כאן עושים חיים

נעמי גדלה בצפת, בת זקונים למשפחה מרובת ילדים בבית שהתמודד עם מחלה, שכול וקשיים. אבל דווקא מתוך המציאות הקשה, היא מצאה אהבה גדולה - איציק, קצין צעיר ומבטיח, שהביט בה וראה הרבה מעבר למחלה הגנטית שאיתה נולדה.

כשהגיע זמנם להקים משפחה, הם נכנסו למאבק בלתי נגמר - שנים של טיפולי פוריות, לב שבור פעם אחר פעם ודרך שהתעקשה להיות חסומה.

ואז, דווקא כשהחליטו לפתוח את ליבם לאימוץ - קרה הבלתי אפשרי.

הספר הזה הוא סיפור אמיתי על נפילה אל התהום, בחירה להילחם, ועל ניצחון גדול של האהבה.

כיום, נעמי מלווה זוגות במסע להורות בקליניקה שלה "כאן עושים חיים", מתוך הידיעה האישית שלה שאסור לוותר - כי לפעמים, החיים מפתיעים בדרכים שאיש לא יכול היה לדמיין.

שבת בצפת

כבר היום ה־40 למחזור, והווסת שלי איחרה להגיע. גופי שלח סימנים, כאילו ניסה לרמוז שמשהו קורה בתוכי. הציצים שלי היו נפוחים ורגישים, וכל מגע הורגש כמו תזכורת חדה לשינוי בלתי נראה.

הקיבה שלי הפכה לשעון חול חסר תחתית, שלא הצלחתי למלא, וזה גרם לי להסתובב רוב היום על ציר האוכל. ובתוך כל זה, מבצבצות להן בחילות קלות אך נוכחות. והפנים שלי? מה קורה איתן? המראה שלהן החזיר אליי זיכרונות נשכחים מגיל ההתבגרות, פצעים שהתפשטו ורמזו גם הם שמשהו משתנה בי. אבל התחושה הכי מוזרה הייתה עייפות כבדה, שליוותה אותי רוב הזמן, גם במהלך היום, פשוט לא הרפתה. ואז לפתע מחשבה לא צפויה קפצה לראשי: "יש מצב שאני בהיריון?"

בוקר יום שישי בבית של ההורים שלי בצפת. הנסיעות אליהם הפכו להרגל קבוע, פעם בשבועיים. היינו שמחים לבקר לעיתים קרובות יותר, אבל הפקקים מראשון לציון הפכו כל נסיעה למבצע של ממש. שלוש וחצי שעות על הכביש הכריעו את ההחלטה שלנו. לצאת כבר ביום חמישי ולהרוויח עוד זמן משפחתי.

איציק, בעלי, יצא מהבסיס מאוחר מהמתוכנן, כמו תמיד. התפקיד שלו כקצין נ"מ בבסיס פלמחים של חיל האוויר היה תובעני, והאחריות שעל כתפיו לא השאירה הרבה מרחב לנשימה. גם במחיר, ועל חשבון הזמן שתכננו לעצמנו. נשמתי עמוק וניסיתי לא להעמיס עליו. ידעתי שהוא היה רוצה אחרת.

בינתיים ניצלתי את הזמן. ניקיתי את הבית כדי שהכול יהיה מוכן לשבוע הבא, וארזתי לנו תיקים לסוף השבוע.

קול המפתח המסתובב בדלת נשמע. איציק הגיע! פרפרים התעוררו לי בבטן, רפרפו בעדינות כמו תמיד. לא האמנתי שהם עדיין שם, אחרי כל הזמן הזה ביחד. ממש כמו בימים הראשונים של ההיכרות שלנו. הוא נכנס הביתה, ובעיניים שאמרו הכול עטף אותי בחיבוק חם, כזה שמילא אותי בהתרגשות והמיס אותי באחת. ברגעים כאלה נשכחים כל העיכובים. זו הבעיה, או אולי דווקא הקסם עם האיש שלי. כל מפגש איתו מביא סחף של רגשות ורצון עז לממש את האהבה שלנו.

