היהודי הראשון בגואה

היהודי הראשון בגואה הוא רומן המבוסס על אירועים שהתרחשו לפני כ-450 שנה. גיבורו של הסיפור הוא הרופא גרסיה דה אורטה, שעזב את ליסבון בשנת 1534 ועבר למושבה הפורטוגלית גואה שבהודו. בגואה החל להתעניין בצמחי מרפא ובסמים, ואסף על כך מידע רב ששמר ברשימותיו, בהן גם שילב סיפורים על אודות קורותיו.

גיבורו השני של הסיפור הוא הספר שדה אורטה כתב בשם: "שיחות על אודות צמחי המרפא והסמים של הודו". היה זה הספר השלישי שהודפס אי פעם באסיה.

רק בימינו, כתוצאה ממחקר במסמכי האינקוויזיציה בליסבון, התברר שדה אורטה היה מן היהודים האנוסים, שנמלט לגואה מפחד האינקוויזיציה, אך זו באה בעקבותיו. הוא הדפיס את ספרו בחשאי, והצליח להגניבו ולשולחו לאירופה.

הארכיאולוג רוני רייך הוא פרופסור בגמלאות של אוניברסיטת חיפה. הוא ערך חפירות בירושלים במשך יותר מארבעים שנה, בעיקר ברובע היהודי, באזור ממילא, ליד כותלי הר הבית ובעיר דוד. תרגום, שירה ופרוזה הם מתחביביו.

מסע ימי

גרסיה דַה אוֹרטָה התרווח על גבי ערמת חבלים שהייתה מונחת במרכז הסיפון סמוך לבסיס התורן המרכזי, כשהוא עטוי בגלימתו העבה והאפורה, טורבן לבן לראשו. הוא נהג לשבת במקום זה כמעט בכל בוקר כאשר מזג האוויר התיר זאת. ככלות הכול היה זה המקום הנוח ביותר לישיבה, שכן הספינה מתנדנדת בו במידה המועטה ביותר.

איש גבוה ורזה היה, לחיים מעט שקועות ומעליהן עיניים כהות בעלות מבט נוקב. סנטרו עטור זקן מחודד ודק, ושתי זרועות שפמו משוכות באופן חד לצדדים. באותו בוקר הים היה שקט למדי, והרוח נשבה בכיוון הנכון – מזרחה. היה בנדנוד המתמיד של הספינה משהו מרגיע, שעשוי היה גם להרדימו במקומו. מאחר שלא היה בסביבה דבר שימשוך את העין, רק מרחבים כחולים של ים ושמיים, היה זה גם המקום המתאים כדי לשגות בהרהורים. והיה לו, לגרסיה, לא מעט על מה להרהר.

הפעם הקדים לצאת אל הסיפון עוד לפני עלות השחר וישב דרוך מעט ומרוכז, כשהוא נועץ עיניים אל תוך האפלה בכיוון חרטום הספינה. נר בודד בתוך פנס זכוכית שהגן על השלהבת מן הרוח, ושניצב ליד האיש אשר על ההגה שעל הגשר מאחוריו, האיר מעט את החשכה. האפלה מול עיניו הייתה עדיין סמיכה, וגם דוק של ערפל נפרס על הסיפון – ובכל זאת הוא ציפה לבאות.

כבר קרוב למחצית השנה שהם נמצאים במסעם הימי. הם יצאו בחודש מרץ 1534 למניין שנות האדון, והינה כבר ראשית ספטמבר. כמעט שישה חודשים חלפו מאז שעזבו את נמל ליסבון בספינה שהובילה שיירה שכללה עוד שלוש ספינות. פניהם היו מיועדות לנמלה של גואה, המושבה הפורטוגלית בחופה המערבי של הודו.

את הדרך הימית להודו גילה ופרץ ושקו דה גמה שלושים ושש שנים לפניהם, וייסד שם את ראש הגשר הפורטוגלי שהפך במהרה למושבה מבוססת. לגרסיה הייתה זו הפלגה ראשונה. בתחילת המסע החיים על הספינה זימנו לו בכל יום התרחשות מעניינת חדשה עם התרגשות בצידה, אבל משחלפו השבועות והחודשים, ההפלגה הפכה לשגרה.

