אושוויץ, והמלאכית של ה7 - באוקטובר

רקדנו, רקדנו, רקדנו,

עד שנעצרנו.

אני זוכרת את הכל, ואיך אי-פעם אשכח?

יום שבת בבוקר, מול זריחה שמיימית

- כמו מתוך ציור,

או אגדה -

ה-7 באוקטובר לשנת 2023 לספירה,

בפסטיבל המוזיקה ההוא,

שעל יד קיבוץ רעים.

היינו צעירים כל כך,

יפים נורא,

מלאכיים...

בני עשרים ומשהו כולם,

נהנים מהחיים.

"זה הגיל, זה הגיל..."

אמרתי לעצמי, מסתכלת לצדדים,

רואה את כולם לצדי.

ואז עצמתי עיניים ורק הקשבתי לדי.ג'יי:

הטראנס היה פאקינג מחשמל,

ערפילי,

מעורר,

ייצרי.

טראנס-של-נעורים.

היה בו משהו שבטי,

פגאני:

מודרני כל כך,

אלקטרוני-דיגיטלי,

עד שהיה כבר...

ישן ומיושן, עתיק כמו השמש שזרחה מעלינו:

גדולה כל כך,

חמה נורא,

נצחית כמו הגורל.