דף הבית > הנמען: ילדיי
הנמען: ילדיי
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 07-2025
קטגוריה: פרוזה וסיפורת
מספר עמודים: 262

הנמען: ילדיי

         
תקציר

'כשאספנו את המכתבים לספר, ישי הגיע עם קופסה שהזכירה מזוודה קטנה והחל לשלוף ערמות של מכתבים בכמות שאף אחד מאיתנו לא הכיר. אמא בעצמה הופתעה, היא לא חשבה לרגע שהוא באמת קרא אותם, מבחינתה, היא כתבה לו ומעולם לא קיבלה תגובה ולא ידעה כמה זה באמת משפיע. ישי מצידו אמר שהמכתבים האלה, זה מה שהחזיק אותו ונתן לו כח להמשיך בזמנים הקשים. שתמיד כשהיה מגיע לישיבה, היה מחפש את המכתב שבטוח אמא השאירה לו.' (מתוך הספר)

'הנמען: ילדיי', הינו ספר ייחודי מסוגו בתחום ההורות. לקראת יום הולדת ה60 לאימם, שרה יעקובוב, אספו ילדיה אין ספור מכתבים שכתבה להם במשך השנים, ואגדו אותם לספר. בשילוב סיפורים מהעבר, מעבר לכלים הפרקטיים בחינוך, הספר מספק הצצה לחייהם של ילדים לאם, שבטבעיות, מבלי משים, פיתחה שיטת תקשורת ייחודית, והמכתבים שליוו את ילדיה לאורך כל הדרך, הם אלו שעיצבו את אישיותם.

שרה יעקובוב, מושא הספר, היא אם לתשעה, מנחת הורים ויועצת זוגית. לאורך השנים מעבירה הרצאות וסדנאות עם וותק של מעל 30 שנה. אך מעבר לניסיון התעסוקתי, יותר מכל, פסגת הקריירה שלה כהגדרתה, תמיד היו, ילדיה.

פרק ראשון

מבוא

 

כשאמא הייתה בת שבע, הגיע לעיירת מגוריה ברוסיה, הסרט המפורסם ועטור הפרסים "צלילי המוזיקה".

סבא, שגדל על ברכי החינוך הרוסי, ודגל בערך התרבות, לקח את כל המשפחה לצפות במחזמר הבלתי נשכח על הצעירה השובבה שהפכה לאומנת לשבעה ילדים יתומים מאם. אבי המשפחה, שהיה קצין צבא מוערך בעברו, גידל את ילדיו לחינוך קפדני וניהל את ביתו כדרך פיקוד על ספינה צבאית. הסרט שילב בתוכו קטעי שירה וריקודים, ואמא, שהוקסמה מהגישה של האומנת הלבבית, החליטה בליבה שתי החלטות מכוננות:

  1. יהיו לי הרבה ילדים.
  2. הבית שלי יהיה מלא במוזיקה, בשמחת חיים.

שתי ההחלטות הללו לא היו פנטזיה, הן היו חזון ברור לילדה קטנה בת שבע שקיבלה השראה מסרט. חזון שהתגשם במלוא מובן המילה.

 

ב"ה משפחתנו מונה תשעה ילדים, וכל זיכרונות הילדות שלנו מלאים בשמחת חיים. גדלנו בבית מכיל מאוד. במבט לאחור, לפעמים, קשה לנו להבין מאיפה אורך הרוח שהיה לאמא למרות הבלגן והפעילות האנרגטית שלנו. לא רק כילדים שלה, אלא הרבה פעמים עם כל החבורות שהבאנו הביתה. כל ילד והחברים שלו. רחוק מאוד מתרבות הפליי דייט האמריקאית שמנהלת מאוד את הלוז של הילד. בשבילנו, הבית היה מקום של חופש.

כאמור, אמא לא רק חלמה, היא גם הגשימה. ועיקר העבודה בלהגשים את החלום הייתה בבנייה וטיפוח של התקשורת בינינו. פעם מישהי שאלה את אחותי בתיה, איך זה שאתם תשעה אחים וכולכם באותו ראש? בתיה לא כל כך הבינה מה התהייה. מבחינתה מה שהיא מכירה זה די טבעי. רק כשנשאלה שוב אותה השאלה, היא פתאום חשבה על זה שלא תמיד זה כך.

