מארז בין חושך לאור
מארז בין חושך לאור המלא
בעולם שלנו יש רק שני מצבים – אור וחושך. אתה חי בחושך ואני חייתי באור. אור וחושך לא יכולים להתקיים יחד. אתה יצרת מצב בלתי אפשרי.
מונטנה, בחורה דרומית יפהפייה, עוזבת את עיר מגוריה ומשתקעת בברוקלין. היא מנהלת חנות פרחים קטנה ומקסימה, וחיה חיים מוארים ושלווים.
מפגש מקרי עם הדסון קופר, מפקד תחנת המשטרה החדש בברוקלין, מזעזע את עולמה. היא מגלה מהר מאוד שהגבר שמופקד על ביטחונה האישי יהיה האחד שישמוט את הקרקע תחת רגליה.
מערבולת אימתנית שואבת אותה אל חשכת המצולות, ומונטנה נאבקת בה בכל כוחה. היא עדיין לא יודעת, שלפעמים צריך להישאב עד לקרקעית כדי להיפלט החוצה ולחזור אל האור.
לחישות של אופל הוא רומן ארוטי מסחרר ואפל שנקרא בנשימה עצורה.
ספר זה הוא החלק השלישי בסדרה בין חושך לאור. קדמו לו נשיקות של חושך ושריטות של אור.
ספריה הקודמים של דנה לוי אלגרוד היו כולם לרבי־מכר.
קרני השמש מלטפות את פניי, ציוץ הציפורים מענג את אוזניי ומשב רוח נעים מרפרף על זרועותיי. אני פוסעת על המדרכה כמעט בדילוגים, מנופפת לשלום לבעלי החנויות שמסדרים את חלונות הראווה ומפזרת חיוכים לעוברים ושבים. כמדי בוקר אני חשה הכרת תודה על השפע שהיקום מעניק לי ועל הזכות להיות חלק מהעולם המואר הזה. עבורי, יום שני של שבוע חדש הוא יום הודיה מיוחד.
אני מתקרבת אל קרן הרחובות ונעמדת מול חלון הראווה של החנות שלי. סלנה, אחותי הקטנה, כבר עומדת מאחורי הדלפק ומרססת מים על הוורדים הטריים שקיבלנו. החולצה הוורודה הגזורה שלה חושפת כתף אחת, ועגילי הכסף הארוכים שמשתלשלים מאוזניה מציצים מתחת לרעמת השיער הבלונדינית והפרועה שלה כשהיא מתנועעת בקצב המוזיקה שללא ספק מתנגנת בקולי קולות בחלל החנות, כמו תמיד.
אני מרשה לעצמי להשקיף עליה עוד כמה שניות ונרעדת מצביטת געגוע לבית. געגוע לחווה, לאחוזה, לגינה היפה שטיפחתי במו ידיי ולתחושת החופש שהרגשתי רק שם.
קמט ריכוז מעמיק במצחה ואני נאנחת. היא נראית בדיוק כמו ג'וזלין, אימא שלה. אימא שלנו. האישה ששכחה את התפקיד ההורי שלה ואילצה אותי למלא אותו במקומה. המראה החיצוני הוא הדבר היחיד שמעיד על הקשר ביניהן. ג'וזלין הייתה קרה ואנוכית, ואילו סלנה עדינה וחייכנית, וניצוץ תמידי של התרסה בוהק בעיניה הכחולות.
אני שולחת מבט חטוף אל דמותי שנשקפת אליי מהחלון ומעבירה יד על שערי. בשונה ממנה, שערי הגלי והארוך הוא בגוון של ויסקי. השמש של טנסי שזרה בו פסים זהובים והעניקה ללחיי ולאפי מרבד של נמשים. עיניי החומות הגדולות זהות לעיניו של אבא, וכך גם שתי הגומות העמוקות בלחיי.