איציק סידר את התיקים בבגאז' בדיוק מופתי, מונחים כמו במסדר צבאי, לא פחות. הבטתי בו וחייכתי. הוא דאג שהכול יהיה במקום, שלא יזוז, כאילו אנחנו עומדים לפני מִסדר המְפַקד או שבמקסימום המשטרה הצבאית תעצור אותנו לביקורת בדרך. לפני שנכנס לרכב, הוא הניח את המגבת הצבאית על מושב הנהג בתנועה אוטומטית, מגן על הריפוד מפני הזיעה שאולי תחליט לצוץ. אחר כך התיישב, סידר את כוס הקפה שלו במקומה, וידא שהרישיונות מונחים במקומם וכיוון את המראה לזווית המדויקת. כל פרט קטן קיבל ממנו תשומת לב מלאה. ואני? הסבלנות שלי פקעה.

"נו איציק! כמה זמן? אפשר לחשוב שאתה מתארגן להטיס מטוס! יש לנו עוד נסיעה ארוכה. יום חמישי היום והכבישים עמוסים!" הוא סובב אליי את מבטו וחייך את החיוך הרגוע שלו, זה שתמיד הצליח לעצבן אותי עוד יותר. "איך זה תמיד כשצריך לצאת, את מאבדת את הסבלנות ומתחילה להתעצבן?" אמר בקולו השקט, כאילו שום דבר לא דחוף באמת. נשמתי עמוק, מנסה להרגיע את הדופק המהיר מחוסר הסבלנות, והכנסתי את הדיסק של שאדיי.

המוזיקה שלה היא העוגן שלי, החיבור לשלווה. הצלילים הרכים שלה מחזירים אותי בכל פעם מחדש למקום של שקט פנימי.

סוף סוף יצאנו לדרך. הכביש נפרש לפנינו, המוזיקה מילאה את הרכב ועטפה אותנו בתחושת נינוחות. ואז, בלי מילים, איציק הושיט את ידו החזקה והחמה לעברי, שילב את אצבעותיו בשלי. תוך שנייה הרגשתי איך הלב שלי נמס.

הוא גבר! הגבר שלי! ואני מתאהבת בו כל פעם מחדש.

אחרי נסיעה ארוכה ומתישה הגענו לבית הוריי, בית ילדותי. עלינו במעלה המדרגות המוכרות, וברגע שהדלת נפתחה גל של חום וריחות עטף אותי מכל עבר. הריחות האלו, של תבשילים שבושלו במהלך כל היום, החזירו אותי אחורה בזמן. התגעגעתי להיות בבית, מוקפת בזיכרונות.

השעה כבר הייתה מאוחרת. כמעט 21:00 בלילה, אבל מאחר שזה היה יום חמישי, המטבח תפקד כמו חמ"ל, כאילו השעון עומד על שעת צוהריים. המטבח בבית הוריי היה לב פועם, זירה של תנועה בלתי פוסקת. אימא, גיסתי דורית ואחותי ברוריה שלחו לעברי חיבוק חטוף, ומייד חזרו לעבוד במרץ, שקועות במשימותיהן. הידיים שלהן קילפו, ערבבו, וחתכו, כל אחת עסוקה בדיוק בשלה. הבית היה ער ותוסס, מלא ברחש של סירים שמתמלאים. ואבא? מבחינתו, שהעולם יתהפך, הוא בשלו: ישב בפינת האוכל, מרוכז בטלוויזיה שפעלה בווליום גבוה, לידו בקבוק ערק פתוח, כוסית קטנה, וצלוחית זיתים.

