דואט ולנטינה
"אני מטורף עלייך בכל השפות, בכל הדתות ובכל המדינות. אמצא אותך תמיד. גם בעולם הזה וגם בעולם הבא."
קוראים לי ולנטינה.
הסיפור שלי הוא לא סיפור על הישרדות. הוא סיפור על נקמה.
בשנת 1943 הייתי נערה צעירה שגרה בחממה מגוננת בכפר שלה באיטליה.
המלחמה הייתה בעיצומה, אך הקרבות התרחשו הרחק ממני ולא השפיעו על חיי. עד שהשטן בכבודו ובעצמו ביקר בכפר שלי.
נשבעתי לנקום.
את המסע שלי לא ערכתי לבדי. הוא היה שם איתי. הגבר שהפך אותי לאישה והאיר לי את הדרך גם כשהייתי מוקפת באפלה.
קוראים לי ולנטינה, ואני נוקמת.
דואט "ולנטינה" הוא רומן היסטורי מטלטל ורב־תהפוכות, החושף את הקוראים לסיפור אהבה גדול מהחיים וחוצה יבשות בתקופת מלחמת העולם השנייה.
שני הכרכים בדואט הם ספריה העשרים ושלושה והעשרים וארבעה של סופרת רבי־המכר דנה לוי אלגרוד.
הרומנים ההיסטוריים פלר דה ליס ודואט ההבטחה זכו לשבחים רבים וכיכבו ברשימות רבי־המכר.
פרק 1
sep
טיפות הגשם חובטות בזגוגית החלון ואני משפשפת את עיניי ומפהקת. אימא לא שוכבת לצידי ולחץ מתגבש בבטני. אני ממלמלת במהירות את תפילת ההודיה ואז מוסיפה בקשה משלי. "אלוהים שבשמיים, אמן שאימא תנצח את המחלה."
קרקוש סירים עולה מהמטבח על רקע קולו הענוג של קרלו בוטי הבוקע מהגרמופון. שניות ספורות חולפות וקולה המלאכי של אימא גובר על שירתו. אנחת רווחה נמלטת מגרוני. המחלה לא הכניעה את אימא הבוקר.
אני לובשת חלוק מעל הכותונת, מותחת את השמיכה על המזרן ופותחת מעט את החלון. טיפות גשם חודרות פנימה ונוחתות על אריחי הרצפה הירוקים והדהויים. אני ממהרת לסגור אותו. שידת האיפור הרעועה של אימא נקייה ומסודרת אך שמלת השבת שלה זרוקה ברישול על המתלה המאולתר.
אני מקפלת את הבגדים, מניחה אותם על כיסא הקש ונוגעת במשנה זהירות במוצרי הטיפוח שלה. לכל פריט מלווה סיפור ארוך וכל אחד מהם נרכש עבורה על ידי מחזר אחר. היא שומרת עליהם כמו על פריטי אספנות. לאיש מלבדה אסור לגעת בהם.
אני לא אוהבת את המוצרים הללו. עבור אימא הם מסמלים ניצחונות. עבורי הם מסמלים את רגעי אי־השפיות שלה. אני שולחת מבט אל הציורים שהיא מסגרה ותלתה על הקיר ואז אל הכריות שסבתא רקמה לפני כמה שנים. החדר נראה רגיל כל כך. אך אני יודעת שאין שום דבר רגיל בבית שלי.
אני מהדקת את חגורת החלוק ויוצאת מחדר השינה. דלת חדרה של סבתא עדיין סגורה. עוד סימן לכך שיש סיכוי שהיום הזה יעבור בשלום.
אני נכנסת לחדר הרחצה הקטן, שוטפת פנים וידיים ומצחצחת את שיניי בריכוז. אני מביטה בעצמי במראה הסדוקה. הבבואה שלי נראית מעוותת, כמו פאזל שלא הורכב כשורה. אימא שברה אותה באחד מהרגעים שלא הצליחה לגבור על המחלה. אני הודפת את הזיכרון ובוחרת להתענג על הריחות המענגים שאופפים כעת את הבית.
אני פונה אל המטבח, נשענת על משקוף הכניסה ומביטה באימא שלי. היא מפזזת בשמלתה הפרחונית ברחבי החדר ושרויה בעולם משלה. שערה הארוך נושק לישבנה וכפות ידיה לשות במרץ את הבצק. צנצנות התבלינים מסודרות על אדן החלון כמו שורת חיילים ממושמעים, לצד החנוכייה ובה שרידי הנרות מליל אמש. לפתע כתפיה נדרכות והיא מסיטה אליי את מבטה. עיניה הירוקות נוצצות וחיוכה הרחב מאיר את החדר ואת העולם כולו.
"מיה פלייה, ילדה שלי." היא צוחקת ומפזרת קמח על הבצק. "למה את עומדת שם בשקט?"
"אני לא רוצה להפריע לך כשאת נמצאת בממלכה שלך."
"יום יבוא והממלכה הזאת תהיה שלך." ענן הקמח מסתחרר סביבה כמו אבקת קסמים. "תתקרבי אליי ותביטי היטב כיצד אני עושה אהבה עם הבצק שלי."