סלנה ושתי מזוודות היו כל מה שלקחתי איתי כשעברתי לברוקלין. ברחתי משם כדי להגן על הנפש שלה, ולא הייתי יוצאת להרפתקה הזאת בלעדיה.
אני נושמת נשימה עמוקה ופותחת את הדלת אל הממלכה הקסומה שלי.
"בוקר טוב, מונטי." סלנה מחייכת אליי ומייד חוזרת לרסס את הפרחים.
"בוקר טוב לעובדת החרוצה ביותר בעולם," אני משיבה במחמאה הקבועה וניגשת אל מערכת הסטריאו כדי להנמיך מעט את המוזיקה. "היה לך נחמד בדייט אתמול בערב?" אני מציצה לעברה, "ישנת טוב? אכלת ארוחת בוקר?"
"מונטי, תפסיקי לדאוג לי כל הזמן," היא צוחקת. "ישנתי מצוין. אכלתי מצוין והדייט שלי היה משעמם ממש."
"זה חזק ממני," אני מתנצלת. "אבל השתפרתי. לא שלחתי לך עשרות הודעות."
"השתפרת." היא מעניקה לי את החיוך המאיר שלה. "אל תדאגי, אני באמת מאושרת כאן ואת יכולה להיות רגועה."
אני לא בטוחה שאי־פעם אצליח באמת להשתחרר מהצורך הכפייתי שלי לדאוג לה. לא אחרי התקופה המטלטלת שהיא עברה. אבל אני עובדת על זה.
אני לוקחת מהדלפק את בקבוק הריסוס הנוסף ומטיילת בחנות בצעדי ריקוד. כל אחד מהעציצים זוכה לטיפול יסודי וכל אחד מהפרחים נהנה מתשומת ליבי.
אנחנו מחליפות את המים העכורים בדליים של הזרים במים צלולים ומסדרות יחד את התצוגה החיצונית. כעבור דקות ספורות, חזית החנות עמוסה בדליים מלאי פרחים מרהיבים בשלל צבעים.
"את תקבלי דוח נוסף," סלנה מציינת ומביטה בגאווה בתצוגה המרשימה שלנו. "עדיין לא קיבלת היתר להציג את הסחורה על המדרכה."
"וגם לא היתר לסככה." אני מסתכלת על הפרחים – שלא זוכים בינתיים להגנה מפני השמש – ומזיזה שני דליים. "בטח אקבל בקרוב. הגשתי את הבקשות לפני כמה חודשים." אני מהנהנת בביטחון. "מהיום שהגענו לברוקלין ופתחתי את החנות המושלמת הזאת, המזל תמיד שיחק לטובתי." אני שולפת זר ורדים אדומים ומחבקת אותו. "הפרחים שלי הכי יפים, יש לי לקוחות נאמנים ונדיבים, ואַת העובדת החרוצה ביותר בעולם." אני מתנגשת בה בחיבה. "כשמחייכים אל העולם, העולם מחייך בחזרה." אני מנערת את טיפות המים משולי השמלה הצהובה שלי ומצחקקת.
"את אופטימית חסרת תקנה." סלנה מושכת בכתפיה. "אבל בהחלט זכית בעובדת מצטיינת, אז אולי כל החיוכים שלך לעולם באמת עוזרים." היא פותחת את דלת החנות ומקבעת אותה אל המעצור. "הלקוחות הנדיבים מוזמנים להיכנס," היא מכריזה בגיחוך ונכנסת פנימה.
