ולינדר

כל משיכת קשת זעקה את מצוקתי. כל פריטת מיתר הפכה לדמעה.

בעולם שבו אין זכות לאהוב, המנגינה נעשית אפלה.

בשנת 1938 הפחד הגדול ביותר שלי היה לנגן סולו על במת הקונצרטחבאו באמסטרדם.

בשנת 1940 פלשו הנאצים להולנד, והפחד הגדול ביותר שלי היה שלא אוכל לאחוז שוב בכינור ולספר את הסיפור שלי.

שמי אלקה ברנשטיין ואני כנרית מחוננת.

הנגינה הייתה עבורי כמו אוויר לנשימה, ואני ניגנתי למען הגבר שלי.

הגבר שנאלץ לעזוב אותי ולהילחם עבור מי ששאפו להשמיד אותי.

חשיכה ירדה על הנגינה שלי ומילותיי נעלמו.

אך בתוך הלב פנימה קיוויתי והתפללתי שהמנגינה שלנו לא תכבה לעולם.

ולינדר הוא רומן היסטורי מטלטל שנקרא בנשימה עצורה.

ספריה ההיסטוריים הקודמים של דנה לוי אלגרוד, פלר דה ליס, דואט ההבטחה ודואט ולנטינה, היו כולם לרבי־מכר.

אוגוסט 1938

אני אוחזת בווילונות הקטיפה השחורים שמפרידים בין הבמה לאולם ומציצה אל הקהל הרב שהגיע הערב. ליבי נוגח בחזי כאשר עיניי מתרוצצות על האורחים. בני משפחה, חברים, חובבי מוזיקה קלאסית וציידי כשרונות. כולם הגיעו לקונצרט כדי להאזין לתזמורת שלנו.

אני מחבקת את הכינור ומבטי נודד מכיסא לכיסא באי־שקט. אימא ואבא יושבים בשורה השלישית. אימא לובשת שמלת סאטן כחולה, שערה הברונטי מעוצב בקפידה ועגילי היהלומים שמשתלשלים מאוזניה מנצנצים עם תנועות ראשה. אבא לובש חליפת שלושה חלקים שחורה ועל צווארו עניבת פפיון. שערו הבהיר מסורק הצידה ומשקפיו הכסופים משווים לו מראה מכובד. הם נראים גאים ונרגשים. לצידם יושבים שני השותפים העסקיים של אבא בלוויית הנשים שלהם, ובשורה שמעל יושבים אוליבר ואן, הצלעות השלישית והרביעית במלבן היציב של חיי.

עיניי פונות אל הכיסא המיותם שלידם, ואנקת תסכול בוקעת מגרוני. האדם החשוב ביותר עבורי לא נמצא כאן.

"אֶלקה, את מוכנה להופעת הסולו שלך?" שואל אדון הנדריק, מנהל התזמורת, וטופח בעידוד על כתפי.

הווילון נשמט מכף ידי ואני מהנהנת. שכמותיי מאובנות מרוב לחץ.

"לנגן סולו באולם הקטן של הקונצרטחֶבַּאוּ זה כבוד גדול עבור כל בחור ובחורה." הוא מחייך אליי. "עבורך זאת רק מדרגה בדרך לאולם הראשי עם התזמורת המלכותית."

"תודה, אדון הנדריק." אני מלטפת את הכינור. "אבל... אבל אני לא בטוחה שאני ראויה לכבוד הזה."

"טבעי להתרגש מהמעמד." הוא מסיט מעט את הווילון ומהנהן בסיפוק למראה הקהל הרב. "אך אני בטוח שלא תאכזבי את האורחים שהגיעו לצפות בך." הוא שומט את הווילון וניגש אל הבמה.

אצבעותיי מלטפות את המיתרים ואני מלכסנת מבט אל חברי התזמורת הצעירה. כולם לבושים בבגדיהם היפים ביותר וההתרגשות העזה ניכרת בחיוכיהם המתוחים.

אני משפילה את עיניי אל שמלת השיפון שאימא רכשה עבורי. היא בגוון לילך בהיר, ארוכה ויפהפייה, ובהחלט מתאימה למעמד של נגנית סולו, אך אני חשה כמו מתחזה. החשש מכך שהקהל כולו יבחין בחוסר הביטחון שלי משתק את גפיי, והברך שלי שולחת פעימות כאב במעלה ירכי.

"ולינדר." הקול העמוק נשמע מאחוריי.

