סמכות אב

סמכות אב הוא רומן רב־עוצמה, הפועם בקצב החיים עצמם – רווי יצרים, שתיקות ומאבקים. בלב העלילה ניצבים שני צעירים, ברוך בן הרוש ותמר אזולאי, שגדלו בעיירת הפיתוח אור עקיבא של שנות השישים והשבעים, על קו הגבול שבין ים לשממה, בין חלום ציוני לסדק חברתי.

דרך עיניהם נפרשת יריעת חיים, שבה האבות – גברים גאים שעלו ממרוקו עם חלום – נשחקים אט־אט במפגש עם ממסד כוחני, אפליה סמויה ומשברים כלכליים. יעקב בן הרוש, אביו של ברוך, קורס תחת עול הסמכות ומגלה שבמדינה הצעירה, גם נאמנות ועמל אינם מבטיחים מקום. כשברוך נאלץ לתפוס את מקומו, מתגלה הסיפור האמיתי: לא רק של דור עייף שנשבר, אלא של דור צעיר שמחפש דרך אחרת להיות גבר, להיות בן, ואולי – להיות חופשי.

זהו רומן על אבות ובנים, על אהבה שנחנקת בתוך תסכול, ועל חלומות לעתיד טוב יותר.

שלומי בן־עטר הוא איש חינוך וכותב המתגורר בנתניה.

בעבודתו כמורה וכרכז חינוכי, הוא עוסק בחיבור שבין סיפור אישי להיסטוריה רחבה יותר, ובמפגש שבין עבר, הווה ומשמעות.

סמכות אב הוא ספרו הראשון, ונכתב מתוך געגוע למקומות ולדמויות שחיו פעם בלב המציאות הישראלית, אך לעיתים נשכחו מהסיפור הגדול. שלומי מאמין בכוחה של מילה פשוטה לגעת, לחבר ולהאיר.

התחלה

בסמלה של העיר אור עקיבא, שעוצב בשנת 1954, נרשם פסוק ששאול מספר איוב ומתאר באופן מדויק להפליא את הדרך שבה צעדה העיירה הזו באותן שנים, ואת הדרך שבה עשו התושבים את צעדיהם הראשונים שם:

וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִֽיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹֽד (איוב, ח', פס' ז)

מרבית שנותיה הייתה אור עקיבא כפר קטן, שמח ומאושר בחלקו. רוב תושביה חיו את חייהם מהרגע להרגע, לא עסקו בשאלות פוליטיות גדולות, אלא ביקשו לחיות את חייהם בכבוד. בתוך כך, משפחות עולים שהגיעו לאור עקיבא בראשית שנות ה־50 וה־60, הביאו עימם חלומות גדולים, שלא פעם התנפצו אל סלע המציאות הקשה של אותם ימים.

כך גם היה עם משפחת אזולאי, שעלתה למדינת ישראל בשנת 1964 והתיישבה בעיירה, בשכונה שנקראה על שמו של נשיא המדינה השלישי – זלמן שז"ר. ממש באותה עת הוקמה בעיירה שכונה נוספת, שחיש מהר התמלאה גם היא בעולים חדשים. גם שכונה זו נקראה על שמו של נשיא – ג'ון קנדי האמריקאי.

דוד אזולאי, שעלה באותם ימים לישראל ממרוקו, התיישב עם משפחתו באור עקיבא כדי להתחיל בחיים חדשים. אזולאי נחשף בצעירותו לתרבות האירופאית הצרפתית, בעקבות שלטון הקולוניאליזם הצרפתי ששלט באותם ימים בחלקים של מרוקו.

מסופר עליו כי בגיל 31 שנים מצא אזולאי אישה יפה במפגש מקרי, כאשר הגיע לביקור בעיירה אל ג'דידה שבמרוקו. דוד התאהב בה מייד ועשה את הכול על מנת לפגוש אותה בשנית. לא היה קל לזכות בידה. רוזה חזן עבדה כמזכירה רפואית, והייתה חביבת הרופאים בבית חולים הקטן באל ג'ידידה.

לרוזה מלאו עשרים שנים בדיוק כאשר דוד התאהב בה לראשונה. בתו של המוהל הייתה ידועה ביופייה, וכבת הבכורה במשפחתה, היא הייתה צריכה לדאוג לכל אחיותיה ואחיה הצעירים. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים עלה בידיו של דוד לשכנע את הוריה של רוזה, רחל ויוסף חזן, כי הוא אכן ראוי לבתם.

מסופר כי ביום שבו נישאו רוזה ודוד הייתה שמחה וצהלה. שיירה של 40 רכבים נסעה על כביש רעוע בדרך למקום שבו נערכה החתונה. כאשר נולדה בתו הראשונה של דוד תמר, הוא לא ידע את נפשו מרוב אושר. אולם, בתחילת שנות ה־60 מצבה של המשפחה החל להרע. היחסים עם התושבים הערבים היו ליותר ויותר מתוחים, לאור הקמתה והתבססותה של מדינת ישראל הצעירה. היהודים, שנחשדו כציונים בעיני שכניהם, החלו לסבול מהצקות חוזרות ונשנות.

