הציפורים לא עוצרות בסרייבו

 הלמות האגרופים על דלת הקוקפיט, צעקות הנוסעים וזווית המטוס שלחו אותות של אבדון. המחשבה הראשונה שעלתה במוחו של איש המוסד בדימוס משה גולן הייתה מוזרה:

האם זה עונשי על הנקמה?

הוא האמין שלא. הנקמה לא נוגעת לאנשים שסביבו, ואולי הצדק כן.

המטוס נטה עוד ואז החל צולל מטה במהירות. הידיעה הברורה על המוות

הקרב עושה לאדם דברים מוזרים. בהרבה מקרים סיפרו ניצולים כי בשניות

האחרונות המעטות חלפו על פניהם חיים שלמים, הביוגרפיה השלמה שלהם.

משה גולן, שישב במחלקה הראשונה, החל לצפות במוחו בחייו החולפים ביעף.

את הספר הראשון שכתבתי, כיוון שגוי, סיימתי בסיפור "האי הנעלם". דמותו של "השועל השקט" שיצרתי בסיפור הטרידה את מנוחתי, וכדי לרצות את רוחי החלטתי לכתוב סיפור המשך.

מילה רדפה מילה ורעיון רדף רעיון, מסיפור ההמשך התפתחו שלושה סיפורים המשתלבים זה בזה ונוצר ספר שלם.

אף שהדמויות והאירועים דמיוניים השתדלתי לדייק בפרטים גיאוגרפיים ודמוגרפיים ולשזור את הסיור בנקודות זמן ומקום אמיתיות בהיסטוריה האנושית.

ד"ר עפר נוסבאום, יליד ירושלים, סיים את לימודיו לדוקטורט בביוכימיה במכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית. בעל, אב, סב. כיום עומד בראש חברה ביוטכנולוגיות, מתנדב במתנ"א, משחק ברידג' וכותב להנאתו.

1פטרה

עמוס ניר ירד מהמטוס בשדה התעופה של אילת ועלה על מונית לגבול הירדני. הוא הציג דרכון של אזרח מלטה על שם עבאס נור, חצה את הגבול ועלה על מונית לפטרה. הוא הגיע בשעת הצוהריים, אכל בלובי של אחד המלונות הקרובים לכניסה לפארק, ועשה דרכו אל תוך האתר. הוא טייל באתר כמו כל תייר, מתעניין, שואל וקורא חוברת הסברים בערבית, אבל השתדל להתרחק מבית הקפה. בשעה חמש אחר הצוהריים הגיעה השיחה המיוחלת אל הטלפון שלו שהכיל סים מקומי והיה הקשר שלו למשרד דרך היחידה במלטה. אפשר להתחיל.

האתר כבר היה לקראת סגירה ובית הקפה היה ריק. עמוס התקרב למקום והבחין בג'וזף א־זין, המכונה דילן, יושב עם אדם מבוגר ליד אחד השולחנות הנמוכים, והם שקועים בשיחה.

הוא הסתיר את פניו במצחיית הכובע שחבש והתקרב אליהם. ברגע אחד הניח על השולחן שלושה גיליונות נייר, הרים את ראשו ואמר בערבית, "אהלן דילן, או ליתר דיוק – ג'וזף. אני חושב שאתה מחפש את זה."

ג'וזף התרומם תוך שהוא מביט חליפות בעמוס ובשולחן, וכהרף עין מצא את עצמו עמוס מצידו הפחות־נעים של אקדח שלוף.

הוא המשיך בשלווה מעושה. "שמי עמוס ואני מהמוסד. המקור של התמונות האלה ואחרות נמסר הבוקר לראש המודיעין הירדני על ידי ראש המוסד. תתקשר למי שצריך ותוודא. ובבקשה, כוון את הדבר הזה הצידה ממני בינתיים."

האקדח לא זז, אך הירדני הוציא את הטלפון שלו והקיש. מהצד השני ענה לו קול שתיאר את מצבו הנוכחי ופקד עליו להירגע ובעיקר להקשיב לעמוס. עוד כמה שניות של היסוס והאקדח הוחזר לנרתיק. ג'וזף התיישב.

"אמרו לי להקשיב לך," פנה לעמוס. "אז שב ותתחיל לדבר."

עמוס התיישב. אביו של ג'וזף הביט בשניים וסיכם שנראה לו שהם זקוקים לקפה. הוא קם ועזב את השולחן.

