שנינו לחוד

בספר מובא המידע המחקרי הקיים והמעודכן בנושא הגירושים והשלכותיהם, ובתוך כך, הוא בא להציע איך לצמצם את השפעותיהם השליליות של הגירושים על כל בני המשפחה, הורים וילדים.

פרקי הספר מתייחסים למגוון סוגיות הקשורות לגירושים, סוגי משמורת, השפעות על גברים ונשים, השפעות קצרות טווח וארוכות טווח על ילדי גירושים, גירושים המלווים בקונפליקטים בעצימות גבוהה, קשיי קשר, סרבנות קשר וניכור הורי, גירושי להט"בים, גירושים במשפחות עם ילד עם צרכים מיוחדים, וגירושים בגיל המבוגר.

הספר כולל תובנות מעשיות וכמה רעיונות והצעות לדרכי התמודדות, לפעמים בנוסח של "עשה ואל תעשה". בסוף הספר מובאות כמה הנחיות שמטרתן העיקרית הפחתת ההשפעה השלילית של גירושי ההורים על "ילדי גירושים".

מטרת הספר לסייע לאלו הנמצאים בתהליכי גירושים ונתקלים בקשיים הרבים המלווים תהליכים אלו, או השוקלים גירושים, כדי שיוכלו להתמודד ביעילות עם הנסיבות המורכבות של תהליך הגרושים ולאחריו.

נוסח הכתיבה של הספר מותאם לציבור הקוראים הכללי, אבל מובא בו גם סיכום מרוכז של המידע בתחום לשימושם של בעלי תפקידים במקצועות בריאות הנפש, מטפלים, יועצים ומשפטנים.

תמונת מצב: נישואים וגירושים כיום

שינויים חברתיים והשלכותיהם על הנישואים ועל הגירושים

במהלך העשורים האחרונים אנו עדים לשינויים סוציו-תרבותיים משמעותיים אשר השפיעו רבות על מבנה התא המשפחתי (Fine & Harvey, 2013). שינויים אלו, אשר מכונים "המעבר הדמוגרפי השני", כוללים, בין היתר, את דחיית גיל הנישואים והפריון, עלייה בהיקף המגורים המשותפים, עלייה באחוז הנשים אשר לוקחות חלק בכוח העבודה ועלייה בשיעור הגירושים (Sokol, Stevenson, & Braver, 2017). אם בעבר חלוקת התפקידים במסגרת התא המשפחתי הייתה ברורה - הגבר שימש כמפרנס העיקרי והאישה הייתה אחראית על ניהול משק הבית וגידול הילדים, הרי שהמעבר הדמוגרפי השני הוביל לערעור חלוקת התפקידים המסורתית בנישואים ולצמצום התלות ההדדית בין בני הזוג. כתוצאה משבירת התפקידים המסורתיים, גברו הסיכויים לחוסר התאמה בין בני הזוג ומערכת הנישואים הפכה שבירה יותר. כחלק מערעור התא המשפחתי המסורתי אנו עדים לשתי תופעות מרכזיות הנוגעות לתפקידו של האב במשפחה: מחד-גיסא, נרשמת עלייה במעורבות אבות נשואים בחיי המשפחה ובגידול הילדים, ומאידך-גיסא, חלה עלייה במספר האבות הגרושים הלא-משמורנים, אשר נעדרים מחיי ילדיהם (Kitson, 2013).

שיעור הגירושים החל לעלות באופן עקבי מתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת. במהלך העשורים שחלפו הוכפל שיעורם, ואף מעבר לכך. יתר על כן, מגמת העלייה בשיעור הגירושים נמשכת אל תוך האלף הנוכחי: על-פי הערכות עדכניות, בחלק ממדינות המערב כמחצית ממערכות הנישואים יסתיימו בגירושים. על-אף שבהשוואה למדינות מערביות אחרות שיעור הגירושים בישראל נמוך יותר, עדיין ניתן להבחין בעלייה של פי שלושה ויותר בשיעור הגירושים מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת.

גורמים שהביאו לפיחות שחל במעמד מוסד הנישואים וביציבותו. החיים המודרניים מאפשרים לפרט חופש פעולה ומגוון רחב יותר של אפשרויות בחירה. החברה המודרנית נתונה פחות ופחות לדפוסי חשיבה והרגלים חברתיים מסורתיים, ולאדם במובנים רבים היכולת לפעול כיחידה העומדת בפני עצמה.

בעשורים האחרונים חלו תמורות בתפיסת אושרו של הפרט ורווחתו, כמו גם, בתפיסת הנישואים והאימהות, כבחירה ולא כגורל. בנישואים כיום מושם דגש על אושר אישי, על חברות וביטוי עצמי, כמו גם על הדדיות בחלוקת תפקידים ובקבלת החלטות. ניתן לצפות כי שינויים אלו ישפיעו בהכרח על הסיבות להתחתן ולהתגרש. מדובר בבחירה משמעותית ביותר בחיים. ניתן לכן לצפות, כי בעידן זה שבו מתעצמות הציפיות מחיי הנישואים ובה בשעה גדלים חופש הבחירה ומגוון האפשרויות, יגברו הקונפליקטים בחיי הזוגיות והדחף להתגרש. וזאת, בעקבות ציפיות שלא התממשו והעמדה שנישואים הם לא בהכרח בחירה לכל החיים.

במשך שנים נחשבו הגירושים כנסיבות עגומות. אך, שכפי שקורה במרבית השינויים החברתיים, לגירושים לא רק היבטים שליליים, ולעיתים טמונות בהם הזדמנויות חדשות בעבור האנשים המעורבים. גם הסטיגמה השלילית הקשורה לגירושים הולכת ומצטמצמת במרבית החברות.

יפה (40) מסכמת: "בואי אני אגיד לך משהו, גירושים זה לא כייף, התהליך, לא כייף. התוצאה, לא כייף כלום, אבל בסך הכול יש סיטואציות שצריך לעשות את זה. עכשיו אם אני שוקלת רווח והפסד, אז הרווח יותר גדול. לי אישית ולילדים, לכולם, גם לו אני מניחה. יש סיטואציות שלא צריך לרוץ להתגרש כי באמת זה לא כייף".

חוקרים רבים מציינים, כי לשינוי שחל באידיאולוגיה ולאימוץ זו המדגישה אינדיבידואליזם יש השפעה רבה על המחויבות למסגרת המשפחתית. הלך רוח זה, המעמיד את צרכיו של הפרט במרכז, גורם לשינוי בעמדותיו כלפי הנישואים ולרמת המחויבות להם, וגורם לנטייה לפרוש מהנישואים כל אימת שצרכים אינדיבידואליים אינם מסופקים. הגישה, שמשמעה שימור הנישואים בכל מחיר כאידיאל בפני עצמו, הוחלפה בגישה שעל הנישואים לספק את הצרכים האינדיבידואליים. הגישה הפרמננטית רואה בנישואים ערך בפני עצמו, ואילו על-פי הגישה הפרגמטית הנישואים הם כלי לסיפוק הצרכים האינדיבידואליים ולמימוש הרצונות והמאוויים האישיים.

ורדה (47) מציגה את המאזן: "בשורה התחתונה אני חושבת שגירושים זה דבר ממש לא טוב ולא רצוי. אף אחד לא מתחתן בשביל להתגרש. אבל אם תשאלי אותי יש הרבה מצבים שעדיף שהורים יתגרשו מאשר שיישארו ביחד וגם בשביל הילדים. זו קלישאה, אבל אני אומרת מתוך אמונה אמיתית ולא רק בגלל הצד האישי שלי, אני באמת חושבת שדפוס של זוגיות שילדים רואים בבית שאין בו יחסים טובים בין ההורים יוביל אותם בסופו של דבר לדפוס כזה בעצמם, לחוסר ביטחון להרגשה של אני לא אבנה את החיים שלי ככה כי אני לא רוצה שהם יהיו ככה, לא רוצה לחיות ככה, והגירושים במידה מסוימת נותנים לבנות חיים אחרים... השתדלנו לא לערב את הילדים בכלל בקטע הזה, וגם אחרי הגירושים אני לפחות זוכרת, לא יודעת מה היה בצד השני כי אני לא נכנסת לשם... אני אף לא ניסיתי להסית את הילדים לא נגדו ולא נגד אשתו. תמיד עודדתי את זה שילכו לשם שיהיו בקשר שיבקרו. ובאמת, מהבחינה הזאת רציתי שלא תהיה הרגשה אפילו פעם אחת שאני מסיתה נגדו, כי זה אבא שלהם".

זוגות לא נשואים החיים יחד שכיחים כיום בחברה המערבית המודרנית ברוב חלקי העולם. "תקופת ההמתנה" עד למיסוד הקשר, שעימה עלה גיל הנישואים, התארכה בעשורים האחרונים באופן משמעותי נוכח התמורות האמורות. בעת האחרונה זוגות צעירים מאריכים בהרבה את תקופת חייהם המשותפים יחדיו בטרם יקבלו את ההחלטה להינשא.

גורמים רבים לשינוי בתפיסת הגירושים (Demo & Buehler, 2013) - מצד אחד, החיים בחברה שהיא פחות דתית/מסורתית, ולפיכך מגבילה פחות, בעיקר ביחס לנשים, יציאה מוגברת של נשים לעולם העבודה המשפיעה על תפקודן ועל תפקידיהן, על תפיסתן העצמית ועל יכולתן להתפרנס, לחצים רבים יותר ביצירת האיזון בין הבית, המשפחה והקריירה - כל אלה משפיעים על חיי הנישואים ויוצרים לעיתים צבר לחצים בלתי נסבל מבחינת בני הזוג.מן הצד האחר, החשיבות הניתנת לאושר ולמימוש עצמי, ההפחתה בנכונות להתפשר עם מערכות יחסים בלתי מספקות, הגישה של "חיים רק פעם אחת" ותוחלת החיים הארוכה יותר, מקשות על התפשרות והשלמה עם מצב מעיק. מספר קטן יותר של ילדים גם הוא מקל על ההתמודדות עם הגירושים הן מבחינה כלכלית ותפקודית והן מבחינת ההתמודדות הרגשית.

למרות האמור לעיל, גירושים עדיין נתפסים כאחד מהאירועים הקשים ביותר בחיים. זהו אירוע בלתי מתוכנן במעגל החיים, ללא לוח זמנים קבוע מראש, וללא טקסים מיוחדים שתפקידם מתן לגיטימציה לתהליך ותמיכה בו. הגירושים מביאים לידי ביטוי רגשות שונים וסותרים, התנגשות של רצונות, תחושות של בלבול ואובדן והתמודדות עם לחצים ועם סטיגמה. עם זאת, הגירושים יכולים להיתפס גם כמעבר המאפשר הזדמנות לשינוי ולצמיחה - מעבר ממסגרת משפחתית קונפליקטואלית למסגרת חדשה, אופטימית ומסתגלת יותר. לגירושים השלכות ארוכות טווח על ילדותם ועל מהלך התפתחותם של הילדים במישורים הרגשי, הקוגניטיבי, ההתנהגותי והתפקודי (Fine & Harvey, 2013).

כיום כמעט כל סיבה טובה היא עילה לגירושים. לרם (39) יש דעה: "להגיד לך שאני חושב שזה מייצג את כל הגברים שהתגרשו, אני לא בטוח. לכל אחד זה בעצם מה שהעיניים רואות אצלו. מישהו ראה איזה יפהפייה ברחוב וזה הסתדר לו וזה מספיק בשבילו לזרוק את הילדים, הנסיבות שלי היו אחרות".