"וולף, הגעת." ליבי מנתר בחזי ואני מסתובבת אליו בעיניים נוצצות.

פניו היפות חבולות ושערו הבהיר לח מזיעה. הוא לובש חליפה שחורה ועונב עניבה. כנראה החליף בגדים במועדון האגרוף והגיע היישר לכאן.

"ניצחת בקרב?" עיניי ננעצות בשפתו התחתונה הנפוחה.

הוא קד בראשו לאישור.

"אתה יודע שלא הייתי מחמיצה קרב בהשתתפותך אם לא הייתי חייבת להיות כאן, נכון?" אני מקמטת את אפי. "הייתי מעדיפה שנעזוב את האולם ושנחגוג את הניצחון שלך."

"זה לא הערב שלי. זה הערב שלך." רמז קל לחיוך מופיע על פניו.

"אני לא מוכנה לסולו שלי. כל מי שיושב באולם יצפה בי נכשלת." דמעה זולגת על לחיי. "הברך שלי כואבת. זה סימן שלא אצליח לעמוד על הבמה."

וולפגנג שולח מבט אל חברי התזמורת ומעווה את פניו בלעג. הוא נועץ אצבע מתחת לסנטרי ומאלץ אותי להביט בעיניו הכחולות הנחושות. "ולינדר, מי הפסל הטוב ביותר בעולם בעיניי?"

"אוגוסט רודן," אני משיבה ללא היסוס.

"בזכות איזו יצירה?"

"שערי הגיהינום." אני גונבת נשימה.

"מי הצייר הטוב ביותר בעולם?" הוא מסלק את הדמעה מלחיי.

"כולם יגידו קלוד מונה, אבל אתה תגיד ואסילי קנדינסקי." אצבעותיי מרפרפות על המיתרים.

"בזכות איזו יצירה?"

"שמש רוטרדם." אני מצליחה לגנוב נשימה נוספת.

"ומי הכנר הטוב ביותר בעולם?"

"יוזף יואכים." אני מחייכת. "והיצירה היפה ביותר שלו היא קונצ'רטו לכינור שברהמס כתב עבורו."

"תשובה שגויה." וולפגנג מזיז את ראשו מצד לצד. "מי הכנר הטוב ביותר בעולם בעיניי?"

"אתה... אתה תגיד שאני." סומק מציף את לחיי.

"בזכות איזו יצירה?"

"זו שעדיין לא נכתבה."

"והערב כולם יבינו מדוע." הוא נסוג לאחור, כורע ברך מולי ומעסה בעדינות את הברך שלי. "אם כואב לך, אני ארים אותך לבמה ואת תנגני בזרועותיי."

אני חוסמת את פי, אך הצחוק נמלט מגרוני.

"להרים אותך?" הוא שואל ברצינות האופיינית לו. "כי את עולה לבמה הזאת, איתי או בלעדיי."

"אעלה בלעדיך!" אני מזדעקת כשכפות ידיו מתקרבות למותניי.

"קדימה. המנצח ממתין לך." הוא מתרומם ומחווה בידו אל הבמה.

"תודה, וולף," אני נאנחת וזוקפת את גבי.

"ולינדר, אני כאן. במרחק פסיעה אחת. שומר עלייך." הוא מסתובב ופונה אל גרם המדרגות.

אני נושמת נשימה עמוקה ופוסעת חרש אל הבמה. המנצח מצביע בשרביטו על הנקודה שבה עליי לעמוד, ואני מתקדמת.

הווילונות מוסטים והקהל מריע.

עיניי מתרוצצות על פני השורות השלישית והרביעית. הכיסא של וולפגנג עדיין מיותם, ועיניי חולפות על פני האולם. חזי עולה ויורד בחדות כשאני מוצאת אותו עומד שם, בפינה השמאלית, גבוה ויפה תואר. השקט שלו אופף אותו כמו תמיד, והעוצמה שלו מסתחררת סביבי כשהוא מביט בי בהבעה ששמורה אך ורק לי.

המנצח מניף את שרביטו, ובאולם משתררת דממה.

כתפי מייצבת את הכינור, סנטרי נח על המשענת וכף ידי מצמידה את הקשת אל המיתרים. פעימות הכאב שנשלחות מברכי מתחזקות ופעימות ליבי מחרישות את אוזניי.

"קונצ'רטו בדו מז'ור בסגנון ויוואלדי," המנצח מכריז, "בביצוע הסולנית גברת אלקה ברנשטיין."

עיניי נעצמות לרגע כדי לאשר לו שאני מוכנה, והשרביט מונף מעלה.