האמת, שמי שמכיר אותנו מקרוב יוכל להצביע על הרבה הבדלים תהומיים בין האחים. תשעה ילדים ולכל אחד אופי משלו. גם הדעות לא תמיד חופפות. בכל מיני תחומים. אבל כן, בגדול, הדרך ברורה לכולנו. ובמסע לכתיבת הספר, בקריאה הרציפה של עשרות רבות של מכתבים, במיונים מה נכנס ומה לא, שמתי לב שלאורך כל הדרך אמא בעצם פיתחה לנו את השריר הזה שנקרא תקשורת. העובדה שהיא לא פספסה אף אחד ולכל אחד כתבה ופירטה והסבירה בשפה שלו, בעניינים שלו, מעידה על עבודה מעשית רצופה של חינוך ברובד העמוק והפשוט של המילה.  

 

בסדר הילודה של האחים, אני החמישית ברצף. הסנדוויץ'.

מאז שאני זוכרת את עצמי אמא תמיד למדה ולימדה. היא תמיד מספרת שעד לפני שאני נולדתי, היא עבדה כגננת. הרצון להשפיע בחינוך הוביל למחשבה שחינוך מתחיל בגיל הרך. אך עם השנים, ובמסגרת העבודה, אמא נתקלה לא אחת באתגרים שיצרו ההורים בגישתם המפנקת לילדים. זה הוביל אותה לחשב מסלול מחדש וללמוד הנחיית הורים, כי שם הכול מתחיל.

וכך, את חופשת הלידה שלה ניצלה לטובת הרשמה לקורס להנחיית הורים במכון אדלר, שארך כארבע שנים. השיטה נראתה לה הגיונית ומובנית מאוד אבל משהו היה חסר, והיא החליטה לשלב את שיטת אדלר ביהדות. במשך כל תקופת הלימודים, אחרי כל שיעור, עברה על החומר שוב, יחד עם דמויות תורניות מוערכות, ובנתה את התוכן מחדש על פי הגישה היהודית. בהמשך למדה גם אימון זוגי ואישי.

במשך כל השנים האלה אמא התקדמה עוד ועוד והרחיבה את תחומי הלימוד, כיום היא עוסקת גם בייעוץ זוגי וממקדת את עיקר עיסוקיה בהרצאות וסדנאות בחינוך ובהכנה לקראת נישואין.

אבל תחום ההורות לעולם היה ונשאר הפייבוריט.

פעם, בתקופה שגרנו בבית הישן, אבא הביא הביתה ארבעה אורחים חשובים. אלו היו אנשי עסקים גדולים מרוסיה. כשישבו לאכול הבחינו בשמונה תעודות שהיו תלויות בסדר עולה על קיר המדרגות. תעודות אלו נקראות 'אות בספר התורה', עניין שהרבי מלובביץ' העלה למודעות וביקש שכל ילד שנולד יקנו לו אות בספר התורה של ילדי ישראל. כך, כל ילד שנולד במשפחה, קיבל תעודה על שנקנתה לו האות. כאמור, האורחים הביטו בסקרנות בתעודות, ושאלו של מי הן. אבא ענה בלי להתבלבל, "התעודות האלה זו הקריירה של אשתי".

אמא לא רק למדה, היא בעיקר יישמה בפועל. אבל יותר מכל השיעורים דבר אחד היה ייחודי לה, המכתבים.

 

מבלי משים אמא פיתחה בעצמה שיטת תקשורת ייחודית. המכתבים שכתבה לנו היו ערוץ נוסף בתקשורת איתנו. הערוץ המיושב.

לאמא היה מין טקס קבוע כזה לפני השינה, סוג של חשבון נפש שעשתה עם עצמה, על היום שעבר. הרבה פעמים כתבה סתם כך, לעצמה. כדי לפרוק. בהמשך, כשגדלנו ולמדנו לקרוא, אמא כתבה לנו ישירות.

באחת השיחות שלי עם נועה, בזמן שערכתי את הספר, דיברנו בין השאר על ביטחון עצמי. נועה אמרה, שזה מעניין לראות שיש ילדים שבגלל שהם מתעכבים בקריאה זה מוריד להם את הביטחון העצמי ודווקא היא כשהייתה קטנה לא הצטיינה בכלל בלימודים וזה לא השפיע על הביטחון העצמי שלה מול החברה. היא תהתה מאיפה היה לה ביטחון לעמוד מול הבנות המצטיינות של הכיתה למרות שלא הייתה חזקה בלימודים. אמרתי לה, שככל שאני קוראת את המכתבים בעריכה של הספר, אני מבינה יותר ויותר.

בסוף, במכתבים האלו היה הכול. כל מה שצריך כדי לבנות ילד עם ערך עצמי טוב. אחרי שאני קוראת מכתב אחרי מכתב אני מבינה מה פיתח בנו את מי שאנחנו.