"אחזור בעוד כמה דקות," אני צועקת ומתחילה את סיבוב הבוקר השגרתי שלי. כל אחד מבעלי החנויות השכנות מקבל ממני ורד וברכת בוקר טוב. פרד, השען הקשיש אפילו לא מרים את עיניו מזכוכית המגדלת שבעזרתה הוא בוחן שעון עתיק, אך ממלמל מילות תודה. קלרה, מנהלת הבוטיק של בגדי הווינטג', מציעה לי להתרשם מהסחורה החדשה שלה. ארון, מעצב השיער, מפציר בי להוסיף גוונים בהירים לשיער ומייד מתחרט. הוא מציג את השיער שלי בפני לקוחה שיושבת מול המראה ומחמיא לעושרם של הגלים שנופלים על גבי. כשהוא סוף־סוף משחרר אותי, הוא מצמיד את הפרח לחזהו ומפריח לעברי נשיקות באוויר. אני כבר יכולה לצפות במדויק את התגובה של כל אחד מהם, והשגרה הזאת נוסכת בי ביטחון. בשלוש השנים האחרונות הפכתי לחלק בלתי נפרד מהנוף של הרחוב ואני חשה בת מזל.
אני עוזרת לאישה קשישה לשאת את הסלים שלה ועוצרת לרגע מול חנות הפרחים של מוריס. הוא נשען על משקוף דלתו, ממולל את קצות שפמו ונועץ בי את המבט המתנשא שלו.
"בוקר טוב, מיסייה מוריס." אני מחייכת אליו.
"מאדאם מונטנה," הוא יורק את שמי. "את לא צריכה לחזור לחנות המטופשת שלך?"
"החנות שלך יפהפייה!" אני מחייכת בניסיון לרכך אותו ולהפחית במעט את הסלידה שהוא חש כלפיי, וממהרת לחלוף על פני התצוגה החיצונית המרהיבה שלו. בניגוד אליי, הוא קיבל היתר להציג את הסחורה על המדרכה וזכה בהיתר לסככה קבועה. אני נהנית לראות את ההצלחה שלו, אך הוא מצידו רואה בי מטרד. אני לא מבינה מדוע. השכונה גדולה ויש מספיק לקוחות שיפרנסו בכבוד את שנינו.
אני מגיעה אל החנות שלי בתיאום מדויק עם ג'רי, הפקח העירוני.
"גברת מונטנה," הוא מקבל את פניי בחיוך נבוך.
"אל תרגיש רע," אני מצחקקת ומניפה את ידי בביטול. "אני יודעת שאתה בסך הכול עושה את העבודה שלך." אני מגישה לו את שלושת הוורדים שנותרו בידי.
"אני מאמין שאת האזרחית היחידה בברוקלין, אולי בעולם כולו, שמגישה פרחים לפקח שמגיע לתת לה דוח." הוא נאנח בקול ולוקח ממני את הוורדים.
"כשמחייכים אל העולם..." אני מצביעה על הגומות שלי.
"העולם מחייך בחזרה," הוא משלים אותי ומוסר לי את הדוח.
"שמעת משהו על ההיתרים שלי?" אני שואלת בציפייה.
"ניסיתי לברר." הוא מיישר את עניבת המדים שלו. "לצערי אין לי קשר עם חברי הוועדה, והתשובה היחידה שקיבלתי היא שיש עומס של בקשות."
"אז אני רק צריכה לחכות בסבלנות עד שתורי יגיע." אני פוקדת על עצמי לשמור על אופטימיות.
"גם תורך יגיע." הוא מניד את ראשו לאות אישור ומסתובב.
"ג'רי, אל תשכח שבחודש הבא אתם חוגגים יום נישואים," אני קוראת לעברו.
"אני בטוח שתזכירי לי!" הוא צוחק ומנופף בוורדים שנתתי לו.
"בהחלט אזכיר לך," אני מאשרת ונכנסת לחנות.
אני מקיפה את הדלפק, פותחת את המגירה ומניחה שם את הדוח החדש.
"אמרתי לך..." סלנה ממלמלת בזמן שהיא רושמת לעצמה את הכתובות למשלוחים של היום. "אם לא תקבלי את ההיתרים, תצטרכי לקחת הלוואה גדולה כדי לשלם את הדוחות האלה."
"אני אקבל את ההיתרים." נימת קולי משדרת את הביטחון שאני חשה. "ואל תעציבי את הפרחים שלי עם פטפוטים על הלוואות," אני נוזפת בה ומייד מזדקפת ומחייכת אל סקוט, שוטר הסיור, שאף פעם לא מחמיץ ביקור בחנות שלי. שערו לבן וגופו כבד, אבל החיוך שלו נערי ושובב.