הקשת מחליקה מטה ואצבעותיי מרחפות על המיתרים. הקהל הופך לכתמי צבע עמומים והאדרנלין שמציף אותי מסחרר את חושיי. השרביט מטייל באוויר ותחושת הזמן מתפוגגת. הקסם אופף אותי ואני כבר לא מנגנת אלא נמסה לתוך המוזיקה.

השרביט מונף שוב ואני נושפת ברוך ומחליקה את הקשת על המיתרים לסיכום היצירה.

זרועי נשמטת ואני בוהה כמתוך חלום בקהל שנעמד על רגליו. מחיאות הכפיים רועמות, והמנצח מחייך בשביעות רצון.

עיניי שוב מחפשות את וולפגנג בפינה השמאלית. זרועותיו משולבות מאחורי גבו, סנטרו זקור ומבטו הנפעם מאפשר לי לנשום לרווחה.

כחכוך גרונו של המנצח מעיר אותי משרעפיי, ואני קדה אל הקהל וממהרת אל מאחורי הקלעים. חיוך קטן של הקלה מותח את שפתיי.

"אלקה, היית עוצרת נשימה," אדון הנדריק לוחש. "בקהל יושבים הערב נציגים של התזמורת המלכותית של הקונצרטחבאו ואין לי ספק שנשמע מהם בקרוב."

אני מהנהנת בנימוס ומתיישבת על כיסא. אין אדם בקהל שמרגש אותי יותר מהמעריץ הפרטי שלי, שהיה כאן הערב כדי לחלוק איתי את הרגע המיוחד הזה.

 

הקונצרט מסתיים. אני מצטרפת אל חברי התזמורת להשתחוויה משותפת לקול תשואות הקהל, וממהרת להתאחד עם בני משפחתי.

אימא מעניקה לי שלל מחמאות, אבא מנשק את ראשי, ויליאם ואליזבת מחבקים אותי, וקלאוס ומרגרטה מברכים אותי באיפוק. אני מגישה לאבא את נרתיק הכינור ונפרדת מהם לשלום.

שלושת חבריי הטובים עומדים בכניסה לסמטה ומעשנים.

אוליבר הוא הראשון שמבחין בי. הוא מעיף הצידה את הסיגריה שנעוצה בפיו ומסחרר אותי באוויר.

אני פורצת בצחוק.

"אלקה, בכל פעם שאני רואה אותך מנגנת אני מבין למה וולפגנג העניק לך את הכינוי שלך." הוא ממשיך לסובב אותי בזרועותיו. "עמדת על הבמה עם השמלה הארוכה והשיער הבלונדיני הארוך שלך, ופשוט ריחפת שם כמו פרפר מרהיב ביופיו."

"תניח לה. היא תקיא," וולפגנג נוזף בו.

"כן, כן. תוריד אותי." אני חוסמת את פי בכף ידי כשהבחילה מטפסת במעלה גרוני.

"רק עוד סיבוב אחד." אוליבר מסתובב איתי.

"אוליבר, תניח לה," אן מתערבת. "אתה יודע שהיא רגישה."

"פרפר אמור לדעת לעוף." אוליבר צוחק ומעמיד אותי על רגליי.

אני מלטפת את צווארי ונושמת נשימה עמוקה.

"אל תעשה את זה שוב." וולפגנג נועץ בו מבט קשה.

הם עומדים זה מול זה, החברים הכי טובים, האחד תמיד מחויך והאחר רציני ונוקשה.

"אני בסדר גמור." אני שואפת אוויר מלוא הריאות. "אתם לא צריכים להתייחס אליי כמו אל בובת חרסינה."

"הברך שלך עדיין כואבת?" וולפגנג מתעלם מהבקשה שלי ומתקרב אליי. הוא לא נוגע בי, רק משפיל אליי את עיניו ובוחן אותי בריכוז.

"קצת." אני משפשפת אותה ומזדקפת.

"רוצה שאשא אותך על הגב?" אוליבר מנער את תלתליו החומים ועיני השקד שלו נוצצות בשובבות. "הפעם אשתדל לא להפיל אותך." הוא קורץ.

אני צוחקת ונדה בראשי לשלילה. הוא שומר על נימה משועשעת, אבל אני יודעת שהוא עדיין מרגיש אשם שנפצעתי.

זוגות ההורים שלנו עוקפים אותנו וצועדים בשדרת ואן בארל לכיוון הבית, ואן טומנת את זרועי בזרועה ומובילה אותי קדימה.