"במטוס שהתרסק באלפים האוסטריים היה סוכן מוסד שחזר ממשימה," אמר עמוס באנגלית. "הוא היה המנטור שלי, כמו שאמיר אל־ראשיד היה המנטור שלך. שניהם היו מעבר לגיל פרישה. אם נדבר בלשון המעטה, המטוס לא התרסק סתם בתאונה. טייס המשנה גם לא ניסה לרסק אותו. עד כמה שזה יישמע לך מוזר, נראה שהוא ניסה להנחית את המטוס במנחת דמיוני בתוך ההר."

"אני מכיר בית חולים פסיכיאטרי טוב ברבת עמון," אמר ג'וזף, "אבל בוא תמשיך לדבר עד שהאמבולנס יגיע."

ועמוס המשיך. "הסוכן שלנו הבחין בנצנץ אדום בצלע הצוק והספיק להעביר לנו את המסר. אני מצאתי את הנצנץ הזה ופנל סולרי קטן שהיה מחובר אליו במקום ההתרסקות. הנתון הזה לא נמסר לאיש מלבד לירדנים. הקופסה השחורה של נתוני הטיסה הראתה שהמטוס אכן האט והתיישר לפני הצוק, וידית הורדת הגלגלים נמשכה עם הפגיעה בצוק."

ג'וזף נראה המום.

עמוס המשיך לפי התדריך שקיבל. "האיש שלנו שינה את מסלול הטיסה שלו באותו בוקר. הוא היה פנוי, והמשרד שלח אותו לפרנקפורט, וזה שולל אותו כמטרה שבעטיה הופל המטוס, משום שאין די זמן בין השינוי שלו להטמנת הנצנץ בהרים. נשארנו עם האיש שלכם שנספה בהתרסקות ועם הרצון שלנו לנקום במי שפגע באיש שלנו ובשאר הנוסעים."

"אמיר אל־ראשיד היה אמור לטוס מכלכותה לאיסטנבול ומשם לרבת עמון," אמר ג'וזף אחרי שתיקה ארוכה. "הוא זיהה מישהו על הטיסה לאיסטנבול, דיווח למשרד והחליף את הטיסה לסרייבו ומשם לפרנקפורט. קשה להניח שזה קרה בגללו, מאותן סיבות."

הקפה הגיע, מלווה בכוסות מים קרים וצלחת עם ארבע חתיכות בקלאווה. הם שתו ואכלו מהמתוק והעריכו את המצב.

"מה עושה ראש המוסד בירדן?" שאל ג'וזף.

"הוא מסר את התיק של אמיר אל־ראשיד, עם המסמכים, לראש המודיעין שלכם. אני חושב שהוא הוסיף עוד כמה השלמות מנתונים שיש לנו," השיב עמוס, מוחה במפית נייר את אצבעותיו הדביקות ממי סוכר. "הוא גם ישכנע אותו לתת לנו לעבוד ביחד ולתפוס את האשמים בהתרסקות."

"מי הסוכן שלכם שנהרג שם?" שאל ג'וזף.

"משה גולן," ענה עמוס, "יצא לגמלאות לפני עשר שנים, אבל לא ממש השלים עם זה."

"גם אמיר אל־ראשיד לא השלים עם הגמלאות," אמר ג'וזף. "מעניין מה אנחנו נעשה כשנהיה בגילם."

"יש עוד זמן לדאגות האלה," אמר עמוס. "בינתיים צריך נקודת התחלה. השאלה היא האם להתחיל בסרייבו או אצל טייס המשנה."

"במבט ראשון, נראה לי שבסרייבו," השיב ג'וזף, "אלא אם יש לך נתונים נוספים."

עמוס חשב לרגע. "יש לנו אנשים בסרייבו שבודקים מתחת לאדמה. אצל הטייס, יש לנו נתון שאין לרשויות. זה יכול לתת לנו מבט שונה עליו ועל התנהגותו. אולי כדאי להתחיל שם."

הערב ירד. כרכרה מקומית מוצלת, רתומה לסוס לבן, התקרבה אל בית הקפה ונעצרה. עמוס ראה שהעגלון חמוש, וכלל לא מנסה להסתיר את זה. אדם לבוש בגלבייה ובכפייה לראשו ירד מהכרכרה ופנה אל השניים בערבית.

"בואו, מחכים לכם ברבת עמון."

ג'וזף קם ולחץ את ידו של האיש. "תכיר את ג'יבריל ארמלי," הוא פנה אל עמוס. "אם אנחנו צריכים לעבוד ביחד, זה יהיה דרכו."

אחרי כארבע שעות וחצי היו השלושה במטה המודיעין הירדני ברבת עמון. דמותו של ארנון הביטה מהם ממסך התקשורת, והדיון החל.