אני מתקרבת בהיסוס ונעמדת לידה.
"הקמח זקוק רק למים," היא לוחשת ומוזגת מים לכף ידה. "את חייבת לחוש כל גרגיר כדי להבין בדיוק לכמה מים הוא זקוק." היא עוצמת עיניים והמים זולגים אל הבצק מבין אצבעותיה. "תאפשרי לבצק להתענג על המגע שלך." היא לשה אותו בריכוז. "תאפשרי לאצבעות שלך להפוך לחלק ממנו." היא נאנחת בהנאה. "ואל תשכחי לשיר לו." היא פוקחת את עיניה ומצחקקת. קולה המלאכי מלטף את אוזניי ושפתיי נמתחות בחיוך רחב. "וזכרי ילדה שלי, אנחנו מבשלות רק כאשר אנחנו..."
"שמחות," אני משלימה אותה וצוחקת.
"בדיוק." היא אוחזת במערוך ומרכינה את פלג גופה העליון קדימה. כל תנועה שלה משטחת את הבצק. "אם נבשל כשאנו עצובות..."
"האוכל יצא עצוב." אני בוהה בה בהערצה.
"ואם נבשל כשאנחנו כועסות..."
"האוכל יצא כעוס."
"אנחנו שמחות." היא קורצת לי. "גשמי ברכה יורדים מהשמיים, סבתא בריאה ויש לנו זו את זו. אנחנו שמחות ומבורכות."
דלת חדרה של סבתא חורקת ואני נדרכת.
אני שומעת את מלמולי תפילת הבוקר שלה ואז את קול צעדיה הכבדים. היא נכנסת למטבח, מחליקה את כפות ידיה על שערה הלבן ומחייכת אליי. רק אליי.
"פולצ'ינו, הודית לאלוהים הבוקר?" היא שואלת את השאלה הקבועה.
"סי, נונה." אני מקמטת את מצחי ומנסה להבין אם היא צלולה או שהשיכר של הלילה מדבר מגרונה.
"נטלת ידיים?" היא מציצה אל כפות ידיי.
"סי, נונה." אני מציגה בפנייה את כפות ידיי.
"צחצחת שיניים?"
"סי, נונה." אני מחייכת חיוך רחב שחושף את שיניי.
"ילדה טובה." היא מהנהנת בשביעות רצון. "תשמרי תמיד על הידיים שלך נקיות ותקפידי לצחצח שיניים שלוש פעמיים ביום. החיוך שלך הוא הדבר הראשון שאנשים רואים כשהם מביטים בך."
אני נרגעת מעט. סבתא נראית צלולה.
"מאמא." אימא מקבלת את פניה בחיוך מאוזן לאוזן. "אני מכינה לך ארוחת בוקר חגיגית." היא מושכת עבורה את הכיסא וממתינה שתתיישב. "אני אופה לך את הלחמניות המיוחדות שאת אוהבת."
"מה כל כך חגיגי ביום הזה?" סבתא מצביעה על בקבוק היין שמונח על המדף ואני ניגשת להביא לה אותו. "התחלת לחגוג את ימי ראשון?" סבתא נוחרת בלעג. "אירחת במיטה שלך כל כך הרבה נוצרים שעכשיו התחלת לחגוג את היום הקדוש שלהם?"
החיוך נמחק מפניה של אימא ואני בולעת את הרוק.
"זה עדיין חג החנוכה שלנו וזה יום שמח." אימא מניפה את ידה בביטול. "ולנטינה ואני החלטנו שזה יום שמח." היא מניחה ליד הבקבוק גביע זכוכית ומוזגת את היין עבור סבתא.
סבתא שולפת חפיסת סיגריות מכיס החלוק. אני יודעת שהשיכר יערפל אותה, אך לא בטוחה שהוא יערפל גם את הרשעות שלה כלפי אימא.
סבתא טופחת על כף ידי בחיבה ואימא נאנחת ומסתובבת אל הבצק שלה. היא חוזרת לפזז ולשיר ומפעם לפעם שולחת חיוך אל סבתא, נואשת כתמיד לזכות ברמז לאהבה שאם אמורה לחוש כלפי בתה.
סבתא מושכת אליה את העיתון ופורשת אותו מולה. "איוונינג סטנדרט" הוא עיתון בריטי שדון קרלו הדוור משיג עבור סבתא וזה העיתון היחיד שהיא קוראת. התאריך שמתנוסס עליו הוא שישה־עשר בדצמבר 1943, יום חמישי כמעט לפני שבועיים.
אני נעמדת מאחורי הכיסא של סבתא ועיניי מתרוצצות על הכתבות. כל הכותרות מדווחות על המלחמה שמתחוללת באירופה. הכותרת הראשית מדווחת על כך שמר צ'רצ'יל חולה, כותרת קטנה יותר משבחת את ההתקפה של בעלות הברית והפגזת קו המעבר של האויב, כותרת אחרת מדווחת על כיבוש דרך חשובה, וכותרת בשולי העמוד מציינת כי הזוועות של חרקוב מוצגות בבית המשפט.
