הקו האמצעי

הקו האמצעי מראה את הדרך לעשות בחשק את מה שלא בא לי, לגלות אומץ כשאני מפחד, להיות עניו כשאני עף על עצמי, לשמוח בחלקי גם כשחסר לי. רובנו שואפים להיות מסוגלים לכך. אבל האם זה בכלל אפשרי?

מאז שאני זוכר את עצמי בערה בי השאלה: "מה אני עושה כאן?" השאלה הזו הניעה את חיי והביאה אותי לעבור מהעולם החילוני שבו גדלתי אל העולם היהודי-תורני. ולמרות זאת, ה"חילוני" שבתוכי חי בשלום וברעות עם ה"דתי" שבי.

כדי לחלוק איתכם את הדרך של הקו האמצעי, נצלול יחד ליסודות הבריאה שמקורם בכתביו של "בעל הסולם". כדי להמחיש את הדברים, ניחשף לסיפוריהן של דמויות מעולם הספורט, ההשקעות והעסקים, וננתח את הדרך שעשו על פי יסודות אלה. באמצעות הדמויות האלה נגלה את הכוחות הסותרים הקיימים בנו מעצם בריאתנו, ונבין כיצד חיינו המקצועיים מכריחים אותנו לתמרן ביניהם. כך נצליח להישיר מבט לחסרונותינו, ועם זאת נלמד לתת את הכול לתחום שבו בחרנו לעסוק. הבנה של הכוחות האלה ושל המנגנון המוליך אותנו תאיר לנו את משמעותם של מעשינו הקטנים והיום - יומיים, ואנו נלמד לייקר אותם לצד השאיפה הבלתי פוסקת לריגושים.

עבורי הספר הוא חיבור בין העולמות שבהם חייתי בעבר ובין העולמות של היום. כתבתי אותו עבור אחיי ואחיותיי "לצרה", שחיפוש המשמעות בדברים בוער בהם וההנאה בחייהם תלויה בכך. אני מקווה שקוראי הספר יפיקו ממנו תועלת מעשית, כפי שכתיבתו הועילה לי.

פתיחה

חבורה רועשת של שלושה ילדים, עמוסים בתיקי בית ספר, עשתה את דרכה חזרה הביתה. המתבונן יכול היה להבחין ששניים מהם מתווכחים בלהט, בעוד שהשלישי נראה נבוך. השניים היו אריאל – מזרחי אסלי, ומיכה – אשכנזי למהדרין. שניהם הטיחו עלבונות זה במוצאו של זה ללא שום פילטר של "פוליטיקלי קורקט" – מושג שבאותם ימים כלל לא נודע. כל המרכיבים נדונו בוויכוח הלוהט: איזו עדה חכמה יותר, נדיבה יותר... אפילו ההבדל בטעמי המאכלים עלה לדיון מעמיק. כל אחד משני הצדדים התאמץ להעליב את הצד השני ולהגן על עצמו, כשהוא מגייס לטובתו את מיטב כוחותיו האינטלקטואליים.

השלישי הנבוך היה אני – בן לאבי האשכנזי ולאימי הספרדייה. שתי התרבויות החיות בי הדירו אותי מהוויכוח. לא יכולתי לתפוס אף צד, וזה לא היה קל. חשבתי אז שמוטב היה אילו זהותי הייתה ברורה וחד־משמעית. זו הייתה הפעם הראשונה שחשתי קרוע בין שני עולמות.

אך היה זה סימן לבאות.

***

כבר בגיל צעיר עלתה בתוכי השאלה: מה אני עושה פה בעולם הזה, בשביל מה אני כאן? האם ההנאות הזמניות הן המשמעות האמיתית של הכול?

אם כן, היה זה תירוץ חלש לשאלות חזקות.

השאלות היו איתי תמיד והן הצריכו תשובות, אך לא היה לי מושג היכן לחפש אותן ואם בכלל הן קיימות. ככל שהתבגרתי והחיים דרשו יותר מאמץ והשקעה בלימודים ובמשימות רבות אחרות – כך גם השאלות הציקו יותר ויותר. למה שאתאמץ, אם אינני מבין בשביל מה כל זה? מה הטעם בכל המאמץ הזה? הבנתי שככל שאתאמץ – כך ארוויח יותר כסף, מעמדי יהיה גבוה יותר ויקרו לי דברים טובים נוספים. אבל זה לא הרגיש לי מספיק. מה יהיה איתי? התחלתי לדאוג.