במקרר כבר מונחים הסלטים המבושלים. סוללה של לפחות 15 סוגים מחכים בקופסאות. המספר והנפח שלהן לא היו מביישים אולם אירועים של 300 איש. אהבתי לפתוח את המקרר ולראות את תצוגת הסלטים. תמיד עוררו בי זיכרונות ישנים: שולחנות ערוכים באוכל – מרכז ומקור של אושר בְּבית שידע כאב וקושי. היו שם חצילים מטוגנים ברוטב אדום חריף וגם חצילים עם פטריות ובצל מטוגן, חצילים עם מיונז וגם עם עגבניות ושום; סלט גזר עם אריסה, סלק אדום, פלפלים קלויים בכל הצבעים; ומטבוחה – סלט הדגל של המרוקאים בכלל, ושל אימא שלי בפרט, אחד המיוחדים ביותר. אצלנו בבית אכלו מטבוחה גם בתקופות שבהן העגבניות היו יקרות, ודאי יקרות עבור משפחה מעוטת אמצעים עם עשרה ילדים. יהיה מה שיהיה! אין מצב שלא תהיה מטבוחה בבית, ובכמות שתספיק לפחות עד יום חמישי הבא.

וגם סלט פלפלים חריפים עם שום. כמו המטבוחה, אבוי אם הוא יחסר על השולחן! גם במחיר שהידיים של אימא ישרפו מהחריפות. נהוג היה לקנות כמות גדולה של פלפלים ולנקות אותם בפעם אחת. הצריבה בידיים הייתה נוראית. אולי זה ישמע מצחיק, אבל שתן היה האמצעי הביתי היעיל ביותר נגד הצריבה. לא פעם היינו מוצאים את אימא או את גבי השכנה עושות פיפי על הידיים תחת עץ השקדייה בגינה השכונתית. כשסבתא יׇמְנׇה עזרה לאימא, הן היו מטילות שתן לתוך מכל קטן ואז יצקו על הידיים – ומייד שטפו בהרבה מים וסבון. תוך כדי שטיפה הייתה סבתא שולחת קללות עסיסיות למגדלי הפלפלים שהתקבלו בצחוק גדול מצד אימא ומצידנו עד שגם הפיפי שלנו כמעט ברח.

"וואו!" קראתי, עיניי התרחבו למראה השפע במקרר, "כל זה כבר הספקתן להכין? וזה עוד לפני האוכל והסלטים הטריים שנכין מחר". המשכתי, חצי משועשעת, חצי רצינית. "מתי נספיק לאכול את כל זה?" דמיינתי גם את ארון העוגות והעוגיות, שהאפייה שלהן החלה כבר ביום רביעי, האף שלי הריח את הניחוחות המתוקים עוד לפני שפתחתי את הדלת.

שלושה מתוך חמשת חדרי הבית "אירחו" מקררים נוספים, חוץ מהמקרר שבמטבח. ועל הכיריים הצנועים, עם ארבע להבות בלבד, נדחסו פי ארבעה סירים, מלאים באוכל לבישול או לחימום. אבל כל אלה לא הספיקו לדרישות של אימא והמשפחה. כל פינה ריקה נוצלה בקפידה לאחסון מוצרי מזון. אבל האמת? זה אף פעם לא היה רק עניין של אוכל. עמוק בפנים ידעתי. כל ה"אוכל" הזה, היה ביטוי מוחשי לאהבה, לדאגה ולרצון של אימא להרעיף עלינו שפע. כל צלחת שהונחה על השולחן נשאה איתה תחושה עוטפת של בית, שמחכה כאן לכל מי שנכנס בדלת.

בבוקר יום שישי התעוררתי כשהבטן הציקה לי. נכנסתי לשירותים ובדקתי אם הופיעו כתמי דימום על התחתונים. לא היו. נשמתי לרווחה, אבל רק לרגע קצר. המחשבות רצו בראשי. רחצתי פנים, צחצחתי שיניים... ושוב עלה בי גל של בחילה.

יצאתי אל המטבח והתיישבתי ליד שולחן האוכל הגדול, לב הבית. המקום שבו התקיימו כל השיחות החשובות, הוויכוחים והסודות. פרלמנט היינו עושים סביבו.

