יציאה מהארון של גברים הומוסקסואלים

"היציאה מהארון", אותו רגע מכונן בחייו של כל להט"ב באשר הוא, הינו רגע יוצא דופן ומשמעותי, נבדל וייחודי מאין כמוהו, המהול כמעט תמיד - במידה כזו או אחרת - בפחד - לעתים מצמית, לעתים לכל הפחות סטואי: כמו מרחף באוויר מעצם קיומו - מן התגובה של מי שיוצאים מהארון בפניו (ובדרך כלל אלו הורים).

אותו הרגע מבשר הלכה למעשה על נקודת מפנה - של 180 מעלות - בחייו של אותו להט"ב.

מהיותו בתוך אותו ארון מיתולוגי, סימבולי - על כל מה שזה מכיל - הוא יוצא ממנו סוף סוף החוצה, אל האור. אם תרצו, מבחינות רבות הוא למעשה נולד מחדש, יוצא לחופשי מהכלא שבו הוא היה מצוי לפני נקודה מכרעת זו של חייו.

סוף סוף, ברגע יציאתו מהארון, הוא מתגלה אל העולם כפי שהוא באמת - אם תרצו, במערומיו - ללא כל הסתרות וללא כל שקרים, על כל פניו ועל כל תכונותיו, ובכלל זה, מיניותו, אשר היא חלק כל כך חשוב ומהותי מהווייתו, מאופן ביטוי קיומו בעולם.

*

מלבד אותו הפחד מן התגובה של מי שיוצאים מהארון בפניו, הרגע הזה מהול אף בתקווה לחופש ולשחרור אמיתיים ולהרגשת הקלה בלתי ניתנת לתיאור למי שלא חווה בעצמו, על בשרו, את היציאה מהארון הזו.

העמדה - הכוללת בתוכה מלבד אותו הפחד הכמו-קמאי מן התגובה לה, ובה בעת, דורשת אומץ בל-יתואר - גם אם זו נעשית בפני בן משפחה יחיד (אב או אם), שניים (הורים), או בני משפחה רבים (הורים, אחים ואחיות), והביטוי המילולי, הברור והנחרץ ביותר של היותו של אותו להט"ב כזה, הינה, כאמור, רגע מכונן ומפחיד, בעיקר היות וזהו רגע - אם תרצו, סיטואציה - שאין לדעת מה יקרה לאחריו. וזוהי נקודה אקוטית להבנת מקור הפחד של כל להט"ב ולהט"ב, יהא זה הומוסקסואל, תהא זו לסבית, יהא זה דו-מיני, תהא זו דו-מינית, יהא זה טרנסג'נדר, וכו', הנכרכת עם עצם ההחלטה אם לצאת מהארון אם לאו, ומול מי לעשות זאת לראשונה בחייו או בחייה.

במילים אחרות: התגובה לאותה "יציאה מהארון" של אותו להט"ב יכולה להיות מכילה, רגישה ומכבדת, אך באותה המידה, יכולה התגובה להיות קשה, לעתים קשה מאוד, ואף קטלנית (ובאומרי "קטלנית", אני מתכוון לכך שהיא יכולה להוביל במקרים מסוימים - אין ספק קיצוניים ביותר, כמובן - לאלימות מצד מי ש"נחשפים" בפניו, ולאחר מכן, אף להוביל לגירוש מהבית, לסילוק מהמשפחה לצמיתות, לנידוי, וכו').