"אלקה, היית נהדרת." היא נושקת ללחיי ומסרקת באצבעותיה את הקארה השחור שלה. "אני בטוחה שממש בקרוב יזמינו אותך להופיע באולמות בכל רחבי העולם."

"אני לא אסע לשום מקום בלעדיכם."

"ולינדר, אם כואב לך, אני ארים אותך," וולפגנג לוחש לי.

"אני לא בת שתים־עשרה." אני זוקרת את סנטרי. "זה לא מכובד שבחור בן עשרים ואחת יישא על גבו בחורה בת שמונה־עשרה."

"לא שמעתי אותך מתלוננת בחורף כשהוא החזיר אותך כך מדי יום מבית הספר." אוליבר מגחך ומתנגש במכוון באן.

"כי בחורף הכאב היה בלתי נסבל." אני מסמיקה. "וכבר סיימתי את לימודיי בבית הספר. באופן רשמי אני לא נערה אלא אישה."

"את עדיין קטנטונת," אוליבר מקניט אותי. "שלא תחשבי שאת יכולה ללבוש שמלות כאלה מחוץ לאולמות הקונצרטים."

"תודה שבאתם לראות אותי." אני מחליטה לשנות נושא. "לא הייתי בטוחה שתסיימו את הקרבות בזמן."

"הקרב שלי התקיים בשעה מוקדמת." אוליבר מרים את כובע הקסקט לקראת שתי בחורות שחולפות על פנינו והן משיבות לו בחיוכים פלרטטניים. "וולפגנג ניצח בנוקאאוט רק מהחשש שיחמיץ אותך."

"הסולו הערב היה נחמד, אבל לא נראה לי שארצה להמשיך להופיע מול קהל כל כך גדול." אני נאנחת. "אני מעדיפה להופיע רק בפניכם."

אן לוחצת את זרועי. "העולם צריך ליהנות מהכישרון הנדיר שלך. לא כולם זוכים לכך שיכירו בכישרון שלהם."

"הכישרון שלך עוד יזכה להכרה!" אני מזדעקת. "את כותבת כל כך יפה. יבוא יום שיעמדו בתור בחנויות הספרים כדי לקרוא את הרומן שלך."

"זה רק תחביב." היא מעקמת פרצוף. "אני לא רוצה לכתוב מפעם לפעם למדור האופנה ב'דה טלגרף'. אני רוצה לכתוב על דברים חשובים," היא רוטנת ומנערת את מכנסיה הרחבים. "שמלות וכובעים לא מעניינים אותי. אני צריכה לכתוב על הטירוף שמתרחש בגרמניה."

אני מציצה אל וולפגנג, פניו מתעוותות באי־נוחות.

"קלאוס אמר לאבא שבביקור האחרון שלו בגרמניה הוא גילה שכל המוסדות הפוליטיים, החברתיים והכלכליים פועלים תחת שליטה מוחלטת של המפלגה הנאצית," אן נוהמת חרש. "אני מודיעה לכם שהחוקים שהם מחוקקים שם נגד היהודים הם סימן רע מאוד לבאות."

"אז קלאוס בטח מאושר." אוליבר מגחך. "הוא מעריץ את ההיטלר הזה."

"גם אימא ואבא מוטרדים." אני נושכת שפה. "הם חושבים שאני לא שומעת אותם מתלחששים."

"לעת עתה הולנד בטוחה. היינו ניטרלים במלחמה הגדולה ואין סיבה שלא נישאר כאלה." אן מהנהנת במרץ. "ולך במיוחד אין סיבה לדאגה. הגרמני הכי חזק באמסטרדם הוא כלב השמירה שלך."

אני מסיטה מבט אל וולפגנג. "קיוויתי שבקיץ הבא נבקר בבית הנופש שלכם בטרגנזי."

"את לא תתקרבי לשם," הוא משיב בשיניים חשוקות. "לא לשם ולא לכל עיר אחרת בגרמניה."

"אני אומרת לכם שאני מריחה מלחמה באוויר." נחיריה של אן מתרחבים כשהיא שואפת בחוזקה.

"תפסיקי להלחיץ את אלקטיה," אוליבר נוזף בה. "גם אם תהיה מלחמה, היא לא תהיה כאן. מה יש לנו לתרום חוץ מגבינות מסריחות וזרי צבעונים?"

הוא מצליח לחלץ ממני צחקוק, אך וולפגנג נותר רציני.

