משורה לתקומה

7 באוקטובר 2023, כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבת, שמחת תורה

הבטתי בעיניהם של הנוכחים. הנמכתי מעט את קולי ואמרתי, "אני מבקש להיערך למאה, מאה, מאה, מאה."

"לְמה אתה מתכוון?" שאל אחד המפקדים.

"מאה חיילים הרוגים, מאה אזרחים, מאה שוטרים, ולהבדיל - מאה מחבלים," השבתי.

קולות גיחוך קל החלו לעלות מקצוות החמ"ל.

"אבנר, אתה חולם?" קרא מישהו בחוסר אמון.

"ותהיו מוכנים לזוועות כמו במאורעות תרפ"ט - אונס, רצח, התעללויות, שרפה וכריתת איברים," הוספתי בקול כבד.

"השתגעת?" הצטרף אחר.

נשמתי עמוקות, שומר על השקט שבתוכי. בבוקר ההוא נשמעו תחזיותיי דמיוניות, מנותקות מהמציאות. איש לא האמין שהמספרים האלו אפשריים.

איש לא רצה להאמין.

הספר "משורה לתקומה" חושף לראשונה את הסיפור האנושי שמאחורי זיהוי חללי טבח 7 באוקטובר, ואת מעט מן האור שזרח מתוך האפלה בבסיס שורה. הספר פותח צוהר נדיר לאחד המבצעים הרגישים בתולדות המדינה: חיילים, שוטרים ואזרחים התאחדו כדי להעניק לחללים זיהוי ודאי, למשפחותיהם כבוד אחרון, ולעם ישראל תקומה. זהו מסמך לאומי, ערכי וניהולי, ובעיקר - עדות לרוח שניצחה את האימה.

אל"ם (מיל') אבנר כהן, נשוי ואב לשבעה, מתגורר בקיבוץ שומריה שבצפון הנגב. שירת בצה"ל מעל עשרים וחמש שנה בתפקידים מגוונים, והיום הוא מנהל, יועץ ויזם.

בשמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, עם פרוץ מתקפת הטרור הקשה בתולדות המדינה, הקים והוביל, מתוקף תפקידו הצבאי, את מערך זיהוי חללי הטבח והמלחמה בבסיס שורה.

בספר הוא מגולל בגוף ראשון, בכנות ובגילוי לב, את התהליך הרגיש של זיהוי החללים, את שיתוף הפעולה בין הארגונים השונים ואת הניהול המורכב של המשימה הלאומית הזו, בתנאים חסרי תקדים. כל אלה שזורים בסיפור חייו ובעקרונות המנהיגות והניהול שהנחו אותו לאורך השנים.

"משורה לתקומה" הוא ספרו הראשון.

פתח דבר

בבוקר שבת, חג שמחת תורה, כ“ב בתשרי ה’תשפ“ד, 7 באוקטובר 2023, פתח ארגון חמאס בהפתעה מוחלטת במתקפת טרור רצחנית ורחבת היקף מרצועת עזה על יישובי דרום ישראל. אלפי מחבלים חמושים פרצו את הגבול וחדרו לבסיסי צה“ל, ליישובי עוטף עזה, לערים סמוכות ולפסטיבל המוזיקה “נובה“ שנערך ליד קיבוץ רעים. המחבלים ירו לכל עבר, שרפו בתים ורכבים, אנסו נשים, ילדים וגברים, ורצחו באכזריות שלא נראתה מאז השואה כאלף ומאתיים בני אדם – תינוקות, ילדים וילדות, גברים ונשים, זקנים וזקנות. הם התעללו בגופותיהם לפני ואחרי מותם ומחקו מעל פני האדמה משפחות שלמות. כמאתיים וחמישים בני אדם נחטפו לרצועת עזה, חלקם בחיים וחלקם מתים. הקהילות השלוות הפכו לשדות קרב, בעוד כוחות הביטחון, ארגוני החירום וההצלה, לצד אזרחים רבים, נלחמו במחבלים ופעלו במשך שעות ארוכות לחלץ ניצולים, לטפל בפצועים ולזהות את החללים.

טבח 7 באוקטובר, אירוע הטרור הגדול ביותר במדינת ישראל מאז הקמתה והאסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה, הותיר פצע עמוק בנפשה של מדינת ישראל, זעזע את העולם כולו והוביל לפרוץ מלחמת “חרבות ברזל“.

בתוך החשכה הגדולה נצנצו נקודות של אור וחסד של אחדות ומסירות מצד יחידים, קבוצות וארגונים. אחת מנקודות האור האלו הייתה הפעילות בבסיס הרבנות הצבאית שבמחנה שורה, שם טופלו וזוהו גופות הנרצחים בטבח והרוגים מקרב כוחות הביטחון והאזרחים שנפלו במהלך פעולות החילוץ והבלימה.