"פולצ'ינו," סבתא אומרת בקולה הצרוד, "את חושבת שהנאצים הם אלו שהמציאו את הגטאות עבור היהודים?" היא לא מחכה לתשובה ונוחרת בבוז. "האיטלקים הנאורים יצרו עבורנו גטו ברומא כבר לפני ארבע מאות שנים." היא לוגמת מכוס היין שלה. "יהודים אולצו לגור בגטו במשך יותר ממאתיים שנים כי הוד רוממותו האפיפיור פאולוס הרביעי החליט שהיהודים שרצחו את ישוע לא רשאים לחיות עם הקתולים כאזרחים שווי זכויות."
אני מאזינה לה בדממה. סופגת כל פיסת מידע שהיא תורמת לי מהידע הבלתי נדלה שלה לפני שהיין יתחיל להשפיע.
"ועכשיו כולם מזדעזעים מכך שהנאצים רוצים לבודד אותנו בגטאות." היא מחייכת חיוך מתריס. "בכל דור קם רשע אחר שרוצה לכלוא אותנו בין חומות."
"אבל למה, סבתא?"
"כי אין מי שימנע מהם לעשות זאת," היא משיבה ביובש ולוגמת מהיין. "היהודים אף פעם לא ידעו להילחם עבור עצמם."
"אבל... אבל סיפרת לי שיש יהודים שרוצים שתהיה להם מדינה." אני מקמטת את מצחי ומנסה להיזכר במה שהיא סיפרה לי בשנה שעברה.
"הציונים," היא יורקת את המילה. "מי יתמוך ברעיון כל כך מטופש? מדינה של יהודים בלבד. את מסוגלת לתאר לעצמך מצב שבו יהודים ממדינות שונות חיים יחד?"
אני נושכת שפה ולא יודעת מה לענות.
"שהשכנים שלנו ידברו גרמנית ופולנית? ואולי אפילו רוסית?" היא מגחכת. "אנחנו איטלקיות גאות כמו כל אחד מהשכנים שלנו. העובדה שאנחנו יהודיות לא הופכת אותנו לפחות איטלקיות."
"נכון." אני מהנהנת.
"זה איום ונורא כל הפרעות האלה ביהודים." היא מנענעת את ראשה ושותה מהיין. "גונבים להם את העסקים, שורפים בתי כנסת, כולאים אותם כמו עבריינים."
אני מצטמררת.
"אל תפחדי, פולצ'ינו." היא לוגמת ומשהקת. "עכשיו כשהם לוקחים את יהודי רומא וטורינו את צריכה להתנחם בכך שהיינו חכמות ובחרנו לגור בכפר קטן עם שכנים טובים. אף אחד לא יגיע לחפש אותנו כאן."
אני מהנהנת ומוצאת היגיון בדברי ההרגעה שלה.
"אבל אל תשכחי שהם בכל זאת נוצרים." היא זוקפת אצבע באיום. "הם זוממים להטביל אותך. בגלל זה פאדרה טומאסו כל כך נחמד אלייך."
אני נושפת חרש ולא מעיזה לומר מילה. בכל פעם שסבתא שותה היא מדמיינת שהשכנים שלנו זוממים נגדנו. ניסיתי לטעון לזכותם אך גיליתי שזה מאבק חסר סיכוי.
"נונה, אולי נדבר באנגלית?" אני מנסה לאתר שביב של צלילות בעיניה.
"אנגלית?" היא לועגת, "הפולצ'ינו שלי לא צריכה לדבר אנגלית. זאת שפה מטופשת. את איטלקייה ואת תדברי איטלקית." אני לא מספיקה להתנצל על ההצעה והיא ממשיכה, "הכומר האידיוטה הזה חושב שהוא חכם. מביא לכם לכפר מורה לאנגלית כדי שתסתקרנו לגבי החיים שמחכים לכם מחוץ לכפר הזה." פניה מתעוותות. "אין כלום בחוץ. רק מלחמות ארורות."
אימא מסתובבת ומוחאת כף. ענני הקמח מתפזרים במטבח והיא מצחקקת. "כל המלחמות הן תוצאה של מאבקי אגו של גברים טיפשים. אני אוסרת עליכן לדבר על מלחמות במטבח שלי. במטבח הזה מדברים רק על אהבה."
"ומה את יודעת על אהבה?" סבתא נובחת עליה וגומעת את היין בלגימה ארוכה. "אישה טיפשה שלא מכבדת אפילו את עצמה."
"מאמא, את לא מתכוונת לזה." אימא ממשיכה לחייך אך עיניה מתקדרות. "אני אוהבת אותך ורוצה לפנק אותך באוכל שאת כל כך אוהבת."
"אוהבת..." סבתא יורקת את המילה בלעג. "את בושה וחרפה." סבתא משהקת ועיניה מתקדרות.
אני נסוגה לאחור על קצות האצבעות וחוזרת לחדר הקטן שלי ושל אימא. אני לובשת את השמלה החומה ומברישה את שערי. המחשבה על כך שאבלה את הבוקר הזה עם אימא וסבתא לא קוסמת לי. אני מתעטפת במעיל הצמר ופוסעת חרש אל היציאה.