לפתע, באמצע שנות העשרים, זה ירד מהשמיים. ככה פתאום. יש אלוקים, הוא פה, הוא בכל מקום. מתוך הריק ומתוך הכלום פרצה בי לפתע ההכרה. השמחה והאופוריה של הגילוי היו אדירות. התהלכתי מאושר. ולא, אני מתחייב שלא הייתי תחת השפעת סמים וגם לא החלקתי על בננה.

זמן קצר אחר כך עזבתי הכול ועליתי לישיבה בירושלים. התחלתי לקיים מצוות וללמוד תורה, בעיקר גמרא, ונכנסתי לשגרה של לימוד ושל קיום מצוות. עם השגרה החלה האופוריה של הגילוי להתפוגג אט־אט. שוב מצאתי את עצמי דו־תרבותי: מצד אחד התרבות החרדית בעולם שבו חייתי, ומצד שני התרבות החילונית שממנה הגעתי. שוב מצאתי את עצמי ללא זהות ברורה, והתקשיתי למצוא את מקומי בתוך ההאשמות שהטיח כל צד בשני. השאלות החלו להציק שוב: איפה התענוג שחשתי קודם? מה בעצם יש במצוות, שמקרב אותי שוב לתענוג הגילוי שאליו התגעגעתי מאוד? הבנתי שדרך זו אמורה לחבר אותי אל הגילוי, אך לא הבנתי איך זה יקרה.

דבר נוסף שהטריד אותי הוא: האם במלאכה, בספורט ובמוזיקה יש חיבור כלשהו לאותו גילוי? הכרתי את הביטוי "דרך ארץ" המופיע במסכת אבות, ויש המפרשים אותו כמלאכה וכעיסוק. אך איך זה בדיוק עובד? דווקא בגלל העולם שממנו הגעתי ושאותו אהבתי, התשובות לכך עניינו אותי מאוד.

השאלות שהטרידו אותי עוררו בי שוב את "היהודי הנודד", ופניתי בתפילה לעזרה. העזרה הגיעה בצורת אדם גבוה, המתהלך ברחוב בלבוש חרדי עם כלב בוקסר אימתני. פניו היו מרוכזות מאוד, ונראה שהוא נושא משא כבד. קשה להסביר למי שלא מכיר את ההווי בשכונתנו הירושלמית עד כמה אבסורדי היה המראה. אדם חרדי מטייל עם בוקסר? זה לא שייך למקומנו, לא קיים אצלנו – לא, לא, לא! חייכתי לעצמי: זה משלנו, בעל תשובה שהגיע לא מזמן למחוזותינו, ועולמו הישן קשור אחריו ברצועה. מטייל ברחובה של עיר וסופג מהעוברים ושבים מבטים של תימהון ושל חשש.

חשתי כלפי ההלך המוזר כמו שחש חייל בבקו"ם, שהגיע רק לפני שעתיים וכבר מרגיש פז"מניק לעומת ה"ירוק" שיורד זה עתה מהאוטובוס. כמו החייל הרגשתי מחויב להציג את עצמי בפני החדש ולחלק לו בנדיבות עצות ותובנות. ולכן, כשהצטלבו דרכינו יום אחד, קידמתי אותו ב"שלום עליכם" ובחיוך, הצגתי את עצמי ופתחנו בשיחה. חשתי שבעל הבוקסר הזה חש גם הוא כלפיי את אותה תחושה של החייל הפז"מניק שהעמיד עצמו מול ה"ירוק".

חצוף, חשבתי לעצמי, מסתובב עם בוקסר ומתייחס אליי כ"ירוק". בכל זאת, מאחר שהיינו שנינו "מאותו הכפר", התחלנו לבלות יחד. התברר שהוא חזר לארץ אחרי שנים באמריקה ושהוא חסיד של "בעל הסולם". ידיעותיו בתורה ובמצוות באותה תקופה היו עדיין בסיסיות, בעוד שאני לעומתו כבר למדתי במשך שנים בישיבות. הוא דיבר בדיוק על הדברים שהטרידו אותי, על "ואהבת לרעך כמוך", על העבודה ועל הדרך שיש לעשות כדי לזכות לגילוי.