"צפוי לכן היום ביקור מלכותי ברחוב." הוא מתקרב אל הדלפק. "מפקד התחנה בכבודו ובעצמו יסייר בשכונה."
"זה צריך להדאיג אותי?" אני מעיפה מבט אל התצוגה הלא־חוקית שלי על המדרכה.
"המפקד לא מתעסק עם השטויות של הפקחים." הוא מחניק פיהוק בכף ידו.
"אז מה מטרת הסיור?" אני מסתובבת אל מכונת הקפה.
"אני משער שזה סיור שגרתי." סקוט נשען על הדלפק. "זה הרחוב היחיד בשכונה שאף פעם לא התרחש בו איזשהו פשע."
"בגלל שהפושעים מפחדים ממך," אני צוחקת ומגישה לו ספל קפה, כרגיל.
"אפילו הילדים שלי כבר לא מפחדים ממני," הוא מגחך ולוגם מהקפה.
"איפה השותף שלך?" אני מציצה שוב אל הרחוב.
"הטירון הזה חושש שהמפקד יעבור כאן בזמן שהוא שותה אצלך קפה." סקוט מעווה את פניו.
"אציע קפה גם למפקד שלכם כשהוא יגיע לכאן." אני בוחנת את רשימת המשלוחים.
"יש סיכוי טוב שהוא יקבל את ההצעה שלך." סקוט מרחרח את הקפה בהנאה. "הוא קיבל את הפיקוד על התחנה רק לפני שלוש שנים, אבל לפי ההספק שלו אפשר לחשוב שעבר כבר עשור." שמץ גאווה נשמע בקולו. "הוא סילק את השוטרים המושחתים וצירף אלינו שוטרים איכותיים, והוא דוגל במדיניות של דלת פתוחה. כל אזרח שמגיע לתחנה עם תלונה זוכה להתייחסות רצינית ומקצועית."
"מזל שלנו." אני מהנהנת.
"אולי זאת צריכה להיות מדיניות קבועה. שכל מנהלי מתקני הכליאה ימונו למפקדי תחנות משטרה." סקוט ממשיך לשתות. "בהתחלה הייתי ספקן לגביו, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא סיפור הצלחה."
"הוא היה סוהר?" אני שואלת בפליאה.
"יש לו קורות חיים מעניינים." סקוט מחייך כממתיק סוד. "הוא התחיל את דרכו המקצועית בכוחות המיוחדים של המשטרה ואז עבר לשירות בתי הסוהר. הדרגים הגבוהים כנראה מעריכים אותו מאוד כי הבנתי שממש התעקשו שהוא יחזור למשטרה ויקבל על עצמו את הפיקוד על התחנה."
"אני בטוחה שהוא לא זכה בהערכה הזאת לחינם." אני מקיפה את הדלפק ומרימה כמה זרים. "השכונה כל כך שקטה ונעימה. צריך לזקוף את זה לזכותו."
"מונטי תמיד תמצא דרך לשבח כל אחד." סלנה צוחקת ואוספת זרים נוספים. "גם אם השטן בכבודו ובעצמו יפגוש אותה היא תתעקש לדבר בזכותו."
"במקרה של המפקד שלנו, היא בהחלט צודקת." סקוט מסיים את הקפה בלגימה ארוכה. "אבל את צריכה לשמור עליה." הוא נאנח. "העיר הזאת מלאה בטורפים."
"אני שומרת על שתינו," אני אומרת בלי להסיר את מבטי מהקוצים של הוורדים.
"טורפים לא מגיעים לקנות פרחים." סלנה לוקחת עוד כמה זרים. "וזה המקום היחיד שמונטי מבלה בו."
"אעזור לך עם המשלוחים." סקוט ממהר להניח את הספל ואוסף את הזרים מידיה של סלנה.