"הייתי שמחה לדעת יותר על המצב הפוליטי בעולם." אני נאנחת. "אבא תמיד אומר שידע זה כוח, אבל אף פעם לא מספרים לי את הדברים החשובים. אני מרגישה שאני צריכה לדעת איך להיערך למקרה שגם כאן יתחילו להתייחס לא יפה ליהודים. אולי כדאי שתלמדו אותי איך להגן על עצמי בעת הצורך."

"את אף פעם לא תצטרכי להגן על עצמך," וולפגנג משיב בתקיפות.

"אתה לא יודע את זה." אני מאגרפת את כפות ידיי ומנופפת בהן לעברו.

זוויות פיו מתעקלות לחיוך קטן והוא מגלגל את עיניו. "אני יודע כי אני תמיד אהיה לצידך ואגן עלייך."

ארבעתנו נעצרים כשהָנס עוקף אותנו ונעמד מולנו. הלחי שלו נפוחה וחבולה.

"אלקה, היית מדהימה הערב." הוא מושך את כף ידי ונושק לה. "אני בטוח שלא פספסת את התשואות שלי בקהל."

"תודה, הנס." אני משיבה בחיוך מנומס.

"אפשר להזמין אותך לשתות איתי כוסית ינייבר?" הוא טומן את כף ידו בכיס מכנסיו המחויטים.

וולפגנג מתקדם לעברו באיום ואוליבר מסתער קדימה.

"הנס, לא הספיק לך להפסיד בנוקאאוט בזירה היום?" אוליבר מצקצק בלשונו. "אנחנו לא אוהבים שברנשים כמוך מתקרבים לאלקטיה שלנו."

"היא לא ילדה קטנה! אתם לא יכולים לדבר בשמה," הנס עומד על שלו.

אגרופו של וולפגנג מתהדק ואני נדחקת ביניהם.

"הנס, תודה על ההזמנה, אך אני לא שותה משקאות אלכוהוליים, ובכל מקרה, אנחנו כבר מאחרים לארוחת שישי."

"תבואי למועדון מחר," הוא לא מרפה. "אזמין אותך למשקה קל."

"ולינדר לא יוצאת לבלות במועדוני לילה," וולפגנג משיב במקומי וממשיך לצעוד. מבחינתו השיחה הסתיימה.

"זה נכון. אני באמת לא מבלה במועדונים." אני מהנהנת ומחישה את צעדיי.

אן פוסעת לצידי ואוליבר כורך את זרועו סביב כתפיה. אנחנו ממתינים שהחשמלית תעבור וחוצים את הגשר.

"הנס ממש כרוך אחרי אלקה." אן מצחקקת. "הוא הפסיד לוולפגנג בזירה, ולמרות זאת הגיע לצפות בה מנגנת."

"הוא לא כרוך אחריי," אני מתגוננת. "הוא הגיע כי אחותו הקטנה מנגנת בתזמורת. והוא בודק בצורה מכובדת אם הוא יכול לחזר אחריי."

"אין שום דבר מכובד בבריון הזה." אוליבר נוחר בבוז. "הוא וכנופיית הפושעים שלו מטרידים את כל מי שחלש מהם. את צריכה לראות איך הם מתעללים בסוחרים ברובע היהודי."

"למה שיעשו דבר כזה?" אני מתכווצת. "הנס והחברים שלו לא גרמנים." אני משתתקת וממהרת לתקן את עצמי, "כלומר, הם לא נאצים."

"זה לא משנה." אוליבר נאנח. "לא התכוונתי להלחיץ אותך. את צעירה מדי, ואף אחד לא רשאי לחזר אחרייך."

"אתם אף פעם לא מגוננים על אן כמו שאתם מגוננים עליי," אני רוטנת. "היא מבוגרת ממני בסך הכול בשנה."

"כי לי אין מחזרים גברים," אן משיבה בלעג. "אני חכמה. מזמן הבנתי שנשים הרבה יותר מתאימות לי."

אני מסמיקה. החופשיות שבה היא מדברת על הנטיות המיניות שלה מביכה אותי.

צלצול פעמונים נשמע, ואנחנו זזים הצידה ומפנים מקום לרוכבי האופניים.

אנחנו חוצים יחדיו את שביל הגישה לבניין שלנו. הוא בן שלוש קומות ושופץ עוד לפני שנולדתי כדי להתאים לדרישות הדיירים האמידים שלו. אני לא מכירה בית אחר מלבדו.