בחודשים הראשונים ליווה אותם במרחק קו החוף של יבשת אפריקה. אחר כך היה זה קו החוף של יבשת ערבייה. אבל בחודש האחרון הם היו מבודדים מכל יבשת, עם מרחבי ים המקיפים אותם סביב־סביב. הכחול האינסופי שאפף אותם יצר בקרבו חששות קלים. עכשיו הבין מדוע הם מפליגים בשיירה.

לעומת זאת מרטים אפוֹנסוֹ דה סוּסה, ידידו, שבאותו רגע עדיין נחר בתא המשותף לשניהם, כבר התנסה בהפלגה מטעמו של המלך. לפני שנים אחדות הוא הפליג מערבה לברזיל שבעולם החדש, ובחזרה לפורטוגל, הפלגה שכל כולה הייתה אפופה אופקים כחולים. על המסע הזה הרבה מרטים אפונסו לספר, ועכשיו הוא היה בדרכו למשימה ממלכתית חדשה.

אמש הסב גרסיה לארוחת ערב משותפת עם מרטים אפונסו ועם רב־החובל בתאו של האחרון, כפי שנהגו בכל יום. גרסיה הבחין בחגיגיות מסוימת ששררה באותו ערב; חגיגיות שהתבטאה בגיוון־מה בתפריט, בנוכחותו של בקבוק יין ובתוספת של נר אחד למאור. השיחה בין השלושה קלחה. הם היו האנשים המשכילים היחידים על הספינה, כל היתר היו מלחים ואנשי צבא. שותפיו של גרסיה לארוחה דנו באותו ערב במחלות שכל אחד מהם לקה בהן בצעירותו. מחלות היו תמיד נושא מרתק לשוחח עליו, בין אם היו אלה מחלות שהסתיימו בריפוין, בין אם כאלה שהסתיימו במוות – של אדם אחר, כמובן. כל אחד תרם לשיחה מניסיונו האישי, וגרסיה, הרופא שבחבורה, היה האיש הנכון לפנות אליו בנושאים אלה.

"אמור לי מֵדיקוֹ (רופא)," שאל רב־החובל, "איך אתה מזהה את טיבה של מחלה כלשהי? איך אתה מתאים לה תרופה? אתה ודאי יודע שאנחנו רואים בכם, הרופאים, מעין קוסמים. אתה זוכר איך לפני כחודש ריפאת את נער הסיפון הצעיר מן החולי הנורא שגרם לו התכווצויות קשות ומכאיבות בבטן. הצלת אותו ממש ממוות. איך אתה עושה זאת? יש לך כשפים כלשהם? מילות פלא? תפילה מיוחדת? לא ראיתי שאתה נושא עליך צלב כלשהו."

"ודאי שאני זוכר," השיב גרסיה, כשהוא מתעלם מן ההערה בעניין הצלב, "הוא אכל כנראה משהו לא ראוי כשעצרנו בדרך וירדנו לאי סוֹקוֹטרָה. לא ולא, ידידי איש הים, הרפואה איננה מעשה קסם או כישוף. תקווה ותפילה לקבלת חסדו של האל היא תמיד עניין מרגיע, מנחם, אבל יכולת הריפוי שלהן מוגבלות. הן גם שמורות לחולה ולבני משפחתו. הן לא מכלי עבודתו של הרופא.

"הרפואה היא משהו אחר לגמרי. אני לא נמצא לבדי בעולם בעניין הזה. אני אחד מִנִּי רופאים רבים שבמשך דורות רבים ראו אנשים חולים, בדקו אותם ואת אבריהם, למדו את פעולתם וניסו עליהם חומרים שונים שחשבו שיועילו להם. חלק הועילו, חלק לא גרמו לשינוי כלשהו, ואחרים אפילו הזיקו. אבל את מה שראו עיניהם בחולה ובהשפעת טיפול או תרופה זו או אחרת, את זאת הם העלו על הכתב. אני נשען על ניסיונם הרב של עשרות רבות של רופאים שפעלו לפניי במשך כאלפיים שנים, ואולי אף יותר. אני לא זוכר את כל מה שאמרו, איש לא יכול לזכור כל כך הרבה. לשם כך יש בידיי הספרים שכתבו. הספרים הם כל עולמי."