שנינו עוקבים אחריה אל הרכב הקטן שרכשתי עבורה ומניחים בזהירות את הזרים במושב האחורי. אני זעה באי־נוחות כשהיא מתיישבת מאחורי ההגה ותוהה לעצמי כמדי יום אם אני מסכנת אותה בכך שאני שולחת אותה לבדה לבתים של אנשים זרים.
"אני צריך לרכוש זר בקרוב?" סקוט שואל ומגרד בראשו.
"לא בקרוב," אני צוחקת. "יום הנישואים שלכם בעוד חצי שנה וסנדי חוגגת יום הולדת רק בעוד ארבעה חודשים."
"אני לא יודע מה עשיתי לפני שהגעת לכאן עם היומן שלך." הוא מנענע את ראשו. "כבר שלוש שנים שאני לא שוכח תאריכים חשובים ואשתי חסרת תלונות."
"זה התפקיד שלי." אני טופחת בחביבות על זרועו. "להפיץ אהבה ורומנטיקה בעולם."
"ומה עם אהבה ורומנטיקה עבורך?" הוא מרצין. "יש כמה טירונים נחמדים בתחנה שירוצו לכאן אם רק תאשרי לי לשחק בתפקיד השדכן." הוא מפנה מבט אל השותף שלו שבוחן את הרחוב בעיני נץ. "טירונים נחמדים, לא דפוקים כמו האידיוט שהצמידו לי."
"הוא לא אידיוט." אני מחניקה את צחוקי. "הוא חסר ניסיון, ובזכות הליווי המקצועי שלך – עם הזמן הוא יהיה שוטר מצוין."
"היית צריכה להישאר בנאשוויל." סקוט בוחן אותי במורת רוח. "ברוקלין היא לא מקום טוב לבחורות תמימות כמוך."
"אני צריכה להיות בדיוק כאן," אני מפטירה ונסוגה מעט כדי לאפשר לאישה מטופחת לבחון את הזרים בדליים.
"היא לא נראית מסוכנת," סקוט לוחש. "אז אני אשאיר אותך לבד כדי שתעשי את הקסמים שלך." הוא קורץ לי ופוסע לכיוון השותף שלו.
אני לובשת על פניי את החיוך היפה ביותר שלי ומשכנעת את האישה שזרי הפרחים שלי הם בדיוק האוצרות הקסומים שחיפשה.
השמש שוקעת ואני מנערת כמה עלים מהשמלה שלי ומפהקת. סלנה מרססת את הפרחים בתוך החנות ואני יוצאת אל המדרכה כדי להחליף את המים בדליים. אני לוקחת דלי אחד, ניגשת לשולי המדרכה, ושופכת בזהירות את המים העכורים אל תעלת הניקוז. אני מזמזמת לעצמי שיר קאנטרי ישן וחוזרת לטפל בדלי נוסף. החיוך לא יורד מפניי ואני מונה בראשי את ששת הלקוחות החדשים שנוספו היום אל היומן – לקוחות שאדאג לטפח ולשמר, בתקווה שיישארו נאמנים לי בשנים הבאות.
אני מנערת את הדלי ומסתובבת. כמה טיפות ניתזות על המדרכה ואני נבהלת כשאני רואה שהן נחתו גם על זוג נעליים שחורות מבריקות.
"אוי, אני כל כך מצטערת." אני כורעת על ברכיי ומנגבת את הנעליים בשולי שמלתי. "לפחות לא גרמתי נזק בלתי הפיך," אני ממלמלת ומצחקקת במבוכה. "הנה, עכשיו הן אפילו יותר נקיות." אני מחייכת ונושאת את מבטי מעלה.
החיוך נמחק מפניי ורעד חולף בחזי למראה פניו של הגבר שמשפיל אליי את מבטו. נדמה שגווני השקיעה המרהיבים נבלעים בדוק האפלה שאופף אותו.
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