מאז סוף שנות ה-60 ועד שנות ה-70 המוקדמות השתנה ההיבט המוסדי של הגירושים, מתהליך שיש בו דופי לכזה שמידת הדופי שבו פחותה בהרבה. יש הטוענים שהגירושים הפכו מבעיה במישור החברתי לתופעה מקובלת. מחסומים שונים אשר שימשו מגן מפני גירושים בעבר, נחלשו כיום. עם "הלגיטימציה" שניתנה לגירושים כיום חלו אף תמורות בסיבות לגירושים. עמדה ליברלית שאינה רואה בנישואים התחייבות לכל החיים מאפשרת גירושים ביתר קלות.

כפועל יוצא מהפיחות שחל במעמד הנישואים וביציבותם התרחבה תופעת הגירושים בעשורים האחרונים בעולם כולו, וכך גם בישראל. אנו עדים בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט, לתופעות של ירידה בשיעורי הנישואים, עלייה בגיל הנישואים ועלייה במספר הזוגות החיים ללא נישואים. בעשורים האחרונים חלה עלייה הדרגתית במקרי הגירושים בישראל. משיעור של כ-9% של זוגות שהתגרשו מתוך הזוגות שנישאו בשנת 1970, דרך 15%, 20%, 27.6%, 27.2% בשנים 1980, 1990, 2000 ו-2010, בהתאמה (לפי השנתון הישראלי לסטטיסטיקה 2016). בשנת 2021 נישאו בישראל 51,605 זוגות והתגרשו 16,300 זוגות. כלומר, שיעור של 31.6% (על-פי נתוני השנתון הסטטיסטי לישראל 2023). 

ניתן לסכם ולומר, כי התמורות שגרמו לפיחות במעמדו של מוסד הנישואים ויציבותו הם: תהליך הדמוקרטיזציה וגישת הליברליזם האינדיבידואלי, שמשמעה העמדת הפרט וצרכיו במרכז. תהליך זה מיקד ונתן לגיטימציה לערכים כמו מימוש עצמי, אושר היחיד וחופש הפרט על פני ערכים מסורתיים של שמירת התא המשפחתי בכל מחיר. בתהליך נוצרו נורמות חדשות בהתייחס לאיזון בין צורכי הפרט (כולל צרכים פסיכולוגיים) לצורכי המשפחה, פחת כוחה של הסמכותיות ושל הפיקוח החברתי לנוכח הלגיטימציה למתירנות, השתנה המערך החברתי והכלכלי בתהליך התיעוש, מוסדו ופותחו שירותי הרווחה והחינוך והשתנה מעמד האישה, התחוללה מהפכה מינית, ליברליזציה, הכוללות זמינות ואמצעי מניעה. כל אלה הביאו לשינויים ובמידה מסוימת לפיחות במעמד מוסד הנישואים ובחשיבותו. מובן מאליו, כי תמורות אלה לא השפיעו באופן שווה על תחושת המחויבות של אנשים שונים כלפי מוסד הנישואים המושפעת גם מהנורמות של סביבתם החברתית הקרובה, ממערכת הערכים והאמונות של הפרט, מחינוך, סוציאליזציה וממודל משפחת המוצא. יש לסייג שמדובר בעולם המערבי, ובחברות שמרניות כמו המגזר החרדי בישראל המגמות הללו ניכרות פחות.

למרות הפיחות שחל במעמד הנישואים ובחשיבותם והקלות שבה בוחרים זוגות להתיר את "ברית נישואיהם", אין מחלוקת באשר לצורך הבסיסי ההישרדותי ממש של הפרט ליצור קשר זוגי בר-קיימא.

בחירת בן הזוג

לא ניתן לדבר על הסיבות לגירושים מבלי להתחקות תחילה אחר הסיבות לנישואים בכלל ועל הסיבות לבחירת בן הזוג הספציפי - בחירה ולא גורל; מתוך תפיסה, כי בגין אותן סיבות יחדיו נוצר מפגש רצונות שהפועל היוצא שלו הוא ההחלטה להינשא. מכאן יש לגזור גזירה שווה ביחס לגירושים - מכלול של סיבות שהביאו להחלטה להינשא משמעו, כי בהיעדרם של אותם מניעים עשויה להתקבל ההחלטה על גירושים, ומכאן החשיבות העצומה שיש להבנת הסיבות לנישואים ככלי לניתוח הסיבות העשויות להביא לגירושים; בחירת בן הזוג היא חלק מתפיסת עולמנו המעוגנת במבנים חברתיים. מבנים חברתיים אלה מפקחים על הפרט מאז לידתו, מעצבים את עולם ערכיו וציפיותיו ומכתיבים לו מילדות את דפוסי בחירת בן זוגו לנישואים. יש קשר בין מבנה חברתי לבין תפיסת עולם, למערכת הערכים והעמדות ולדפוסי ההתנהגות של הפרט. בתרבות המערבית רווחת ההנחה שגברים ונשים נישאים משום שהם מאוהבים זה בזה. האהבה הרומנטית אומנם נושאת עימה הילה מסתורית שכולם משתוקקים לחסות בצילה ולחוש בטעמה, אולם, בדיקה מדויקת של "מי נישא למי" מצביעה בסופו של דבר על כך, שההתאהבות תלויה אף היא בגורמים חברתיים מוגדרים מאוד של מעמד, הכנסה, השכלה, גזע ודת. מערכת הגורמים המשפיעה על תהליך הבחירה מחולקת אם כן לשני מישורים עיקריים: המישור החברתי והמישור האישי - הקשור למבנה אישיותו של האדם ולמערכת צרכיו.

קיימות תיאוריות רבות בנוגע לבחירת בן הזוג וביניהן:

• התיאוריה הפרוידיאנית המבוססת על הרעיון, שהגורם הדומיננטי בבחירת בן הזוג הוא הפנמת הדימוי של ההורים. ההנחה הבסיסית של תיאוריה זו היא, כי גברים ונשים מחפשים חליפים להוריהם מהמין השני. אך כיום ישנם מחקרים רבים שאינם תומכים בגישה זו.

• תיאוריית דמיון הערכים. הבסיס לגישה זו הוא התפיסה, כי בחירת בני הזוג נעשית על-ידי הדמיון בערכים או באמונות בין בני הזוג. תיאוריה זו אינה מביאה בחשבון גורמים נוספים שמשפיעים על הבחירה כמו: משיכה פיזית, התאמה מינית, לחץ הורים וגורמים אחרים.

• תיאוריית הצרכים המשלימים. לפיה, צורכי היחיד יבואו על סיפוקם אם ימצא בן זוג אשר אפיוני אישיותו וצרכיו נוגדים אולם משלימים את צרכיו שלו. כל יחיד מחפש את האדם אשר יעניק לו את ההבטחה המרבית לסיפוק צרכים מקסימלי.

• על-פי תיאוריית גירוי הרושם הראשוני מנותחת התפתחות מערכת היחסים כתהליך בן שלושה שלבים: גירוי ראשוני, ערכים ותפקיד. בשלב הראשון בוחנים בני הזוג את החיצוניות על כל מרכיביה, ועורכים השוואה בין היחיד הנבחר לאחרים. בשלב הערכים נבחנות עמדות, ובשלב התפקיד נבחנות התאמה תפקידית, התאמה אישית והתאמה מינית.

הגורמים המנבאים גירושים

למרבית ההתנהגויות החברתיות יש יותר מסיבה אחת, כך גם ביחס לגורמים המשפיעים על קבלת ההחלטה להתגרש ועל עצם התפתחות תהליך הגירושים. ניתן אפוא למנות מאפיינים דמוגרפיים, כלכליים, וכן מאפיינים התפתחותיים ואישיותיים של כל אחד מבני הזוג, הקשורים לתהליך הגירושים ולהסתגלות אליו.

גילה (34), מודה בטון עצוב: "כמו כולם, התחתנתי וזרמתי כמו כולם. התגרשתי כי החיים היו רעים מאוד. היו לי חיים קשים רעים לא אמיתיים, הרבה שקרים, הרבה נפילות כלכליות ו...לא הייתה חברות, לא היה שום דבר שקשור לזוגיות. לא הייתה זוגיות, חיינו ביחד גידלנו ילדים ביחד, עבדנו אחד על השני. הוא שיקר לי. אני מניחה שגם אני שיקרתי לו מדי פעם, לא היה כלום, שום כייף ו...נגמר".

מחקרים בתחום הזוגיות והנישואים שבהם נעשה ניסיון לזהות גורמי סיכון ומשתנים המנבאים את הסיכוי להתגרש, מתמקדים בדרך כלל במאפיינים דמוגרפיים וסוציו-אקונומיים מחד-גיסא ובמאפיינים בין-אישיים מאידך גיסא. נמצא, שסיכוייהם להתגרש של ילדים להורים גרושים, למשל, גבוהים יותר בהשוואה לילדים שהוריהם נשואים, גם אם נישואים אלו הוגדרו כבעייתיים. נישואים בגיל מוקדם ורמת השכלה נמוכה גם הם משתנים המנבאים גירושים. בספרות המחקר מציינים גורמים דמוגרפיים וסוציו-אקונומיים נוספים אשר מנבאים גירושים כגון מצב סוציו-אקונומי נמוך, אבטלה, הולדת ילד לפני הנישואים, או נישואים עם ילד ממערכת יחסים קודמת. כמו כן, ישנן עדויות שאמונה דתית רופפת וגירושים קודמים גם הם גורמים נוספים המנבאים גירושים.

מחקרים מצאו קשר בין מגורים משותפים לפני החתונה לגירושים. דהיינו, מגורים משותפים עם בן זוג לפני החתונה מגבירים את הסיכוי לגירושים בהמשך. אולם, קיימת מחלוקת רבה ביחס לאופן שבו יש לפרש ממצאים אלו. יש שסבורים, כי הקשר החיובי לתופעה הפרדוקסלית לכאורה (הרי דווקא הזדמן להם להכיר מקרוב עוד לפני הנישואים) נובע מהעובדה, כי זוגות רבים אשר גרים יחד לפני החתונה מתקשים להתמודד עם הפרידה, ועל כן מתחתנים מכוח האינרציה והחשש מהשלכות הפרידה. בהתאם לכך, במחקר חדש נמצא, כי זוגות שעברו להתגורר יחד לאחר שהתארסו לפני החתונה, מדווחים על נישואים יציבים יותר ובעייתיים פחות, בהשוואה לזוגות שלא התגוררו יחד לפני החתונה.

קיימת ספרות מחקרית ענפה העוסקת גם במאפיינים אישיותיים

ובנסיבות המשקפים הבדלים אינדיבידואליים המנבאים גירושים

(Rodrigues, Hall, & Fincham, 2013).

דינה (39) מתארת תהליך: "בגדול, הגירושים היו יותר יוזמה שלי, מי שבעצם יזם, אי-אפשר להגיד יזם, בעצם מי ששבר את הכלים בקטע הזה זו אני, לא מתוך מצב של אלימות במשפחה ולא שנאה גדולה. פשוט, שני אנשים שבאיזשהו שלב, אני הרגשתי, הולכים בקווים מקבילים, שאנחנו לא מתאימים אחד לשני מבחינת האישיות שלנו. הכרנו בגיל מאוד צעיר, 20 משהו כזה, ובאיזשהו מקום הרגשתי שמבחינה אישית אנחנו כבר לא פרטנרים אחד לשני. קדמו לזה כמה שנים של החיים המשפחתיים שלא היו כמו שהם היו צריכים להיות. היה פער מאוד גדול בינינו, דרך אגב גם עד היום, זה שאני מאוד שכלתנית אבל אני עובדת מאוד גם על הצד הרגשי של יחסים במיוחד במשפחה, והפרטנר שלי היה מאוד לא כזה, ובאיזשהו מקום חל ריחוק גדול מבחינה רגשית בין הצרכים של אדם שמתבגר ולא רק הצרכים הבסיסיים היום-יומיים של לנהל משפחה, וזה גרם לאיזשהו ריחוק, ובאיזשהו מקום זה הוביל לגירושים".