"ההורים שלי כבר אצלכם," אן ממשיכה על פני השלט "משפחת בייקר" שתלוי על דלת הדירה בקומת הכניסה.

אני משפשפת את הברך ואוחזת במעקה.

"מה אתה עושה?" אני מזדעקת כשוולפגנג נושא אותי בזרועותיו.

"מה שהייתי צריך לעשות כשיצאת מהאולם," הוא משיב באדישות ומטפס איתי במדרגות.

"זה כל כך לא מכובד," אני ממלמלת אך מתמסרת אל המגע המגונן שלו.

אוליבר מגחך מאחורינו וכולם משתתקים כשאנחנו חולפים על פני השלט "משפחת שווייגר" שתלוי על דלת הדירה בקומה השנייה.

קולות עמומים עולים מהדירה. קלאוס צועק בגרמנית ומרגרטה משיבה לו בקול מתחנן.

"אני שונאת אותו," אן לוחשת באנגלית.

שריריו של וולפגנג מתכווצים ואני נעצבת. הלוואי שיכולתי לנחם אותו, אבל כל המילים נעלמות מפי בזמן שאביו שוב נוהג בבריונות כלפי אימו.

אנחנו מגיעים אל הקומה העליונה, ואני שולחת מבט חטוף אל המזוזה הקבועה במשקוף ונכנסת עם כולם אל בית הוריי. הנרות שאימא ואני הדלקנו מרצדים בפמוטים המהודרים וריח התבשילים נישא מהמטבח. וולפגנג מניח אותי על הספה ומתיישב לידי, ואן ואוליבר מתיישבים על שתי הכורסאות מולנו.

אבא ואימא יושבים עם ויליאם ואליזבת בפינת האירוח בעברו האחר של הטרקלין המרווח. ארבעתם שותים בשתיקה ומחליפים מבטים מוטרדים לשמע הצעקות שחודרות מבעד למרצפות.

וולפגנג מניח את רגלי על הירך שלו ומעסה בטבעיות את ברכי. קול זכוכית מתנפצת משתיק את הצעקות וארשת פניו של וולפגנג צובטת את ליבי.

"אימא, תצטרפי אליי לסונטה במי מינור של מוצארט?" אני מושכת את רגלי ונעמדת.

"כמובן." אימא מהנהנת במרץ ומתיישבת מאחורי הפסנתר.

אבא מוציא את הכינור מהנרתיק ומגיש לי אותו בחיוך אוהד. הוא מבין עבור מי אני חשה צורך לנגן כעת ומעריך זאת.

אני משעינה את הכינור על הכתף, מצמידה את הקשת למיתרים ומסמנת לאימא שאני מוכנה. אימא מנגנת את הצלילים הראשונים ואני מצטרפת אליה.

וולפגנג נעמד ומשלב את זרועותיו מאחורי גבו, ואני מעניקה לו חיוך קטן. עיניי לא עוזבות את עיניו בזמן שהקשת מטיילת על המיתרים. הצלילים האלה הם הדרך שלי להציע לו נחמה.

אצבעותיי פורטות על המיתרים וגופי מתנועע עם הקשת, ואט־אט ארשת פניו הנוקשה של וולפגנג מתרככת.

דלת הבית נפתחת והוריו נכנסים פנימה, אך מבטינו לא נפרדים. ברגע הזה שנינו יודעים שהנגינה שלי מוקדשת אך ורק לו.

משיכת הקשת האחרונה מגיעה בתיאום מושלם עם צלילי הסיום של אימא ואני שומטת את זרועי. עיניו של וולפגנג בורקות בהכרת תודה.

האורחים מוחאים כפיים ואני משתחווה קלות.

"בראבו," קלאוס אומר בקרירות, והחיוך נמחק מפניי כשאני מבחינה באדמומיות בלחייה הימנית של מרגרטה.

"גיטל, שתיכן מנגנות יפה כל כך." מרגרטה מעלה חיוך מלאכותי על פניה וממששת בזהירות את לחייה. "אוטו, אין ספק שזכית."

"אתם שותפים לזכייה הזאת," אבא משיב בגאווה ומניח יד על כתפה של אימא. "בריגיטה ממתינה לנו עם הסעודה הנפלאה שהיא בישלה עבורנו." הוא מחווה בידו לעבר חדר האוכל.

אני מחזירה את הכינור לנרתיק וחוצה עם חבריי את הטרקלין. עיניי מטיילות על הציורים המרהיבים הנתונים במסגרות הזהובות שעל הקירות, ואני מלטפת בחטף את הפסל החדש שאבא צירף לאוסף האומנות הקטן שלנו בשבוע שעבר.

