מכתבים מאמא לבן הומו

במהלך 75 שנות חייה, כתבה לי אמא שלי, ביאנקה בראונשטיין, מכתבים רבים.

רוב רובם של המכתבים הללו הם מה שניתן להגדיר - על פניו, לפחות - כמכתבים "קטנים" - הן בגודלם הפיזי, הן בתוכנם - כאלו שנכתבו על פתקיות, על פיסות נייר זעירות ממוחזרות ועל דפים שנקרעו ממחברות.

מכתבים - יש מי שיאמרו - שעוסקים, ובכן, בעניינים של מה בכך - אם תרצו, ב"זוטות של החיים": "אני נוסעת (לכך וכך) ואחזור בשעה (כך וכך)", או: "הכנתי לך מרק, ואני מבטיחה שאכין לך גם ממולאים כשאחזור", וכו'.

*

עם זאת, לאחר מותה של אמי, בערב חג הפסח של שנת 2023 (ב-5 באפריל לשנת 2023, אם לדייק), שלושה ימים בלבד לפני יום הולדתה ה-76, בחדר מספר 20 שבהוספיס של תל השומר, אחרי שנלחמה בסרטן במשך למעלה מעשר שנים, קראתי שוב - ושוב, ושוב, ושוב... - בדמעות גדולות ובגעגוע בלתי ניתן לתיאור - כזה שמעולם לפני כן לא חוויתי - את מכתביה אליי, אותם שמרתי ואספתי באדיקות במשך השנים - וזאת ללא ידיעתה - וגיליתי בהם פן נוסף, כזה שאני מודה שלא עמדתי על טיבו במהלך חייה, בשעה שהם ניתנו לי על ידה - וברוב המקרים למעשה הושארו עבורי על ידה על שולחן החדר שלי, או על שולחן המטבח או הסלון.

היה בהם עוד נדבך, במכתבים הללו, ה"זעירים", כאמור, בגודלם הפיזי, ה"קטנים" והכביכול לא חשובים בתוכנם - אם תרצו, מהסוג שרוב האנשים לא היו בכלל אפילו חושבים לשמור אותם, אלא היו רואים בהם כאלה העוסקים, כאמור, במעין "זוטות של הקיום היומיומי", ולכן, בשביל מה לשמור אותם?

עבורי, לאחר קריאה נוספת, הם היוו למעשה הרבה - הרבה - מעבר למילים.

ואסביר את דבריי: עבורי, היו באותם מכתבים, רמזים: רמזים לדברים אחרים לגמרי: ביניהם לניחומים, לחיבוקים עזים, לתמיכה חסרת פניות בי, בחיי ובבחירותיי.

הם היו, לדידי, "מילים שביניהן מסתתרות מילים", "מילים שמאחוריהן ישנן עוד מילים" - לגמרי אחרות (הרבה יותר רק משעות חזרתה הביתה, וממה שתבשל לי לכשתשוב).

בעיניי, המכתבים הללו הם בעצם מניפסטים של אהבה לכל דבר, העוסקים אומנם ביומיומיות של החיים, ועם זאת, יש בהם עוד משהו: הם היו - ועודם - עבורי, סימבוליות פונטית - של הקשר הייחודי שלנו, הקשר הבלתי אמצעי שלנו: אני, הבן ההומו, והיא, האמא המקבלת-אותי-תמיד-כמו-שאני, שליוותה אותי ואת עובדת היותי הומו שיצא מהארון בפניה בהיותו חייל בן 20 - בצורה מעוררת השראה ואפילו פליאה מצידה, וזאת, בין היתר, היות ואמי, שנולדה בשנת 1947 בבוקרשט שברומניה לבית משפחת שמילוביץ, הייתה בת לניצולי שואה והשתייכה לדור אחר לחלוטין מזה של הדור שלי, ולמרות זאת, היא קיבלה אותי באהבה ללא תנאים, אהבה נדירה וייחודית מאוד, ועזרה לי בכל הקשיים החברתיים העצומים שחוויתי בהיותי נער - ואף בבגרותי.