טיפות הגשם הולמות בראשי ואני רצה על השביל הבוצי. כל התריסים בשורת הבתים הקטנים מוגפים. בתי האבן הצנועים שמפוזרים בתחומי הכפר יוצרים מעין מבוך קסום ורק מי שגר כאן יודע לנווט בו. מסביב לכל בית יש גינת ירק מטופחת ומגודרת. הכול שקט היום, אין קולות שיחה או צלילי מוזיקה והילדים לא מקפצים בתוך השלוליות. שרידים של קישוטי חג המולד עדיין מעטרים את הבתים. סרטים, נרות ופסלונים ואפילו שאריות של אריזות מתנה.
בהסתעפות השבילים אני מבחינה בפרנצ'סקה. היא עומדת בחצר ותולה בגדים על החבל. מרצ'לו, בנה הקטן, מציץ עליה מפתח הבית.
"צ'או, ולנטינה." היא מנופפת אליי לשלום. היא תמירה ודקיקה. שערה השחור קלוע בצמה ועטוף במטפחת ועיניה הטובות תמיד מחייכות.
"את צריכה עזרה?" אני נכנסת לגינה שלה. הגשם מרטיב אותה ואת הבגדים שהיא תולה.
"לא, לא." היא צוחקת ותולה זוג מכנסיים. "אלו גשמי ברכה."
אני תופסת מחסה מתחת לסככה וצובטת את לחיו של מרצ'לו.
"הגשם חוסך לי עבודה ושוטף את הסבון מהבגדים," היא מסבירה. "מים טהורים שנשלחים אלינו מהאל הטוב." היא תולה חולצה ומהדקת אותה באטבים אל החבל. "אלסנדרו יושב במטבח ולומד תורה, את רוצה להצטרף אליו?"
אני נושכת שפה ומנסה לחשוב על תירוץ שיאפשר לי לחמוק. אני אוהבת את אלסנדרו אך גיליתי שהסבלנות נוטשת אותו כשאני לא מתאפקת ושואלת שאלות רבות מדי.
"אממ... קבעתי עם אנג'ליקה." אני מטה את ראשי בהתנצלות.
פרנצ'סקה מזדקפת ומצמצמת את עיניה בחשדנות. "את לא מתכוונת להקשיב שוב לדרשה של פאדרה טומאסו, נכון?"
"מה פתאום," אני משיבה מהר מדי.
"אנחנו אוהבים ומעריכים את האב טומאסו, אך אל לנו לשכוח שאנחנו יהודים," היא אומרת בקשיחות. "יהודים לא מקשיבים לדרשות של כמרים."
"קבעתי עם אנג'ליקה." אני מתכופפת ונושקת לראשו של מרצ'לו. "אני לא רוצה שהיא תחכה לי." אני חוצה את הגינה ומתרחקת בריצה.
אני עוקפת את הכיכר המיותמת והחנויות הנטושות. בימי שמש הכיכר מרוצפת האבן היא ליבו השוקק של הכפר. הילדים מתרוצצים בה, נשים וגברים מתקבצים ומשוחחים, והכומר משקיף על כולם בגאווה מפתח הכנסייה. כעת המאפייה סגורה וגם המעדנייה. אופניו של דון קרלו שעונים על הקיר של צריף הדואר וקול שירת המקהלה בוקע מהמבנה הצנוע. אני מטפסת במדרגות הספורות לכנסייה ומצמידה את אוזני אל הדלת.
הזמרה פוסקת וקולו החזק של האב טומאסו נשמע מתוך האולם. אני מתיישבת על ברכיי ומאזינה בדממה.
"הדרשה שלי היום אינה דרשה של אור, היא דרשה של חושך." קולו נשמע כאוב. "ההשלכות הקשות של המלחמה המיותרת הזאת לא פסחו עלינו."
הקהל משיב במלמולי הסכמה.
"דון דייגו ודון אלפרדו כבר לא יחזרו אלינו."
אני שומעת התייפחות ומנגבת דמעה מעיני.
"וכולנו צריכים להתגייס כדי לסייע לסיניורה לאורה. הבן האמיץ שלה איבד את רגלו ולא מסק את הזיתים השנה."
הקהל משיב בקריאות אישור.
"המדינה היפה שלנו שסועה, מפוצלת ומדממת."
דממה משתררת באולם.
"האמריקאים והבריטים שחררו את סיציליה במבצע האסקי ומוסוליני הודח." הכומר משתתק לרגע. "התפללתי שהדבר יוביל לקץ המלחמה, אך טעיתי. הגרמנים הברברים פתחו במבצע לכיבוש צפון איטליה, מוסוליני חזר, וכעת הם נוגסים בכל חלקה טובה."
קריאות מחאה נשמעות מעבר לדלת.
"ממשלת הבובות של דוצ'ה מוסוליני היא בדיחה." קולו של הכומר הופך ללחישה ארסית. "שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים יטביע בנו אות קלון לנצח."
