קפה ושיר

בית קפה על המים

שלהי קיץ, בית קפה
על חוף ימה של תל אביב.
יושב לבדי אתך,
את יושבת לצדי,
אצבעותינו שלובות,
עינינו מפליגות,
שנינו מתבוננים
בים האוסף מימיו,
נסוג אחור לאחר
שבגאותו לא הצליח
לשטף את החוף ולבוא אלינו.
אנו שותקים ונאספים
אל האפק עם המים הנסוגים.
שולח יד לחבקך במסענו לשם.
את אינך לצדי, רק געגוע,
רק חלום נוכח, רק אהבה.
בית קפה על המים,
ספינה מפליגה למרחקי הכסופים,
שנינו מפליגים בה.

לְאֶרֶץ לֹא כָּאן

קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנוֹת

נִשְׁבָּרוֹת בְּכוֹס הַיַּיִן

שֶׁעַל שֻׁלְחָנִי בְּבֵית הַקָּפֶה

הַפָּתוּחַ אֶל הַיָּם

וְיוֹצְרוֹת קָלֵידוֹסְקוֹפּ

צִבְעוֹנִי, מְלַהֲטֵט בִּגְוָנָיו.

שְׁאוֹן גַּלֵּי הַיָּם

הַמִּתְנַפְּצִים אֶל הַחוֹף

מְשׂוֹחֵחַ עִם הַלְמוּת לִבִּי,

וְאִוְשַׁת הָרוּחַ הַחֲרִישִׁית

מְשַׂחֶקֶת בְּדַפֵּי הַסֵּפֶר

הַפָּתוּחַ לְפָנַי...

לְבַדִּי בְּבֵית הַקָּפֶה

שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶאֶסְפוּ קְרוּאָיו,

מְנַסֶּה לִקְרֹא בְּסֵפֶר

אַךְ קוֹרֵא אֶת הַשִּׂיחַ

שֶׁל הַיָּם הַכּוֹתֵב שִׁירוֹ

בְּנַפְשִׁי הַמִּתְגַּעְגַּעַת לְמֶרְחָבָיו.

הֲרָמוֹת וְהַשְׁפָּלוֹת,

גַּלִּים מִתְרוֹמְמִים וְיוֹרְדִים,

יַמְבִּים וּטְרוֹכֵיאִים,

מְנַגְּנִים אֶת הַמִּלִּים

הַמְּעַרְסְלוֹת אוֹתִי,

מְצַיְּרוֹת חֲלוֹמוֹת בְּנַפְשִׁי,

שׁוֹלְחוֹת קְרִיאָתִי

לְהִנָּשֵׂא עַל הַגַּל

לְאֶרֶץ לֹא כָּאן

שֶׁהִיא וְרַק הִיא

הַכָּאן הָאֲמִתִּי שֶׁלִּי.

מִכְתְּבֵי שִׁיר

בְּבֵית קָפֶה עַל הַטַּיֶּלֶת

הַנּוֹשֶׁקֶת נְמֵלָהּ שֶׁל תֵּל־אָבִיב,

שֶׁסְּפִינוֹת אֵלָיו כְּבָר לֹא תָּבֹאנָה

וּמִמֶּנּוּ כְּבָר לֹא תַּפְלֵגְנָה,

רַק זִכְרוֹנוֹת יוֹסִיפוּ לְהָשִׁיט

סִירוֹת נְיָר אֶל הַיָּם

וַחֲלוֹמוֹת יָנִיפוּ מִפְרָשׂ

וְיַפְלִיגוּ אֶל הַמֶּרְחָבִים הַמְּפַתִּים,

יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב בַּפִּנְקָס הַקָּטָן

שׁוּרוֹת שִׁיר שֶׁצָּפוֹת וְעוֹלוֹת

וּמְבַקְּשׁוֹת לִהְיוֹת מִכְתַּב גַּעְגּוּעִים

לַאֲהוּבָתִי שֶׁרָחֲקָה וּמְפַחֶדֶת מֵהַיָּם.

הִבְטַחְתִּי לְלַמְּדָהּ לִשְׂחוֹת

אַךְ בֵּינְתַיִם אֲנִי טוֹבֵעַ.

הַשּׁוּרוֹת לֹא מִצְטָרְפוֹת לְשִׁיר,

רַק פְּזוּרוֹת וְאוֹבְדוֹת

כְּאַהֲבָה הַיְּרֵאָה לְהִתְחַבֵּר,

נֶאֱצָרוֹת הַשּׁוּרוֹת בַּפִּנְקָס

וְהָאַהֲבָה מַמְשִׁיכָה לָשִׁיר בַּחֲלוֹמוֹת.

בֵּית קָפֶה עַל הַמַּיִם

שִׁלְהֵי קַיִץ, בֵּית קָפֶה

עַל חוֹף יַמָּהּ שֶׁל תֵּל־אָבִיב.

יוֹשֵׁב לְבַדִּי אִתָּךְ,

אַתְּ יוֹשֶׁבֶת לְצִדִּי,

אֶצְבְּעוֹתֵינוּ שְׁלוּבוֹת,

עֵינֵינוּ מַפְלִיגוֹת,

שְׁנֵינוּ מִתְבּוֹנְנִים

בַּיָּם הָאוֹסֵף מֵימָיו,

נָסוֹג אָחוֹר לְאַחַר

שֶׁבְּגֵאוּתוֹ לֹא הִצְלִיחַ

לִשְׁטֹף אֶת הַחוֹף וְלָבוֹא אֵלֵינוּ.

אָנוּ שׁוֹתְקִים וְנֶאֱסָפִים

אֶל הָאֹפֶק עִם הַמַּיִם הַנְּסוֹגִים.

שׁוֹלֵחַ יָד לְחַבְּקֵךְ בְּמַסָּעֵנוּ לְשָׁם.

אַתְּ אֵינֵךְ לְצִדִּי, רַק גַּעְגּוּעַ,

רַק חֲלוֹם נוֹכֵחַ, רַק אַהֲבָה.

בֵּית קָפֶה עַל הַמַּיִם,

סְפִינָה מַפְלִיגָה לְמֶרְחַקֵּי הַכִּסּוּפִים,

שְׁנֵינוּ מַפְלִיגִים בָּהּ.