בשל ההחמרה במצב החלו ניסיונות של שליחי הציונות לשכנע את היהודים לעלות לארץ ישראל. בתחילה דוד לא מיהר לקבל את החלטה, אולם לאחר כמה אירועים של התנגשויות עם הערבים בשוק המקומי, גמלה בליבו ההחלטה. מה שהביא אותו לידי אותה החלטה היה האירוע שבו אחד הערבים המקומיים ניסה להטריד את אשתו. זה כבר היה יותר מדי בשבילו. דוד, שהיה איש חסון וחזק, רצה לסגור חשבון עם המטרידן, אולם הערבי שלף לעברו סכין. האנשים שנכחו במקום נחלצו להפריד בין השניים.

זה היה הרגע שבו הבין דוד שהם לא נשארים יותר. החלטתו שינתה גם את דעתו של ר' יוסף חזן, אבי אשתו והמוהל הידוע בקהילה, לעלות גם הוא. צריך להודות, זה זמן רב שהיו רחשים בקהילה כי הינה הגיע הזמן, מדינת ישראל הפכה לעובדה מוגמרת והיא הציעה להם חיים חדשים. רבים החליטו להגשים את החלום של דורות רבים ולשוב לארץ ישראל.

השליחים הצליחו לשכנע את רוזה חזן ואת אימה רחל כי גן עדן של מותרות מחכה להן עם עלייתן לארץ ישראל. המותרות היו בעיקר בתחום הניקיון, והובטח להן גן עדן של מוצרי ניקיון, שהעין לא ראתה והאוזן לא שמעה ובלבד שיגיעו לארץ ישראל.

וכך, חיש מהר וכמעט ללא שהות, מכרו המשפחות את כל רכושן ואף הצליחו להבריח עימן את הכסף המזומן. באישון לילה, באחד מסופי השבוע הקרירים של סוף החורף בשנת 1964, עלו על אונייה ששמה "קיסר" ושטו שלושה ימים עד שהגיעו אל חופי מרסיי שבצרפת בדרכם לארץ המובטחת. בזמן ששהו באונייה, יחד עם משפחות עולים אחרות, סבלו מצפיפות רבה, ועל רוזה היה לדאוג לאח יהודה, שהיה נכה בשל חיידק הפוליו שדבק בו לפני כמה שנים ורק בדרך נס ניצלו חייו. אולם רגלו לא נחלצה מן החיידק, והוא נשאר משותק ברגלו.

הנכות שלו לא רק שלא עמדה להם לרועץ, אלא גם יצרה עבור משפחת חזן הגדולה ומשפחת אזולאי מעט טוב. בדרך כלל, כאשר העולים הגיעו לצרפת הם נאלצו להמתין כשבוע לאונייה נוספת שתביא אותם לנמל חיפה. בזמן זה התגוררו מרבית העולים בצריפים שהיו במחנה פליטים קטן, שמוקם בקרבת החוף. התנאים של העולים במחנה היו מחפירים – ללא מים זורמים, צפיפות איומה ואבק היה בכל מקום. השוהים במחנה נותרו ללא תעסוקה ומה שנותר להם זה רק להמתין לחלוקת מזון, שהתבצעה בשעות הבוקר המאוחרות.

אולם משפחת אזולאי זכתה לפריבילגיה בשל נכותו של יהודה. המשפחה כולה נשלחה למלון שאליו נשלחו רק מיוחסים ובעלי מקרים מיוחדים כמוהם, ושם הם שהו בתנאים מניחים את הדעת במשך שבוע. זו הייתה בשבילם הזדמנות גם לחוות מסע מהנה בדרך לארץ ישראל הנכספת.

בתום השבוע המשיכו בדרכם לארץ ישראל. כאשר הגיעו לנמל חיפה, קיבלו את פניהם פקידים של הסוכנות היהודית. כמה אפשרויות להתיישבות בארץ ישראל הוצגו בפני דוד. דוד, שהיה נמרץ וכריזמטי, ביקש מהפקיד שטיפל בו כי יעביר את משפחתו ליישוב קטן ליד הים, משהו שיזכיר את עיירת הולדתו – אל ג'דידה. שתי האפשרויות שהוצעו לו היו: אילת או אור עקיבא. אילת הייתה עיר אטרקטיבית, הממוקמת בקצה הדרומי ביותר של מדינת ישראל, ומולה עמדה עיירת פיתוח קטנה שלמרגלות קיסריה, אשר זה מכבר נשלחו לשם חלק ניכר מן המכרים של דוד, שעלו לפניו לישראל. זו הייתה סיבה מספיק טובה בשביל דוד לא להסס לרגע ולבחור באור עקיבא. משפחת חזן על ילדיהם ומשפחת אזולאי הקטנה התיישבו בעיירה הקטנה.

שכונת שז"ר הייתה מלאה באנשים כמותם, בעלי גורלות דומים. באותם ימים בארץ הכול היה קשה יותר, והבנות תמר וורד החלו לדרוש תשומת לב. דוד היה יוצא בכל יום מביתו החדש למפעל בחדרה על מנת לפרנס את המשפחה, ואימא רוזה הייתה דואגת לניקיונות הבית ולטיפול בבנות. ההורים חיו את חייהם בצנעה, על אף הקושי והמחסור שכרסם בהם. כאשר נולדה בתם השלישית, תחושת דיכאון כללית אפפה את דוד. הכמיהה ארוכת השנים לבן זכר שוב הכזיבה, וכעת נראה היה שהגורל התאכזר אליו. כאשר יצא הרופא להודיע לו על הולדת הבת, סירב דוד בתחילה לראותה. עניין בחירת השם הפכה אזוטרית כל כך. כל זאת בגלל העצב אשר פקד גם את האם.