"בוקר טוב!" אימא קראה לעברי מעל הסירים. "איך ישנת?" היא לא עצרה אפילו לרגע, ידיה ממשיכות לבחוש בתבשילים, הגב מופנה אליי. "ישנתי טוב אימא, רק הבטן שלי נפוחה", עניתי בשקט, מנסה להבין איך להגיד לה. הרגשתי שהמילים והדמעות נתקעו לי בגרון. "הווסת שלי מאחרת ויש לי בחילות. אולי אני בהיריון...?" אימא עצרה.

הכף שבידה נותרה תלויה באוויר, כאילו כל העולם עצר יחד איתה. היא סובבה את ראשה מעבר לכתף, הפנים שלה, שתמיד היו עמוסות בהבעה של דאגה. זהרו בהתרגשות שלא הצליחה להסתיר.

"אם יש משהו שאני מחכה לו בחיים", אמרה בחיוך קטן, "זה לראות אותך בהיריון, ויולדת!" תחושות שונות הציפו אותי בו־בזמן: תקווה, התרגשות וגם חששות. ואז, ברגע, הרגשתי בועת רטיבות מתפשטת בתחתונים. קמתי במהירות ורצתי לשירותים, הלב שלי דפק בטירוף. מראה התחתונים המוכתמים בדם נגלה אליי. הרגשתי אכזבה גדולה מאוד. עבורי ועבור אימא. גם אם עוד לא תכננו ילד, הרעיון שלו כבר היה שם. הוא הספיק להצית חלום קטן.

חזרתי למטבח בתחושת החמצה ואמרתי: "טוב, זה היה מוקדם מִדי לחלום, קיבלתי וסת".

אימא הנהנה מעל הסיר, ומלמלה בשקט בתוספת ברכות לעתיד: "יהיה בסדר. בעזרת השם". קולה לא הצליח להסתיר את ההפתעה המעורבת בעצב. החלום שהתנוצץ בעיניה כבה רגע אחרי שנדלק. הרגשתי שנתתי לה לגעת בפסגת הר האוורסט, ומיד הִנְחַתִּי אותה בחוזקה חזרה אל הקרקע.

"לא יודעת למה חשבתי שזה היריון, הווסת שלי אף פעם לא הייתה מסודרת..." התנצלתי בפני אימא. הרגשתי מבולבלת. הווסת שלי הייתה מגיעה לפעמים בזמן, לפעמים נעדרת ימים ושבועות שלמים, כמו אורחת לא קרואה שמחליטה על דעת עצמה מתי להופיע.

לפני שהתחתנתי אפילו לא נטלתי גלולות למניעת היריון, סמכתי על המזל ועל הווסת הלא סדירה שלי. רק לצורך אחד השתמשתי בגלולות: הרבנית ביקשה ממני ליטול אותן לפני החתונה כדי שאפשר יהיה לתכנן את מועד הטבילה במקווה. זה היה חלק מההכנות, משהו שהיה עליי לעבור. וכך למרות שהגוף שלי מטבעו לא פעל לפי שעון קבוע, הרגשתי שהכול מסודר ומתוכנן. לא היה לנו יותר מדי זמן להרהר ולדון בזה, כי עד מהרה טולטלה האווירה השקטה במטבח. האחים והאחיות שלי החלו להגיע עם הילדים והמון תיקים, מתכוננים לשישי-שבת בבית ההורים. עבור חלקם, שמירת השבת הפכה את הלינה כאן להכרח, אבל לכולנו זו הייתה גם חופשה משפחתית, סטייל "הכול כלול".

זהבה אחותי וילדיה הגיעו ראשונים. וכמו תמיד, יחד איתה נכנסה אנרגיה שאי־אפשר להתעלם ממנה.

