כל העולמות של גאולה

על רקע המציאות של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, בין סמטאות יד אליהו ותל-כביר, עוברת ענת- צעירה מרדנית ולא שגרתית, "מסע חניכה" אל העולם.

הרומן עומד על מהות ושורש החיפוש אחר האני הנשי, חיפוש שנוגע בדמויות משולי החברה הישראלית ומושפע מן הקשר המורכב שרוקמת הגיבורה עם חברתה גאולה.

"כל העולמות של גאולה" הינו רומן ביכורים מרשים ויוצא דופן. כתיבתה של אביטל ז'נט קשת קולחת והיא רוקמת בסגנונה העשיר והייחודי סצנות כמו-קולנועיות.

אביטל ז'נט קשת (לשעבר אביטל באר), שחקנית, בימאית ומורה, בוגרת "בית צבי" והחוג לבימוי והוראה בסמינר הקיבוצים. זכתה בקטגוריית הסיפור המומלץ בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ ב-2007. כמו כן, פירסמה סיפורים ושירה בכתבי עת ובמות שונות.

כיום גרה בבני ברק, חוזרת בתשובה, נשואה ואם לארבעה.

לא ציפיתי שתתקשר דווקא בשעות שהערב יורד. אלה השעות המהורהרות שלי – שעות הדמדומים – שבהן אני חשה עצב בלתי מוסבר או מניבה איזו תובנה מבריקה.

  יש ערבים שאני עצבנית כל כך, נופלת על ברכיי ומתחננת למְעט הפוגה מבנותיי. ובזמן דמדומים שכאלה התקשרת, מאיים כהרגלך להפקיע אותי מחיי. כשעניתי, שמעתי סביבך המולה. צחקוק נבוך בקע מן האפרכסת, ואחריו הופיע שטף מילים.

"זה שלומי, ואל תשאלי כמה חיפשתי אותך, מהמקום שהייתי לא יכולתי לעשות כלום, אז שלחתי אנשים שיחפשו אותך במקומי, והם מצאו. אנחנו מוכרחים להיפגש."

רעש עמום הקיף אותו. קולות גבריים, מדושני עונג, ליוו כל מילה שגלשה.

"איפה אתה?"

"לא רחוק, אני מזמין לך מונית על חשבוני, רק תבואי."

"לא השתנית. אני לא יכולה, ובכלל, מה פתאום עכשיו?"

"את זוכרת איך כמעט קפצת לי מהמכונית?"

"כמה שנים עברו מאז?"

"יותר מעשר, תעזבי אותי מחישובים קשים."

"אבל את זה שכמעט קפצתי אתה זוכר!"

"דבר כזה לא שוכחים."

נכון. פתאום נזכרתי, הוצפתי. חזרתי להיות שם אִתך, בעמימות המטולאת של אותו היום. ואחרי זה נעלמת. ידעתי שאתה מאלה שחוזרים – אבל משום מה אחרי אותו יום לא חזרת, ולא ניסיתי להבין את הסיבה. אחרי שלושה חודשים הכרתי את רוני והייתי חייבת להיות בשבילו ענת אחרת, למרות שהוא ניחש מי הייתה הענת הקודמת. אנחנו לא מדברים עליה. והענת הזאת של רוני, כן, היא טענה שהיא לא מאלה שמתחתנות, ושישכח מזה אם הוא חושב שהיא מאלה... שנים ארוכות היא נאמה לו, עד שהשתתקה.

  ואתה? אתה המשכת את חייך. האם אי-שם התחככה לה אשמה קטנה בכל השחצנות שהפגנת? הבנת אותי כמו שרצית שגם אני אבין אותך, בעצם תמיד הבנת, אבל התכחשת לרשימת הדרישות שההבנה המתחשבת הזאת דרשה. איזו מין מילה מסוכסכת זאת – הבנה.

יכולתי למות בגללך, אתה יודע. אבל מוות היה – במילון שלי – ערך מזולזל  ומעורפל, כמו דמותך הפתלתלה.

