אחת צרכים ומאפיינים שונים. מורה יכול לאמן ילדים, נוער, מבוגרים, נשים, אנשים עם צרכים מיוחדים, והוא אף עשוי להכשיר לוחמים בצבא ובכוחות הביטחון. כל אחת מהאוכלוסיות דורשת כלים שונים של הדרכה והכוונה. לפיכך מורה לחימה צריך לדעת להתמודד עם שאלות רבות הנוגעות לעתיד תלמידיו ולדרכם המקצועית. לפעמים הוא רואה אל האופק באופן שהתלמיד אינו מסוגל לראות. עליו להיות מקצוען בתחומים רבים, ולא רק בפרקטיקה של אומנות הלחימה שבה התחנך. עליו להבין את מי הוא מלמד ולאן הוא שואף להביאו, ולא להתעלם ממגבלות החיים וממגבלות האימון.

נוסף על כך, על המורה עצמו להבין לעומק את ייעודו אל מול האוכלוסייה הספציפית שהוא מלמד. הוא נדרש להבין לא רק איך לאמן, אלא גם מהי תכלית האימון. בחירת חוג לילד או לנער יכולה להיות משמעותית לחייו כאדם בוגר, וגם לאדם הבוגר הבחירה היא משמעותית, שכן הזמן הפנוי של כולנו הוא משאב יקר. ילדות ונשים במקצועות הלוחמה השונים, בספורט הקרבי או כמתאמנות באומנויות לחימה, עדיין אינן מחזה שכיח – רובן מוסללות לתחביבים ולמקצועות שנחשבים משום מה, גם כיום, למתאימים יותר לנשים. האם אפשר בכלל לקחת בחורה צעירה או בחור צעיר, ילד או ילדה, ולהפוך אותם ללוחמים? האם מי שהיה לוחם בצעירותו יישאר לוחם בבגרותו? מה נדרש לשם ההכשרה ומה נדרש לצורך שמירת הכשירות של לוחם? ומה בנוגע לחיילים בצבא? הרי חייל רגלי או חייל קרבי בימינו כמעט אינו מגיע למצבים שבהם הוא "רואה את הלבן של העין" של יריבו. אם הוא ממילא מגיע עם כוח אש אדיר או עם צוות קרב חטיבתי מטיל אימה – האם הוא בכלל זקוק למיומנות בלחימה פיזית ישירה?

השאלות הללו רלוונטיות גם ביחס לאנשי חוק ולמאבטחים – מדוע הם זקוקים לאומנות לחימה? הרי באימון, הכולל מגע גופני אלים, טמונה סכנת פציעה. הוא דורש משמעת, תרגול רב ושעות רבות. בכל ארגון צבאי וביטחוני, וגם בחיים הפרטיים, יש מאבק על משאבים, וכל דקת אימון היא לכאורה דקה שבה אותו לוחם אינו משמש במשימה שעבורה משלמים לו או שלשמה גויס.

שאלות אלה ורבות נוספות העסיקו אותי והובילו לכתיבת הספר שלפניכם. אנסה להשיב עליהן ולהקנות לכם כלים להדרכה טובה. קשה לי להאמין שבספר אחד אוכל לענות על כל שאלה ותהייה, אך אני מקווה שהוא יעורר עניין ומחשבה בכל אחד מהקוראים, כמו גם רצון להעמיק בכל אחד מהנושאים שאדון בהם. קהל היעד המרכזי שעמד לנגד עיניי הוא מורים בפועל או אנשים המייעדים עצמם להיות מורי לחימה. תוכן הספר ומבנהו הותאמו כדי לסייע לכם בדרככם להיות מורי הלחימה המיומנים והראויים ביותר מנקודת מבטי.

הספר נכתב מזווית הראייה האישית שלי, והוא מציג את תפיסתי בנוגע להדרכת אומנויות לחימה בכלל ולהדרכת לחימה במגזרים שונים בפרט. מטרת הסיפורים האישיים המשולבים בו אינה להפוך אותו לאוטוביוגרפיה, אלא להעניק לקוראים נקודת מבט תכליתית יותר בהקשר של המציאות בשטח, כפי שאני חוויתי אותה.

בשלבים המוקדמים של הקריירה שלי, לפני יותר מארבעים שנה, הייתה לי מעט מאוד הכוונה מקצועית ולא מצאתי ספרות מקצועית תומכת. כיום הבעיה הפוכה – העולם מוצף במידע, וקשה לברור את המוץ מן התבן. אני מאמין שהספר הזה יסייע בכך, ולכל הפחות יעורר את סקרנותכם להמשיך להעמיק בתחום שמעניין אתכם.

בספר שלושה שערים: הראשון הוא שער המורה, ובו התמקדתי בהיכרות עם עולם אומנויות הלחימה, בתפקידו ובמאפייניו של המורה הטוב וכן בהבחנה בין מורה למדריך; השער השני הוא שער ההוראה, ובו התייחסתי בצורה מקיפה לחלקי ההוראה השונים, מתוכן ההוראה ועד סביבת האימון ואפילו ניהול מכון; השער השלישי הוא שער התלמיד, ובו התמקדתי באוכלוסיות התלמידים השונות ובמאפיינים הייחודיים של כל אחת מהן.