קריאות המחאה מתחזקות ואני נרעדת. דברי כפירה כאלו לעולם לא יישמעו מחוץ לדלתות הכנסייה. ואומנם לא זכינו לביקור של כוחות המיליציה הפשיסטית, אך הדיווחים על האימה שהם מטילים ברחובות הערים הגדולות הגיעו גם לכאן.
"אבל זאת לא הצרה היחידה שלנו." ההכרזה של הכומר גורמת לקהל להשתתק. "ידיעות על רדיפה של מגזר מסוים של איטלקים מדירות שינה מעיניי."
ברור לי על מה הוא עומד לדבר.
"אני אוחז בידי את הצו שפרסם שר הפנים שלנו, גואידו בופאריני גואידי, בחודש שעבר, ובו הוא מכריז כי כל יהודי תושב איטליה חייב להישלח למחנה ריכוז מיוחד. נוסף על כך, הרכוש שלו יוחרם לטובת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית."
"פאדרה טומאסו," מרסלה קוראת מהקהל, "אנחנו נוצרים אדוקים אשר פוקדים את הכנסייה מדי יום ראשון. כיצד הצו הזה משפיע עלינו?"
"הביטי סביבך, סיניורה מרסלה." קולו מקשיח. "האם כל תושבי הכפר פקדו את הכנסייה היום?"
רחשים ותזוזות נשמעים מבפנים.
"גם אנחנו בכפר הקטן שלנו התברכנו בכמה מבני ישראל." נימת קולו של הכומר מתרככת. "נשות משפחת אלאטיני היקרות וכמובן משפחתו של דון אלסנדרו."
"אבל הם איטלקים!" צועקת אנג'ליקה, חברתי הטובה. "הם איטלקים בדיוק כמונו. למה שמישהו יחשוב שהם צריכים לעזוב את הכפר?"
"אנג'ליקה, את נערה טובה וחכמה," הכומר מחמיא לה, "ואת צודקת. הם איטלקים בדיוק כמוני וכמוך וכמו כל מי שיושב כאן. זאת הסיבה שאני קורע את הצו הזה."
רחשי בהלה נשמעים מהאולם.
"בכפר שלנו כולנו משפחה אחת גדולה," הכומר אומר בגאווה. "אנחנו עוזרים זה לזה, מחזקים זה את זה ותומכים זה בזה. אף אחד לא יכול לחבל בקשר המיוחד שיש בינינו."
"סי, סי," עונים הקולות במקהלה.
"יהודי רומא, פירנצה וטורינו נחטפים מבתיהם ונשלחים למחנות שבויים בשליטת הגרמנים. זה רק עניין של זמן עד שיגיעו לחפש את השכנים שלנו." הכומר נאנח. "אנחנו לא נקבל את החוטפים בזרועות פתוחות."
צמרמורת מרעידה את גופי.
"אני לא מבינה!" אנג'ליקה מזדעקת. "למה שיכלאו יהודים במחנות שבויים? הגרמנים אמורים לשבות אמריקאים או בריטים. הם נלחמים בהם, לא היהודים."
"איך אתה מצפה שנילחם בהם?" קולה של מרסלה נשמע מבועת. "יש להם טנקים ורובים, ולנו יש רק זיתים."
"זה לא הדבר היחיד שיש לנו." אני לא רואה את החיוך של הכומר אך שומעת אותו בקולו. "יש לנו לב רחב ותחושת אחריות הדדית. לא נתרום להם מידע על אודות השכנים היהודים שלנו גם אם יצמידו לנו אקדח לרקה." התיאור שלו מזעזע ומנחם אותי באותה הנשימה.
הוא שותק במשך כמה רגעים ואני משערת שהוא מניף את ספר התפילה, "יוחנן י"ג, בליל מעצרו אמר ישוע אדוננו לתלמידיו, מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נֹתֵן לָכֶם אֲשֶׁר תְּאֵהֲבוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶתְכֶם כֵּן גַּם־אַתֶּם אִישׁ אֶת־אָחִיו תֶּאֱהָבוּן. בָּזֹאת יֵדְעוּ כֻלָם כִּי תַלְמִידִים אַתֶּם לִי תִּשְׁכֹּן אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם."
"אמן," עונים כולם במקהלה.
"אל תפחדו," נימת קולו מתרככת. "אני בטוח שגם לגרמנים יש קוד של כבוד. הם לא יפגעו בנו כשהם יראו שאנחנו לא חמושים, והם לבטח לא יפגעו בנשים ובילדים חסרי ישע."
דממה משתררת באולם ואני משערת שהוא פתח שוב את ספר התפילה.
"הדרשה שלי הייתה כאובה וחשוכה, אך האור תמיד ממתין מבעד לפינה ולכן אסיים בדבריו של יוחנן בהתגלות, וְהוּא יִמְחֶה כָּל דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם, וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה עוֹד; גַּם אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיוּ עוֹד. הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ חָלְפוּ."
"אמן," התשובה בוקעת גם מגרוני.
על פי הרעש העולה מן האולם הדרשה הסתיימה. אני ממהרת לנתר על רגליי ולרוץ לכיוון האסם. סבתא תפסה אותי בעבר מאזינה לדרשה של האב טומאסו. זו הייתה הפעם היחידה שהחגורה שלה הצליפה בישבני. אך זה היה לפני שנים רבות, כשרגעי הצלילות שלה לא היו נדירים.