ממש בסופן של עשרים ושש שנות שירות בצה“ל, זיכני הקדוש ברוך הוא להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון ולהוביל פעילות זו. זהו אולי הרגע המשמעותי ביותר בחיי ואחד המשמעותיים בהיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל.

בתוך אוקיינוס סוער של כאב, בלבול ואובדן גדול, בסיס שורה בעיניי הוא סמל האחדות בעם ישראל. גופות הנרצחים שהגיעו אליו כללו את כולם – תינוקות וילדים, מבוגרים וזקנים, גברים ונשים, דתיים, חילונים וחרדים, ימנים ושמאלנים, עירוניים, מושבניקים וקיבוצניקים, אנשי פריפריה ומרכז. כולם נרצחו בידי חמאס כי הם יהודים, ללא קשר למי הצביעו בקלפי, מה אכלו או אם התפללו בבוקר. לצד בני עמנו, נרצחו גם ישראלים וזרים שאינם יהודים, שהיו חלק מההוויה הישראלית.

גם המטפלים והמטפלות בגופות הגיעו מארגונים שונים – צה“ל, משטרה, משרדי ממשלה, זק“א, המכון לרפואה משפטית ועוד. הם הגיעו מכל גוֹני הקשת בעם היהודי ובחברה הישראלית – גברים ונשים, דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, יהודים ושאינם יהודים, ותיקים ועולים חדשים. בבסיס שורה ראינו אנשים שבמציאות היום־יומית אולי לא היו מחליפים מילה זה עם זה, עובדים כתף אל כתף במסירות ובמקצועיות, מתעלים מעל כל מחלוקת וחילוקי דעות. חיילים עבדו לצד פרופסורים, רופאים לצד אנשי לוגיסטיקה, רבנים לצד מדענים, וכולם במטרה משותפת אחת – לכבד את המתים, להשיב להם את שמם ואת זהותם ולהחזיר לעם ישראל את הכוח להשיב מלחמה שערה.

האחדות המופלאה והמרגשת הזו, שהופיעה דווקא במקום של כאב וטרגדיה, היא הסיבה המרכזית לספר המיוחד שלפניכם.

תהליך הזיהוי והטיפול בחללי טבח 7 באוקטובר שהובלתי בבסיס שורה היה תהליך קשה ומורכב, אך הסתיים טוב הרבה יותר מאירועים דומים בעולם. באסון התאומים שבו נהרגו 2,753 אנשים, זוהו רק 60 אחוזים באמצעים פורנזיים. כך גם בטבח במחנה ספייקר בעיראק ב־2014, שבו נרצחו כ־1,700 איש, זוהו עד היום פחות מ־60 אחוזים. אצלנו, באירוע שבו נרצחו כ־1,200 איש, זוהו כמעט 99 אחוזים מהם בתוך חודש, והשאר בתוך מספר חודשים מועט.

את ההישג הזה יש לזקוף בראש ובראשונה לרוח העם היהודי, שבניו ובנותיו חשובים לו ואהובים עליו גם לאחר מותם, וכן לשיתוף הפעולה הייחודי שתיארתי לעיל.

הישג חסר תקדים זה הוא הסיבה השנייה לכתיבת ספר זה.

לספר זה שלוש מטרות בעיניי:

הראשונה – לספר את הסיפור כחלק מהגאווה הלאומית שלנו, בהיותו דוגמה ומופת להירתמות ולערבות הדדית, שלא לומר אהבה, ששררה בקרב צוותי המטפלים בחללים, ובזכותה הגענו לאן שהגענו.

מדינת ישראל נחרבה בעבר בגלל שנאת חינם, ואנחנו מצפים לתקן זאת באהבת חינם.

השנייה – ללמוד לקראת העתיד. האירוע היה משבר לאומי בקנה מידה חריג, ובעיניי – חובה עלינו ללמוד ממנו איך לנהל משברים גדולים.

השלישית – ללמוד על האופן שבו יש לנהל אירוע רב־חללים.

הספר מספר את סיפורו של בסיס שורה מנקודת מבטי האישית. בבסיס פעלו אלפי אנשים, ולכל אחד ואחת זווית ראייה משלו ותרומה משמעותית לתמונה השלמה. כמוביל המהלך, הספר מציג את זווית הראייה שלי, וככזה אינו מכיל את כל הסיפורים והשמות של המשתתפים. הספר מנסה לתת מבט רחב ככל האפשר על האירוע ונוגע בסיפורים נקודתיים המאפשרים הרחבה של ההבנה ושל החוויה של מה שעברנו יחד בשורה.

