השומר אחי אנוכי

״אני כבר מזמן לא מי שהייתי.

מי שהייתי מת.

 אני גם לא אחזור להיות  אותה דמות אדם.

אני יכול להיות רק גרסה טובה יותר של עצמי,

גרסה שנבנית כל יום מחדש".

עברתי כמעט על כל עשרת הדיברות, מלבד ניאוף, והדבר הכי משמעותי שקרה לי בתהליך שעברתי הוא חזרת צלם האנוש, לאט לאט, חלק אחר חלק.

עוד בשירותי הסדיר בצה"ל טסתי למסיבת טבע באפריקה שם חוויתי את הפסיכוזה הראשונה. בגיל 22 פרצה אצלי שוב פסיכוזה, בגיל 23 וחצי אושפזתי למשך שש שנים באשמת רצח. חמש שנים מתוכם בביטחון מרבי בשער מנשה, משם התחיל תהליך הטיפוס החוצה מהתהום. גיליתי שיש לי מחלת התמכרות, ויש לי מחלה נפשית. יחד עם זאת גיליתי גם שיש דרך, והיום אני חי אותה, צעד אחרי צעד.

זהו סיפור של שבר ונפילה, אבל גם של בניית זהות חדשה, של החלמה ושל אדם אחד שבחר לא להישאר שם.

אדיר סלמן עוזר הוא מדריך שיקום, בוגר תואר ראשון עם התמחות בקרימינולוגיה ומדריך מוסמך מטעם משרד הבריאות של תחלואה כפולה, מנחה קבוצות ויחידים בבית החולים לב השרון. חי על פי שיטת 12 הצעדים. יהודי, ישראלי, אזרח העולם.

הקדמה: תחלואה כפולה ואני

תחלואה כפולה, הידועה גם כאבחנה כפולה, קושי כפול ומשבר כפול, מתייחסת לגבר, לאישה ולמה שביניהם, המתמודדים עם מחלה נפשית שאובחנה באופן ברור על ידי פסיכיאטר, ובה בעת למאובחנים עם פתולוגיה נוספת או עם מחלה אחרת כמו התמכרות, כלומר שימוש לרעה בסמים או באלכוהול. ישנם פסיכיאטרים הכוללים תחת תחלואה כפולה גם התמכרויות התנהגותיות, כגון הימורים פתולוגיים, ואפילו שימוש לרעה במשחקי מחשב. ביפן כבר קיימת תופעה שבה אנשים מפסיקים לאכול ולשתות כדי שלא יידרשו להפסיק לשחק, ואפילו יושבים עם חיתול, כלומר משחקים עד מוות. ישנה גם תחלואה משולשת, שהיא שילוב של בעיה פיזית, בעיה נפשית ובעיית התמכרות.

לפני עשרים שנה (יום שישי, 16 באפריל 2004, 17:07) קרה הרגע הטרגי ביותר בחיי: נטלתי את חייו של א' בהתקף פסיכוטי, בעודי מנותק לחלוטין מהמציאות, לא מבחין בין טוב לרע, תחת הזיות כבדות וקולות שנשמעו בתוך ראשי. זהו סיפור ממקור ראשון שלא נשמע כמוהו, וכפי שאחת הרופאות שלי אמרה, "אדיר יש רק אחד" - גילוי מתסבך בפני עצמו - ואני לא יודע אם לשמוח או לבכות על כך.

למה דווקא א'? למה המפגש איתו הוביל לתוצאות האיומות האלה ולא לאחרות? ייתכן שלעולם לא אדע מה תכננה עבורי ההשגחה האלוהית.

רבי נחמן מספר על מלך ששלח את בנו ללמוד את מלאכת בניית המנורות בארץ רחוקה. כשחזר כעבור כמה שנים ביקש המלך לחגוג את שובו וערך מסיבה גדולה, שבה יחשוף בנו לעיני כול את המנורה שבנה. אבל כשהמנורה נחשפה, היא הייתה המנורה המכוערת ביותר שנראתה אי פעם, "מנורת החסרונות". למרות זאת העתירו הנוכחים שבחים וברכות בשל יראתם מהמלך.

בתום האירוע ניגש המלך לבנו ושאל אותו, "מה עשית כל השנים? איך הצלחת לעשות את כל הטעויות האפשריות במנורה הזאת?"

חיוך שובב נפרס על פניו של הבן והוא ענה, "מי שיכול לעשות את כל הטעויות האפשריות - גם יכול לעשות את כל הדברים הנכונים."

