תיאולוגיה אל מול הומוסקסואליות: אודות הקונפליקט...

כמה מחבריי הטובים ביותר הם הומואים דתיים - וליתר דיוק, דתיים לשעבר.

בבחירה שבין לחיות חיים פתוחים, חופשיים - ויש לומר אף, לדידי, אמיצים - כהומואים, לבין לחיות את חיי הדת היהודית - על פי ההלכה - וזאת אם בנאמנות מוחלטת לכלליה, אם ב"עיגולי פינות" כאלה ואחרים - הם בחרו לנטוש את הדת והלכותיה - על כל אהבתם אליה והצער שנגרם להם מנטישתה - ובמקום זה להיות "הם עצמם", קרי: הומואים, לא בארון, גאים בעצמם, ובתוך כך, לחגוג את קיומם ככאלה, על כל המשתמע מכך.

במקרים אלו, המיניות למעשה "ניצחה", אם תרצו, ב"תחרות" שבינה לבין האמונה הדתית שלהם ובמהות היהודית - על פי הלכותיה ועל דקדוקיה - שליוותה אותם משך כל חייהם עד לרגע גיבוש ההחלטה שניטעה בהם לצאת מהארון ולחיות את חיי החופש שלהם כהומואים (אם בזוגיות, אם לאו, ראוי לציין).

*

אותה "נטישה" לא הייתה קלה כלל ועיקר לאף אחד מחבריי ההומואים הדתיים לשעבר, ולמעשה, היא הייתה מלווה בקשיים רבים (בין היתר, חברתיים, רגשיים, תודעתיים, וכו').

הבחירה שבין ההלכה לבין ההומוסקסואליות אצל חלקם יצאה אל הפועל רק לאחר שהם ניסו כל דבר אפשרי שיכול היה - לפחות בתיאוריה - לשלב בין השניים, וחלקם אף חוו טיפולי המרה קשים - שלא צלחו, כמובן, מעצם היותם לא "יעילים". (וזאת בלשון המעטה, וללא כניסה כעת לעובי הקורה של נושא בעייתי ועגום מאין כמוהו זה ולדעותיי הקיצוניות נגד טיפולי המרה באשר הם - הן פיזיים, הן אף כרעיון).

*

לדברי חבריי ההומואים הדתיים לשעבר, הדת היהודית איננה מקבלת - במהותה - הומוסקסואליות, ועל כן לא הייתה להם ברירה אלא לעזוב אותה.

חלקם הודו שהם "משמרים" חלקים מסוימים ממהות ההלכה, אם בשמירת מצוות מסוימות: כגון צום ביום כיפור וביקור בבית הכנסת בראש השנה, אם ביישום טקס הקידוש המסורתי בערבי שישי.

אחד מחבריי ההומואים הדתיים לשעבר אף שיתף אותי שהוא מניח תפילין פעם ביום - וזאת למגינת ליבו של בן זוגו החילוני הגמור (שמעולם, יש לציין, לא היה דתי).

*

השאלה העיקרית - אך לא היחידה, כמובן - העולה במוחי בעת כתיבת מסה זו, היא האם ישנה חובה בוויתור גמור על דרך הדת, על ההלכה היהודית כולה - על כל מצוותיה ודקדוקיה - ורק כך ניתן להיות הומוסקסואל אמיתי, שלם, או האם ניתן למצוא, אם תרצו, את עמק השווה, ולשמור על הזהות היהודית-דתית ביחד עם הזהות ההומוסקסואלית, איתה נולד ההומוסקסואל, היות וזוהי איננה בחירה, כי אם גנטיקה מולדת ותו לא.

האם הרבנים - אם תרצו, "קובעי הדרך", "קובעי הדעת", "מובילי הדת היהודית", גם בעת הזו, במאה ה-21 - יכולים, ואולי, אם ארחיק לכת, אף רוצים - לשמור על מאמיניהם ההומוסקסואלים היהודים ולראות בהם "מאמינים לגיטימיים" ובכך למעשה להעשיר את הדת היהודית בעת הזו - להעצים את שלל רבדיה ולקבל את כל היהודים באשר הם שרוצים להיות חלק מן הדת היהודית - ומדרכה - ובכלל זה גם הומוסקסואלים דתיים, ובעצם, כאשר חושבים על כך לעומק, מדוע שהדת היהודית - כדת - ורבניה - כמוביליה - לא ירצו בכך?

מדוע שלא יקבלו את כל היהודים באשר הם, ומדוע רבים מהם, גם עתה, במאה ה-21, טוענים שיש ניגוד מוחלט בין הדת היהודית לבין הומוסקסואליות?

מדוע הם אינם מקבלים את בניהם ההומוסקסואלים בדיוק כפי שהם: הומואים, ובה-בעת, אוהבי הדת היהודית והקדוש ברוך הוא?

האם הומוסקסואליות - בעיני רבני העת הזו - היא למעשה שאלה של מוסר ולא של תולדה גנטית?

השאלה הנשאלת בשם פרק זה הינה קריטית, אקוטית להבנת הנרטיב בנושא מסה זו כולה, ולדידי, התשובה לשאלה זו הינה חיובית.