הוא צדק. אני הייתי ה"ירוק" מבין שנינו.

הצטרפתי לחבורת החסידים שאמנון השתייך אליה, וגיליתי שהם אנשים מדהימים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחשתי שאני נמצא בין ענקים, כשאני הקטן שבהם. העבודה העצמית שעשו החברים האלה הדהימה אותי. המטרה הייתה להגיע לעבודה שהיא לשם שמיים. למרות שהשתלבתי, למדתי וביליתי איתם במשך שנים, הייתי חייב להודות שזה פשוט גדול עליי. הייתי קטן שמנסה לשחק במגרש של גדולים. הבנתי היטב את הלימוד ואת הדרך, אך היישום היה לי קשה.

"בעל הסולם", הלוא הוא הרב יהודה לייב אשלג זי"ע (זכרו יגן עלינו), נולד ב־1884 בפולין ונפטר ב־1954 בירושלים. הוא עסק רוב חייו בלימוד הזוהר הקדוש והקבלה היהודית ובפירושם. כינויו "בעל הסולם" מגיע מהספר שכתב לפירוש הזוהר הקדוש, שנקרא "הסולם". העיקרון המנחה את תורתו הוא המעבר מאגואיזם לאלטרואיזם, וזאת כדי שהנברא יתקרב לבורא במידותיו, שכן בבורא אין כלל אגו. וכבר אמרו חז"ל: "כיצד ידבק אדם בבורא? ידבק במידותיו, וכך יזכה לגילוי שהוא בבחינת גאולה". מעתה נקרא לכך: עקרון ההידמות. בכתביו מסביר "בעל הסולם" את הבריאה, ומה מפריד בינינו לבין אותו הגילוי שהוא אופוריה ושמחה. כמו כן הוא מסביר שכל הנאה – מקטנה ונמוכה כמו משקה ממותק וקר ביום רותח, ועד לגדולה וגבוהה כמו רגשות גואים של שמחה ואהבה – נחשבת לסוג של גילוי.

כמו שהזכרתי, היישום היה גדול עליי. קפצתי גבוה, וכבר אמרה הגמרא: "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". היה עליי לשוב לעבודה כזו, שהיא לא לשמה. הפעם זה היה שונה, כיוון שהסתכלתי על זה בעיניים של תורתו של "בעל הסולם". עקרון ההידמות עמד לנגד עיניי, וראיתי שלמרות שאין כוונתי לשם שמיים, בדרך לסיפוק העצמי אני מחויב לבצע פעולות ולפתח תכונות המקרבות אותי במשהו לתכונות הבורא. החידוש העצום שהתחדש לי הוא שגם מי שאינו מקיים מצוות אך מנסה להשיג את מטרותיו, פועל בדרך של עקרון ההידמות, גם אם אינו מודע לזה. הצלחה, שהיא סוג של גילוי, מחייבת זאת.

הספר מבטא מבחינתי סגירת מעגל. הוא בא להצביע על החיבור המחויב בין הנברא העוסק במלאכתו – ספורט, השקעות, אומנות ועוד – לבין הבורא, מפני שהצלחה היא סוג של גילוי. עליי לציין שהחידושים המובאים בספר הם שלי, מתוך מה שאני הבנתי מתורת "בעל הסולם". אני מדגיש זאת מפני שאיני יכול להתיימר לדבר בשם האיש הענק הזה.

כולנו חווים קשיים בחיינו ונאלצים לצאת למאבק יום־יומי, שהוא שונה בין אחד לשני. מדוע נוצרו בבריאה חיוב ומאבק? מטרת הספר היא להבין את הכוח העיקרי הפועל בנו ואת הדרך המתחייבת בבריאה למילוי רצונותינו. הכוח הזה והדרך המתחייבת יוצרים כללים, שידיעתם – כך אני מקווה – ייתנו לנו אור חדש של משמעות וכוח לעשות את המוטל עלינו בכוחות מחודשים. הם ישפכו אור על החושך שבקשיי הדרך ומטרתם.