גם אני מרגיש כך. לאורך חיי עשיתי כמעט כל טעות אפשרית, אבל שוב ושוב אלוהים נתן לי הזדמנות לתקן, לצאת מהבור ולחיות. "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו ל, ז). אכן, דווקא במקום הנמוך, החשוך והכואב ביותר מצויות התשובות.

על פי הקבלה, כל דבר בעולמנו מורכב משלוש שכבות או קומות: השכבה הראשונה, הטבעית־חומרית, במקרה שלי היא למכור כמה שיותר ספרים כדי להגיע לכמה שיותר אנשים שרוצים ואולי אף צריכים לקרוא אותם. השכבה השנייה היא הרצונית/מוסרית/מצפונית: אני לא רק מעוניין לעזור למי שכבר שקועים עד צווארם, אלא גם למי שעוד לא בבעיה. השכבה השלישית - ההשגחה העליונה: זו השליחות שלי, להפוך את הניסיון שלי לזהב שיעזור למכורים ולבעלי האבחנה הכפולה שעוד לא נולדו עדיין.

מטרות הספר הן להכיר לכם הקוראים את נושא התחלואה הכפולה על רקע סיפור חיי, ולהבין שיש דרך והיא עובדת. נוסף על כך, יש לי רווחים אישיים: ערך תרפויטי, כסף, הפלת חומות הנפש של עולם של מניפולציות, שקרים וחצאי אמיתות - כל זאת באמצעות הכתיבה שלי, הגשמת הייעוד שלי לתת מעצמי בחזרה לעולם ולתקן את עצמי -  מול עצמי, מול החברה ומול משפחתי.

ומה בנוגע לפתרון?

השיטה הנהוגה כיום לטיפול בתחלואה כפולה היא שיטה משולבת: פסיכיאטריה, פסיכולוגיה ועזרה סוציאלית.

אשר לפסיכיאטריה - טיפול תרופתי אכן התגלה כעניין הכרחי בחיי, כמו גם בחיי רבים, והוא עדיין מוכיח את עצמו. במרוצת השנים גיליתי שהחזרות שלי לאשפוז וחזרתם של רבים אחרים כמוני נבעו משתי סיבות עיקריות: הפסקת הטיפול התרופתי ושימוש בסמים. אכן רבים מאיתנו מנסים להפסיק בשלב מסוים את התרופות מתוך קושי להתמודד עם תופעות הלוואי, כמו בעיה באונות, עודף רוק או יובש בפה, השמנה בעקבות תאבון מוגבר, צניחת לשון, גלגול עיניים, קפיצות והיתפסות שרירים, הליכה רובוטית, ואולי התופעה הכי חמורה - קהות של הרגש. לאחר שהפסקתי את התרופות, בכיתי לראשונה אחרי כמעט עשרים שנה. כשאני נוטל תרופות קשה לי מאוד להתאהב. ישנו איזה אלחוש חושים, ונדרשים ריגושים גבוהים במיוחד כדי ליהנות. למרות כל זאת, בחשבון הנפש שלי אני מעדיף לחיות עם תרופות מאשר בלעדיהן, ולזכות לחיות בקהילה מאשר להיות פצצת זמן מתקתקת ולהגיע לאשפוז לשארית חיי.

הטיפול הפסיכולוגי שימש עבורי כמרחב בטוח שבו יכולתי למצוא כוחות ומוטיבציה לעזור לעצמי, מתוך תחושה שיש לי אוזן קשבת ואדם נוסף מלבדי מקבל אחריות למצבי. זו הייתה הזדמנות להציף חוויות שאולי התביישתי בהן, להכיר את עצמי, להבין את ההשלכות של דברים שחוויתי לאורך חיי על מצבי העכשווי ועל האופן שבו אני מתנהג. לפשפש בטראומות מן העבר ולהציב גבולות פנימיים וחיצוניים שחיזקו את ביטחוני בעצמי. מאז האשפוז הראשון ועד היום מדינת ישראל מממנת עבורי טיפול, ואני אסיר תודה לה.