בסרט התיעודי האמריקאי הקשה לעתים לצפייה, "לצאת מהארון" - ובלעז: "coming out" - של הבמאי דניס פארוט (Denis Parrot) משנת 2018, ניתן לראות בני נוער הומואים ובנות נוער לסביות המתעדים את עצמם ב"זמן אמיתי" בטלפון הנייד שלהם או במצלמה ביתית, כשהם יוצאים מהארון בפני הוריהם (אם שניהם, אם אב או אם) ובתגובה הוריהם מכים אותם באלימות בלתי נתפשת ולאחר מכן מסלקים אותם מביתם וצועקים עליהם שהם אינם הילדים שלהם עוד - גם אם הם רק נערים רכים בשנים, בשנות העשרה המוקדמות לחייהם, ללא כל אפשרות להתגונן פיזית מאותה אלימות, ללא כל מקור הכנסה או מקום לברוח אליו, אשר מיד עם יציאתם מהארון - אותו הם כאמור תיעדו בסרט תיעודי חשוב ויוצא דופן זה - הם מושלכים החוצה ללא כל אפשרות לחזור הביתה, נזרקים הלכה למעשה מביתם אל הרחוב, כאשר הם מושפלים, נבגדים ומוקעים על ידי מי שאמורים להיות התומכים הגדולים ביותר שלהם, אלו שאמורים לקבל אותם בכל מצב, בטוב וברע - אמהותיהם ואבותיהם.

*

תגובה אלימה, קטלנית מעין זו, בהחלט קורית בעולמנו לנערים ולנערות רבים, עם אותה "היציאה מהארון", גם בעת הזו, בשנת 2024, בה מחקר זה יוצא לאור.

*

במשך שנים רבות חקרתי את נושא המוצא של גברים הומוסקסואלים שיוצאים מהארון ואת אופן קבלת משפחותיהם אותם לאחר היציאה מהארון.

רבים ממרואייניי במשך השנים טענו שלדידם, קיים הבדל מהותי בתגובה ליציאה מהארון שלהם לעומת התגובה שלהם זכו חבריהם לכשאלה יצאו מהארון - ולדעתם זה קשור ישירות ובקשר הדוק למוצא הוריהם. קרי, אם ההורים הם ממוצא אשכנזי או מזרחי.

חשוב לי מאוד לציין, כי ברמה האישית, במשך שנים רבות התנגדתי עקרונית לערוך מחקר בנושא הזה היות ומטבעי אינני "רואה" מוצא של אדם, אינני מתעניין ב"שיוך אתני", בצבע עור ובפרמטרים אחרים מסוג זה, כי אם אני עצמי אדם המביט אל האדם שמולי בעיניים אובייקטיביות לחלוטין ורואה אותו כפי שהוא: אדם באשר הוא אדם.

עם זאת, היות ורבים שוחחו איתי על אודות נושא - איך שלא מסתכלים על כך, מרתק לאין שיעור - זה, החלטתי לערוך מחקר בגינו ולבדוק את הנושא לעומקו, וכך, דרך המחקר, לשאול שאלה שלדידי, טרם נשאלה - לא מן ההיבט המחקרי ואף לא מן ההיבט הפילוסופי: האם ישנו באמת הבדל מהותי בתגובות ובקבלת הומוסקסואלים במשפחות ממוצא יהודי-אשכנזי, לעומת בתגובות ובקבלת הומוסקסואלים במשפחות ממוצא יהודי-מזרחי?

ויתרה מכך: האם ישנו קשר בין היות האם והאב של אותו הומוסקסואל היוצא מהארון בפניהם ממוצא יהודי-אשכנזי או ממוצא יהודי-מזרחי לתגובה שלהם ליציאתו מהארון של בנם?

תשובותיהם של מרואייניי ריתקו אותי ואני גאה לשתף בתוצאותיהן.

חשוב לציין שהמחקר שלפניכם הוא מחקר איכותני ולא כמותי ושכל הראיונות המובאים כאן הם מתוך הקלטות שערכתי עם מרואייניי.

כמו כן, חשוב לציין שכאשר אני מציין את מוצא האב ואת מוצא האם של מרואייני, אין זה אומר שהם עצמם נולדו בארצות המוצא הללו - היות ורבים מהם ילידי ישראל - כי אם הכוונה היא שהוריהם והורי הוריהם - וכן הלאה - נולדו בארצות המוצא המצוינות בכל פרק ופרק, בהקשר הישיר למוצא הוריו של כל מרואיין.

מרואיין ראשון: עומרי

עומרי, יליד 1989, בן לאב ממוצא תימני (איתו הוא לא מדבר בעקבות יציאתו מהארון - פרט שעליו עוד ארחיב בהמשך) ולאם ממוצא תוניסאי.