"היי! מה נשמע? ממש התגעגעתי אליכם", קראתי לעברה, קמה ממקומי כדי לתת חיבוק ונשיקה. היא השיבה לי בשתי נשיקות מהירות על כל לחי, וכבר המבט שלה התרוצץ סביב, סורק מה עוד צריך לסדר ולנקות. נתתי כִּיף ליהודה ולניר, הבנים שלה. אפילו הספקתי לקבל מהם חיבוק חטוף, לפני שכבר ברחו החוצה לשחק.

שלמה אחי ואיריס גיסתי גרים קרוב לאימא. אצלם הכול מתנהל בשקט מופתי. הם הגיעו יחד, כהרגלם, שלמה הלך לבית הכנסת ואיריס נשארה עם שני הבנים אבי ואושרי. מהם צריך ממש לסחוט את המילים, אבל הנוכחות שלהם תמיד מורגשת בדרכם השקטה. קלודין אחותי ואבי גיסי, גם הם לא ויתרו על המסורת והגיעו עם ילדיהם, גיא וטל. כל השבוע הם בעסק של הפרחים והמשתלה, ושבת הייתה הזמן היחיד שבו יכלו לעצור, לנוח ולהיות מוקפים במשפחה.

הבית מתמלא!

השולחן המרכזי נפתח כבר מהצוהריים, ועליו הונחה מפה לבנה וצחה. מעליה מפת ניילון ששמרת עליה נקייה לכל השבת. במטבח ניצב גם שולחן הילדים, שייערך אף הוא ממש עוד מעט.

השעה כבר 17:00. הבית כמו נושם נשימות אחרונות של עשייה לפני שנכנסת השבת. בשעות האלה אבא בדרך כלל בחדר השינה, נח במיטה אחרי מקלחת. חליפת בית הכנסת שלו תלויה בארון, נקייה ומסודרת, מוכנה לשעה שיֵצא להתפלל. אימא מתעוררת מתנומת הצוהריים שלה.

העבודה לקראת שבת עוד לא הסתיימה. אומנם הבית כבר היה מצוחצח ונקי, אבל אז החלה משימת סידור הסירים על הפלטות לפי סדר המנות של יום שישי. והמֵחם הגדול עוד חיכה להתמלא במים שיספיקו גם לרתוח בזמן, וגם להספיק לכולם עד צאת השבת.

האחים נכנסו בזה אחר זה הביתה לחוצים ומותשים אחרי יום עבודה בסופרמרקט המשפחתי, אותה מכולת שכונתית קטנה שהקים אבא, ועם השנים הפכה ל"סופרמרקט האחים לרדו". הם מיהרו להשיג מקלחת זריזה ולבקש גיהוץ בהול, תמורת חמישה שקלים לפריט. דמי כיס קלים למי שעמד מוכן עם המגהץ.

ואז הגיע הרגע המשמעותי באמת: אימא עמדה במרכז המטבח, הדליקה נרות שבת והתפללה לריבונו של עולם עבורנו, ועבור כל העולם. אור הנרות התפשט בעדינות ועטף את הבית בהילה חמימה של קדושה ושלווה.

ממש לפני הארוחה הונחו החלות הגדולות שנאפו בידיה המופלאות של אמא, במרכז השולחן – יפות, מבריקות, עטופות בזוהר של מאמץ ואהבה הן קיבלו מקום של כבוד על מגש כסף מהודר, מכוסות בכיסוי סאטן לבן, חלק ומבהיק, שעליו רקומות שתי מילים: "שבת שלום". חוטי האותיות כמו הוסיפו לכל ערב שבת נופך חגיגי של קדושה.

ליד כל צלחת הונחה לחמנייה בגודל מכובד. הריח לבדו מספיק כדי לפתות, אבל כולם מכירים את הכלל – מחכים בסבלנות עד אחרי הקידוש.

"אימא, אני רעב!" פתח יהודה.

"גם אני רעב", הצטרף אליו אחיו ניר.

"לא מזמן אכלתם צוהריים, תתאפקו!" אמרה זהבה אחותי בפסקנות.