ממחקרים עולה, כי שכיחות גבוהה של קונפליקט וחוסר אמון, חוסר אהבה, מחויבות נמוכה, בגידה ותקשורת לקויה בין בני הזוג הם מגורמי הסיכון לגירושים, לפעמים עוד לפני שבני הזוג נישאים. גורם נוסף, שנמצא כמנבא גירושים, קשור לחלוקת העבודה במטלות הבית: ככל שבני הזוג תפסו את חלוקת עבודות הבית כפחות שוויונית, כן עלה הסיכוי להתגרש. במחקרים שונים נבדקו המאפיינים של זוגות שהתגרשו. החוקרים מצאו, כי ניתן לסווג את הזוגות על רצף בין שתי קבוצות מרכזיות עיקריות. הזוגות בקבוצה הראשונה דיווחו על מצוקה רבה במהלך הנישואים - ויכוחים רבים, אלימות פיזית, אינטראקציה מעטה בין בני הזוג וכדומה. לעומתם, הזוגות בקבוצה השנייה התאפיינו ברמת מצוקה בינונית/סבירה - קונפליקטים מוחצנים מעטים, מיעוט יחסי של מחשבות על אודות גירושים ואינטראקציה בין-אישית סבירה. לכאורה הכול נראה ביניהם תקין. ולפתע מתחולל משהו בלתי צפוי שמתפרץ בגירושים. במילים אחרות, לא כל הזוגות שהתגרשו הפגינו דפוס יחסים בעייתי.

ארבעת "מבשרי הרעה" בזוגיות - מחקריהם של גוטמן וגוטמן

זוגיות יציבה נובעת מיכולתם של בני הזוג ללבן קונפליקטים, וליצור מאזן בין חוויות שליליות לחיוביות במערכת היחסים. ובעיקר, יציבות הזוגיות תלויה ב"איך רבים", איך מיישבים סכסוכים ואיך "יורדים מהעץ"... ג'ון גוטמן וג'ולי גוטמן חקרו מעל 40,000 זוגות בכדי להבין כיצד ניתן לחזות גירושים וכיצד ניתן לעזור לזוגות לנהל מערכות יחסים טובות ומספקות (Gottman & Gottman, 2017, 2018). הם מצאו ארבעה מאפיינים של תקשורת בזמן ריבים, שמנבאים גירושים באופן מובהק והם קראו להם "ארבעת הפרשים של האפוקליפסה" (ארבעה פרשים המבשרים את הרעה/הקץ - מטפורה הלקוחה מתוך הברית החדשה).

במחקריהם ביקשו מבני הזוג לדבר במשך 15 דקות על אירועי היום, על מחלוקת ועל נושא נעים. הם צילמו הבעות פנים והקליטו את הדיאלוג בעת שבני הזוג ניהלו ביניהם את השיח. הם העבירו שאלונים הבודקים עמדות ואמונות שונות הנוגעות לזוגיות. כמו כן, התמקדו בביטויים הרגשיים של כל אחד מבני הזוג ובאופן שבו כל אחד מהם חש את רגשותיו של בן הזוג. עם התקדמות הטכנולוגיה הם הוסיפו לתצפיות אלה גם מדידות של מידע פיזיולוגי (זרימת הדם, קצב פעימות הלב, המוליכות החשמלית של העור ועוד). עוררות גבוהה העידה בחלק מהזוגות על חוויה פנימית של מצוקה או של "מוכנות לקרב" גם במצבים שבהם ניכרה לכאורה "חזית רגועה" כלפי חוץ. החוקרים הצליחו לנבא בדייקנות של יותר מ־90 אחוז אם בני זוג יישארו יחד או יתגרשו, על סמך הדרך שבה הם ניהלו ביניהם את הוויכוח. על סמך ממצאיהם הם הצביעו על סוֹתְרָנִים (antidots) לכל אחד מ"מבשרי הרעה" שאפשר לפתח כדי לנטרל את השפעתו השלילית.

להלן תיאור של ארבעת הדפוסים המנבאים גירושים (ארבעת פרשי האפוקליפסה).

1. ביקורתיות. לא מדובר בביקורת ממוקדת כלפי מעשה כלשהו או התנהגות מסוימת שהיינו רוצים שתשתנה, אלא בהאשמות ובתקיפה של אופיו של בן הזוג, בעיקר האשמה בכוונות זדוניות, חוסר אכפתיות, אנוכיות עם דגש שמדובר בתכונות השליליות הללו כקבועות.

"את תמיד שוכחת, כמה פעמים צריך להזכיר לך?"," האופי שלך הוא כזה...", "תמיד זה רק אתה ואתה ואתה...".

ביקורת יעילה אמורה להיות נקודתית וממוקדת המצביעה על התנהגות ומציעה חלופות. ביקורתיות על האישיות ומאפייניה תוך דגש על המשכיותה הופכת את האדם השני למתוסכל ומתגונן מפני הביקורת. גורם החיסון מפני ההשפעה השלילית (antidote): ללמוד להתבטא בגוף ראשון ("אני מרגיש כך..." "אני זקוק..."), ללמוד לפרגן לזולת, לבוא ממקום של פתיחות וסקרנות. במקום ביקורת גורפת על אופי יש כאמור לבוא בתלונה נקודתית המתייחסת לפעולה או להתנהגות ספציפית של בן/בת הזוג, בלי הכללות ובלי האשמות. יש להתמקד ברגשות ובצרכים של הפרט, במקום להתמקד במה שפסול באופי של בן/בת הזוג.

הגוטמנים מכנים זאת התחלה עדינה (gentle start-up). הם טוענים שביקורת היא דבר חיובי במערכות יחסים, אך הדגש הוא בהחלפת ה"אתה" או "את" ב-"אני". התחלה עדינה, שמשמעותה בקשה מבן או מבת הזוג שעוסקת בי, ברצונות שלי ולא במה שהוא או שהיא עשו, יוצרת הקשבה רבה יותר ופתיחות מהצד השני. בצורה פשוטה יותר ניתן לזכור את הכלל הבא: תארו ראשית מה אתם מרגישים, ולאחר מכן מה אתם צריכים, ללא אשמה או שיפוטיות.

"אני נפגעת כאשר אתה מעליב אותי לפני החברים ומלגלג על כך שאני 'קלאמזי', מסורבלת, אני מבקשת אותך לא להעליב אותי בצורה כזו".

2. בוז. זלזול, התנשאות, עוקצנות, ציניות ולגלוג. הבוז מתבטא לא רק במילים אלא גם בנימה של הדברים, בטון, בהבעות הפנים ובשפת הגוף (פרצופים, תנועות מחקות בצורה מכוערת). אולי הלועג לא התכוון לפגוע אך מה שקובע הוא החוויה של בן/בת הזוג שאליו מכוון הלעג.

"מה בסך הכול אמרתי? מה את נפגעת כל כך מהר מכלום?"

בוז הוא הרסני למערכות יחסים. הוא יוצר דחק ופוגע קשות בדימוי העצמי. הגוטמנים מצאו שגברים ונשים מביעים בוז בצורות שונות: נשים מרבות להשתמש בהבעות פנים, ב"שקט" ו"כאילו לעצמן", וגברים נוטים ללעוג:

"את חושבת? מה את אומרת?, באמת, ממתי יש לך מה להגיד וממתי את בכלל חושבת?"

נועה, כיום בת 25, מדווחת על תצפית בהוריה כילדה: "היה הרבה זלזול בבית. הייתה להם זוגיות גרועה, אחד זלזל בשני ובז לו, והשני כעס על האחד. חוסר תקשורת. מגע פיזי היה מוזר לראות ביניהם, והייתי כולי נרגשת לראות את זה במידה שקרה. אני זוכרת פעם אחת כזו. אני לא זוכרת את ההורים שלי מאושרים יחד - ממש לא. תמיד זוכרת חוסר נוחות ביחד שלהם שהקרין על הסביבה. אין הנאה ביחד שלהם לאף אחד".

סוֹתְרָן (antidote) לבוז: לכבד, להוקיר את הטוב, להכיר תודה. השתדלו להתמקד במאמצים של בן הזוג בהווה או בעבר. להפריד בין כוונה לתוצאה. בזיכרונות מיטיבים ובהתנהגויות שאתם מכבדים ומעריכים בבן/בת הזוג. אפשר להיזכר בתקופה שבה הכרתם זה את זה. אתם מוזמנים לשאול את עצמכם: מה דיבר אלי? מה משך אותי? במה הוא/היא בלטו לטובה? תרבות של אכפתיות: "אני מבינה שאתה עסוק בזמן האחרון, אבל אתה יכול בבקשה לזכור לשים את הכלים במדיח כשאני עובדת מאוחר? אני אעריך את זה".

3. הגנתיות. התחמקות מנשיאה באחריות. במקום להתמודד ישירות ולהכיר בתרומה לקצרים בתקשורת או לאי-ההבנה, האדם המתגונן מתווכח, מתבצר, מתרץ, ולעיתים אף מתחיל לתקוף חזרה תוך "עשיית חשבונות": "אני איחרתי? ומה עם זה שאת מאחרת תמיד, לכל אירוע שאנחנו צריכים לצאת יחד?". או גם: "זו לא אשמתי שאנחנו מגיעים באיחור. זאת אשמתך, כי אתה תמיד מתלבש בשנייה האחרונה".

הסותרן (antidote) להגנתיות הוא לשאת באחריות במקום להתנער ממנה או להתבצר, האשמה של בן או בת הזוג כדי להתגונן אומרת "שהבעיה היא לא אני, זו/זה את/ה". כתוצאה מכך הבעיה לא נפתרת והסכסוך הולך ומחריף. ה"חיסון" הוא לשאת באחריות לחלק שלך, כמו "אתה צודק, זה לא נעים לאחר. אתחיל להתכונן יותר מוקדם, אבל תעזור לי עם הילדים שיהיה לי יותר קל".

4. התעלמות. היאטמות או נסיגה רגשית. האדם שעימו אתה מנהל דיאלוג פשוט שותק, "מנתק מגע" ו"פורש" מהמערכה "ולא מגיב, כמו טפלון". זה יכול להתבטא בהתעלמות או בהתנהגות של "שוברים את הכלים" שבה בן הזוג שאינו מסוגל להתמודד קם ויוצא מהחדר, שוקע בתוך עצמו או מנתק מגע. מדובר במצב שבו בן או בת הזוג לא מסוגלים לתקשר באופן אפקטיבי, ונמצאים במצב פגיע שבו הם מפחדים שהדברים שיאמרו על-ידם יחוללו נזק, ועל כן מעדיפים לשתוק. אצל אחרים זה יכול לבוא לידי ביטוי ביציאה מהחדר, התרכזות בטלפון ובמשחקי הטלפון, בקריאת עיתון או בצפייה בטלוויזיה. במקרים רבים בן הזוג מגיב באופן הזה כי הוא מוצף. במחקרי גוטמן נמצא, שאנשים שקצב ליבם מגיע ל-100 דפיקות לב בדקה בזמן מנוחה מוצפים רגשית ולא מסוגלים לעבד מידע רגשי בצורה טובה. על כן, במצב של הימנעות על שני בני הזוג להכריז על פסק זמן (אבל לא שתיקה של כמה ימים כעונש לבן/בת זוג).

"אני מדברת אליך וזה כמו אל הקיר. אתה לא עונה וממשיך להסתכל בכדורגל הזה". התייחסות נכונה תהיה: "את יודעת מה, תני לי כמה דקות, ונדבר".