אולם הגורם הסוציאלי התברר כגורם המשמעותי ביותר בחיי היום־יום שלי. עבור מתמודד נפש והתמכרות, ככל שיהיו בחייו עבודה, חברים ופנאי מיטיבים - כך יהיה לו יותר מה להפסיד, ובעקבות זאת הוא יימנע מליפול לבורות המוּכָּרים. לעומת זאת, הבדידות, חוסר המעש וחוסר המשמעות מובילים לרצון להפסיק את השימוש בתרופות ולחזור לסמים. מדובר שוב בהשקעה עצומה של המדינה בנכים: קצבת נכות שמאפשרת מחיה בסיסית וכן סיוע בשכר דירה - שניהם יחד מגיעים למשכורת מינימום. לצד זאת ישנו סל שיקום, ובסך הכול מדובר בלא מעט זכויות שיש להן ערך רב.

אם כן, פסיכיאטריה, פסיכולוגיה ועזרה סוציאלית הן שלוש רגליים שנועדו לתמוך ביציבות הנפשית, אולם ללא הרגל הרביעית - השולחן עומד רעוע.

הרגל הרביעית במסע ההתמודדות שלי הייתה ועדיין תוכנית שנים עשר הצעדים של מכורים אנונימיים (NA), תוכנית שמעניקה למכור המחלים את כל מה שהוא זקוק לו כדי להיגמל.

באחד המפגשים בקבוצת התמיכה של מכורים אנונימיים סיפר משתתף על חוויה משעשעת שעבר בבית חולים פסיכיאטרי. המשתתפים האחרים התגלגלו מצחוק, ובכך עודדו אותו להמשיך בסיפורו. הוא נסחף לתיאור ההתרחשות, שילב בו מחוות וחיקויים שהצחיקו את כולם, וכשנגמר לו הזמן אמרה אחת המשתתפות, מישהי שאני מכבד, "אל תעצרו אותו."

אילו הייתי בתחילת דרכי, אירוע כמו זה היה גורם לי לחשוב על חזרה לשימוש. אני כמובן לא אומר שאסור לצחוק, בכל פגישה יש רגעים מצחיקים ומשעשעים, אבל כשאדם מגיע מבית חולים פסיכיאטרי, הוא חווה בושה גדולה ורגשי נחיתות, לפעמים נראה שונה או מוזנח, ולפעמים הוא אפילו פרנואיד - בכל מקרה הוא עלול לחשוב שהצחוק הוא על חשבונו. "חיים ומוות ביד הלשון," ומכיוון שכבר עשיתי כברת דרך והיו לי יסודות איתנים, פשוט קמתי בכעס והלכתי, בעודי מאחל לכל מי שצוחק מחלות קשות. מכיוון שחלק ניכר מהקוראים של הספר שלי הם מכורים, אוסיף לקח על הסיטואציה הזו: בתוכנית, כשאתה מגיע לחדר, יש לך בחירה עם מה כן להזדהות ועם מה לא, מה אתה בוחר לקחת ומה לא. אני בחרתי לחיות את חיי בדרך התוכנית של מכורים אנונימיים, ובשבילי החלמה היא במקום הראשון. עם זאת, בעקבות האירוע הזה התעורר בי הרצון לכתוב את הספר שבידיכם. כמובן לא תמצאו כאן פתרונות קסם, אבל אני מקווה שהחוויה האישית שלי תעורר בכם הזדהות ותאפשר לכם לראות מה הקל עליי, ואף לחשוב על גורמים נוספים שעשויים להוביל להצלחה. נושאים נוספים שיידונו בספר הם: הצלחה בחברה לעומת פגיעה קשה בה והדרה ממנה; האפשרות לחולל שינוי; תקופות של "ניקיון" לעומת תקופות של מעידות ונפילות, ואף תקופות שיש בהן גם וגם; ובכלל - האופן שבו אני חווה את החברה והאופן שבו היא חווה אותי.

המטרה שלי היא לאפשר לך, הקורא, להבין את הקשיים שעימם מתמודד חולה כרוני, ולעורר בך את השאלה אם זה יכול לקרות לך או למישהו שאתה מכיר. אני רוצה להראות לך מהי פסיכוזה ומה מרגישים כשחווים אותה. יותר מכול - אני רוצה להראות לך שהכול אפשרי, וזו הבטחה. אם לי יש אומץ ואני יכול - גם אתה יכול. זכור שתמיד ישנם אנשים טובים באמצע הדרך. כך נברא העולם. אנחנו תלויים זה בזה, כדי שלא נהיה תלויים זה לצד זה. הלוואי שיכולתי לא להסתמך על בשר ודם, אך ככל שחולף הזמן, החיים מוכיחים לי כמה אני זקוק לעזרה כדי לשרוד ולהתפתח.