אנחנו נעמדים סביב השולחן החגיגי ואבא חובש כיפה ומברך על היין. הכוס מועברת מיד ליד וכולם טועמים ממנה, חוץ מקלאוס.

כאשר אבא מסיים לברך על החלות, אימא מסמנת לבריגיטה להגיש את המנה הראשונה.

"אלקטיה." בריגיטה נעמדת מאחוריי ונושקת לראשי. "שמעתי שהיית יוצאת דופן."

"הייתי בסדר." אני מושכת את כף ידה ונושקת לה.

"הילדה המתוקה שלנו לא מכירה את המילה בסדר," היא נוזפת בי. "יוצאת דופן!"

קלאוס מגלגל עיניים. הוא תמיד הסתייג מהקשר המיוחד שלנו עם בריגיטה ועם פרדריק, בעלה.

"מרגרטה, אני רואה שנחבלת." בריגיטה מחייכת אליה חיוך אוהד. "האם תרצי שאכתוש עבורך מעט קרח?"

"אשתי היקרה קצת מגושמת," קלאוס משיב במקומה. "היא לא צריכה קרח, היא תלמד להיות זהירה יותר."

יושבי השולחן נאנחים, אך איש אינו אומר מילה.

"אוטו, יש לי לקוח נלהב בגרמניה לפסל של אריסטיד מאיול." קלאוס נשען לאחור ומסרק את שערו הבהיר הצידה. הוא הוריש לבנו את המראה החיצוני שלו, אך בכך מסתיים הדמיון ביניהם.

"ברשותך, אני מעדיף לא לדבר על עסקים בשבת." אבא מחייך אל בריגיטה שמוזגת מרק אפונה לקערה שלו.

"נשגב מבינתי איך דווקא אתם מצליחים להפסיק לחשוב על עסקים יומיים בשבוע." קלאוס מגחך.

"קלאוס..." מרגרטה מהסה אותו במבוכה.

"אוטו יודע שאני מתלוצץ." הוא מעניק לה מבט מצמית. "אנחנו שותפים כבר עשרים שנים. אני יכול להרשות לעצמי להקניט אותו."

"כן... בהחלט." אבא מהנהן ומלטף את כף ידה של אימא.

"קלאוס, ספר לנו על הביקור שלך בגרמניה," אליזבת מתערבת בניסיון להקליל את השיחה.

"היה מצוין." הוא לוגם מהמרק. "המדינה הזאת סוף־סוף חוזרת לגדולתה."

"בזמן שלא היית כאן, וולפגנג ואוליבר הצטרפו אליי לכמה מכירות פומביות," ויליאם אומר בשביעות רצון. "לבן שלך יש יכולת מרשימה לזהות פריטים מיוחדים."

"אז אולי כדאי ששני אלה יפסיקו לשחק עם האגרופים שלהם ויתייחסו ברצינות רבה יותר לעסקים שלנו." קלאוס נוחר בבוז.

"זה לא סותר," אימא מגינה עליהם. "האגרוף והטיס הם התחביבים שלהם. כולנו זקוקים לתחביבים."

"נשים..." קלאוס לועג. "תחביבים לא יספקו להם קורת גג."

"הם ילדים טובים," ויליאם מתערב. "ומאוד חרוצים."

"תאמרי לי," קלאוס פונה אל אן, "את עדיין כותבת את השטויות שלך בעיתון?"

"קלאוס..." מרגרטה נאנחת.

"מרגרטה, את לא צריכה להגן עליי." אן בוצעת את החלה. "אם היו נותנים לי הזדמנות הייתי כותבת את מה שאני חושבת על הפיהרר המטורף שבעלך מעריץ כל כך."

"את לא תעזי." קלאוס מכוון לעברה את הכף. "בקרוב מאוד כל אירופה תסגוד לפיהרר שלי."

"הפיהרר שלך מסוכן!" היא מרימה את קולה. "הוא אדם חולה נפש ו..."

"אן," אליזבת קוטעת אותה. "נכבד את המארחים שלנו ולא נרים כאן את הקול."

אני לוגמת מהמרק ומאזינה לשיחה בדממה מתוחה.

"אוטו, אולי בכל זאת תצטרפו אלינו לסכוונינגן?" ויליאם פונה אל אבא. "בית הנופש שלנו ערוך לארח את כולנו."