אין כמעט זוגות שאצלם "הפרשים" האלה אינם מופיעים. ההבדלים ביניהם ניכרים בעוצמה ובתדירות שבהן הם מופיעים במהלך הריבים. מדי פעם - זה סביר וזה שכיח. אבל כשהם מתחילים להיות מאפיינים קבועים בריבים, הגוֹטמנים מנבאים פרידה.

הטקטיקות שמתוארות לעיל פוגעות בחיים המשותפים ועלולות להביא לגירושים, הריבים בין בני זוג חוזרים על עצמם ומשקפים הבדלי גישות ביניהם שלא תמיד ניתן לפתור. זוגות טובים גם מזהים מתי ויכוח מידרדר לרגשות שליליים ולעלבונות, ויודעים לעצור ולשקם את המצב בעזרת משפטי "הנוגדנים" לארבעת "פרשי האפוקליפסה" העלולים להוביל לגירושים. כמו כן, הם מדברים על שני מרכיבים חשובים בסיסיים באינטראקציה בין בני הזוג: העיסוק במה אני מרגיש, מה אני צריך, ובביטוי של הצרכים הללו בצורה לא שיפוטית המכבדת את בן הזוג השני. וכן, יחס האינטראקציות החיוביות והשליליות שבין בני זוג. צריך שיהיה יחס של כ-5 ל-1 בין אינטראקציות חיוביות לשליליות כדי לשמור על אווירה חיובית במערכת היחסים שלכם.

אם אתם קוראים את הדברים האלה בעודכם נשואים, אז אולי תשאבו מהם חומר למחשבה וליישום שייתרו עבורכם את הצורך בקריאת הספר...

אם כלה ונחרצה מעמכם להתגרש או שאתם כבר גרושים, אולי חבל שלא קראתם אותו קודם... בכל מקרה זהו אולי חומר שישמש כסוֹתְרָן (antidote) בנישואים הבאים, שהם כידוע בחזקת "ניצחון התקווה על הניסיון...".

להלן נציג במפורט את הקטגוריות העיקריות של הגורמים לגירושים.

הסיבות לגירושים

רובם של הגְרושים מדווחים על יותר מסיבה אחת לגירושיהם, ומבדילים בין סיבות עיקריות לסיבות משניות. נמצאו חמישה גורמים עיקריים: חוסר התאמה, אישיותו של בן הזוג, רמת הלחץ הכללי, ריחוק בן הזוג וקשיים בתקשורת. המאיצים הם: התאהבות באדם אחר, רומן של בן/בת הזוג, אלימות, אירועי חיים משמעותיים (כמו לידה, מוות, מחלה), קשיים כלכליים והצטברות של לחצי היום-יום (וילדר, 2013).

ניתן למיין את הסיבות השכיחות המובילות לגירושים מפרספקטיבות שונות באופן הבא:

גורמים הקשורים לאיכות קשר הנישואים - רמת שביעות הרצון ההדדית, דרכי תקשורת ואיכותן, צורת ניהול ויכוחים והחלפת דעות, מידת אי-ההסכמה והסכסוכים ודרכי ההתמודדות, מידת האמון ההדדי, היחס ומתן הערכה וכבוד הדדיים, איכות הקשר המיני והרגשי ומידת הסיפוק מהם.

גורמים סביבתיים - מספר הילדים ותפקודם, מצב כלכלי, עבודת האישה מחוץ לבית, עמדת הורי בני הזוג ומשפחתם ביחס לנישואים.

גורמים התלויים באישיות בני הזוג ובהשקפותיהם - גורמים אישיותיים כגון מידת התלותיות, הסתגרות, פתיחות, התחשבות בזולת, יציבות רגשית, יכולת קבלת החלטות, ראייה של גידול הילדים והמודל המשפחתי שהאדם נחשף לו בבית הוריו. גורמים התלויים בהשקפות ובעמדות כגון: אמונה דתית, רמת המחויבות לנישואים כערך, השקפות על חלוקת תפקידים במשפחה, על מין ועל חינוך ילדים.

שרה (40), מודה בטון מפוכח: "אני לא בטוחה שאני הראשונה שאגיד את זה, בתור הורה להיות לבד לפעמים יותר קל מאשר בשניים, במיוחד כשאין הסכמה בדרך של החינוך. ואחד הדברים שהיו בעיתיים בזוגיות שלנו זה שדרך החשיבה כמחנכים, כהורים הייתה מאוד שונה. שוב נובע מהאישיות השונה שלנו כי בן אדם שהכול אצלו הולך שכלתנית וגם מגיע מחינוך מסוים הרבה יותר נוקשה והרבה יותר... מעביר את זה גם לדור הבא שלו, מבחינה מסוימת במובנים מסוימים יותר קל כי יכולתי להחליט לבד לפי הנורמות שלי והחשיבה שלי מה נכון ומה לא נכון ולא היו העימותים האלה של אני חושבת ככה ואתה חושב אחרת, וזה קונפליקטים לא קטנים והילדים גם מרגישים את זה".

במישור הבין-אישי ניתן למנות סיבות אחדות עיקריות לגירושים: אובדן הדרגתי של משיכה לחיים המשותפים יחד, מתח ולחץ במסגרת הנישואים, היעדר תחומי עניין משותפים, אינטרסים כלכליים, חוסר התאמה, היעדר אינטימיות, תקשורת בין זוגית לקויה. תקשורת יעילה וממוקדת כדיאלוג של דעות וביטוי רגשות בין בני הזוג גוועת ואיתה גם נעלמת תחושת האינטימיות. אידיאליזציה של הקשר והנישואים והתפכחות ממנה תוך התנפצות פנטזיית האהבה והנישואים, אף הן גורמות לשיעור גירושים גבוה בחברה המערבית. עם העלייה בחשיבות הגשמת פוטנציאל האושר של הפרט גוברת הנטייה להיכנס למסגרת הנישואים ולפרוש ממנה על-פי יכולתה לתרום לאושרו של הפרט. הרומנטיקה במסגרת הנישואים והציפייה לסיפוק רגשי מהיחסים עם בן הזוג הם ערך מרכזי במשפחה המודרנית. ככל שגדל הפער בין מידת האהבה שהפרט מעריך שבן זוגו רוחש לו, לבין מה שהוא מגדיר כ"אהבה אידיאלית", כן תקטן ההסתגלות לקשר הזוגי. מערכת אמונות לא ריאליות ביחס לקשר הנישואים יוצרת ציפיות לא ריאליות ממנו. נוצר מצב שבו בן הזוג לא מסוגל לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של הציפיות האלה, וכך מתפתחים תחושת האכזבה וחוסר שביעות הרצון מהקשר.

חוסר בגרות והיעדר מחויבות למערכת היחסים. במהלך המעבר מילדות לבגרות צפויים אנשים צעירים להיות תלויים פחות ופחות מבחינה כלכלית בהוריהם, להתחיל בקריירה, לקבל על עצמם את המחויבות של שותפות ומשפחה, כאשר נישואים נחשבים למאורע המסמל את המעבר לתפקוד בוגר.

על מנת להגיע למחויבות למערכת זוגית, על בני הזוג להגיע לבגרות, לעצמאות ולהיפרד מן המשפחה המקורית עוד לפני הנישואים. אם לא כן, לא יוכל הפרט חסר הבגרות הקוגניטיבית והרגשית כאחת לעמוד בהתחייבות לחיות לאורך זמן עם בן זוגו, דבר שעשוי להביא לגירושים. מבוגרים חסרי בגרות נותרים מרוכזים בעצמם בלבד, חיים בחיפוש מתמיד אחר רומנטיקה ו"אושר" בלתי מציאותיים ובלתי מושגים. נמצא, כי נשים בעלות רמת בגרות גבוהה מצליחות טוב יותר בחיי הנישואין. אדם חסר בגרות הוא מי שטרם הגיע לעצמאות וליכולת לעמוד ברשות עצמו ולקשר עם בן הזוג, שנושא יסוד מרכזי של רומנטיקה וחיפוש אחר "אושר" בלתי מציאותי, ששום מערכת יחסים בנישואים אינה יכולה לספקו. בנוסף, הוא חסר מודעות באופן מוחלט לצורך לאהוב על בסיס יום-יומי, לערב את בן הזוג, להתחשב ברגשותיו ולדאוג לו, לתת ולהעניק לבן הזוג שהוא חלק ממנו. חסרי הבגרות עסוקים בעצמם בלבד ומבקשים לקבל מבלי לתת. אחד מהמדדים החשובים ביותר למוכנות לנישואין הוא היכולת לפתור קונפליקטים עם שותף רומנטי. אחת הסיבות השכיחות הנחשבות כגורם בסיסי ראשוני לגירושים היא חוסר הבגרות שיכול להתבטא בנרקיסיזם מוגבר ואינפנטילי ובפינוק-יתר.

למרביתנו יש צורך להגיע להישגים וליצור קשר משמעותי עם הזולת. היכולת להתנהל בעולם ולספק צרכים נמצאו כממדים בסיסיים של אוטונומיה וקירבה, והם מדרבנים את המוטיבציה לקשר. לפי תיאוריית התלות ההדדית, שותפים במערכות יחסים מפתחים תלות הדדית באופן הדרגתי לשם מילוי והגשמה של צרכים אישיים. החוויה הסובייקטיבית של תלות זו היא המחויבות והכוונה להישאר בקשר. המחויבות לנישואים מעידה על המידה והדרך שבה אדם מתכוון להתנהל, ועד כמה הוא מוכן להשקיע בהם משאבים ולשלם מחיר, כולל מחיר של ויתור על אלטרנטיבות. המשתנים המשפיעים על רמת המחויבות לנישואים הם: שביעות רצון, אהבה, תקשורת, קשר רגשי, מין, מצב כלכלי ומרכיבים אישיותיים.

ישנם מודלים שונים למחויבות. על-פי אחד מהם נקבעת מחויבות למערכת יחסים קרובה באמצעות ההקרבה העצמית, שמשקפת את התשוקה לשמור או לשפר את איכות מערכת היחסים לרווחתם של שני בני הזוג, להתייחס אל מערכת היחסים הזוגית כעדיפה על פני מערכות יחסים אחרות, וככזו המעודדת מוטיבציה לתכנן תוכניות לטווח ארוך באשר למערכת היחסים. על-פי מודל אחר המתייחס לנישואים בחברות מערביות, המרכיבים המאפיינים הם משיכה לבן הזוג, משיכה למערכת יחסים ומחויבות לזהות אחת. קיים גם מודל נוסף המתייחס למחויבות להמשך מערכת היחסים, שהיא בעלת מרכיבים של אי-זמינות למערכות יחסים אחרות, ללחץ מצד חברי קבוצת ההתייחסות של הפרט, לקושי בהליכים לסיום מערכת היחסים ולהשקעה הבלתי ניתנת להחזרה במערכת היחסים. ולבסוף, מחויבות מוסרית שמשקפת את המחויבות להמשיך במערכת היחסים מלווה בחובה כלפי נישואים.

על-פי מודל נוסף של המחויבות, המחויבות לבן הזוג מבוססת על מסירות, על שביעות רצון ועל אהבה, ומתמקדת ברגשות חיוביים כלפי בן הזוג או השותף. המחויבות לנישואים מבוססת על האמונה שנישואים הם בעלי משמעות חברתית ודתית, ומתמקדת ברגשות חיוביים כלפי מוסד זה. הגורם המלכד מבוסס על הפחד ממחיר רגשי, חברתי וכלכלי מסיום הנישואים, ותחושות של "חייב להישאר בקשר". יש התופסים את המחויבות - התחייבות לכל מערכת יחסים כנובעת משלושה גורמים עיקריים: דרגת שביעות רצון, המייצגת את התפיסה הכללית של רגשות חיוביים הנחווים במערכת היחסים, שבה צרכים אישיים חשובים מושגים ובאים לידי ביטוי, איכות הקשר בהשוואה למערכות יחסים אחרות פוטנציאליות, ולבסוף, השקעה של משאבים מהותיים שיאבדו אם הקשר יסתיים.