הספר משלב בין חוויותיי האישיות בתפקידי בשעת המלחמה לבין חוויות עבר שסייעו לי להתמודד עם האתגר המשמעותי באירוע זה, והוא מכיל גם תובנות על תהליכים שאולי יש בכוחם לסייע לעם ישראל ולמדינת ישראל בהתמודדויות עתידיות.

הספר נכתב כשקולות התותחים עוד רועמים והמלחמה בעיצומה. מחד גיסא, הדבר מאפשר להביא את הסיפור מדויק וקרוב להתרחשויות, ומאידך גיסא ישנן תובנות שרק ממרחק הזמן נוכל להבינן, והן נעדרות מספר זה.

סיפור על טיפול בחללים אינו קל לקריאה, ואני מבין שעבור “האדם הפשוט“ הוא יהיה קשה לעיכול. לכן הספר כתוב בצורה סיפורית, במטרה להקל את הקריאה בו. הטיפים לניהול מסודרים בסוף כל פרק כדי לא להפריע לקריאה השוטפת, והנושאים המקצועיים מרוכזים בנספחים בסופו של הספר.

הספר כתוב בלשון זכר כדי להקל על הקריאה, אך הכוונה היא גם לנשים בכל מקום שאין מחויבות לזכר.

שימו לב שבשורה היו שני מסלולי טיפול: הראשון – לחללים מקרב כוחות צה“ל ומערכת הביטחון, והשני – לקורבנות מקרב האזרחים והזרים. הספר “יקפוץ“ בין תהליכי הטיפול, אל תתבלבלו.

הספר גם קופץ בין זמנים ובין מקומות כדי לספר את הסיפור כולו באופן מובן ככל האפשר. נוסף על כך, הספר כולל מונחים צבאיים ומקצועיים שהשתדלתי להסביר תוך כדי הסיפור, וראשי תיבות רבים שלהם מרוכזים בנספח מיוחד בסוף הספר – השתמשו בו בעת הצורך.

שימו לב, הספר בנוי כפאזל שלם. לעיתים תקראו פרקים שלא יובן מייד הצורך בהם, אל תדאגו, המשיכו בקריאה, והפאזל ייבנה אט־אט. המלצתי היא לא לדלג, אלא לקרוא את הספר כסדרו.

ולסיום, תשומת ליבכם לכך שהספר כולל תיאורים מורכבים שעלולים לעורר תחושות שונות אצל הקוראים, ולכן אני ממליץ שיקראו אותו רק מגיל שש־עשרה ומעלה.

חשוב היה לי לדייק בעובדות כדי לשמר את ההיסטוריה המדהימה שנכתבה בידי רבים כל כך. לצורך כך בדקתי את עצמי שוב ושוב, עברתי במשך זמן רב על המחברות שכתבתי במהלך המלחמה, על יומן המבצעים, על סיכומי הערכות המצב, על התכתבויות בווטסאפ ועל פירוט שיחות הטלפון שלי. נוסף על כך, עשרות אנשים שהיו מעורבים בעשייה קראו את הספר לפני פרסומו כדי לדייק את הכתוב ולוודא ככל שניתן שהוא נאמן למציאות, לפחות כפי שהיא נתפסת בעיני הבכירים.

את חופש היצירה בספר צמצמתי מאוד ל“מעטפת הסיפורית“. אינני בטוח שתיאורי הנופים ורעשי הציפורים והצרצרים קרו במדויק ביום שבו תיארתי אותם, וייתכן לדוגמה שדו־שיח מסוים התרחש בפועל עם פלוני ולא עם אלמוני, אך זו הפרופורציה. ככלל, הספר נאמן למציאות.

היריעה קצרה מלהכיל את מאות האירועים ואת שמות האנשים האמיצים והטובים שטיפלו בחללים בבסיס שורה ומחוץ לו, אך השתדלתי ביותר שהסיפורים שנבחרו ישקפו נאמנה את הרוח ואת הפעולות שאפיינו את בסיס שורה ואת כלל הארגונים והאנשים.

אם אתם חושבים שיש טעות בספר, או שלדעתכם חשוב להוסיף נתונים או סיפורים מסוימים, אנא שלחו לי אותם למייל Shura7102023@gmail.com ואם אמצא לנכון – אשלב אותם במהדורות הבאות.

לצערי,

אינני בטוח שקריאתכם תהיה מהנה,

אז אאחל לכם שתהיה קריאה מעצימה!

אל“ם (מיל’) אבנר כהן

ראש המטה של חיל הרבנות הצבאית ב־7 באוקטובר 2023