הילדים הרגישו שלא קיבלו מענה הולם מאימא שלהם, ופנו לדרג גבוה יותר: "סבתא, מתי אוכלים?"

"עוד מעט הגברים יחזרו מבית הכנסת ונשב", מאכזבת אותם גם היא.

"פאני, אולי ניתן לילדים לאכול לפני?" פנתה איריס גיסתי לאימא שלי. "שיאכלו בינתיים רק משהו קטן?"

"אם יאכלו עכשיו, אחר כך, הם ישגעו אותנו בזמן הארוחה!" פסקה זהבה.

בכל פעם שנסעתי לצפת, התרגשתי. משהו בי חזר הביתה. אל האחים והאחיות שלי, ואל האחיינים המקסימים. אל תחושת השייכות שלא דהתה עם השנים, אל החום והביחד שהיו שייכים רק לנו, והעלו זיכרונות ילדות קסומים. אבל בתוך כל זה, הגיעו גם רגעים אחרים, בהם הבית המלא הפך לרועש מדי, צפוף מדי. קצב הדיבורים, הצעקות, הצחוקים, התערבב והציף אותי. הרגשתי את קוצר הרוח מטפס בתוכי, וגובר על ההתרגשות: "תרגיעי אותם! בבקשה, תרגיעי אותם! מהרגע שהגיעו הם לא נחו לרגע!"

"מה אני אעשה? הם ילדים, כמה אני יכולה להעיר להם? ניר ויהודה, מספיק! תנוחו כבר!" הוסיפה בכל זאת לבקשתי, רק שכל בקשה או הערה כזו רק הגבירה את המהומה. ניסיתי עדיין לשמור על איפוק, אבל בפנים בער בי הצורך לרגע אחד פשוט של שקט.

למה הייתי צריכה לבוא את כל הדרך הזאת? אמרתי לעצמי, מתוסכלת, כשתחושת הלחץ שלי סגרה עליי. אבל רגע לפני שהלחץ השתלט עליי הצלחתי להתעשת, נשמתי עמוק. לא רציתי שהתחושות האלו יפגעו במפגש המשפחתי.

קולותיהם של הגברים הלכו וקרבו, והילדים, בהתלהבות רעבה הכריזו בקולי קולות: "הם באים מהבית כנססססססססססססת!"

הדלת נפתחה, הגברים נכנסו זה אחר זה והכניסו איתם משב של רוח קודש. "שבת שלום", בירכו, לחצו ידיים, נשקו מלחי אל לחי. ואם יש מרווח של שנייה הוסיפו גם חיבוק קל.

ואז אימא מכריזה: "יאללה, תתחילו לשבת. כולם כבר רעבים!" ואם נראה לה שלא ממהרים לבצע את פקודתה, היא הוסיפה: "יאללה, תדברו בשולחן! אבל קודם – תשבו!"

"הנה אנחנו יושבים", מלמלו האחים, אבל גם זה לא מייד קרה. כל אחד חיפש את המקום הנכון. ההוא רצה כאן וההיא רצתה שם, והתחילה התנצחות על מקומות הישיבה.

ואימא בטון גבוה פקדה במרוקאית: "אֵווה, תשבו כבר!"

סוף סוף, כולם התיישבו סביב השולחן. לפי הפרוטוקול המשפחתי הבלתי כתוב, אחי שלמה קם למזוג את היין לכוס הקידוש, וידא שכל הפרטים נמצאים במקומם: המלח, הסכין ללחם, הכול מסודר בדיוק כפי שצריך להיות לברכת "המוציא לחם מן הארץ". ואז התחיל בקידוש. המילים התנגנו בלחן המוכר לנו מילדות. אחרי שלגם מהיין, הכוס התחילה במסעה, עברה מיד ליד, לפי סדר הגילים, מהגדול לקטן, כל אחד לגם והעביר לבא אחריו.