חוסר היכולת לעמוד בהתחייבות, חוסר היכולת להתמסר לנושא מסוים או לאדם מסוים משמעותיים היום. רבים מהצעירים נישאים כיום מתוך הרגשה שאם לא יצליחו בחיי המשפחה שלהם הם יוכלו להתגרש. לא עומדת לנגד עיניהם הרגשת מחויבות שקודמת להחלטה להינשא.

אלה הנישאים כדי לברוח מבית ההורים שבו אינם שבעי נחת, אף הם חסרי מחויבות מוקדמת. כאשר הופכים חייהם במשפחה לבעייתיים, הם בורחים מבן הזוג ממש כפי שברחו מהוריהם.

ציפיות

הציפיות שלנו מקשר הנישואים גם הן משפיעות על הדינמיקה של הגירושים כמו של הנישואים.

הציפיות הן מערכת של אמונות, הנחות, גישות ופילוסופיות חיים והן הנשאים של מערכת היחסים. מערכת ציפיות זו מתחילה להיווצר מיד לאחר הלידה, והגורם הראשוני ליצירתה הוא המשפחה הגרעינית, אך קיימת גם השפעה למשפחה המורחבת, לחברים, לשכנים ואף לאמצעי התקשורת. מחקרים מצביעים על כך, כי לציפיות מחיי הנישואים חשיבות רבה במהלך התקין של הזוגיות. הציפיות הלא רציונליות הן לרוב לא נורמטיביות ולא מודעות, ומקורן ביחסים במשפחה ההורית, בצרכים בלתי ממומשים ובדימוי עצמי נמוך. כל אלה מושלכים על בן הזוג בציפייה לסיפוק טוטלי. כל אחד ואחד נכנס למערכת הנישואים עם אוסף של ציפיות וחוסר סיפוק, והציפיות הללו יכולות לגרום לתחושה של אכזבה וכישלון בעקבות הפער בין המצוי לרצוי.

ראו מה נכתב כבר בשנת 1877 בנדון:

"לווין היה נשוי זה החודש השלישי. מאושר היה, אך לא בדרך שציפה לה. על כל צעד ושעל נתקל גם במפח נפש על תוחלת שנכזבה, גם בהפתעה משובבת לב. לווין היה מאושר, אבל עם כניסתו לחיי משפחה נוכח שוב ושוב שאין הדבר דומה כלל למה ששיווה לו בדמיונו. על כל צעד ושעל הרגיש בדומה למה שירגיש אדם שהתענג למראה סירה ששטה לה בשובה ונחת באגם, ומשהתיישב בה בעצמו ראה מיד שלא די לשבת בה בשקט, בלי להתנדנד - צריך גם לפקוח עיניים ולא לשכוח אף לרגע לאן שטים, ולזכור שיש מים מתחת, וצריך לחתור במשוטים, והידיים שאינן רגילות בכך מתחילות לכאוב: הוא נוכח לדעת שרק הצְפייה קלה, אבל המעשה עצמו, אף כי יש בו שמחה, הוא קשה עד מאוד.

כשהביט, בהיותו רווק, על חיי הנישואים של זולתו, על הדאגות הקטנוניות, המריבות, הקנאה - היה צוחק בליבו צחוק של בוז. סמוך ובטוח היה שבחיי הנישואים שלו לא רק שלא יהיה דבר מכל אלה, אלא שגם כל צורת החיים, כך האמין, לא תדמה כלל לחייהם של שאר בני האדם. והנה נוכח פתאום שחיי הנישואים שלו ושל אשתו לא רק שאין בהם שום דבר מיוחד, אלא אדרבא - הם

נרקמו דווקא מכל אותן זוטות עלובות שכל כך בז להן בעבר, וכעת משווה להן שלא בטובתו חשיבות מופלגת שאין לערער עליה. ולווין ראה שההתעסקות בכל הזוטות הללו כלל אינה קלה כפי שחשב פעם. אף כי האמין שמושגיו על חיי המשפחה הם מדויקים לחלוטין, תיאר לו לווין מבלי דעת, כמוהו ככל הגברים, שחיי המשפחה אין בהם אלא מנעמי אהבה ותענוגים, ששום דאגת חולין אין בה כדי להסיח את הדעת מהם. לפי מושגיו היה על לווין לעשות את עבודתו, ואת מנוחתו למצוא בעלוסי אהבה, ואילו האישה אין לה אלא להיות מאהבת, ותו לא".

אנה קארנינה, ל.נ. טולסטוי, 1877 (תרגום נילי מירסקי, הוצאת עם עובד, עמ' 612).

פער הציפיות בין הרצוי למצוי

הפער בין הרצוי למצוי הוא גורם המשפיע רבות על שביעות הרצון מהנישואים. נמצא, כי שביעות הרצון בחיי הנישואים כוללת את הפער בין הציפיות ממהות היחסים בין בני הזוג לבין מערכת היחסים המתנהלת במציאות. מידת הסיפוק מהנישואים תלויה במידה רבה בדמיון בין הציפיות מהנישואים בין בני הזוג, אך מנבא חזק אף יותר את טיב הזוגיות הוא הפער שקיים בין הציפיות של בני הזוג לבין מה שקורה בפועל בנישואים. ציפיות בני הזוג אינן סטטיות והן נוטות להשתנות במהלך מעגל החיים. כבר בחודשים הראשונים שלאחר הנישואים מתחילה אי-שביעות הרצון ותחושת ההתפקחות מאשליות, על כן שיעור הגירושים בשנים הראשונות גבוה בהשוואה לשנים אחרות. מחקרים מראים, כי ככל שבני הזוג מעריכים צדדים רבים יותר של חייהם המשותפים כחיוביים וככל שהם מסוגלים להגיע לקשת רחבה יותר של הסכמות בנושאים מגוונים בעת אירוסיהם, כן תגדל שביעות רצונם מהנישואים.

בסיכום: לבני הזוג ציפיות למימוש עצמי בנישואים - ציפיות אלה גבוהות היום יותר משהיו בעבר. הציפיות גורמות לחוסר סובלנות כלפי חיים בלתי מסַפְּקים. בין בני הזוג נוצרות בעיות בתקשורת. כל אחד מבני הזוג התפתח לכיוון אחר במהלך שנות הנישואים, או שאחד מבני הזוג התפתח בעוד שהשני נשאר "האדם שאיתו התחתנתי". פערים בין ציפיות למציאות גורמים לחוסר סיפוק והם הסיבה מספר אחת לגירושים.

חוסר שביעות רצון מהנישואים

גורמים אחדים חוברים יחדיו ומשפיעים על חוסר שביעות הרצון הכללית מהנישואים. שביעות רצון מנישואים הוגדרה כפער בין המצוי לרצוי או כהשוואה בין הקשר הקיים עם בן הזוג לבין האפשרות שהקשר היה מסתיים. לכל אדם מטרות מסוימות שאותן הוא מבקש להגשים בנישואיו. שביעות הרצון מהנישואים קשורה בקשר בל יינתק למידה שבה מטרות אלה אומנם מתגשמות.

קיימים גורמים רבים העשויים לתרום לשביעות הרצון או לחוסר שביעות הרצון מהמערכת הזוגית. יש הטוענים, כי הסיבה העיקרית להיווצרות קשיים בין בני זוג היא שוני אתני ומעמדי.

יש הטוענים, שהקשיים נוצרים כאשר קיים חוסר סיפוק של הצרכים שנושא כל אחד מבין בני הזוג במערכת היחסים, צרכים הנגזרים מהתא המשפחתי שבו הוא גדל ומההיסטוריה האישית שלו, צרכים מודעים ובלתי מודעים.

גורם נוסף הוא חוסר היכולת להגיע להחלטות, וכן הקושי בתקשורת הבין-זוגית. תקשורת אפקטיבית בין בני זוג היא אינדיקציה יסודית להיות נישואים פונקציונליים ומשביעי רצון. נמצא מתאם גבוה בין תקשורת שכיחה ובהירה להסתגלות טובה לנישואים, והיא צורך בסיסי לניהול מערכת נישואים משביעת רצון. חלוקת כוח שאינה שוויונית, חוסר באינטימיות, מערכת אמונות לא ריאליות של בני הזוג, היוצרת ציפיות לא ריאליות מקשר הנישואים, אי-היכולת של היחיד ו/או של בן זוגו לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהם תוצר של ציפיות אלה, כרוכים בדרך כלל באכזבה ובהפחתת תחושת שביעות הרצון. המידה שבה בני הזוג מחזיקים באמונות לא ריאליות מסוימות המתייחסות למערכת היחסים הבן זוגית, קשורה למידת שביעות רצונם מהנישואים. וכך מתבטאת מרואיינת:

"שואלים אותי שמענו שהתגרשת, ואני אומרת אני לא זוכרת למה ולא יודעת למה. בסופו של דבר זה הופך למין דבר שאת לא יודעת להצביע על סיבה אמיתית, כי הכול היה "פיצ'יפקס" שעשו מזה מי יודע מה, שחולפות שנים ולא יודעים להגיד למה. אני בטוחה שיש הרבה גירושים כאלה, של כל מיני התעקשויות קטנוניות".

בין מרכיבי הקונפליקט העיקריים בחיי המשפחה ואחד מהחשובים שבהם הוא אישיותו של כל אחד מבני הזוג ומידת השפעתה על מערכת היחסים ביניהם. נודעת משמעות רבה לחינוך ולהיסטוריה בתקופת הילדות המקנים זהות עצמית. מחקרים מצאו, כי חוסר שביעות רצון מנישואים נוטה לעלות בשנות הנישואים הראשונות. בבדיקת איכות הנישואים בשנים הראשונות נמצאה ירידה לינארית באיכות הנישואים. נמצא דפוס עקבי המוכיח שאיכות הנישואים מידרדרת במהירות בשנים הראשונות שלהם, מתייצבת ואז יורדת שוב. על-אף שמוסכם כי יחסים רומנטיים נוטים לעבור שינוי בשנות הנישואים הראשונות, נעשו מחקרים מעטים באופן יחסי על קונפליקטים של אחד מבין בני הזוג. מחקרים אמפיריים שבוצעו מראים, כי נשים נוטות יותר להיות לא מאושרות מנישואיהן ולחשוב על גירושים. זאת ועוד, מחקרים מראים שנשים נוטות יותר לדווח על בעיות במערכת היחסים מאשר גברים. מאורעות חיים מלחיצים מזוהים אף הם עם חוסר שביעות רצון מהנישואים. סביבה לא יציבה, לחוצה או עומס עבודה זוהו גם הם עם חוסר יציבות בשביעות רצון מהנישואים. אווירה מלחיצה מורכבת מסוגים שונים של מצוקות הכוללים מאורעות חיים, מריבות, לחץ כרוני, מאוויים, משאלות לא מוגשמות וטראומות. טראומות ילדות יכולות לנבוע מהפרעות באינטימיות ומחוויות אמביוולנטיות ביחס לפתיחות ולחוסר יכולת לבטוח, ומקשיים ביחסים מיניים המקושרים לאלימות פיזית.

מחקרים הראו קשרים חיוביים בין מצב הנישואים הכללי - שביעות רצון מנישואים ושביעות רצון מיחסי המין בקרב נשים וגברים כאחד. פעילות מינית ואינטימיות חשובות גם הן לשמירת נישואים באיכות גבוהה גם בשלבי החיים המאוחרים.