אני נכנסת לאסם, מתיישבת על התבן וממתינה.
כעבור דקות אחדות אני שומעת את צחוקה של אנג'ליקה ואת קול הבריטון של אלפונסו. הוא פוסע לצידה ושר לה סרנדה בזיופים שממש פוצעים את אוזניי.
"ולנטינה, שמעת את הדרשה?" אנג'ליקה שואלת ודוחפת את אלפונסו הצידה. היא לובשת את השמלה הסגולה שלה ומעליה מעיל רחב. שערה אסוף בצמה הדוקה ושפתון ורוד משוח על שפתיה. היא נראית חגיגית כפי שהיא נראית בכל יום ראשון, וכך גם אלפונסו הלבוש בז'קט גדול למידותיו.
"שמעתי." אני מעווה את פניי. "אני לא חושבת שהאב טומאסו היה צריך להפחיד אתכם. איטליה כל כך גדולה והכפר שלנו קטנטן. מה הסיכוי שמישהו יגיע לכאן כדי לחפש כמה יהודים. הם בטח מתרכזים בערים הגדולות."
"את צודקת." היא מניפה את ידה בביטול ונוחתת על התבן לידי. "שמעתי שבערים הגדולות ממש מרגישים מחסור במזון ובכוח עבודה. הנאצים מטילים אימה ברחובות, ובכלל האווירה הכללית מדכאת. כאילו המדינה כבר לא שייכת לאיטלקים."
"העירוניים היו צריכים לעבור לכפרים." אלפונסו מצקצק בלשונו. "כאן אנחנו דואגים לייצור המזון שלנו והגרמנים המסריחים לא מסתובבים לנו בין הרגליים."
"אתה לא יכול לומר שלא מרגישים פה את המלחמה," אני רוטנת. "הגברים התגייסו, ואנחנו עובדים קשה יותר. המסיק אף פעם לא נמשך זמן רב כל כך, ובשנים קודמות לא התקשינו למצוא קונים לשמן הזית שלנו."
"שמן זה מצרך חיוני," אלפונסו אומר בגאווה. "סטפאנו סיפר לי שאפילו הגרמנים רכשו מאיתנו כמה פחים."
"הם לא רכשו," אנג'ליקה מתקנת אותו, "הם החרימו. רק במזל הם לא גזלו מאיתנו את כל מה שיש לנו, ולא רק שמן אלא גם יין." היא מושכת את צמתה אל כתפה ומלטפת אותה. "דון קרלו סיפר לפאדרה טומאסו שהנאצים החרימו עשרות חביות ברולו וברברסקו מהכפרים הסמוכים."
"למה שהם יחרימו יין?" אלפונסו זועף. "יין זה לא מצרך חיוני. הוא מצרך חיוני רק עבור דונה סופיה."
"אלפונסו!" אנג'ליקה נוזפת בו.
"סקוזה, זאת הייתה בדיחה מטופשת," הוא מתנצל בפניי.
"אנחנו מרגישים את המלחמה," אני מתעקשת. "פאדרה טומאסו לא מרשה לנו להתלוות אל סטפאנו בשווקים."
"אבל לא הרגשנו רעב." אנג'ליקה טופחת על בטנה ומצחקקת. "ואם דון דייגו ודון אלפרדו לא היו נהרגים במלחמה אולי בכלל לא הייתי יודעת שהיא מתרחשת."
אלפונסו מתיישב לידה ומדגדג אותה. "אם תסתכלי על הרגל הקטועה של לואיג'י זה יזכיר לך את המלחמה."
"אל תהיה אידיוטה." היא צוחקת ומתפתלת בניסיון להצטלב. "הם התנדבו, אף אחד לא בא לקחת אותם מכאן." היא מלכסנת אליי מבט ונאנחת. "אני לא מבינה מה הם רוצים מהיהודים, ולמה שהם יחפשו את היהודים שלנו."
"את אידיוטית," הוא משיב בנימת עלבון מזויפת. "מה יש לגרמנים לעשות עם ולנטינה? הדבר היחיד שהיא טובה בו הוא לספר סיפורים מפחידים."
"אני לא מספרת סיפורים." אני חובטת בזרועו. "מאז שחגגתי במאי את יום הולדתי השבעה־עשר החלטתי להתחיל להתנהג כמו אישה בוגרת."
"בוגרת?" הוא צוחק. "את כבר זקנה ממש." הוא מניח את זרועו סביב כתפיה של אנג'ליקה ומצמיד אותה אליו. "את צריכה למצוא לעצמך בעל ולעזוב את שתי המשוגעות שלך."
"אלפונסו!" אנג'ליקה נוזפת בו בצעקה.
"נונה ומאמא לא משוגעות," אני מסננת מבעד לשיניים חשוקות. "הן שונות ומיוחדות."
"סקוזה. שוב אמרתי משהו מרושע." הוא מעניק לי מבט מתנצל. "לא התכוונתי להעליב. את יודעת שאת כמו אחות בשבילי."