*

בחלק מהמכתבים - בעיקר באלו שנכתבו בין השנים 2009 ועד 2011 - כשחזרתי לגור איתה בדירה השכורה שבה היא גרה בשנים הללו ברחוב הרברט סמואל 4 בפתח תקווה, וזאת אחרי שחייתי במשך שבע וחצי שנים בניו יורק ובהן הייתי במערכת יחסים עם גבר יהודי-אמריקאי בשם ג'וש (ששבר את לבי) - ואשר אותו היא אף פגשה בביקורה אצלי בניו יורק - היא כותבת לי, בין היתר, על הצורך להתגבר על מהמורות, להמשיך קדימה, להיות חזק ולהתעודד - וזאת אחרי שסיפרתי לה על הלב השבור לחתיכות - ליטרלי - שאיתו חזרתי לארץ.

אמא שלי הייתה, ללא כל ספק, האמא הגאה האולטימטיבית - הכי תומכת, הכי מעודדת והכי מחזקת שאמא יכולה להיות עבור כל בן הומו - באשר הוא.

*

ככל שנברתי יותר ויותר באותן פיסות נייר, באותם המכתבים, עמדתי יותר ויותר על חשיבותם הן מן הפן הביוגרפי-הומוסקסואלי, הן מן הפן הסוציולוגי-הומוסקסואלי, ועל ההבנה הברורה, החד-משמעית שנובעת מהם ומתגלה באמצעותם, אודות הקשר המעצים שבין אמהות - דווקא לבנים הומואים.

על כן אף בחרתי לקרוא לספר שלפניכם - אשר מביא באופן הפשוט, הכן והישיר ביותר, ללא כל סינונים או שינויים, ביאורים או הסברים כאלה ואחרים, את צילום מכתביה של אמי אליי -בדיוק כפי שהם נכתבו על ידה, ואף על פי הסדר הכרונולוגי שבהם הם נכתבו (ככל שיכולתי לעשות זאת, היות ובחלק מן המכתבים היא לא ציינה את התאריכים שבהם הם נכתבו) - "מכתבים מאמא לבן הומו", היות וזהו השם הנכון והמדויק ביותר לספר שלפניכם.

*

לסיום, לקראת פרסומו של הספר, תהיתי ביני לביני אם הוא לא מחלל את האינטימיות שביני לבין אמי: אינטימיות שבין שני אנשים בלבד: אישית מאוד, בלעדית ובלבדית להם, שכעת, הלכה למעשה, מופרת על ידי עיניים אחרות שקוראות את מכתביה הפרטיים כל כך אליי.

אך אז הגעתי למסקנה שהיות ויש בהם ערך חשוב מאין כמוהו - הן מהבחינה התיעודית-ביוגרפית, הן מהבחינה הסוציולוגית-הומוסקסואלית - שמעיד על הקשר שביני לבין אמי, והוא מעודד - בדרכו הייחודית - אמהות אחרות לקבל גם הן את בניהן ההומואים בשלמות, בדיוק כפי שהם - ובשלווה מכילה לכל מה שהם - וזאת על אף - ויש שיאמרו, בזכות - מיניותם, הוא חשוב מאוד לצאת לאור, והמכתבים הללו מוכרחים להיראות על ידי כמה שיותר אמהות ואף אבות - של הומואים - ושל להט"בים בכלל: לסביות, טרנסג'נדרים, קווירים, וכו' - הן של כאלו שיצאו מהארון, הן - ואולי אף בעיקר - של כאלו שטרם יצאו מהארון - וזאת כדי להוות השראה, ולהראות שאהבה היא אהבה היא אהבה, ושישנה מחויבות של ממש לכל אמא לבן ההומו שלה - מעצם היותו, ובכן, בראש ובראשונה, הבן שלה - ושלדעתי ההזדקקות שלו - דווקא כהומו - לאהבה של אמו, גדולה יותר - היות וברוב המקרים הבן ההומו יסבול מניכור מהחברה שמסביבו - באופן כזה או אחר - ועל כן, חובה על כל אמא לכל הומו לקבל את הילד שלה בדיוק כפי שהוא: על כל מה שהוא.

לקבל אותו כמו שאמא שלי, ביאנקה בראונשטיין, קיבלה אותי:

בשלמות.

בקבלה מלאה - נחרצת, גלויה, וגאה.

ומעל הכל, באהבה.

באהבה מופלאה, מעוררת השראה.

אהבה של אמא לבן הומו.

אהבה ללא תנאים.