"כן, אני זוכר את ההתעקשות שלך מולי כשביקשת להעלות על הספינה ארגז נוסף מעבר למכסה שאישרתי לך בראשונה," הזכיר רב־החובל, "אמרת שלא תצא למסע בלעדיו. הסברת שאלה אינם בגדים, כלי בית או כלי נשק, אלא אך ורק ספרים. הבהרת שאלה כלי עבודתך. מרטים אפונסו התערב לטובתך... זוכר, מרטים?"

"כן, ודאי," הצטרף מרטים לשיחה, "טענתי לטובתך שבסך הכול הספינות האלה לא דחוסות יותר מדי בדרך להודו, כפי שהן דחוסות בדרך חזרה בסחורות היקרות שאנחנו מביאים משם למלך. אני מניח שלהחזיר את הספרים לפורטוגל רב־החובל כבר לא ייתן לך. את מקומו של הארגז יתפסו שקי הפלפל, הציפורן והקינמון. הם יקרים ממשקלם בזהב, ובוודאי יותר מן הספרים הבלים שלך."

"עוד לא הגענו להודו וכבר מדברים על הדרך חזרה?" שאל גרסיה והוסיף, "אגב, אדוני רב־החובל, מתי נגיע להודו?"

"זהו הדבר," השיב הימאי הוותיק, "זאת הסיבה לארוחה המעט חגיגית הזאת. אם חישוביי נכונים, זה יקרה אולי מחר. אתה רואה, גם אני אינני פועל על דעתי בלבד. זו רק הפלגתי השנייה להודו, אבל כפי שאתה רואה עליי, אני בים כבר שנים רבות. כבר חוויתי הכול, אפילו טביעה של ספינתי. אלמלא הפלגנו אז שלוש ספינות יחד, לא היינו משוחחים כעת.

"גם אנחנו הימאים אוספים מידע, מצרפים פירור מידע אחד למשנהו כדי לבנות עליהם את ידיעותינו. יש בידיי מידע מקודמיי בדרכם להודו, וראשון בהם ושקו דה גמה, שהיה הראשון להעז. יש בידיי לוחות אסטרונומיים שהכין אסטרונום יהודי אחד בשם אברהם זכּוּת. קריסטובּל קוֹלוֹן כבר השתמש בהם בדרכו להודו המערבית, וכעת כל יורדי הים עושים זאת. תצפית בכוכבים בחלק מסוים של הלילה מסייעת בקביעת מקומנו בעולם. לפי החישובים שלי נגיע ליעדנו אולי מחר במשך היום, ואם זה לא יקרה, אזי בוודאות זה יקרה מוחרתיים."

מרטים הקשיב בתשומת לב רבה לדבריהם של הרופא הצעיר ושל רב־החובל הזקן. מבין השלושה הוא היה הבכיר ביותר. הוא שם ליבו לכך שבים הוא נתון לחלוטין לחסדו של קברניט הספינה, בעיקר בעיתות מצוקה כמו סערה, ובמסע הזה עצמו הוא הראה את ידיעותיו בהבנת הים ומזג האוויר – הוא ממש "קרא" אותם. הוא גם ראה את מיומנותו בהפעלת צוות מלחים שיודע להעלות ולהוריד מפרש זה או אחר במהירות כדי ל"תפוס את הרוח" או להישמר ממנה.

כמו כן הוא שם ליבו לכך כי כשהוא חולה הוא נתון בידיו של הרופא, שעשוי להבריאו, לשפר את הרגשתו ואפילו להציל את חייו. מרטים הכיר את ה"מדיקו" מצעירותו. הם היו בני אותו גיל וגדלו יחד כשכנים בעיירה קסטל דה וידה סמוך לגבול עם ספרד והפכו לחברים. כשהם בשניים הם מכנים איש את רעהו בשמותיהם הפרטיים.