קשיי תקשורת בין-אישית

נושא התקשורת בין בני הזוג מקבל התייחסות רחבה בספרות המחקר בתחום הזוגיות ומייחסים לו השפעה על הקשר הזוגי. במחקרים רבים ניבדק כיצד מתייחסים בני הזוג ומתקשרים זה עם זה בשנות הנישואים הראשונות, תגובותיהם השליליות והחיוביות האחד כלפי האחר, והאם התגובות הללו משתנות לאורך זמן. נמצא, כי זוגות צעירים שמתחילים את דרכם בסערה רומנטית יכולים לעיתים להימצא במצב של חוסר יכולת לנווט בנושאים החשובים שמתעוררים בדרך כלל במהלך הנישואים.

מנבאים משמעותיים ביותר של גירושים הם קשיים בתקשורת כמו ביטויי אנטגוניזם חוזרים ונשנים וביטויים של חוסר כבוד, או "נדנוד" בלתי פוסק כביטוי של חוסר תקשורת.

דליה, (32) "מודה באשמה":

"אני כל הזמן צעקתי מתגרשים, מתגרשים זאבים זאבים ובסוף הוא קם והלך. פיזית יכול להיות שאני בחשתי בתוך הקלחת הזו בסיר הלחץ שהיה. היה סיר לחץ כי אני הייתי די אובססיבית. אני נתפסת על משהו לא מרפה, כאילו הולכת עם זה עד הסוף, עד שלא פיצצתי את זה לא הנחתי לזה, אבל לבד לקחת יוזמה לקום וללכת לא היה לי ביצים לא הייתי עושה את זה, והוא בן אדם עם ביצים קם והלך מהמטרד הזה. בחייך הייתי מחזיקה אותו עד הבוקר, עד 5 לפנות בוקר על ריבים על כל מיני דברים, את יודעת, למה עשית ככה? למה אמרת ככה? למה לא באת ככה? למה לא? למה לא? למה לא? הבן אדם התעייף נו מה. אבל זה נראה לי לגיטימי אז בגיל הזה, אולי לא הייתי מספיק בוגרת".

שלושה ממצאים מעניינים במיוחד נחשפו בנושא הסיבתיות: ראשית, בני זוג צעירים רבים נישאים כאשר הם רחוקים מלהיות מאוהבים. שנית נמצא, שאלה שמאוהבים בסערה נוטים יותר להתגרש היות שקשה להם לשמור על רמת רגשות כזו, ודווקא נישואים שאינם מתחילים בנוסח "הוליוודי" הם אלה שנוטים יותר להחזיק מעמד. שלישית, חוסר האהבה והחיבה הם אשר גורמים לזוגות לפנות להליכי גירושים. זוגות שהשתתפו באחד המחקרים חולקו לארבע קבוצות: נשואים מאוהבים ושמחים; נשואים ואומללים; זוגות שהתגרשו בגיל צעיר בתוך 7 שנים; זוגות שהתגרשו בגיל מאוחר אחרי 7 שנים. בכל קטגוריה היה ניתן להבחין בדפוס התנהגות שונה. אלה שנשארו נשואים באושר היו מאוהבים מאוד והפגינו חיבה כמו בני זוג שזה עתה התחתנו. הם גילו אמביוולנטיות פחותה, ביטאו פחות רגשות שליליים, וראייתם את בני זוגם הייתה חיובית יותר מאשר בקרב זוגות אחרים. והחשוב ביותר, רגשות אלה נשארו יציבים לאורך זמן. בניגוד לכך, על-אף שזוגות שהתגרשו מאוחר יותר הפגינו חיבה כמו בני זוג חדשים הם אהבו בהדרגה פחות ופחות, והפכו שליליים וביקורתיים יותר כלפי בני זוגם. ההבחנה העיקרית בין אלה שהתגרשו לבין אלה שנשארו נשואים הייתה מידת השינוי במערכת היחסים במהלך השנתיים הראשונות לנישואים. בכל מקרה, נראה שאובדן האהבה הוא המנבא העיקרי לגירושים.

בגידה

ספרות המחקר אשר התייחסה לקשר בין הסיבות לגירושים וליכולת ההסתגלות לפרידה לא העלתה ממצאים עקביים המצביעים על קשר ברור, פרט למקרים שבהם הסיבה המדווחת לגירושים הייתה בגידה או התעללות. מחקרים הראו, כי גברים ונשים אשר דיווחו על בגידה כסיבה לסיום הנישואים חוו מצוקה סובייקטיבית גבוהה יותר לאחר סיום הנישואים. בנוסף נמצא, כי הסתגלותם של הנבגדים הייתה טובה פחות מהסתגלותם של אלו שבגדו. כמו כן נמצא, שכאשר הסיבה המדווחת קשורה להתעללות פיזית או נפשית רמת הרווחה הנפשית לאחר הגירושים נמוכה יותר.

מצב כלכלי

חוסר ביטחון כלכלי הוא גורם סיכון למגוון של הפרעות התנהגותיות הכרוכות בקונפליקט בין בני הזוג. מצוקה כלכלית היא אחד מבין הגורמים השכיחים למריבות בנישואים. הנושא העיקרי של מחלוקות ומריבות בין בני זוג בראשית הנישואים ובמידה פחותה גם לאחר מכן הוא - כסף.

רן, כיום 26 מדווח מתצפית כילד:

"תראי, ההורים שלי היו רבים המון המון, בעיקר על כסף. אני זוכר ערב אחד שישנתי בחדר ושמעתי את ההורים שלי רבים, הם היו בחדר השינה שלהם ואז אימא הביאה פעם לאבא שלי הרבה כסף לקנות אוטו. אני זוכר שהם רבו על העשר אלף שקל האלה, ואז הוא אמר לה שהוא הביא את זה - לה, ככה הוא קרא לפילגש שלו. אז אימא שלי הייתה בהלם והעיפה אותו מהבית, זה היה באיזה אחת בלילה, זה אני זוכר. אני חושב שאז הייתה הפעם הראשונה שהבנו כאילו...ואז אבא שלי לא חזר הביתה כמה ימים וזה ואז התחילו הפיצוצים. לפני זה לא עירבו אותנו. ואז אימא שלי התחילה לדבר איתנו. אני נורא רוצה להגיד שכסף היה הסיבה שהתגרשו, כי זה מה שהפריע להם רוב הנישואים שלהם, כי אבא שלי לא יודע להתעסק עם כספים. אבל לדעתי, אם הוא לא היה בוגד באימא שלי אז הם היו ממשיכים להיות נשואים. זה שילוב, בעיקר כסף ובגידה, זה לא רק בגידות של לשכב עם אנשים אחרים אלא גם בגידות כספיות, חוסר אמון".

הקונפליקטים סביב המצב הכלכלי יכולים לשקף גם אלימות כלכלית. כלומר, שליטה של אחד מבני הזוג, בדרך כלל הבעל, באמצעות השליטה הטוטלית בכסף בפרט, ובאמצעים שונים בכלל.

בנוסף ובהקשר זה, מחקרים אמפיריים אחדים שנעשו בזמנים שונים מצביעים על קשר חיובי בין אבטלה לבין הסיכון לגירושים. נמצא, שרמת ההכנסה משפיעה יותר מקיומה של הכנסה, וכי אבטלה של בן הזוג קשורה יותר לסיכון לגירושים. הסיכון הוא גבוה פי שניים אם בן הזוג היה מובטל שנה שלמה מאשר בקרב זוגות שבהם בן הזוג לא חווה כל אבטלה. האפקט של אבטלה על איכות היחסים בנישואים קשור קשר הדוק עם איכות היחסים קודם לאבטלה. נמצא, כי נישואים שהתאפיינו בלכידות חזקה קודם האבטלה חוו התחזקות של הלכידות בזמן תקופות אבטלה.

יפתח (25) מדגים: "כלכלה אצלנו בבית זה נושא כאוב, כי הרי הגירושים של ההורים שלי ברובם היו מבוססים על כסף. אבא שלי היה נכנס לחובות כל הזמן. שהייתי קטן לא הייתי יודע את זה, הייתי יודע את זה כי הייתי יודע שאם מישהו היה מתקשר והייתי עונה לטלפון ומבקשים את אבא והייתי שואל מי זה, וזה היה מישהו שאני לא מכיר, אז הייתי אומר אבא לא גר פה, מאז שאני בן אפס, מה שמצחיק שזה קורה עד היום. לפני איזה חודשים מישהו התקשר וניסה להוציא מאחותי הקטנה את הפרטים של אבא שלי, והוא ביקש שאנחנו לא ניתן את הכתובת שלו. הוא באמת לא גר פה ואנחנו פשוט אומרים שאנחנו לא יודעים איפה הוא גר, ואנחנו לא בקשר איתו".

עם זאת נמצא, כי זוגות במצב סוציו-אקונומי גבוה מתגרשים יותר מזוגות במצב סוציו-אקונומי נמוך, כשאחת הסיבות היא העצמאות הכלכלית של כל אחד מבני הזוג שמאפשרת גירושים.

דפוסי התקשרות (Attachment)

מאחר שתיאוריית ההתקשרות מסבירה לא מעט תופעות בזוגיות היא תוזכר בכמה מפרקי הספר. לכן נסביר אותה כאן בפירוט-מה (Holmes & Farnfield, 2022).

על-פי תאוריית ההתקשרות, שמבשרה היה ג'ון בולבי, מבנים חשובים נבנים בילדות. סגנון התקשרות מתפתח בין תינוקות ופעוטות לבין מטפליהם בתקופת הילדות. דפוסים אלה של תקשורת הם עקביים, ונמשכים גם בילדות המאוחרת ובבגרות ומשפיעים על תחומי חיים רבים. נמצא, כי ליקויים בהתפתחות בילדות המוקדמת של הפרט משפיעים במידה משמעותית מאוחר יותר על היחסים במסגרת הזוגית.

בעקבות בולבי, הבחינה איינסוורת' בשלושה סגנונות התקשרות המובחנים ושונים זה מזה. היא הציגה זאת באחת הדוגמאות המפורסמות של המחקר שבדק את דרכי ההיווצרות של סגנון ההתקשרות המכונה "מצב הזר". החוקרת הכניסה לחדר שניתן לצפות בו מבחוץ באם (או באב) עם פעוט. בשלב מסוים נכנס בן אדם לא מוכר לילד - אחד מעוזרי המחקר, והאם יצאה אל מחוץ לחדר. החוקרת צפתה מבחוץ בתגובתו של הילד ליציאת אימו. בתוך זמן קצר חזרה האם לחדר. תגובת התינוק לשובה של האם נצפתה והוערכה. פרדיגמה מחקרית קלאסית זו מבקשת לבחון את יכולתו של הפעוט להשתמש באם כבסיס בטוח כאשר היא נוכחת בחדר ואת תגובות התינוק למצב דחק (הופעת זר בחדר), לפרידה מהאם ולמפגש מחודש עימה. על בסיס התצפיות סווגו התינוקות לאחד מתוך שלושה סגנונות התקשרות: (1) בטוח (secure) - פעוטות בעלי סגנון התקשרות זה גילו מצוקה מסוימת לנוכח הפרידה מהאם, אולם לאחר האיחוד המחודש עימה הם קידמו את פניה בחיוך, נרגעו וחזרו לשחק; (2) נמנע (avoidant) - פעוטות בעלי סגנון התקשרות זה כמעט שלא הפגינו סימנים גלויים של מצוקה בעקבות עזיבת האם והתעלמו ממנה עם חזרתה; (3) חרד (anxious) - פעוטות אלו הפגינו מצוקה רבה לנוכח הפרידה, וגם התקשו להירגע לאחר חזרתה של האם. במחקר מאוחר יותר תיארו איינסוורת' ושותפיה סגנון התקשרות נוסף - לא מאורגן (disorganized/disoriented) - המאפיין תינוקות שלהם אין אסטרטגיית התקשרות ברורה ומאורגנת. בסיטואציות "מצב הזר" אפיינו את תגובתם של תינוקות אלו המעברים החדים בין תגובות החרדה ותגובות ההימנעות. סגנונות ההתקשרות וההתנהגויות הנצפים בסיטואציית "מצב הזר" מייצגים הבדלים איכותיים בארגון חוויית ההתקשרות, ומשקפים את מודל העבודה הפנימי הנגיש ביותר לפרט.