ואז, בלי התראה, התחיל המרוץ לעבר הכיור לטקס נטילת ידיים. הגדולים והקטנים כאחד מיהרו, נדחקו, והתווכחו מי יגיע ראשון. תלונות נשמעו מכל כיוון – "נו, כמה זמן לוקח לכם?" והרעבים כבר איבדו סבלנות. וכך, מהומה אחת התחלפה באחרת. שלמה בשלוותו, הסיר באיטיות את כיסוי הסאטן הלבן, חושף את החלות שמתחתיו. הן כמו חיכו לרגע שלהן, לקבל את ברכת "המוציא". הוא חתך פיסות מהחלה ובמחווה שכבר הפכה למסורת, החל לזרוק פיסות חלה באוויר, ידיים נשלחו קדימה, מוכנות לתפוס את הלחם שנחת לפניהן. רגע של הומור בתוך הטקס הקדוש.

זהו, עכשיו אפשר להתחיל לאכול.

אימא ישבה בראש השולחן כמו במגדל פיקוח עם העין על הכול. העונג שלה היה לראות את הצלחות מתרוקנות ומתמלאות שוב ושוב. היא שאבה מזה סיפוק גדול. ואז נשמע המשפט: "אֵווה, תשאירו מקום, יש עוד מלא אוכל". ובבת אחת היא דחפה את הכיסא שלה לאחור וקמה. אחיותיי הבינו מייד את משמעות התנועה – הגיע הזמן להגיש את המנה העיקרית: דג מושט ותבשיל חומוס.

אחרי ארוחת הצוהריים של שבת לאימא כבר לא הייתה סבלנות להתחיל לארוז את כל השאריות ומייד התחילה לתת הוראות לחלוקה: "אל תשאירו לי שום דבר, תתנו לילדים של מזל השכנה, תכינו לאחותכם לקחת כמה קופסאות הביתה". ב"אחותכם" הכוונה הייתה אליי. באותה תקופה, עוד לא הייתי בשלה להכין אוכל, ובטח לא ברמה הנדרשת לבישול מרוקאי אותנטי, שמקפיד על הטעמים והדיוק כמיטב המסורת.

את השבת היינו חולקים גם עם המשפחה של איציק, משפחת בן זקן. גם שם, כמו אצלנו, היה מאור פנים גדול ושולחן מלא בשפע אוכל טעים. לא פעם יצאנו מבית הוריי אחרי ארוחת שבת ועצרנו אצל הוריו של איציק לשתות תה לפני הנסיעה הארוכה חזרה הביתה.

כרגיל, הפרידה מאימא ארכה לפחות שעה נוספת. היא תמיד דאגה, חוזרת שוב ושוב על אותם משפטים: "תיסעו בזהירות! שהשם ישמור אותכם! תשמרי על עצמך! שתהיי חזקה! את רחוקה ממני! תדאגי לעצמך. תאכלי, אה־בינְתי, תאכלי! שתהיו בריאים! שיהיה לכם רק טוב!"

סוף סוף עלינו לרכב וסגרנו את הדלתות אחרינו. גם הפעם, תחושה מעורבת של חמוץ־מתוק. מצד אחד, הפרידה מהבית החם והאהוב תמיד קשה; ומצד אחר, יש תחושת שחרור. נשמתי לרווחה, אני שומעת שקט. גדלתי במשפחה ברוכת ילדים ורועשת, לטוב ולפחות טוב, אבל מזמן הבנתי: נראה לי שאני יותר בנאדם של שקט. איציק חיכה גם הוא רגע, נתן לעצמו להתרגל מחדש ללבד שלנו, ואז התחיל לנסוע.

שמתי דיסק של פיל קולינס. גם המוזיקה שלו, כמו של שאדיי, תמיד עזרה לי להירגע. השענתי את ראשי לאחור, נתתי לעיניי להיעצם. פתאום קפצה לי המחשבה על הרגע ההוא שהווסת הגיעה, ועל תחושת ההחמצה שראיתי על פניה של אימא. נרדמתי עם המחשבה.