ביבשה היציבה, ידע מרטים, כי הרופא ורב־החובל נתונים שניהם לחסדיו שלו, בעיקר גרסיה. גם ידע שיֶדע, כל ידע, פירושו כוח. הוא, לעומת זאת, היה מיומן בניהול כוח צבאי – בהפעלת כלי נשק ובהשגת מודיעין צבאי כדי להשיג יתרונות צבאיים. את המוניטין שלו רכש בברזיל. הכוח הצבאי שעמד לרשותו במסע הזה להודו, שכלל חיילים, נשק וסוסים, היה מצוי ברובו בשלוש הספינות ששטו אחריהם.

הוא הגיע להודו עם משימה לביצוע: להרחיב ולחזק את השליטה של מלך פורטוגל בהודו, בעיקר במושבת הכתר, דְיוּ, הנמצאת בקצה השליטה הצפונית של האימפריה האירופית אל מול המלכים המוסלמים. הוא כבר סיכם עם עצמו שלא ייקח סיכון כלשהו. אומנם המושל של פורטוגל בהודו עתיד היה להמתין לו שם, אבל לעולם אין לדעת... גם אם יגיעו מחר להודו, הספינה הזו תמתין בים, מול החוף, עד לבוא שלוש הספינות האחרות הנשרכות מאחוריהם, ויחד יֵרד כל הכוח, על חימושו, מארבע הספינות גם יחד אל החוף בגואה. אבל על זה ניתן יהיה לדבר כשהחוף ייראה. כרגע, מבחינתו, החוף הוא רק בבחינת הבטחה של רב־החובל.

"אני מרים כוסית לחיי השלמת המסע," הכריז מרטים והרים את כוסו. חבריו הצטרפו בשמחה.

בתום הארוחה גרסיה לא חזר לתאו. ההתרגשות לקראת ההגעה האפשרית להודו בעוד שעות ספורות שִכּכה את העייפות ומנעה ממנו את השינה. הוא עלה אל הסיפון בחשכת הליל והתיישב במקומו הקבוע ליד בסיס התורן הראשי על ערמות החבלים. באפלה המוחלטת ישב בעיניים פקוחות, בוהות אל האופל. המחשבות התרוצצו בראשו, כפי שקרה לו בכל בוקר. בהיותו חסר מעש נתן למחשבות להתרוצץ, וכשעלו במוחו מאורע או מקום כלשהו, או באקראי צפה דמות כלשהי, הוא כאילו תפס בבגדה, עצר אותה והחל לשוחח איתה או לשוחח עם עצמו עליה. כעבור דקות אחדות שחרר אותה, כביכול, לדרכה וניסה "לצוד" מחשבה אחרת.

כך "שוחח" אך אתמול עם אחד הרופאים שמפיהם למד לפני שנים רפואה באלקלה שבספרד. הוא רצה לדעת אם יש לו מידע כלשהו על הודו.

"תקרא את פּליניוּס," המליץ לו מורהו בשיחה המדומיינת שניהל בראשו, "יש אצלו מידע. אני מעולם לא הייתי בהודו."

זה הזכיר לגרסיה את הבחור הדעתן שהוא עצמו היה בלימודיו, ומייד ענה לו, "אבל גם פליניוס הרומאי לא היה בהודו. זהו מידע מ"יד שנייה"; ובכלל, פליניוס לא היה רופא, הוא היה איש צבא. יהיה קשה להסתמך על ההבחנות שלו."

בעיני רוחו ראה את מורהו מרים ידיים בחוסר אונים. גרסיה הבין שאם הפרופסור הנערץ שלו לא יודע, מוטל עליו למצוא את הידע הזה על הודו בכוחות עצמו, בהודו עצמה, וזו תתגלה לו בעוד זמן קצר.

תמונות נוספות צפו ועלו בעיני רוחו. כשחלפה לפניו דמותה של אחותו קתרינה, הספיק לזרוק לעברה רק, "מחר אני בהודו. אכתוב לך מכתב, גם אם המכתב יתגלגל על הגלים חודשים אחדים, אספר לך על המקום החדש. אני ממש רועד מהתרגשות," וקתרינה נגוזה אל האפלה.