הקדמה מאת דורון בראונשטיין

במהלך 75 שנות חייה, כתבה לי אמא שלי, ביאנקה בראונשטיין, מכתבים רבים.

רוב רובם של המכתבים הללו הם מה שניתן להגדיר - על פניו, לפחות - כמכתבים "קטנים" - הן בגודלם הפיזי, הן בתוכנם - כאלו שנכתבו על פתקיות, על פיסות נייר זעירות ממוחזרות ועל דפים שנקרעו ממחברות.

מכתבים - יש מי שיאמרו - שעוסקים, ובכן, בעניינים של מה בכך - אם תרצו, ב"זוטות של החיים": "אני נוסעת (לכך וכך) ואחזור בשעה (כך וכך)", או: "הכנתי לך מרק, ואני מבטיחה שאכין לך גם ממולאים כשאחזור", וכו'.

*

עם זאת, לאחר מותה של אמי, בערב חג הפסח של שנת 2023 (ב-5 באפריל לשנת 2023, אם לדייק), שלושה ימים בלבד לפני יום הולדתה ה-76, בחדר מספר 20 שבהוספיס של תל השומר, אחרי שנלחמה בסרטן במשך למעלה מעשר שנים, קראתי שוב - ושוב, ושוב, ושוב... - בדמעות גדולות ובגעגוע בלתי ניתן לתיאור - כזה שמעולם לפני כן לא חוויתי - את מכתביה אליי, אותם שמרתי ואספתי באדיקות במשך השנים - וזאת ללא ידיעתה - וגיליתי בהם פן נוסף, כזה שאני מודה שלא עמדתי על טיבו במהלך חייה, בשעה שהם ניתנו לי על ידה - וברוב המקרים למעשה הושארו עבורי על ידה על שולחן החדר שלי, או על שולחן המטבח או הסלון.

היה בהם עוד נדבך, במכתבים הללו, ה"זעירים", כאמור, בגודלם הפיזי, ה"קטנים" והכביכול לא חשובים בתוכנם - אם תרצו, מהסוג שרוב האנשים לא היו בכלל אפילו חושבים לשמור אותם, אלא היו רואים בהם כאלה העוסקים, כאמור, במעין "זוטות של הקיום היומיומי", ולכן, בשביל מה לשמור אותם?

עבורי, לאחר קריאה נוספת, הם היוו למעשה הרבה - הרבה - מעבר למילים.

ואסביר את דבריי: עבורי, היו באותם מכתבים, רמזים: רמזים לדברים אחרים לגמרי: ביניהם לניחומים, לחיבוקים עזים, לתמיכה חסרת פניות בי, בחיי ובבחירותיי.

הם היו, לדידי, "מילים שביניהן מסתתרות מילים", "מילים שמאחוריהן ישנן עוד מילים" - לגמרי אחרות (הרבה יותר רק משעות חזרתה הביתה, וממה שתבשל לי לכשתשוב).

בעיניי, המכתבים הללו הם בעצם מניפסטים של אהבה לכל דבר, העוסקים אומנם ביומיומיות של החיים, ועם זאת, יש בהם עוד משהו: הם היו - ועודם - עבורי, סימבוליות פונטית - של הקשר הייחודי שלנו, הקשר הבלתי אמצעי שלנו: אני, הבן ההומו, והיא, האמא המקבלת-אותי-תמיד-כמו-שאני, שליוותה אותי ואת עובדת היותי הומו שיצא מהארון בפניה בהיותו חייל בן 20 - בצורה מעוררת השראה ואפילו פליאה מצידה, וזאת, בין היתר, היות ואמי, שנולדה בשנת 1947 בבוקרשט שברומניה לבית משפחת שמילוביץ, הייתה בת לניצולי שואה והשתייכה לדור אחר לחלוטין מזה של הדור שלי, ולמרות זאת, היא קיבלה אותי באהבה ללא תנאים, אהבה נדירה וייחודית מאוד, ועזרה לי בכל הקשיים החברתיים העצומים שחוויתי בהיותי נער - ואף בבגרותי.