למודלים אלו השפעה רבה. למשל, בתחום האישיות, פרטים שהם בעלי דפוס התקשרות בטוח נמצאו כבעלי דימוי עצמי חיובי, קוהרנטי ואינטגרטיבי יותר מאשר בעלי התקשרות שאינה בטוחה. בתחום הבין-אישי, טיפוסים בטוחים דיווחו על יחסי אהבה חמים יותר, יציבים ומספקים, והציגו רמות גבוהות יותר של גילוי אמון, טיפול ותמיכה חברתית. ככלל נמצא, כי טיפוסים נמנעים וחרדים מציגים יותר סימני מצוקה וחוסר הסתגלות מאשר טיפוסים בטוחים.

דפוסי התקשרות משפיעים על זוגיות וקשורים לגירושים. מחקרים הראו קשר בין סגנון התקשרות לא בטוח לבין חברויות, יחסים בוגרים וקשרים רומנטיים, זוגיות והורות. ההתקשרות הלא בטוחה היא בעלת השפעה שלילית על התפקוד וההסתגלות בתחומים רבים, ביניהם על זוגיות ונישואים, וגוררת בעקבותיה פוטנציאל לגירושים.

אנשים בעלי סגנון התקשרות לא-בטוח יתקשו לשמור על מערכת זוגית יציבה בהשוואה לאנשים בעלי סגנון התקשרות בטוח. מחקרים רבים בתחום מצביעים על כך, שהבדלים בין-אישיים בסגנון ההתקשרות עומדים בבסיסם של משתנים רבים אשר נמצאו כקשורים לגירושים, דוגמת ניהול קונפליקטים, תמיכה חברתית, דרכי התמודדות, אמון וכדומה. כאשר אחד מבני הזוג מתאפיין בסגנון התקשרות לא בטוח, הופכת המערכת הזוגית לקונפליקטואלית, ובמקרים רבים מסתיימת בגירושים.

אנשים בעלי סגנון התקשרות חרד מסבירים את התנהגות בן הזוג באופן שלילי, תופסים את מערכת היחסים כרעועה ואת בני הזוג כלא תומכים, לא אמינים.

אנשים בעלי סגנון התקשרות נמנע תופסים את האחר באור שלילי, חשים כי קרבה ואינטימיות אינן רצויות ואינן אפשריות, ונוטים לעשות שימוש באסטרטגיות לפתרון קונפליקטים. כתוצאה מכך, מערכות היחסים של אנשים בעל סגנון התקשרות נמנע אינן נתפסות כמספקות, ונוטות להסתיים בשלב כזה או אחר.

מבוגרים בעלי סגנון התקשרות בטוח נוטים לתפוס את דמות ההתקשרות (בן/בת הזוג) כזמינה, ועל כן מערכת ההתקשרות גוזלת מהם זמן ומאמץ מועטים בלבד. נמצא, כי מבוגרים בעלי סגנון התקשרות בטוח נוטים לטפח מערכת זוגית חיובית, קרובה ואינטימית ולטפח מערכות יחסים זוגיות. בהשוואה לאנשים בעלי סגנון התקשרות בטוח, אנשים בעלי סגנון התקשרות לא-בטוח יתקשו לשמור על מערכת זוגית יציבה.

ייתכן שניתן לראות את ניצני הגירושים כבר בשלבים המוקדמים של המערכת הזוגית, לעיתים עוד לפני הנישואים. לדוגמה, כמה מחקרים מצביעים על כך, שבהשוואה לאנשים בעלי סגנון התקשרות בטוח, לאנשים בעלי סגנון התקשרות לא-בטוח יש נטייה להימשך ולהעדיף בני זוג שגם הם בעלי סגנון התקשרות לא-בטוח. נבדקים נמנעים נמשכים לבני זוג נמנעים, ואילו נבדקים חרדים נמשכים לבני זוג חרדים. כאשר המשיכה לא נבחנה, אלא הבחירה בפועל של בני זוג, נמצא כי לאנשים בעלי סגנון התקשרות נמנע יש נטייה להימצא במערכת זוגית דווקא עם בני זוג בעלי סגנון התקשרות חרד, אשר מפעיל את מערכת ההתקשרות שלהם ביתר שאת. ממצאים אלו מחזקים את הטענה שעל-פיה, המאפיינים האישיותיים וההתפתחותיים של הפרט מגבירים את הסיכון לגירושים.

לעומת זאת, אנשים בעלי סגנון התקשרות נמנע מתאפיינים בתקשורת קרה, מרוחקת, עם מעט רגש, חום וחיבה. התקשורת הבין-אישית של אנשים בעלי סגנון התקשרות חרד מתאפיינת בהבעה מוגברת של סימני מצוקה ופחות הנאה, ותחושה כי לא ניתן לבטא רגשות שליליים. בהמשך לכך, מחקרים מצביעים כי אנשים בעלי סגנון התקשרות לא-בטוח מתקשים להתמודד עם בעיות זוגיות, ונוטים לנקוט אסטרטגיות הכוללות פגיעה בבן הזוג, ניסיון לצאת ממערכת היחסים, התעלמות מהבעיה והתעלמות מבן/בת הזוג. יש המתארים שלושה סוגים של מערכת זוגית לא-בטוחה שעתידה להסתיים בגירושים: (1) שני בני הזוג נמנעים מקרבה ומתלות. (2) בן זוג אחד מרגיש כי אינו זוכה לתמיכת האחר, ואילו השני חש מוצף מדרישתו של הראשון לקרבה ולתלות. (3) בן זוג אחד מצוי בעמדה התלותית רוב הזמן, ואילו בן הזוג השני מאשים ופוגעני. בהתאם לכך נמצא, כי מערכות היחסים של אנשים בעלי סגנון התקשרות חרד או נמנע קצרות יותר באופן משמעותי ממערכות היחסים של אנשים בעלי סגנון התקשרות בטוח, וכי שיעורי הגירושים בקרב בעלי סגנון התקשרות לא-בטוח גבוהים יותר בהשוואה לבעלי סגנון התקשרות בטוח. ממצאים דומים נמצאו גם במחקרים אחרים. נדמה, כי רמה גבוהה של הימנעות מגדילה את הסיכוי לגירושים. וזאת, לאור רצונו של הטיפוס הנמנע להתרחק מקשר זוגי קרוב ואינטימי. רמות גבוהות של חרדה בהתקשרות - לעומת זאת - נמצאו כקשורות באופן חיובי לרצונו של הפרט החרד להישאר במסגרת הנישואין, גם אם מדובר בנישואים שאינם מספקים. אולם, לאור העובדה שהן סגנון התקשרות חרד והן סגנון התקשרות נמנע נמצאו כקשורים לאסטרטגיות קונפליקט כושלות ולקושי להתפשר, נדמה שגם פרטים בעלי סגנון התקשרות חרד נמצאים בסיכון גבוה להתגרש. במקרים אלו, סביר להניח כי יוזם הפרידה הוא בן/בת הזוג ולא הם עצמם.

ישנם הבדלים ביציבות המערכת הזוגית בין בעלי סגנון התקשרות נמנע לבעלי סגנון התקשרות חרד. אנשים בעלי סגנון התקשרות חרד מאופיינים באמביוולנטיות רבה: מחד-גיסא, אנשים אלו מביעים חוסר שביעות רצון מן הקשר אשר אינו מספק להם את התלות, התמיכה והאהבה שהם נזקקים להן. מאידך-גיסא, הם מתקשים לסיים את הקשר ולהתנתק מבן הזוג. עובדה זו עלולה להוביל את האדם החרד לתהליך פרידה ארוך יותר, הכולל סבבים אחדים של פרידה וחזרה לבן הזוג. במקרים אלו יוזם הפרידה הוא לרוב בן הזוג. לעומת זאת, אנשים בעלי סגנון התקשרות נמנע אינם חווים את אותן תחושות אמביוולנטיות, ועל כן הם נמצאים בסיכון נמוך להישאר בנישואים אומללים. עובדה היא, כי תהליך הפרידה של בעלי סגנון התקשרות נמנע קצר יותר מזה של נבדקים בעלי סגנון התקשרות חרד. הם מעוניינים פחות בחידוש הקשר עם בני הזוג, דבר שמסייע להם בהתמודדות עם תהליך הגירושים. סגנון התקשרות לא בטוח עלול ליצור בקרב אנשים מערכות זוגיות לא מוצלחות, אשר עתידות להסתיים בפרידה.

גירושי הורים

גירושי הורים אף הם בעלי השפעה על ספקות וספקנות רבה יותר כלפי נישואים (ראו בפרק על השפעות הגירושים על הילדים). לעומת ילדים להורים נשואים, ילדי הורים גרושים מדווחים על יחסים טובים פחות עם בני זוג, וסיכוייהם גבוהים לסיים את נישואיהם בגירושים. מחקרים מצאו, כי גירושי הורים מעלים את הסיכון לשיבושים בנישואי הצאצאים ב-70% בקרב בנות. הסיכויים לגירושים עולים בכ-69% בעבור זוגות שהורי האישה התגרשו, וסיכויים של 89% לזוגות שבהם גם הבעל וגם האישה הם ילדים להורים גרושים. בספרות מוצגות שתי תיאוריות מרכזיות לסיבות לכך. לפי גישה אחת, התנהגויות בין-אישיות מועברות. ילדים להורים גרושים הם סובלניים יותר כלפי גירושים ומחויבים פחות לנישואים, בהשוואה למבוגרים שהוריהם לא התגרשו. כמו כן, ילדים לומדים מההורים סגנונות התקשרות ולבסוף מחקים אותם. בהקשר זה נמצא, כי התופעה קורית יותר בקרב נשים מאשר אצל גברים. עיון בספרות מגלה, כמה הסברים אפשריים לתופעה זו. לעיתים גירושי ההורים מלווים בדרגות גבוהות של קונפליקט הורות, הקשור לשביעות רצון נמוכה מהנישואים אצל נשים. גירושי ההורים עשויים להפחית את ראייתן האופטימית של הבנות באשר לנישואים. על-פי הסבר אחר, יחסי הבנות עם אימהותיהן הגרושות הם לעיתים קרובים יותר מאשר יחסי ילד הורה רגילים, והדבר משחק תפקיד חשוב בנישואי הבנות.

שלמה (30) מדגים את ההשפעה של גירושי ההורים על יחסו למוסד הנישואים:

"...מוזר, כי זה מצחיק אותי, לי זה נראה נורא לגיטימי. נורא ברור לי שההורים שלי גרושים, וטוב לי עם זה, אני חושב שככה זה צריך להיות כאילו...אני מדבר עם אנשים חדשים שאני פוגש, ואם אנחנו מגיעים לזה ואני אומר שההורים שלי גרושים, אז הם ישר עושים פרצוף כזה של אוי מסכן. לא ברמה מאוד גדולה כי זה נהיה די לגיטימי בחברה, אבל יש איזה עיוות קל של הפה ו...לא יודע, ואותי זה מצחיק אני לא חושב שאני מסכן בכלל, אני נורא לא נכנס לסטיגמה הזאת של בן של להורים גרושים, ובכלל גם ההורים שלי לא בסטיגמה הזאת. אף אחד מאיתנו, אני חושב שכולנו יצאנו באיזו שהיא צורה נשכרים מהגירושים. אני חושב שאם הם היו נשארים נשואים זה היה מזעזע, ...אני בכלל יש לי מחשבות נוראיות על מוסד הנישואים, אני עוד לא יודע מה דעתי עליו. אני לא יודע אם זה בגלל שההורים שלי התגרשו או לא, אבל אני לא בטוח במוסד הזה אני חושב שהוא פושט את הרגל לאט לאט. אני לא בטוח שאני רוצה להתחתן. לצורך העניין מרב (בת זוגו) ואני כן רואה אותנו חיים ביחד כל החיים, כאילו אנחנו הרבה שנים ביחד ואני מאוד אוהב אותה, אני לא רואה את עצמי עם אף אחת אחרת, אין לי סיבה, טוב לי. מצד שני אני לא רואה שום סיבה להתחתן איתה, אני לא חושב שזה ייתן לי משהו, אני לא יודע מה תיתן לי הגושפנקה הזו, זהו הנה יש חותמת. לא נותן לי כלום, אין לי שום רצון להתחתן. אני חושב שאני יכול לחיות בן אדם כל החיים בלי...".