הופעתו של בן משפחה עוררה אצלו תמיד את רגש הפחד. הוא חש זאת היטב בקיבתו; יותר מפחד סתם, לעיתים דקירות של אימה ממש – ובצידם הכעס. הוא לא ידע להגדיר בדיוק על מה הוא כועס או על מי. ככלות הכול הנסיעה הזו עם מרטים פוגגה את תחושת האימה כבר עם יציאתם מנמל ליסבון, והפחד התחלף באחת בתחושת שלווה.

אבל הכעס לא עזב אותו. הוא חזר אליו מדי פעם, כעס על מי שהיה אחראי על שנות האימה. הוא ידע שכל אדם אחר עשוי היה לתלות את התחושות האלה במעשיהם של אנשים אחרים או לחלופין בבורא עולם. אלא שאצלו העניינים התגלגלו קצת אחרת. במשך השנים המחשבות בסוגיה זו התחדדו. הוא כבר בירר לעצמו את העניין. תחושת האימה נבעה ממעשיהם של בני אדם בשירותו של האל. זה היה לו ברור למדי. הוא לא יכול היה לכעוס עליהם, אלא רק להימנע מחברתם. למען האמת, כבר לא היה לו אל מי להפנות את זעמו.

בימים ההם, בצעירותו ממש, חיפש תמיד במחשבותיו אם עשה מעשה כלשהו שלא ייעשה – עבר אולי בשוגג על הכללים שנהגו בחברה, או שעשה עוול למישהו, אולי התרשל בטיפול בחולה כלשהו – כך שהפחד שקינן בתוכו היה מעונש כלשהו. אולם הוא לא הצליח למצוא בנבכי מחשבותיו כל אירוע שכזה. בסך הכול, חשב לעצמו, אני מרפא אנשים, אני מקל את מצוקותיהם, והתחושות שאפפו אותי בארץ שעזבתי לא מוצדקות. זה לא מגיע לי.

בכל פעם שעלתה בו תחושת הכעס, הוא הדחיק אותה הצידה. הוא חשש מלחשוב על הכעס, מלפתח אותו במחשבתו. לכן חיפש ומצא מייד נושא אחר לחשוב עליו, להתגדר בו; נושא שסילק את המחשבה הקודמת, שמא היא תביא אותו לידי מחשבות על נקמה כלשהי, פעולה שנראתה לו בלתי־ראויה.

גארסיה שיפר את ישיבתו על גל החבלים שעל הסיפון. המחשבה על השיחה בעת הארוחה החגיגית ועל האפשרות שהחוף הנכסף ייראה עם עלות השחר, וכן יתר המחשבות שבאו וחלפו כהרף עין במוחו, נקטעו באחת, כאשר דמות כלשהי עברה בזריזות לידו. האפלה כבר החלה להיכנע לאיטה לאור שעלה מן המזרח, ולכן הצליח להבחין מייד כי זהו הנער שרב־החובל הזכיר במקרה בשיחתם אמש; נער הסיפון שאותו ריפא לפני כחודש ימים על האי סוקוטרה.

"מה שלומך בחור? לאן זה בשעה כל כך מוקדמת?" קרא גרסיה.

"אני בסדר. אני בדרך לסל שלי," השיב לו.

"לסל שלך? מה פירוש?" תהה גרסיה.

"סליחה, מדיקו," תיקן אותו הנער, "לא הבנת. שם למעלה, בראש התורן המרכזי, יש סל עשוי מחבלים שאפשר לשבת בתוכו. אני עולה לשם בפקודת רב־החובל. כשיאיר היום עוד מעט, אהיה למעלה ואסתכל אל האופק, וכשאראה יבשה תשמע אותי צועק. טֶרָה! טרה! שזה: ארץ! ארץ! כולם ישמחו ויברכו אותי."