"היינו שמחים להצטרף אך כבר התחייבנו לבקר את אחותה היקרה של גיטל בכפר," אבא מתנצל.

פניי נופלות וולפגנג נוהם חרש.

"אלקה רשאית לבחור אם היא רוצה להצטרף אלינו או לנסוע איתכם," הוא מוסיף.

עיניי נפערות בהפתעה.

"ברור שהיא תבוא איתנו." אוליבר כורך את זרועו סביב כתפיי. "מי יוודא שיצרני הגבינות המסריחות לא יחמדו את אלקטיה שלנו?"

"אני בטוח שאוכל לשמור על הבת שלי." אבא צוחק. "אבל יש לי הרגשה שהיא בכל זאת תבחר בכם, ואני מפקיד את השמירה עליה בידיים של אן ושל וולפגנג."

"למה לא בידיים שלי?" אוליבר מתרעם.

"ברגע שתגיעו לחוף הים, אתה תהיה עסוק בהפגנת שרירים בפני עלמות אומללות שיתאהבו בך ואז תשבור את ליבן." אימא צוחקת.

"אני יכול בהחלט לעשות את שני הדברים במקביל." אוליבר מחייך בערמומיות.

"לא זכור לי ששמרת עליה כשהרכבת אותה על האופניים," וולפגנג משמיע את קולו לראשונה. "הכאבים שהיא סובלת מהם נגרמו רק באשמתך."

"הוא לא יסלח לי על זה לעולם." אוליבר מגלגל עיניים.

"אני סלחתי." אני מצחקקת. "גם כשזה קרה בכלל לא כעסתי."

"כי וולפגנג לא היה שם כדי למנוע ממך לעשות משהו מהנה." אן מעבירה לבריגיטה את הקערה הריקה. "אם זה היה תלוי בו, הוא היה מרים אותך מדי יום לחזרות עם התזמורת ובחזרה הביתה. שחלילה לא תישרטי ממשב רוח."

"הוא לא יוכל לשמור עליה כל הזמן," קלאוס רוטן. "בקרוב הוא ימצא לעצמו בחורה טובה, והיא לא תסכים לחלוק אותו עם ילדה."

סומק מציף את לחיי וחזי נרעד מדקירת כאב.

"שיהיה לבחורה הטובה הזאת בהצלחה," אן לועגת. "וולפגנג רואה רק את הפרפר שלו."

הוריי מנסים להסתיר את חוסר הנוחות שלהם ושולחים חיוכים נעימים אל יושבי השולחן.

כף ידי זזה מהירך שלי אל הירך של וולפגנג ואצבעותינו מתחככות אלה באלה. הייתי שמחה אם היה אוחז בכף ידי אך הוא לא עושה זאת, ואני מתנחמת במגע הרגעי.

"התבלבלתם בגלל השותפות העסקית בינינו," קלאוס אומר בקשיחות והמזלג שלו נודד בין ארבעתנו. "אתם לא תוכלו להמשיך לקיים את הקשר החולני הזה ביניכם. בקרוב כל אחד מכם ימצא לעצמו זוגיות עם מי שנחליט שמתאים לו. אוטו ישדך לאלקה את אחד מהבחורים שמבלים איתו בבית הכנסת שלהם, ואני אמצא לוולפגנג בחורה ארית מכובדת."

עיניי נישאות אל אימא, אך היא משפילה מבט ולא מגיבה.

"אי־אפשר לשלוט בלב," אן לוחשת.

"תפסיקי למלמל שם את השטויות שלך," קלאוס נוזף בה.

האגודל של וולפגנג מרפרף על אצבעותיי ואני מלכסנת אליו מבט. הוא מעולם לא הצהיר שהוא מחזר אחריי ולא חשף בפניי את רגשותיו, אבל הוא שלי ואני שלו. כך זה היה מאז שאני זוכרת את עצמי.

המנה העיקרית מוגשת ואני מניחה בצלחת שלי כף גדושה של סטמפוט. הארוחה ממשיכה בשיחה קלילה על מוזיקה ואומנות, אבל מחשבותיי נודדות, ואני מעבירה את המזלג שלי במחית תפוחי האדמה וחורשת בה תלמים. צר לי שוולפגנג לא קם ודורש מההורים שלנו לכבד את הקשר בינינו, וצר לי אף יותר שהוא לא מכריז שהוא מעוניין לחזר אחריי באופן רשמי.

אני מתכווצת כאשר ברכי שולחת פעימות של כאב אל ליבי.