כשעצמתי עיניים

עם כל מגע שלו, חשבתי שהוא מקטין אותי יותר ויותר, עד שאני נשברת לרסיסים. כל תנועה שלו הפכה לכאב חד שפילח את גופי ואת נשמתי. הלב שלי דפק במהירות ובעוצמה ואיים לנתר החוצה מבית החזה. הרגשתי כאילו אין לי כל שליטה על גופי, כאילו הוא כבר לא שייך לי יותר, ואני לא שייכת לאף מקום בעולם.

זרה

כל כך לא רציתי שיום שישי הזה יגיע. שלא יהיה ספק, ברור שאני אוהבת את יום שישי, הרי מי לא אוהב סוף שבוע. אלא שבסוף השבוע הזה המתין לי טיול פתיחת שנה של הצופים. אוי, כמה זה עלוב. למה נערה בת 15 צריכה, לעזאזל, לצאת לטיול המחורבן הזה? אמרתי לעצמי.

זמן קצר קודם לכן התחלתי את שנת הלימודים בכיתה י', בהחלט כבר לא ילדה. בשנה הקודמת בכלל למדתי בבית ספר לאומנויות, סליחה ה-בית ספר לאומנויות בגבעתיים. "תלמה ילין" היה החלום שלי מגיל קטן. פעמים רבות דמיינתי את היום שבו אוכל להיכנס בשערי בית הספר היוקרתי ולהיות מוקפת ביצירה - וזה התגשם. השיעורים, החברים, וכמובן המוזיקה - הכול הרגיש כמו חלום שמישהו נתן לי לגעת בו. אבל חלומות הם לא תמיד מה שחשבנו. אחרי שנה אחת בלבד נאלצתי לוותר על המוסד שכה ייחלתי להגיע אליו. זה היה בגלל הנסיעות, כך לפחות אמרתי לכולם, אבל האמת, לא הייתי בטוחה שאני שייכת לשם. התחרות הייתה קשה, והרצון התמידי להיות הכי טובה גרם לי להרגיש שאינני ברמה הנדרשת.

החזרה לתיכון רגיל הייתה כמו נפילה מצוק גבוה והתרסקות על רצפת בטון. ב"תלמה ילין" הכול היה צבעוני, מלא ביצירתיות וברעש חיובי, ופתאום הכול הפך אפור, שגרתי וחוזר על עצמו. השיעורים משעממים, התלמידים עסוקים בעיקר בציונים, ואין כל זכר לאומנות. לא האמנתי שזה קורה לי. הרגשתי אבודה, ובכל פעם שמישהו שאל מדוע פרשתי מבית הספר לאומנויות – שיקרתי, אולי כי אפילו אני לא יודעת להסביר לעצמי את הסיבה האמיתית. תהא הסיבה אשר תהא, עמוק בפנים אני מרגישה שאכזבתי לא רק את עצמי ואת הוריי אלא גם את חלום הילדות שלי.

דפיקה בדלת קטעה את מחשבותיי. "מי זה?" שאלתי כשכעס מתגנב לקולי, "אני ישנה."

"קומי!" ציוותה עליי אימי, "עוד מעט יוצאת ההסעה לטיול, ואין מצב שאת מפספסת אותה. יאללה, תארגני את התיק. אני מחכה לך ברכב."

עכשיו לא היה לי כל סיכוי לברוח מהגזרה. קמתי בעצלתיים, צחצחתי שיניים ובהיתי במראה. ליהיא זה רק טיול עם כל הילדים ביישוב, ניסיתי לעודד את עצמי. אולם האמת המרה היא שרוב השנים לא הסתדרתי עם איש מהם. איך אפשר להסתדר עם אותם אנשים גם בגן, גם ביסודי גם בחטיבה, ועכשיו גם בתיכון ובצופים, מבלי שהם יימאסו עלייך? אין לאן לברוח, כי כולם מכירים את כולם, וכולם יודעים הכול על כולם.

בדידות לא הייתה מושג זר לי. לכולם היו את החבורות שלהם ואת הצחוקים שלהם, אך אני לא הייתי שייכת לאף קבוצה. תמיד הרגשתי זרה בין ילדי היישוב, מנותקת מהם, כאילו איני קיימת עבורם. תחושת הניכור אף החריפה מרגע שעזבתי ל"תלמה ילין", והם המשיכו ללמוד יחד באותו בית הספר.