חיינו מלאים במעברים בין צדדים שונים ומנוגדים, כמו בסיפור שבו פתחתי את הספר. לעיתים מתווכחים בתוכנו שני צדדים, הגורמים לנו לדיסוננס ולמבוכה. נלמד שזהו מצב שהוא מחויב המציאות, ונלמד להתמודד איתו בדרך ייחודית. גם הרצוי והמצוי לא תמיד עולים בקנה אחד, בגברא ובחפצא, כלומר בפנימי ובחיצוני. מתורתו של "בעל הסולם" ניתן להבין למה, ומהו היחס הנכון למצב הזה.

אני מקווה שהחיבור בין היסודות התורניים ובין עולם המלאכה שלך – יביא לך תועלת ושמחה.

הקדמה

אני מחכה לבני שיסיים את אימון האגרוף שלו במכון vvv boxing בירושלים. ולאד המאמן קורע את הקבוצה הוותיקה בתרגילים שונים ומשונים. מדי פעם נשמעות צעקות: "דווי, תעבוד מהר", "מה אתה, סבתא?" ו"אל תסתכל עליי, תשמע את הערה תוך כדי עבודה".

אני מתרכז דווקא באנטון, עוזר המאמן, שעובד עם אדם ואורן, שני מתאמנים חדשים. כדי שיכירו את ההרגשה בזירה, הוא מעמיד אותם לקרב אחד מול השני, כשהם מכווצים ומתוחים. ילדים טובים. אף פעם לא נתנו אגרוף ולא קיבלו אחד, בטח לא בכיוון ישיר לפנים. "לעבוד", פוקד אנטון בקולו הרגוע. אורן ואדם מודדים זה את זה, חוששים להתחיל. אנטון צועק, שוב רגוע: "להוציא מכות". אדם מתעשת ראשון, שולח שמאלית לכיוון הפנים של אורן. אורן מזיז את שתי ידיו קדימה והודף את המכה. פניו נחשפו לגמרי. מתאגרף מנוסה היה מנצל זאת ושולח ימנית מהירה, אך אדם עדיין לא שם. הוא שולח ימנית איטית ומשתדל שתהיה חזקה, אך האיטיות וכיווץ השרירים גורמים לכך שהיא חלשה. אורן הודף שוב ומסיט את פניו לאחור, כבת יענה הטומנת את ראשה בחול מפני הסכנה. המוח שלו מפעיל אזעקת אמת: "גוף כאן, מוח קבל. אנו מותקפים באגרופים לפנים". הגוף בתגובה מתמלא חשש, הלם ועצבים המשמשים בערבוביה. אנטון ברוגע צועק לו: "תוציא מכה", ואורן יוצא מההלם ושולח ימנית לבטן של אדם. זה פוגע, ועכשיו תורו של אדם להיכנס להלם. מוחו שולח אזעקה: "חטפנו אגרוף לבטן". אורן מעודָד, שולח עוד ימנית לבטן של אדם והוא שוב פוגע. אורן מאושר ומתחיל לקפוץ מצד לצד. הזחיחות השתלטה עליו לגמרי, והיא גורמת לו להזניח את ההגנה. הידיים יורדות ממקומן הנכון לפני הפנים, והפנים נחשפות כמטרה. אדם מנצל זאת ושולח לאורן שמאלית לפנים. זה פוגע. האושר מתפוגג באחת, והמבוכה והלחץ תופסים את מקומו.

שניהם בקושי נושמים. הפחד מעלה את הדופק. הם רוצים הביתה. מאיפה הגיע הרעיון להתאמן באִגרוף? הם מכים בכוח אך באיטיות, מנסים לתת נוקאאוט בכל מכה, ואחריה הם מציצים לראות את האפקט שלה על היריב, אפקט שבעצם לא קיים, והם מתאכזבים. המאמץ אדיר, וכל אחד מהם נואש לתת תוצאה ורוצה שיריבו יוכרע. הם מרוכזים בהתקפה ומזניחים את ההגנה. אנטון מפסיק אותם. עברו בסך הכול שתי דקות. הם נושמים לרווחה ומחבקים זה את זה, מאושרים שזה נגמר והם בחיים.

אני נזכר בחיוך בספרינג הראשון שלי לפני יותר משלושים שנה. הוא זה שגרם לי להתאהב בספורט הזה. האינטנסיביות שלו, העונש המיידי שמגיע בצורת מכת אגרוף על כל טעות וזלזול בכללי העבודה – כל אלה מדרבנים אותך להשתפר. תארו לעצמכם – כל אחד בעיסוקו – מה היה קורה לך אם בעקבות כל זלזול או טעות מישהו היה מגיע במהירות ונותן לך אגרוף? האם זה היה גורם לביצועיך להשתפר?