כאשר עומרי יצא מהארון בהיותו בן 19 בפני הוריו - וזאת לאחר שהיה במערכת יחסים בת יותר משנה עם בן זוג רציני ראשון, דבר שלדבריו גרם לו לרצות לצאת מהארון סוף סוף - הם היו בהלם.

לדבריו: "הם אף פעם לא חשבו שאני גיי. בתפישה שלהם, גיי הוא בדרך כלל נשי - ואני לא נשי בכלל."

בהמשך שיחתנו, כינה עומרי את הוריו "פרימיטיביים".

הוא המשיך: "אבא שלי צעק עליי: "תעוף לי מהעיניים, בשבילי אתה מת!" כשאמרתי לו שאני גיי, ואמא שלי פשוט ישבה שם לצידו על הספה בסלון ושתקה.

ידעתי שהם יקבלו את זה קשה - כי במהלך השנים שמעתי את אבא שלי לועג להומואים מפורסמים שהופיעו בטלוויזיה: זמרים, שחקנים, מנחים - אבל לא חשבתי שהוא יגיד לי שאני מת בשבילו. זה היה קיצוני.

התאכזבתי ממנו, אבל עוד יותר מזה, התאכזבתי מאמא שלי. תמיד היא הייתה כנועה לאבא שלי, עושה מה שהוא אומר לה לעשות, הולכת אחריו, סופגת ממנו השפלות והערות, אבל חשבתי שהפעם היא תהיה לצידי - וטעיתי."

לשאלתי העיקרית בשיחתנו, האם הוא חושב שיש קשר מהותי בין היותו בן להורים יוצאי עדות המזרח והיות תגובתם - ובעיקר תגובתו של אביו - כה קיצונית, הוא ענה שהוא מאמין שכן. ובפירוט: "זה עצוב קצת להודות בזה, אבל הם תמיד היו backwards בהמון דברים - לא רק בדברים שקשורים לגייז. התפישה שלהם היא חד-משמעית, שחור-לבן. לצערי הם לא אנשים פתוחים.

אני רוצה להאמין שהם היוצאים מהכלל ושיש אחרים - גם הם ממוצא מזרחי - שדווקא מקבלים את הילדים שלהם - לא רק גייז, אלא להט"בים בכלל - כשהם יוצאים מהארון.

אבל המקרה שלי הוא מקרה קיצוני ואני יודע את זה.

מיד אחרי שאבא שלי אמר לי שאני מת בשבילו, קמתי ויצאתי מהבית ומאז אני עצמאי. עברתי לגור בדירה של בן הזוג שלי אז - שהיינו בסוף כמעט שלוש שנים ביחד. גרתי איתו בבית של ההורים שלו - שקיבלו אותי מכל הלב."

לשאלתי מאיזה מוצא היו הוריו של בן זוגו באותה עת, הוא ענה: "הם היו ממוצא מעורב. האבא ממוצא ליטאי והאמא ממוצא מרוקאי. ושניהם היו מדהימים אלינו."

לשאלתי על יחסיו עם אמו מאז יציאתו מהארון, ענה: "אני לא מדבר עם אבא שלי מאז היציאה שלי מהארון ועם אמא שלי היחסים קצת "התחממו" עם הזמן ואנחנו מדברים בטלפון מדי פעם."

לשאלתי אם אחיו או אחיותיו בקשר איתו, ענה: "אנחנו שלושה בנים ואני האמצעי. אחי הגדול לא מדבר איתי. הוא בצד של אבא לגמרי, ואחי הקטן ואני בקשר טוב מאוד. הוא מקבל אותי, תומך, ותמיד אומר שזה ממש מבאס שאבא שלי התנהג איתי ככה, אבל מה לעשות, אלה החיים."

לסיום, שאלתי את עומרי אם הוא מאמין שיום אחד אביו יקבל אותו, ולהפתעתי הוא ענה: "לא אכפת לי אם הוא יקבל אותי או לא. אני סגרתי את היחסים שלי איתו אחרי התגובה שלו ליציאה שלי מהארון, ככה שגם אם הוא יתחנן לראות אותי אני אסרב."