ועכשיו אתה שואל אם אני זוכרת איך כמעט קפצתי לך מהמכונית.

  כן שלומי, התחשק לי לענות לך, סוף סוף זה קרה, נכון? קצתי בכול, אז כמעט קפצתי. בובת הסמרטוטים הפגינה שרירים משורגים. אליל שלי, למה נדמה לי ששמעתי נימה של התפעלות בשאלתך? הצלחתי להוכיח לך מה אני שווה, אה? מסתבר שאני באמת האישה שחיפשת, נועזת במידה הנכונה, מוכנה ומזומנה להפתיע בכל רגע, כמו שאתה מפתיע אותי עכשיו. כבר כמה שנים אתה מנתח את האירוע המטופש של היום ההוא? אני מזמן דחקתי אותו ואותך לתוך גיליונות הנייר וגירי הרישום השחורים שלי. אתם מונחים בין שלל הפרצופים המעוותים ששרבטתי. ועכשיו מטלטלת אותי מערבולת של תחושות מהולות במים מעופשים. לך תספר לחברים שלך שההפתעה שלך לא תגיע הערב, רציתי לפלוט.

במקום זה אמרתי: "מחר בבוקר תתקשר, בתשע. תבין, עכשיו אני עסוקה, אני ממש בדלת, בדרך לצאת. אתה קצת נוחת עליי עכשיו, אבל כן, תתקשר, אני אחכה לצלצול שלך..."

"תזכרי שהבטחת."

"זוכרת. איפה שאתה לא נמצא, תיהנה."

"אני אשתדל."

אתה נושף נשיפה ארוכה. אני מתמכרת לזמזום הארוך שנשמע על הקו.

נשכבתי על המיטה, נזכרת בנו ביום של הכמעט קפיצה. זה קרה לפני עשר שנים. אספת אותי מגבעתיים. נהגת במכונית ישנה, דש את החצץ בכבישים. ביקשתי שתעצור בבית קפה בתל אביב. חייכת חיוך ערמומי, סיפרת שאתה עשיר.

"לא רואים עליי, אני מסתיר."

"ממי?" שאלתי.

"אני סוחר סמים."

"אז אתה הורס לאנשים את החיים."

"זאת בעיה שלהם. גילת רצתה שאני אפסיק, אבל עכשיו כשיש מספיק כסף לכולנו, אז היא שותקת."

חלפת על פני רחוב ירמיהו, מתעלם מהשירה שעלתה מפאב המסבאה. נכנסת לכביש המהיר. לא התרכזתי בשלט שעל המחלף.

"לאן אתה נוסע, תגיד?"

"בית מלון בנתניה."

"אבל דיברנו על בית קפה בתל אביב!"

"אני לא רוצה."

"מה זאת אומרת לא רוצה, זה לא תלוי רק בך."

"אני קובע."

"אתה לא!"

"תפסיקי."

"תעצור!" פתחתי את דלת המכונית וחילצתי רגל מתנדנדת.

"מה את עושה, משוגעת!"

"אני קופצת אם אתה לא עושה פרסה."

"את תמותי, מטורפת, תיכנסי."

"אני לא נוסעת אִתך לשום בית מלון, בטח לא בנתניה."

"טוב, די."

"לא נוסעת אִתך לכל מיני מקומות שאני לא מכירה, זה נגמר."

"חצי גוף שלך בחוץ."

"תעשה פרסה."

"את לא שפויה."

"אתה בעצמך."

"תסגרי את הדלת."

"לא רוצה."

"תסגרי! את יודעת מה יכול לקרות לך?"

"הכול עדיף על להיות שם אִתך."

"אני לא יכול לנהוג ככה."

"בעיה שלך."

"מטורפת, לא רוצה לשמוע עלייך יותר, אני לוקח אותך עד לבית שלך, לא לוקח עלייך אחריות."

"אפשר לחשוב שפעם לקחת."

"מה?"

"מה ששמעת."