לגדל ילדים כל אחד יכול, זה עניין טכני, כל הצרכים הפיזיים. לחנך לעומת זאת, זה ברובד הרוחני, הנפשי. פיתוח האישיות. זה נכון שיש אופי ונולדים איתו. אבל חינוך טוב יכול לנווט את האופי לכיוון הנכון. ולפעמים אפילו לשנות אופי קשה ומאתגר.

אחד הדברים שמשפיעים על עיצוב אישיותו של האדם הוא החברה שבה גדל, לחץ חברתי מה שנקרא. אבל דווקא סיפורי המורשת שלנו הוכיחו, שהבית שבו גדלים יכול להשפיע יותר. לאורך כל הדורות יהודים היו מוקפים בחברה שלא תאמה את ההשקפה היהודית. הסיבה שהגחלת נשמרה ולא התערבבו עם הסביבה, נזקפת לזכות החינוך מבית. מה שמוכיח שכוח ההשפעה שמצוי בידי ההורים הוא לא קטן.

 

באחד השיעורים בקורס אמא למדה על עניין השייכות. כשהורה משתף, הילד מרגיש שייך. כשהורה מתייעץ הוא מרגיש חשוב ושייך וכו'. אחת הדמויות שאמא עבדה איתם, היה הרב רוטנשטיין (גרפולוג ומרצה), כשעברו על נושא השייכות הרב אמר, סליחה, אבל ילד תמיד שייך. לא משנה מה. כמו בהלכה היהודית, ברגע שאתה בן לאמא יהודייה לא משנה אם אתה מאמין או לא, לא משנה אם אתה שומר מצוות או לא, אתה יהודי כי כך נולדת.

אמא כרגיל חשבה, שהשילוב בין הגישות ינצח. נכון, ילד תמיד שייך ללא קשר להתנהגות שלו, אבל השיתוף יחזק אצלו את תחושת השייכות. הרב יונתן זקס תיאר זאת פעם כמשל לאדם שנמצא בספרייה גדולה, ולפתע מוצא ספר מיוחד, שמספר את סיפור משפחתו שלו, והדף האחרון בספר הוא דף ריק. את הדף הזה הוא צריך למלא בעצמו. זה הזמן שלו לספר. עכשיו נשאלת השאלה, האם יסגור את הספר וימשיך הלאה, או שימשיך לכתוב את הסיפור..?

כשילד יודע שהוא שייך, שיש לו מקום, שהוא חשוב ומשמעותי, שיש לו שליחות, הוא מקבל אחריות. הוא משתף פעולה. הכוח לעמוד מול לחץ חברתי נובע מתחושת שייכות חזקה. מערך עצמי גבוה. כשהזהות העצמית חדה וברורה, חקוקה עמוק בשייכות שלנו למקורות, הביטחון העצמי יוכל לכל טרנד חברתי חולף.

 

כיום, כאמא לילדים בעצמי, אני רואה חשיבות רבה בפירסום המכתבים. למרות שיש בזה הרבה חשיפה אישית שלא מתאימה לכל אחד, הקריאה כאמא לילדים הביאה אותי להבנה שאומנם המכתבים אישיים, אבל כל הורה יכול להתחבר. סך הכול, כל ילד, מעצם היותו אישיות מתפתחת, עובר תהליך דומה, וכמות הכלים שהורה יכול לקבל מקריאת המכתבים הללו היא לאין ערוך. 

התלבטנו רבות איך יהיה הכי נכון לערוך את הספר, התייעצנו עם כמה וכמה סופרים וכותבים מוערכים. לבסוף, החלטנו שהכי נכון יהיה למיין את המכתבים לפי נושאים, כדי שכל הורה שקורא את הספר ומחפש עצה פרקטית לעניין שלו יוכל לדפדף ישר לפרק שרלוונטי אליו.

הספר בנוי כאמור לפי נושאים, כשבכל פרק מרוכזים מכתבים שעונים להגדרה בכותרת. לפני פריסת המכתבים יופיעו התובנות. תמצית מרוכזת של הגישה של אמא.

לפני כל פרק ישבנו יחד והיא הסבירה את הגישה החינוכית לפי הנושא שעליו עבדנו. אחרי שעיבדנו את הרעיון, ערכתי אותו לנוסח קצר ומתומצת ככל האפשר, לשמור על ענייניות.