לסיכום הדיון על מעמדם של הנישואים כיום נציין, כי למרות הפיחות שחל בעשורים האחרונים במעמד הנישואים, דבר שיש לו השלכה על שיעור הגירושים, עדיין ניתן לטעון, כי ברית הנישואים היא סוג של מערכת היחסים המביאה לידי ביטוי את הרגשות הקיצוניים ביותר, ואת הרצון הטבעי וההישרדותי הטמון בנו לקשר ולבחירת בן הזוג לחיים. החופש הבלתי מוגבל שניתן לפרט להכריע באשר לעתידו בעידן זה עשוי ליצור לעיתים אי-ודאות וקונפליקטים רבים ביחס להחלטה להינשא. סביר להניח, שבשנים הקרובות תלך ותגבר המודעות לפנות לייעוץ טרם קבלת ההחלטה.

הסיבות כפי שהן נתפסות על-ידי המתגרשים

לאחר שדנו במעמד מוסד הנישואים כיום וההשלכות על "קלות האצבע על הדק הגירושים" ומנינו סיבות שונות לגירושים, כפי שנמצאו במספר רב של מחקרים, והצבענו על גורמים שעלולים לקדם גירושים, נציג היבט נוסף והוא: הסיבות לגירושים כפי שהמתגרשים עצמם מציינים.

ל"סיבות לגירושים" הסברים ברמה החברתית, סיבות הקשורות לחוק ולגורמים חברתיים ופסיכולוגיים שנמצאים במתאם גבוה עם ההחלטה להתגרש, וההסברים מפי הזוגות הגרושים עצמם.

הסיבות החברתיות, האובייקטיביות והחוקיות חושפות אך מעט באשר לחווייתם האישית של בני הזוג ולאופן שבו הם תופסים את הסיבות לגירושיהם, והמחקר אשר עוסק בכך הוא מצומצם.

הניסיון הראשון למפות את התחום ולבדוק מהן הסיבות הסובייקטיביות בגינן בני זוג מחליטים להתגרש נעשה במחקר במחצית הראשונה של המאה הקודמת באמצעות בחינת הסיבות לגירושים כפי שדווחו על-ידי נשים גרושות. נמצא, כי הסיבות הנפוצות שעליהן דווח היו בעלות אופי מאשים, והתרכזו בהתנהגות הבעל. ביניהן, חוסר תמיכה, יחס סמכותני, שימוש בחומרים ממכרים וקשרים מחוץ לנישואים. מחקרים שפורסמו בנושא לאחרונה מציגים תמונה שונה. נמצא, כי הסיבות שעליהן דווח היו קשורות לאישיות של בן הזוג ולאופי חיי המשפחה, וכן סיבות הקשורות לחוסר התאמה.

נראה, כי לצד העלייה בשיעור הגירושים והשינויים החברתיים, התרבותיים והחוקיים שחלו בתחום, השתנו גם הסיבות הסובייקטיביות שבגינן מחליטים בני זוג להתגרש. מהמחקר הקיים עולה, כי במחצית הראשונה של המאה העשרים הסיבות לגירושים היו בעלות אופי אינסטרומנטלי ומאשים, והתרכזו בעיקר בהתנהגותו השלילית של בן הזוג. בעשורים האחרונים הסיבות שעליהן דווח קיבלו אופי מופשט, פחות מאשים, תוך שימת דגש גדול יותר על ההיבטים הבין-אישיים והתוך-אישיים. שינויים אלה נבחנו בדיווח על הסיבות הסובייקטיביות לגירושים. בסקר שנערך ניסחו החוקרים שלוש השערות - השערת הסף (threshold hypothesis), השערת הפסיכולוגיזציה (psychologization hypothesis), והשערת האמנציפציה (emancipation hypothesis).

השערת הסף מבוססת על העובדה שהגירושים הפכו נורמטיביים ומקובלים יותר, וכך ה"סף" לקבלת החלטה על גירושים ירד, והסיבות שבגינן אנשים מתגרשים הפכו פחות חמורות ודרמטיות. השערת הפסיכולוגיזציה מתייחסת לשינוי שהתרחש במתן חשיבות להיבטים הפסיכולוגיים בחייהם של אנשים. התפתחותה של חברת רווחה ושפע אפשרה לאנשים להתמקד בחיי הנפש והרוח, ולהעניק לרווחתם הנפשית מקום גבוה יותר בסדר העדיפויות בחייהם. הנישואים כבר אינם מוסד המספק ביטחון אישי וכלכלי, אלא קשר בין-אישי בעל איכויות פסיכולוגיות (הבנה, תקשורת, רגישות לצרכים וכו').

השערת האמנציפציה מתייחסת לשינויים במעמד האישה ולהשפעתם על אופי הסיבות. בהתאם להשערת הסף ולהשערת הפסיכולוגיזציה, מצאו החוקרים כי הסיבות החמורות, ביניהן בגידה ואלימות, ירדו בחשיבותן בעשורים האחרונים, בעוד שהסיבות הפחות חמורות המתייחסות לאלמנטים פסיכולוגיים ורגשיים עלו בחשיבותן (התפתחות אישית של בני הזוג, יחס לא מספק של בן הזוג, תקשורת לא מספקת וכו'). בנוסף, מצאו החוקרים הבדלים משמעותיים בין הסיבות שעליהן דיווחו נשים לבין הסיבות שעליהן דיווחו גברים. נמצא, כי נשים דיווחו יותר מגברים על סיבות הקשורות לתלונות על חלוקת העבודה במשק הבית, ועל השקעה רבה מדי של הבעל בעבודה.

לצד השינויים בהסבר לסיבות הסובייקטיביות לגירושים לאורך השנים, מלמדת סקירת הספרות כי הסיבה שחזרה באופן עקבי במחקרים היא - בגידה; על-אף שהגירושים כיום, לפחות מבחינה חוקית-תרבותית, הם גירושים-ללא אשמה (no-fault divorce), עדיין תופסות סיבות מבוססות אשמה מקום בחוויה הסובייקטיבית של בני הזוג הגרושים. כלומר, נראה כי הקונטקסט החברתי, התרבותי והחוקי משפיע על הסיבות שבגינן מחליטים בני זוג להתגרש ועל הדרך שבה הם תופסים וממשיגים את חוויית הגירושים, אף כי לאורך השנים נותרים אלמנטים קבועים המאפיינים את חוויית בני הזוג הגרושים, ביניהם חוויה של אשמה.

מחקרים אשר עסקו בסיבות הנתפסות לגירושים, בעיקר העדכניים שבהם, בחנו את הגורם שלו מיוחסים הגירושים. נמצא, שסביר יותר שגברים ונשים ייטו לייחס את הסיבה לגירושים לבן/ת זוגם מאשר לעצמם. תיאוריית הייחוס (attribution theory) מציעה הסבר לממצא זה. על-פי תיאוריה זאת אנשים נוטים לאמץ הטיות אשר משרתות את העצמי (self-serving biases). לפי הנחה זו, כאשר אנשים נתקלים בבעיה או בקושי, סביר יותר שייחסו אותו לגורם חיצוני מאשר לעצמם, מכיוון שאם הם מייחסים את האחריות למעשה לעצמם עלול הדבר לערער את הערכתם העצמית או להוביל לתחושות אשם קשות. נמצא, שאנשים אשר ייחסו את הסיבה לעצמם הפגינו יכולת הסתגלות נמוכה יותר בהשוואה לאלו אשר ייחסו את הסיבה לגורם חיצוני, כמו למשל, לבן הזוג לשעבר. נמצא גם, כי גרושים וגרושות אשר ייחסו את הסיבה לגירושים לטיב הקשר הפגינו את יכולת ההסתגלות הגבוהה ביותר. בעוד שאלו אשר ייחסו את הסיבה לעצמם או לגורם חיצוני הפגינו את יכולת ההסתגלות הנמוכה ביותר. נראה שגירושים אשר מערבים אשמה המיוחסת לעצמי או לאחר קשורים לקושי להסתגל.

בסקירת סיבות לגירושים, נמצא שכ-60% דיווחו על חוסר התאמה כסיבה לגירושיהם, 48% מהגברים ו-72% מהנשים. 48% דיווחו על קשיים רגשיים כסיבה, 39% מהגברים ו-54% מהנשים. 34% מנבדקי המחקר דיווחו על קשיים בהתנהלות התא המשפחתי כסיבה לגירושיהם, 32% מהגברים ו-35% מהנשים. 21% מנבדקי המחקר דיווחו על בגידה כסיבה לגירושיהם, 26% מהגברים ו-17% מהנשים. 20% מנבדקי המחקר דיווחו על בעיות באינטימיות כסיבה לגירושיהם, 19% מהגברים ו-20% מהנשים. 12% מנבדקי המחקר דיווחו על התעללות כסיבה לגירושיהם, 3% מהגברים ו17% מהנשים. 10% מהנבדקים דיווחו על מחלה כסיבה לגירושיהם, 7% מהגברים ו-13% מהנשים.

כך, שככל שהאדם מבוגר יותר הוא נוטה להעניק משקל רב יותר לבעיות באינטימיות במסגרת הסיבות הנתפסות לגירושיו. כמו כן, ככל שמספר שנות הנישואים רב יותר נוטה האדם להעניק משקל רב יותר להתעללות כסיבה לגירושיו, בעיקר בקרב נשים.

הסיבות לגירושים מפאת חוסר התאמה המיוחסות לדיווח של מתגרשים הן שכיחות יותר בהשוואה לסיבות אחרות. כמו כן, בקרב נשים נמצא, כי כאשר הסיבה לגירושים היא בעלת אופי חמור (בגידה) הצמיחה לאחר הגירושים גבוהה יותר. בקרב גברים נמצא קשר הפוך בין סיבות בעלות אופי חמור (מחלה) לבין צמיחה. סיבות בעלות אופי פסיכולוגי שכיחות יותר מסיבות בעלות אופי חמור. מלבד זאת, כשהסיבות הנתפסות לגירושים קשורות לחוסר התאמה, הרווחה הנפשית גבוהה יותר בהשוואה לסיבות אחרות.

במקביל לגורמים המאיצים גירושים עולה השאלה ביחס לגורמי מיתון והגנה המונעים גירושים. קבוצה נפרדת של מחקרים בתחום הגורמים ליציבות או לפירוק נישואים עוסקת גם בבלמים לגירושים. לעיתים יש רצון לפרק את הנישואים, אך ישנם מחסומים המונעים את הפירוד כגון: ילדים והרצון שלא לפגוע בהם, היעדר אלטרנטיבות, מצב כלכלי גרוע, ילדים בעייתיים, מחויבות למוסד הנישואים כערך עליון, והשקפת עולם דתית או אידיאולוגיה.