הסיבה שאני צופה דווקא במתאמנים החדשים היא שרובם מציג דפוס התנהגות קבוע, המייצג שורש הטבוע בבני אדם. שורש זה יצמיח במשך האימונים דפוס משופר ותכליתי, כמו ברווזון מכוער ההופך לברבור יפהפה. הדפוס הזה תמיד מתבטא בשאיפה לתוצאה מיידית על ידי שליחת מכות חזקות ואיטיות; הוצאת מכות רק כאשר המוציא חושב שהמכה תפגע. אם לא – הוא לא מוציא; הזנחת ההגנה הנובעת מכך שהגנה מצריכה מאמץ שאינו גורם להכרעת היריב; חוסר תשומת לב לכללי הבסיס; עמידת מוצא; מקומן הנכון של הידיים ועוד. מאחר שהמתחיל רוצה לנצח מהר ולפגוע ביריב, כללים אלו גורמים לו לחוש מעוכב ואין לו סבלנות להשקיע אנרגיה בשמירתם. עם הזמן הוא יבין שכללים אלו הם ששומרים עליו; יבין שהצלחה לא ניתן לבנות על אגרוף מקרי שינחת בפרצופו של היריב ויפיל אותו, אלא על אסטרטגיה וטקטיקה מובנות ובניית יכולת להוציאן אל הפועל.

שאלו פעם את וורן באפט, המשקיע האגדי: "הרי שיטתך להשקעות היא מאוד פשוטה, ואם כך מדוע לא כולם מיישמים אותה ומתעשרים?" תשובתו הייתה: "רוב האנשים רוצים להתעשר מהר, ולכן נכשלים". האם הרצון להתעשר מהר מקביל לרצון של אורן ואדם לתת נוקאאוט ולסיים את הקרב בכל מכה?

מתווך דירות מצליח סיפר לי שבתחילת דרכו ציפה שכל שיחת טלפון ללקוחות פוטנציאליים יביא עסקה, והוא התאכזב כשזה לא קרה. האם האכזבה של אורן ואדם מחוסר ההשפעה של מאמציהם מקבילה לאכזבת המתווך המתחיל?

חבר יקר שלי, בעל חברה המספקת שירותים לחברות תקשורת, סיפר לי שבתחילת דרכו לקח כל עבודה ללא תכנון מדויק של עלות לעומת ההכנסה. הוא רק רצה לעבוד ולהרוויח. האם זה מקביל לנטישת ההגנה אצל אורן ואדם וההתרכזות רק בהתקפה מבלי לתת תשומת לב לסיכונים?

שימו לב שכאשר אנו לחוצים ומתאווים יותר לתוצאה מסוימת, היא כאילו בורחת מאיתנו, בעוד שיש אחרים שנראים רגועים יותר ואפילו אדישים לאותה תוצאה, והם זוכים בה ללא מאמץ מיוחד. מה יש בסבלנות שגורם לנטייה הטבעית לסלוד ממנה כל כך, כאשר דווקא הסבלנות נדרשת כל כך כדי להתקדם ולהצליח בכל תחום?

לא אחת יצא לי לראות אנשים מוכשרים וחכמים, שהיו רחוקים מלממש את הפוטנציאל שלהם. משהו בהתנהלותם הביע איזה ספק פנימי שפגע בנחישותם. לעומתם אפשר לראות אנשים פחות כישרוניים, המצליחים הרבה מעבר לכישרונם. הם מבטאים במעשיהם ביטחון בצדקת דרכם (גם אם אינה צודקת) ופועלים בנחישות, בעקביות ובהתמדה.

מדוע הספֵקות יכשילו אפילו את הכישרוני, והביטחון יצליח את דרכו של חסר הכישרון? האם נטייתנו הטבעית, המייקרת את ההצלחה ושואפת אליה כל כך, סולדת מן המידות הדרושות כדי להצליח; מידות כגון סבלנות, ביטחון, התמדה, תכנון וצמצום האגו (ענווה)? איך קרה שדווקא מידות המנוגדות לנטייה הטבעית לחבב את המנוחה ואת התוצאה המהירה – דווקא הן הדרושות להצלחה הנחשקת? האם באמת יש סתירה? האם כל בני האדם חשים בה? אם כן, מהיכן היא נובעת?