היינו כבר בדרך חזרה לגבעתיים. שתיקה אכזרית רבצה בינינו, שומטת מתחתינו את הגשר האחרון שעדיין לא נשרף.

"את יודעת שסיפרתי עלייך לגילת."

"מתי?"

"לא מזמן."

"מה היא אמרה?"

"לא זוכר, היא חשדה תמיד, ניג'סה לי, אז בסוף פלטתי. אני לא מסוגל..."

"והבטחת לה..."

"כן."

"אז בשביל מה באת, תגיד?"

  עצרת ושיחקת בלוח המחוונים. התרוממתי מעל המושב. לא העפת בי מבט. טרקתי את הדלת. התנעת במהירות. עצמתי עיניים, רצתי, רגליי התפתלו, מעדתי, התרוממתי, קיללתי תוך כדי ריצה. מאז לא נפגשנו.

והנה, כך פתאום, תתקשר מחר בתשע. האור עדיין לא מבליט את האמיר שנטוע בחצר. זרדיו לא משורטטים על רקע הבתים. השמיים הכחולים-שחורים יתבהרו בקרוב. עפעפיי מכסים את לובן העין הסקרנית, ובין הריסים מנמנמת שנאתי. היא מבצבצת ועולה, בועטת במיתרי הכניעה, מקלפת את מעטה האדישות, מלחכת קרומים סרבניים, שולפת מאחורי גבי אולר ומזגגת אותו על  צווארי הרך.

  אני שונאת, אבל גם סולחת. סולחת ושונאת. נרתעת. רק שלא תתקשר, אני מקווה, שתשכח. ואולי אני שוב מתחבאת, משקרת, מייפה. אני טובה בזה, כן...

אני מפליגה אחורה, הרחק בזמן. גרגירי קונפטי לבנים מסתדרים לאורך שׂדרת האירועים בשורה ארוכה. מה בכלל התרחש שם בינינו, ולמה בעצם נדמה לי שהשתוקקתי תמיד לשוב ולשמוע את קולך? הרי רק עכשיו נבהלתי מהכוח שאוצרת בחובה האפרכסת העלובה. היה לנו מין קשר שנסחב כמו צרעת חשוכת מרפא, קשר שהתנהל תמיד בהפוגות ענקיות, ממית ומחיה, מאלח ומגרה. קשר שנשאר תמיד צמא.

איך זה שרק עכשיו אני יודעת כמה מאמצים השקעתי כשהחלטתי לבסוף להילחם בתאוות השוטטות שלי, התאווה שטופחה על ידך כמו הייתה מלכה? את הפראות שבי חשפת כמו אוצר, ואני רציתי למצות אותה עד תומה. לא הצלחתי. עברו שנים עד שהפכתי ליצור מבוית. יצור מבוית, אה? הרי לא באמת השתניתי, לא ממש, ואם כן, השינוי הוא מזערי, כמעט שקוף. אתה הטבעת בי דפוסי התנהגות די גרועים, יקירי. אני שונאת בית, קירות, מטלות, סמרטוטי רצפה, עבודה קבועה. אני בוחלת בשגרה, נחנקת אך ממשיכה, מבוהלת עד חורמה מהאפשרות שאמעד, שאתאווה לך.

  די, עייפתי, שלומי המסכן שלי, אתה מן הסתם קורבן עלוב לכעסיי. הרי ברור שהמיילדת שחשפה את טבעי השני הייתה גאולה, חברתי הטובה ביותר. ובאיזו מיומנות מיוחדת היא עשתה זאת, היה לה ממש כישרון מלידה. כמעט שהפכתי להיות כמוה, מתוחכמת עד כאב, פרועה, גסה, מהתלת, פרוצה לכל מבט. תום היה ההתחלה שלי, ואתה ההמשך. אבל לא הצלחתי במשימה. לא הפכתי להיות מין גאולה, גם לא הפכתי לבת-בריתה הנאמנה. לא יכולתי. אני – להיות עצמי אני בקושי יכולה.