"אני יודעת." הכעס מתנדף באותה המהירות שבה ניצת. "ואני גם יודעת שאני לא יכולה לעזוב אותן. הן זקוקות לי. הן לא יסתדרו בלעדיי."
"אבל..." אלפונסו מציץ אל אנג'ליקה בחשש, "אבל את יודעת שאין כאן שום בחור שיעז לחזר אחרייך. מאז שנונה שלך איימה לשרוף את לורנצו, אף אחד מהחברים שלנו לא מעז אפילו לפזול לכיוונך."
"זה בגלל שאני יהודייה ואתם לא," אני מסבירה. "היא תשמח אם יחזר אחריי בחור יהודי כמוני."
"יש כאן רק שני יהודים זכרים." אנג'ליקה נאנחת. "דון אלסנדרו שכבר נשוי לפרנצ'סקה והבן שלהם מרצ'לו."
"מרצ'לו בן שש." אלפונסו פולט נחירת צחוק. "אולי סבתא שלך מצפה שתחכי לו עשר שנים."
"אולי... ואולי אני בכלל לא זקוקה לגבר." אני ממוללת קש בין אצבעותיי. "אני עובדת ומתפרנסת במסיק הזיתים, אימא מבשלת לי ומלמדת אותי לצוד וסבתא מעשירה לי את הידע." אני נעמדת ומניחה את כפות ידיי על מותניי. "יש לי חברים טובים ואני מאושרת. למה שארצה גבר שידרוש ממני את תשומת הלב שאני שומרת לאימא וסבתא?" אני לא ממתינה שהם יענו לי וזוקרת סנטר. "אני אישה עצמאית וחופשייה. אני לא צריכה גבר שיעקוב אחריי כמו כלבלב מיוחם. אימא אומרת שאנחנו לא זקוקות לגבר כדי לחוש ביטחון. יש לנו זו את זו ואת סבתא!"
אלפונסו מתחמק ממבטי ואנג'ליקה נושכת שפה. אני יודעת מה הם חושבים על אימא. אני יודעת מה כולם בכפר חושבים עליה. אבל הם טועים. אימא לא זקוקה לגברים האלה שהיא מארחת. היא עושה זאת כי היא חולה.
"אני חושב שאם הנאצים יגיעו לכאן את פשוט צריכה לשקר ולומר שאת לא יהודייה." אלפונסו מהנהן לעצמו כאילו הגה תוכנית מבריקה. "שום דבר לא יסגיר אותך. את לא עוטה מטפחת ראש כמו פרנצ'סקה ואף פעם לא שמעתי אותך מתפללת." הוא מגרד את סנטרו. "את יכולה להגיד שאת נוצרייה. גם ככה את יהודייה מזויפת."
"תסתום!" אני סוטרת לראשו. "אין דבר כזה יהודייה מזויפת. סבתא אומרת שלהיות יהודי זאת לא בחירה. זה פשוט מי שאנחנו."
"אידיוטה." גם אנג'ליקה חובטת בו.
"אם היו צדים את הנוצרים הייתי מתחפש ליהודי," הוא מתרעם. "פאדרה טומאסו תמיד אומר שהחיים הם ערך עליון."
"אצלנו קוראים לזה פיקוח נפש," אני מספרת. "סבתא אמרה לי. אבל החיים שלנו לא בסכנה. בכל מלחמה יש שבויים. לא הורגים אותם, רק כולאים אותם. נכון?" אני מסתובבת אל אנג'ליקה ומחפשת אצלה את התשובה.
"אני לא יודעת." היא מושכת בכתפיה. "ונמאס לי לדבר על המלחמה." היא נעמדת מולי ומטה את ראשה הצידה. חיוך שובב מקשט את פניה. "את חושבת שאימא שלך תכין את הקינוחים המיוחדים שלה לחתונה שלי?"
"החתונה שלנו." אלפונסו זורק עליה קש.
"סי, סי, החתונה שלנו." היא מגלגלת את עיניה.
"אני חושבת שהיא תשמח לכבד אותך בקינוחים שלה," אני משיבה בזהירות. אין לי מושג איזה מצב רוח יהיה לאימא ביום שישי.
"ואת חושבת שתכבדי אותנו בשירה שלך?" אנג'ליקה מקמטת את אפה בתחינה.
"אני?" סומק מציף את לחיי. "אני רק חיקוי עלוב של אימא. אני בטוחה שאם היא תרגיש טוב, היא תשיר עבורכם בשמחה."
"אף אחד בעולם לא שר כמוך." אלפונסו מחייך. "אם היית גרה ברומא כבר היו חוטפים אותך להופיע בכל המועדונים היוקרתיים שם. אפילו היו משמיעים אותך ברדיו."
"נחמד מצידכם לומר את זה, אבל הכבוד הזה שמור לאימא." אני ניגשת אל היציאה מהאסם ומציצה החוצה. "הגשם פסק. אולי אימא תסכים שנצא היום לצוד." אני מפריחה להם נשיקה באוויר ועוזבת.