לעיתים יופיעו הקדמות וקטעים קצרים שנותנים רקע למכתב הבא. הקטעים הללו מספקים הצצה לדמויות שאליהן מכוונים המכתבים. לאחים שלי. מכיוון שהוחלט שאני אכתוב ואערוך, נמנעתי מלכתוב על עצמי (אין הנחתום מעיד על עיסתו:) וזו הסיבה שאין פרק עליי כמו לשאר האחים. 

בנוסף, חשוב להדגיש, כמות המכתבים היא רבה מאוד. בחרנו מתוכם רק מספר מצומצם שרלוונטי לספר. לצערנו, במרוצת השנים, מכתבים רבים אבדו במהלך מעברי דירות וכו'. אבל גם מה שנשמר עבר סינון ומיון קפדני, כך שלא הכול מופיע מסיבות מובנות.

השתדלתי מאוד לנסות לשמור על רצף כרונולוגי מסוים, שמכתבים בגיל הצעיר יופיעו לפני מכתבים בשנים שאחרי הנישואין, אך לצערי, אין ציון תאריכים על המכתבים. כאמור, הם נכתבו מתוך ספונטניות, לא לקרוב משפחה שגר מעבר לים, אלא לילדה שנמצאת בחדר למעלה, מכאן העובדה שהתאריכים חסרים, אבל שוב, השתדלנו לבחור את המכתבים שבהם הסיטואציה מובנת מבין השורות, וכשמשהו לא היה מובן, כפי שציינתי, השתדלתי לתת רקע שנותן הקדמה למכתב.

עוד נקודה אחרונה, בשנים האחרונות המעבר לעידן הווטסאפ שינה את הקונספט, המכתבים כבר לא מחכים לנו על הכרית או בכיס של המעיל, אלא מגיעים ישירות לצ'אט. זו עוד סיבה למכתבים שפספסנו, כי בין החלפות מכשירים לפעמים נמחקה היסטוריית הצ'אט, אך כמובן שמה שהצלחנו לשחזר ומצאנו שהוא רלוונטי, הוספנו.

 

בסופו של תהליך, הפרויקט לא היה פשוט בכלל. בפועל, מרגע ההחלטה לערוך את הספר ועד לזמן שהודפס עברו יותר משנתיים שבהן חיפשנו את האדם המתאים לערוך אותו. כל מי שנחשף למכתבים התלהב והתרגש מהקונספט והעומק, אך עם הזמן הבנו שקשה מאוד למישהו מבחוץ להיכנס לראש של תשעה פלוס. ההבנה שהכתיבה היא לא רק על אמא, אלא מטבע הדברים גם קצת עלינו, הפכה את העריכה למאתגרת יותר.

מפה לשם, בסוף עשינו זאת לבד. וכאן המקום להודות לכל מי ששמע את הרעיון, קרא את המכתבים ונתן פידבקים אובייקטיביים שדחפו אותנו להמשיך בצורה המדויקת ביותר.

תודה גדולה לאחים האהובים שלי שנתנו בי אמון וחיכו בסבלנות עד שאתפנה לפרויקט הזה. תודה לרותי על הרעיון והיוזמה לכתוב את הספר, בזכותך קיבצנו את כל הטוב הזה לנכס שווה מפז. תודה על עריכה של עשרות מכתבים, על הליווי הצמוד והתמיכה לאורך כל הדרך. תודה עלייך.

תודה לרחלי, רותי, נועה, אסתי, יענקי, ישי, בתיה, מנדי ויעלי הנכדה המהממת שהסכימו לשתף מהפרטיות שלהם לטובת הספר. זה לא תמיד נעים להיחשף, אבל כמו שאמא אומרת, "מה יגידו" = קהל מדומה. ובתכלס, למי אכפת. אתגרים בחינוך יש לכולם. לא עניין להתבייש בו.

תודה לאבא האהוב שלנו, שהיה שותף טבעי לאמא בחינוך, שפרגן לה זמני לימוד בלתי נגמרים, שדחף אותה לא להיות תלויה בו, אלא להתמודד איתנו וליישם את מה שלמדה מתוך עצמאות מוחלטת, שהיה עקבי לאורך כל הדרך והיווה לנו סמכות וביטחון. על שתמיד נמצא שם בשבילנו.

ותודה גדולה לה' על האמא האהובה שלנו, שכל מה שאנחנו בזכותה, וגם הספר. תודה לך אמא, על האהבה וההשקעה האין סופיות בנו לאורך כל הדרך, על האמונה שנצליח, ועל המכתבים שעל הכרית.אנחנו אוהבים אותך מאוד!  

בתקווה שתהיה קריאה מהנה,

מעשירה ומועילה,

מירי ניר

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il