*

בחלק מהמכתבים - בעיקר באלו שנכתבו בין השנים 2009 ועד 2011 - כשחזרתי לגור איתה בדירה השכורה שבה היא גרה בשנים הללו ברחוב הרברט סמואל 4 בפתח תקווה, וזאת אחרי שחייתי במשך שבע וחצי שנים בניו יורק ובהן הייתי במערכת יחסים עם גבר יהודי-אמריקאי בשם ג'וש (ששבר את לבי) - ואשר אותו היא אף פגשה בביקורה אצלי בניו יורק - היא כותבת לי, בין היתר, על הצורך להתגבר על מהמורות, להמשיך קדימה, להיות חזק ולהתעודד - וזאת אחרי שסיפרתי לה על הלב השבור לחתיכות - ליטרלי - שאיתו חזרתי לארץ.

אמא שלי הייתה, ללא כל ספק, האמא הגאה האולטימטיבית - הכי תומכת, הכי מעודדת והכי מחזקת שאמא יכולה להיות עבור כל בן הומו - באשר הוא.

*

ככל שנברתי יותר ויותר באותן פיסות נייר, באותם המכתבים, עמדתי יותר ויותר על חשיבותם הן מן הפן הביוגרפי-הומוסקסואלי, הן מן הפן הסוציולוגי-הומוסקסואלי, ועל ההבנה הברורה, החד-משמעית שנובעת מהם ומתגלה באמצעותם, אודות הקשר המעצים שבין אמהות - דווקא לבנים הומואים.

על כן אף בחרתי לקרוא לספר שלפניכם - אשר מביא באופן הפשוט, הכן והישיר ביותר, ללא כל סינונים או שינויים, ביאורים או הסברים כאלה ואחרים, את צילום מכתביה של אמי אליי -בדיוק כפי שהם נכתבו על ידה, ואף על פי הסדר הכרונולוגי שבהם הם נכתבו (ככל שיכולתי לעשות זאת, היות ובחלק מן המכתבים היא לא ציינה את התאריכים שבהם הם נכתבו) - "מכתבים מאמא לבן הומו", היות וזהו השם הנכון והמדויק ביותר לספר שלפניכם.

*

לסיום, לקראת פרסומו של הספר, תהיתי ביני לביני אם הוא לא מחלל את האינטימיות שביני לבין אמי: אינטימיות שבין שני אנשים בלבד: אישית מאוד, בלעדית ובלבדית להם, שכעת, הלכה למעשה, מופרת על ידי עיניים אחרות שקוראות את מכתביה הפרטיים כל כך אליי.

אך אז הגעתי למסקנה שהיות ויש בהם ערך חשוב מאין כמוהו - הן מהבחינה התיעודית-ביוגרפית, הן מהבחינה הסוציולוגית-הומוסקסואלית - שמעיד על הקשר שביני לבין אמי, והוא מעודד - בדרכו הייחודית - אמהות אחרות לקבל גם הן את בניהן ההומואים בשלמות, בדיוק כפי שהם - ובשלווה מכילה לכל מה שהם - וזאת על אף - ויש שיאמרו, בזכות - מיניותם, הוא חשוב מאוד לצאת לאור, והמכתבים הללו מוכרחים להיראות על ידי כמה שיותר אמהות ואף אבות - של הומואים - ושל להט"בים בכלל: לסביות, טרנסג'נדרים, קווירים, וכו' - הן של כאלו שיצאו מהארון, הן - ואולי אף בעיקר - של כאלו שטרם יצאו מהארון - וזאת כדי להוות השראה, ולהראות שאהבה היא אהבה היא אהבה, ושישנה מחויבות של ממש לכל אמא לבן ההומו שלה - מעצם היותו, ובכן, בראש ובראשונה, הבן שלה - ושלדעתי ההזדקקות שלו - דווקא כהומו - לאהבה של אמו, גדולה יותר - היות וברוב המקרים הבן ההומו יסבול מניכור מהחברה שמסביבו - באופן כזה או אחר - ועל כן, חובה על כל אמא לכל הומו לקבל את הילד שלה בדיוק כפי שהוא: על כל מה שהוא.

לקבל אותו כמו שאמא שלי, ביאנקה בראונשטיין, קיבלה אותי:

בשלמות.

בקבלה מלאה - נחרצת, גלויה, וגאה.

ומעל הכל, באהבה.

באהבה מופלאה, מעוררת השראה.

אהבה של אמא לבן הומו.

אהבה ללא תנאים.