כשסיים את הסברו, המשיך אל מעקה הספינה, אל החבלים שהחזיקו בתורן, שבהם היה משולב גם סולם חבלים, טיפס ונעלם במרום. גרסיה הבין שמיקוד מבטו באפלולית המזרח לא יועיל לו. הוא ישמע את שאגותיו של הילד שבסל הרבה לפני שהוא עצמו יראה את קו החוף, כי מראש התורן מרחיקים לראות יותר מאשר מן הסיפון.

לכן מיתן את התמקדותו באפלה שלפניו. מטבע הדברים החלו שוב לעלות בראשו קטעי זיכרונות, מראות, תחושות. אלה קפצו בזה אחר זה, כשהמעבר מנושא לנושא היה מהיר. במרבית הבקרים האפלים, כאשר מזג האוויר התיר זאת, הוא נהג לשבת על ערמת החבלים, בהה באפלה או עצם את עיניו וחשב. מעשה של עזיבת מולדת לצמיתות היא עניין שמאיץ את המחשבות, מסעיר את הרגשות, מעלה רעיונות חדשים, וגם מסכם את החיים שהתנהלו עד לנקודת מפנה זו.

שוב מיקד גרסיה את המבט הפנימי בחזותה של אחותו, קתרינה. היא הנפש הטובה שהצטער כל כך לעזוב מאחוריו בפורטוגל, הרבה יותר משהצטער לעזוב את הוריו הזקנים. הוא ניסה לשמר את דמותה בדמיונו. אישה צנומה, כמוהו. בכל הפעמים שערך באותם בקרים חשבון נפש, בא אל המסקנה שזהו האובדן הגדול ביותר, למעשה האובדן היחיד שבא עליו בנסיעה הזו. כל התרכזות בדמותה, כך חשב, תצרוב אותה עמוק יותר בזיכרונו, בדומה לנקודת אור שנצרבת לזמן קצר בירכתי מוחנו לאחר שהתבוננו בה ממושכות, ואחר כך עצמנו את עינינו. העיניים שלנו, תמיד אמר לעצמו, הוא איבר בגוף האדם שאיננו מבין כיצד הוא פועל. איך זה שהאדם רואה? אני לא יודע מספיק על האיבר הזה, כפי שאני יודע על מערכת העיכול.

מכאן נדדה המחשבה לעבר השאלה אם עזיבת המולדת הייתה החלטה נכונה, נבונה, ומייד פסק שכן. אף על פי שלא ידע אל נכון אל מה בדיוק הוא נוסע, ומה צפוי לו בארץ שכל הסיפורים ששמע אותם וקרא עליהם, העידו שהיא שונה מכל מה שהכיר – הוא כבר הסיק שחייו השתנו לטובה. הוא יושב לו חודשים ארוכים על ספינה מתנדנדת, לפעמים בים סוער מאוד, אבל רוח של שלוות נפש שרתה עליו. היה זה שיפור עצום מן הפחד, אפילו אימה וביעותי לילה שליוו אותו בשנים האחרונות מאז שחזר מלימודיו בספרד לפורטוגל. הוא כבר יכול היה להבטיח לעצמו שהיציאה לדרך לא הייתה מקח טעות.

בינתיים עלה מולו עמוד השחר. השמיים החלו להתבהר, הערפל נמוג, והים הרגוע למדי המשיך לנדנד את הספינה קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה בתנודות מתונות למדי. לפתע ראה הרחק ממולו, בקו האופק, רצועה אופקית כהה, שונה בצבעה ממקום המפגש המטושטש, הכחלחל, שבין שמיים ומים, שהיו מנת חלקו בשבועות האחרונים. הוא זינק ממקומו וצעק באופן אינסטינקטיבי ובגרון ניחר, "יבשה, יבשה, טרה, טרה!" במחשבה הראשונה שחצתה את מוחו הבין שכפי שהוא התנמנם כאן על הסיפון, כך ודאי אירע גם לנער בסל שבראש התורן.

הרוח הייתה בינונית בעוצמתה וניפחה את המפרשים שהיו פתוחים באותה עת. אכן יום רגוע למדי כדי להגיע בו להודו.