אני רצה בשבילים הבוציים שהתמלאו בסימני חיים. קולות מוזיקה נשמעים ממקלטי הרדיו ומהגרמופונים, הילדים מקפצים בשלוליות והאימהות שלהם צועקות ומאיימות, ומעל הכול מרחפים ריחות הבישולים וממלאים את האוויר בניחוחות קסומים.
"צ'או, ולנטינה." פרלה, אימא של אנג'ליקה, מנופפת אליי וקוטפת עגבניות מהגינה שלה.
"צריכה עזרה?" אני נעצרת.
"רק אם מתחשק לך לסטור לילדים שלי." היא מצחקקת. "הם מלכלכים לי את כל הבית בבוץ."
אני מתקרבת אל הבנים שלה ומזייפת הבעה כעוסה. הם צווחים וצוחקים ובורחים אל שלולית אחרת.
"אולי תצטרפי אלינו לארוחת צהריים?" פרלה שואלת ומלכסנת מבט לכיוון השביל אל הבית שלי. "את יודעת שהבית שלנו הוא גם הבית שלך."
"גראציה, פרלה," אני מודה לה בחיוך נבוך. היא תמיד דואגת לי כמו אם שנייה. "אני חושבת שעדיף שאחזור, אולי... אולי אימא מחכה לי."
פרלה נאנחת. "ההזמנה שלי תמיד תקפה. אז... אז אם אימא שלך מתמודדת עם המחלה את יכולה לחזור לכאן."
"גראציה," אני מודה לה שוב וחוזרת לרוץ על השביל. חולפת על פני חלונות שמהם מציצים וילונות צהובים, כתומים וירוקים. צבעים של חיים תוססים ואופטימיים.
אני מברכת לשלום את כל מי שנקרה בדרכי וזוכה לברכות עליזות. אני אוהבת את השכנים שלי ויודעת בוודאות שהם חשים כך כלפיי. איני מסוגלת לדמיין מקום אחר בעולם שארצה לגור בו.
אני מאיטה בשביל שמוביל אל הבית שלי. המתח מתגבש בבטני ואני נושאת בליבי תפילה שאימא לא נכנעה למחלה ושסבתא לא מציקה לה. לפעמים נדמה לי שכל הבתים בכפר מוארים ושמחים ורק הבית שלי אפל ועגמומי.
חיוך זהיר נמתח על פניי כשאני רואה שסבתא יושבת על הכורסה מתחת לגגון המרפסת. היא שותה יין ישירות מהבקבוק ומנדנדת את רגליה. שערה הלבן אסוף בפקעת מרושלת על עורפה ופניה המקומטות נראות חינניות כל כך.
"פולצ'ינו, איפה את מסתובבת?" היא לוגמת מהיין ומביטה בי בחשדנות.
"נונה, את חייבת להפסיק לקרוא לי אפרוח. אני כבר לא ילדה קטנה." אני מטפסת במדרגות ומלטפת את ראשה.
"את תמיד תהיי הפולצ'ינו שלי." היא לוגמת לגימה ארוכה יותר. "תגידי לי שלא התקרבת לכנסייה."
"מה פתאום," אני משקרת בלי להניד עפעף. "הייתי באסם."
"בירכת את ברכת ההודיה שלך הבוקר?" היא שואלת את אותה השאלה ששאלה אותי לפני שעה קלה.
"סי, נונה."
"ונטלת ידיים?" היא משהקת.
"סי, נונה."
"וצחצחת שיניים? כי החיוך שלך הוא..."
"הדבר הראשון שאנשים רואים כשהם מביטים בי," אני משלימה אותה ונושקת לראשה.
"כל הדיבורים האלה על הנאצים והיהודים לא צריכים להפחיד אותך." היא מקשיחה את קולה ונראית צלולה לרגע. "בכל פעם קם רשע אחר שמנסה לגרום לנו להמיר את דתנו. אנחנו יהודיות. זאת לא בחירה. זה מה שאנחנו."
"אני יודעת, סבתא." אני מנסה להציץ לתוך הבית אך הווילונות מוגפים. "אנחנו יהודיות." אני ממלמלת בהיסח הדעת כשאני שומעת את צעדיה של אימא. כף ידי נמשכת ואני מרכינה את ראשי, סבתא נועצת בי מבט קשה.
"פולצ'ינו, לא משנה מה יקרה, אל תשכחי את זה. אנחנו יהודיות, זאת לא בחירה. זה מי שאנחנו."
שיהוק נמלט מגרונה והיא שומטת את כף ידי ולוגמת מהיין.
הדלת נפתחת ואימא יוצאת בבגדי הציד שלה.
"חיכיתי לך. אלא אם עשית כבר תוכניות עם החברים שלך ואלך לצוד לבדי."
החיוך כמעט פוצע את שפתיי. אימא מרגישה טוב ואין שום כוח בעולם שימנע ממני לבלות את הזמן הזה בחברתה.
"תיטלי ידיים!" סבתא יורה את הפקודה הקבועה.
אני רצה אל תוך הבית ומחליפה בגדים. העובדה שאימא לא נכנעה למחלה גורמת לליבי להלום בחזי. זה יום טוב. יום מאושר.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