בספר נטען שאכן הסתירה קיימת. הנטייה הטבעית המשותפת לבאי עולם מייקרת הצלחה ושלמות בגבורה, בחוכמה ובעושר, מתרגשת משמחה לשמע מוזיקה יפה, למראה נוף מרהיב או ספורטאי המציג יכולת גבוהה בתחומו. אך אותה נטייה טבעית מתקשה ללכת בדרך המובילה לשלמות הזו, והשאיפה והקושי מתנגשים ויוצרים דיסוננס מתמיד בחיינו.

עוד נטען שהסתירה הזו מקורה בהתהוות הבריאה, ועל כן כל ניסיון לברוח לא יועיל. למעשה, תמצית חיינו היא ביישוב הסתירה הזו. אנו נטען שכל ההתמודדויות של באי עולם קשורות במהות הנמצאת בבסיס בריאתנו, בבורא שברא אותנו, בסתירה הקיימת בין מטרת הבריאה לתיקונה ובדרך שבה חיינו מובילים אותנו ליישוב סתירה זו. עולמנו משול לגן משחקים, שכל משתתף בו תורם – בין אם ירצה בכך ובין אם לא, בין אם הוא מודע ליישוב הסתירה ובין אם אינו מודע לה.

כל שפע קטן וגדול שאנו זוכים לו תלוי במעשים ובתכונות שלנו שמיישבים את הסתירה או מגדילים אותה. המקור לעקרונות אלו הוא כתביו של "בעל הסולם" זי"ע הרב יהודה לייב אשלג, שנולד בוורשה ב־1885 ונפטר ב־1954 בירושלים ושעסק בפירוש הקבלה והזוהר. הוא כתב ספרים השופכים אור על החושך וההסתרה והתווה דרך רוחנית העולה לתכלית הגובה של גילוי הטוב. אומנם המטרה בספריו היא להאיר את דרכם של שומרי התורה והמצוות, אך מצאתי שכל אחד יוכל להפיק תועלת רבה מהדברים.

הספר הזה יעסוק בחלק מעקרונותיו, כפי שאני הקטן הבנתי אותם, בתוספת מסקנותיי שהרכבתי על גבם – מסקנות הבאות לידי ביטוי בחיי כל אחד מאיתנו ויכולות לקרבנו מעט בסולם לכיוון הטוב והברכה.

אחרי שנים של לימוד בספריו והתבוננות בחיי ה"שגרה", הבנתי שכולנו ממילא משתמשים במידה מסוימת בעקרונות אלו. אנו מחויבים לכך, מפני שהבריאה מחייבת אותנו לזה. מטרתי היא להעלות את הדברים למוּדעות כדי שכל אחד מאיתנו – יהודי ולא יהודי, דתי וחילוני – יוכל להבין ולשפר את השימוש שלו בכללים שיוצגו ולמשוך ברכה לחייו. הספר יציג דרכי פרנסה שונות וסיפורים על העוסקים בהן, יספר על הדרך למשוך ברכה ואיך כולנו עושים זאת. מטרת הספר אינה דתית, אלא שיפור המודעות שלנו לדרכי הבריאה והברכה. צמצמתי את יישום העקרונות לעניינים מקצועיים על ידי ראיונות שערכתי עם אנשים ממגזרים שונים, שלדעתי הגיעו להישגים גבוהים מהממוצע. לאחר שאציג את העקרונות המנחים, אספר את סיפוריהם ואראה איך דרכי הפעולה שלהם התאימו לעקרונות האלה. כך, כל אחד יוכל להשתמש בדברים האלה לשיפור חייו.

כל מחקר חברתי־מדעי יכול להצביע על קשר בין נחישות והתמדה ובין הצלחה, אך יתעלם מהשאלה מדוע זה כך. מאחר שספרי מתייחס לעקרונות הבריאה כאקסיומה מדעית, אין לי בעיה – וזה עיקר החידוש – להציג את הסיבה לכך שתכונות והתנהגויות מסוימות יקרבו אותנו להצלחה ואחרות לא. כמו כן אביא את הרגשות ואת המחשבות הפנימיות שלנו ככלי קריטי המוביל את דרכנו לברכה.