איש משפחות

ההורים שמו לב שיואב נכנס הביתה נסער ורוצה לדבר.

אולי זה קשור למסיבת החתונה שבפתח הם חשבו, אולם לא זה מה שעמד על הפרק.

ויואב פותח את תיבת הפנדורה שלו. "לפני שעה קלה סיימתי שיחה עם פאול, שהודיע לי כי הוא ויוסי הם אחיי הביולוגיים. אני הילד המאומץ שלכם,

ולי לא סיפרתם דבר במשך השנים!” הוא צועק.

"ומה פתאום אתם מספרים לאנשים זרים על הרטבות במיטה?

על טיפול פסיכולוג, בילדות, עד כדי כך שמסרתם להם את שם המטפל ואת כתובתו?

הנה," והוא מפנה לאבא שמואל את “האקדח המעשן”. “זו החתימה שלך על קבלת הכסף והאישור מן הבנק, אתם מכרתם אותי! וכל השנים הסתרתם את הדבר," הוא אומר בחצי זעקה.

זה כנראה הגדיש את הסאה, כי אז פורצת חדווה בצעקה נוראה...  ובעקבותיה סערה שהרעידה את כל קירות הבית.

יואב סנטו הוא סוציולוג (בגמלאות), שחקר אוכלוסיות מוחלשות בארצות הברית ובישראל. פרסם שלושה ספרי פתגמים.

בשנים האחרונות ניהל סלון ספרות לכותבי שירה ופרוזה. בסלון פגש את מיקי מילר, והם שיתפו פעולה בכתיבת סיפור חייו של שמואל סנטו, אביו של יואב.

לאחרונה, יואב מנהל קבוצת רוכבי אופני שטח בשם BIKE DATE שנועדה לסייע לרוכבים במציאת זוגיות.

מיקי מילר (בגמלאות) כתב ספרי שירה ופרוזה והוא פעיל בחוגים ספרותיים שונים העוסקים, בין היתר, בביקורת שירה וספרות. למיקי מילר עבר עשיר בהוראת ספרות לתלמידים בבתי ספר תיכונים.

זהו ספרו השני שבו הוא משתף פעולה עם יואב סנטו.

פתיח

יואב לא נולד מן הים, אף שדימה את הולדתו על סיפונה של אונייה כשמי מלח ניתזים מן הגלים, והקצף רוחש ולוטף את אימא חדווה ואותו. “לא, ילד”, אומרת לו חדווה, “לא נולדת באונייה. לא מן הגלים עלית. אני נשאתי אותך ברחבי הארץ והנקתי אותך משפע החלב שלי ונתתי לך חיים”. היו אלה המילים שלה באמת? אולי.

שנים רבות לאחר שנפרד מן ההרפתקה הימית של נעוריו שב אליו התעתוע של ימי הבראשית ולא מרפה, אף שהאמת אינה נסתרת עוד. שנים רבות מביטים אליו הוריו כיודעי סוד. הוא הבכור במשפחה, ומשום כך מקפידים עימו יותר. “שמור על אחותך כשאתם יוצאים לשחק. שים לב שיוני, אחיך הצעיר, לא ילך לאיבוד כשהוא נשרך אחריכם”, הם מתריעים. אחיו והוא מבלים הרבה מחוץ לדירת החדר הצפופה בערמות החול, וכשהם שבים הביתה, נדמה לו שרק איתו, שחור השיער, באים חשבון אם הלך דבר מה לאיבוד או אם חזר קרוע מכנסיים. עם שני הג’ינג’ים, אחיו הקטנים, לא מקפידים. ואולי רק דימה את הדבר? הרי אינו זוכר שום תקלה שפסחה עליו ופגעה באחיו. בפועל היו הקטנים שבים הביתה תמיד ללא שריטה ובבגד שלא דבק בו רבב. אז מהו המבט הזה שנועצת בו חדווה כל אימת שהם שבים לביתם, מביטה בו ולא בהם. מה, אימא? הוא שואל לפעמים, והיא רק מסירה את המבט וממשיכה בעבודת הבית.

הוא צריך לספר עכשיו את סיפורו לא על מנת לזכור, הוא זוכר. גם לא על מנת לתת עדות ולדייק את מה שאירע, לא בזה העניין. הוא צריך להבין משהו מעבר לפרטים, מעבר למקרים שנגעו בו, לדברים ולאנשים שנקרו בדרכו, מעבר למעשים. לקראת קץ העשור השמיני בחייו הוא מבקש לספר, שהסיפור יקרום עור וגידים ומה שייברא בו יהיה סודן של המשפחות בחייו.

הוא חייב אוזן שומעת כדי שתוך כדי העדות שלו הדבר הזה שנחבא עד כה בצל, יואָר. הסוד הגדול בחייו נגלה לכאורה לפני יותר מחמישים וחמש שנה, אבל באיזה אופן גם החידה של ראשיתו וגם פתרונה הנפרש בכל ימי בגרותו, נושאים את סוד האיחוי של הקרעים בחייו?

אדם עובר משבר זהות במהלך השנים הראשונות של העשור השלישי. הוא נמלט מן הרעש, מן העומס הנפשי שקשרי משפחה מטילים עליו, לארץ רחוקה. שוקע שם בלימודים ובחיי משפחה משלו, וכאָב לשני ילדים קטנים הוא שוקל להפוך את ארץ המקלט למולדתו הראשונה, להרחיק את הרעש ולשקוע בשכחה מבורכת. ואז, מתפתה לשוב עם משפחתו הצעירה, משום שנקרא לייסד מפעל עבור הנידחים מבני עמו במולדתו. הוא כבר מצא את תכליתו, לבקש ארוכה לפצעי האחרים.

אולי בבלי דעת הכשיר עצמו כל חייו להפוך את הפצע האישי למקור ברכה. מצויד בידע רב, פרי לימוד וניסיון, ויותר מכך בכישרון לחבור אל אנשים, להיות איש רעים ושיח עם אלה שנותרו בשולי הדרך. הוא סולל שביל משלו בשדה הפרוץ, שמעטים דרכו בו. אבל מה שצלח כל כך בעולם החברתי שמחוץ לו, כָשל בבית. ה”רעש” של שתי המשפחות שלו, משיג אותו בבית שהקים עם אשת נעוריו, והפצע הזה לא נרפא לחלוטין גם לאחר פרידה. כך, בערוב ימיו, מפויס עם מה שכבר לא ניתן לתיקון, אבל מביס כבר את השדים שביעתו את חלומותיו – הוא נפנה לספר.