ארזתי את התיק ויצאתי לכיוון האוטו לבושה במדי הצופים. לא פעם חשבתי לעצמי אם לא היה עדיף לי לוותר על תנועת הנוער וכך להימנע מלראות אחר הצוהריים את כל אותם פרצופים שאיני מתחברת אליהם גם בשעות הבוקר. גם כך סבלתי מחשיפת יתר אליהם בבית הספר, בפיצרייה של היישוב ובכל פעם שהלכתי לסופר או חיכיתי בתחנת אוטובוס.

אולם ביישוב שלנו הצופים היה משהו שכולם הולכים אליו, זו לא הייתה שאלה בכלל. מילדות יצקו בתוכנו את הציפייה לרגע שבו נצטרף לצופים, וברגע שהגענו לגיל המתאים, לא הייתה שום ברירה חוץ מללבוש את מדי החאקי ולקשור לצווארך את העניבה הצהובה. לקיחת חלק ב"מחויבות אישית" היא מטלת חובה במערכת החינוך, ותנועת הנוער הייתה המקום המוכר והנוח למלא אותה. אולם כשהגעתי לגיל שאפשר להתחיל, לא נותרה בי כל התרגשות מעצם היותי חניכה, והתחושה המרכזית הייתה שאני לא מתחברת לכך בשום צורה. לשמחתי מרבית הפעולות נערכו בטבע, משום שהיישוב נמצא בתוך יער.

הגענו אל השבט הממוקם באמצע שומקום, שנראה כמו מתנ"ס בשנות ה-80, מבנה בטון בן קומה אחת ובתוכו ספות קרועות וקירות מכוסים בגרפיטי.

"תיהני," אמרה לי אימי כשנפרדנו, ספק מבקשת, ספק מצווה, כשחיוך של גאווה נמתח על פניה.

בכביש הסמוך לשער הכניסה עמדו ילדי השכבה לבושים בחאקי עם מזוודות ותיקים, ממתינים לאוטובוס שייקח אותנו לצפון. אני, כמובן, לא מצאתי את עצמי. איפה לעמוד? ליד מי לחכות? הרגשתי איך כל סנטימטר בגופי מנסה להתכנס פנימה כדי לא להתבלט יותר מדי ולמשוך תשומת לב. אני שונאת את זה, חשבתי לעצמי בתחושת מועקה כבדה, כל מה שאני רוצה לעשות זה רק לחזור הביתה. כעסתי על אימא, הרי יצאתי רק כי היא לא השאירה לי ברירה. הייתי רגילה לכך שהוריי מקבלים החלטות עבורי מבלי לקחת בחשבון מה אני מרגישה.

ניסיתי, בכל זאת, לראות לפחות רבע כוס מלאה – אחרי הכול, כמה ימים בלי אימא זהו קונספט שמצא חן בעיניי, ובוודאי עדיף על חזרה הביתה עם המילה "כישלון" מרוחה על המצח. גם ככה הפעילות שלי בצופים לא הייתה סיפור הצלחה מסחרר. שתי אחיותיי הגדולות, מאי הבכורה ועדי, היו מדריכות בשבט, והיה לי ברור שגם אחותי הקטנה מיקה תלך בעקבותיהן; ואילו אני הייתי בסך הכול פעילה פשוטה בשכב"ג (שכבה בוגרת), בתחתית שרשרת המזון, בהחלט לא תפקיד ייצוגי במיוחד.

התנחמתי בטלפון שלי ובאוזניות שחיברו אותי לעולם המוזיקה - זה תמיד היה אזור הנוחות שלי, המקום שלי, שמסייע לי להתנתק מסיטואציות מעיקות. המוזיקה ייצרה לי פתח מילוט מהאנשים שסביבי ואפשרה לי לברוח פנימה אל תוך עצמי, לשקוע בשירים, במחשבות ובשיחות ביני לביני. רק צלילים והתבוננות עצמית עזרו לי לשכוח את ההרגשה של להיות זרה במקום שבו אני אמורה להרגיש שייכת.