רבים מן המנהיגים היהודים הדתיים - ובעיקר החרדיים -בעת הזו רואים בהומוסקסואליות מעין "הפקר", משהו "לא ראוי", "מושחת", ובמקרים מסוימים - קיצוניים, יש לציין - אף "מסית", אשר נידון לאסון מעצם היותו, משורשו. כביכול, בעיניהם, "להיות הומו", הוא-הוא עונש על חטא כלשהו.

רבים מן המנהיגים הדתיים בעת הזו מתבטאים בצורה הנלוזה ביותר, הבלתי ראויה ביותר ואף המסוכנת ביותר - נגד הומוסקסואליות בכלל והומוסקסואלים בפרט.

רבים מהם רואים ב"שאלה ההומוסקסואלית" בהקשרה לעת הזו, סכנה של ממש - כאילו עצם העלאתה והבעתה המילולית, יש בה בכדי לסכן את כל בני הדת היהודית.

ראוי לציין בהקשר זה שניתן לתאר חלק מן אותם רבנים כהומופובים לכל דבר ועניין, ולדעתי המלומדת כחוקר תרבות, סוציולוגיה, אתנוגרפיה ומיניות, אני מאמין בכל לבי שהומופוביה איננה נובעת אך ורק מבורות, כי אם גם מפחד.

ולא רק מפחד מן האחר השונה מאיתנו, כי אם גם מפחד ממה שקיים בנו עצמנו, בתוכנו. קרי, לדעתי חלק מסוים מאותם רבנים הומופובים היוצאים נחרצות ובריש גלי כנגד הומוסקסואליות וכנגד הומוסקסואלים, הינם הומוסקסואלים (או לכל הפחות ביסקסואלים) בעצמם, וכדי למנוע את "האשמתם" בכך על ידי החברה שלהם, שאליה הם משתייכים, הם יוצאים נחרצות כנגד הומוסקסואלים ובכך הם מאמינים שהם מבטלים, מטרפדים, מנטרלים את עצם המחשבה, את ה"האשמה" של החברה שאליה הם משתייכים - הדתית, ובעיקר החרדית - לכל חשד שהוא שאולי קיים במאן דהוא מחברתם, מבית הכנסת או מהקהילה שלהם, שבהם עצמם קיימת אותה ההומוסקסואליות שהם יוצאים בכל הכוח נגדה, שאותה הם מגנים בכל פה.

*

ראוי בהקשר זה תמיד לשים לב אל מי שיוצא בכל מאודו כנגד משהו - או מישהו: אדם יחיד, ובדרך כלל חברה שלמה, אומה או עם (בעלי צבע עור מסוים, או המשתייכים לדת מסוימת, וכו'), היות והוא מודע לכך שבתוך תוכו הוא-הוא עצמו כזה (או חלק מזה) ולכן הוא מתנגד לכך בכל כוחו ומלהיט אחרים בשנאתו לאותו "אחר" בעיניו (בהקשר ישיר לכך, ראה מחקרי "בתוך הראש של אדולף היטלר" שראה אור בישראל בשנת 2019).

*

ברוב המקרים, רוב האנשים לא יעלו על דעתם שאותו מתנגד נחרץ כנגד הומואים הינו, במידה כזו או אחרת, ובכן, הומו בעצמו.

*

שאלת המוסר לעומת התולדה הגנטית חשובה מאין כמוה ואין להמעיט בערכה.

כאשר רב חרדי מאמין שהומוסקסואליות הינה בחירה, קל לו יותר לצאת נגדה. קשה הרבה יותר יהיה עבורו לקבל את העובדה שהומוסקסואליות הינה תוצאה של גנטיקה ותו לא, כי אז הוא ימצא את עצמו בקושי הבעתי רב יותר בהסברו להתנגדותו להומואים באשר הם.

קל לו, לאותו רב, לדבר בגנות הומואים בהתייחסו אליהם כאל "בלתי מוסריים", "מושחתים" ו"מסיתים" - כך בעיניו - מאשר להודות בעובדה שהם פשוט נולדו כך, גברים הומואים.

יש כאן מהות עמוקה ונרחבת אשר אני רק מציג אותה כעת, מעלה אותה אל פני הקרקע ונוגע בה, למעשה, רק בקצה קציה, אך היא ניתנת לפירושים ולביאורים רבים ולהבנות יסודיות יותר אשר יוכלו להקל הן על רבני התקופה, הן על חסידיהם, הן על הציבור הרחב - אף הלא-דתי והלא-חרדי.

בקצרה: ברגע שהרבנים יבינו שהומוסקסואליות הינה מולדת ולא נבחרת בשום דרך שהיא, אזי כל מהות התנגדותם תבוטל באחת, היות והם יבינו - כך כולי תקווה - שהומואים נולדים כך ולא בוחרים בזאת.

עובדה זו, לדידי, תשנה את פני הדברים - אם תרצו, את "פני ההתנגדות", ותפתח פתח להכללתם של ההומוסקסואלים היהודים הדתיים והחרדיים תחת הכיפה האחת של מאמיני הדת היהודית באשר הם.