מעטפה לבנה

השנה היא 2022, ערב ראש השנה. איתן, אב חד־הורי והמתופף הנערץ של זמר הרוק לירון חממי, נוסע להופעה. לפתע על אחד המחלפים הוא רואה קשיש, הפוסע לצד הכביש הסואן בצורה מסכנת חיים. לא הייתם עוצרים בניסיון להציע לו טרמפ? אף על פי שמיהר להופעה, עצר איתן והכניס אותו לרכבו לרגע – ומאז חייו השתנו.

לבנה חרדים, הספרית הנערצת של מושב שמשונים, חוגגת את יום הולדתה השלושים ותשעה. לבנה היא רווקה, חילונית גמורה למרות שם משפחתה וחובבת כבישים ושבילים. בדיוק ביום הזה אביה מסיים את חייו בתאונת "פגע וברח" מסתורית, במחלף הכבישים שעד אז היה מן האהובים עליה ביותר.

עם מות אביה משהו משתנה בעולמה של לבנה. בתחילה היא משנה את שמהּ ואחר כך אף את תסרוקתה, ולאחר מכן היא מסכימה לספר במספרתה הביתית גבר – עובר אורח אקראי, לכאורה – אפילו שהיא מתמחה בתספורות נשים בלבד. תוכניותיה משתבשות, והיא נולדת מחדש. פתאום היא כבר איננה בטוחה, שהשנה האחרונה בעשור השלושים תהיה גם השנה האחרונה בחייה כפי שתכננה, "סך כל אכזבותיה" – ממש כמו אימהּ, שהלכה לעולמה עוד בטרם מלאו לה ארבעים; או אחיה, שנפל בטרם מלאו לו עשרים.

לבנה, ליבי, מתחברת די באקראי לפודקאסט מוזיקלי ברשת, החד חידות על פתיחי התיפוף של הלהיטים הגדולים מפעם. זה מחזיר אותה לשנים הקשות בצעירותה, והיא הופכת לפותרת העיקרית של החידות הללו. בפעם הראשונה בחייה היא זוכה בפרס. לאן ייקח אותה הפרס הזה? זה סיפור אהבה מתוק, ניסי־משהו, המבוסס על אירועי אמת ומסופר בשני קולות של הוא והיא – על רקע אחת התקופות הקשות בתולדות ישראל, בעולם הניצב על פי התהום בלי לדעת זאת כלל.

"מעטפה לבנה" הינו הרומן הרביעי של יוסי ריבלין. קדמו לו "לשיר סיפור אהבה", פרדס 2017; "דרך בורמה שלי", כתב 2018; ו"מסע ברדיו" כתב 2022.

ראש השנה

היא: "כל הרווקות דומות זו לזו, אבל לכל רווקה סיבה אחרת למה היא עדיין לא התחתנה." כך עניתי לצילה כששאלה אותי למה אני עדיין רווקה, תוך כדי שאני מספרת את שׂערהּ. לרגע הצטערתי, חששתי שעומדת להיפתח שיחה על תולדות הרווקות שלי. לא בא לי. זה היה יום לחוץ ממילא, רגע לפני ראש השנה, רציתי לסיים איתה כמה שיותר מהר ולעבור ללקוחה הבאה, שכבר המתינה על הספסל בחוץ. זה גם יום ההולדת שלי, שלושים ותשע.

צילה אוהבת לשבת תחת ידיי ולדבר על עולם היחסים. למען האמת יחסים ושיער – שני הנושאים המרתקים ביותר בעולמה, אני חושבת. בסוף כל משפט היא שולחת מבט אל המראה כדי לראות את תגובתי ולקבל אישור. צילה תמיד אומרת שהתעריפים שלי נמוכים מדי, ושעליי לגבות כסף גם כיועצת זוגית. אני, שנולדתי רווקה וככל הנראה אמות רווקה – יועצת זוגית?! בכל פעם שהיא מעלה את הרעיון, אני מתכווצת. אבל האמת היא, שיש משהו במה שהיא אומרת. לפעמים (במספרה הביתית הקטנה שלי, הצמודה לדירתי במושב שמשונים, בזמן שידיי מתעסקות בִּשְׂעַר לקוחותיי) אנחנו צוללות אל עומקי המשפחתיות לרקע קולות הגזיזה והמוזיקה השקטה, שתמיד עולה מהרדיו. אני עומדת, הן יושבות. וזה מאפשר לי מבט־על מעל צרותיהן.

"אבל זה נכון מה שאמרת. איזה משפט חכם."

"לא ממש מקורי. זה מ'אנה קרנינה', סוג של ציטוט."

"הא, יפה לך ה'אנה קרנינה'."

"אולי גם אסיים כמוה. היא אנה, אני לבנה..." הצחקתי את צילה וגם את עצמי.

אני לא חושבת שצילה ידעה איך אנה סיימה את חייה. בכל מקרה, היא הוסיפה: "אולי באמת היה מתאים לך השם 'אנה', יותר מלבנה. לבנה חרדים זה שם נוקשה מדי לאישה כמוך."

צילה המשיכה לספר לי על המריבה התורנית שלה עם בעלה. זה פרק ב' שלה וגם שלו. תוך כדי ארוחת הבוקר הוא קיבל הודעה בווטסאפ, הביט בה והמשיך להתכתב כאילו כלום, כאילו היא אוויר, כדבריה. אז היא שאלה אותו: 'מי זה או זו?' והוא ענה לה: 'צילה, אל תיכנסי לי בבקשה לפרטיות.' "ראית איזה חוצפן? והוא עוד עושה לי 'בבקשה' כזה. נִימוּסִי הוא נהיה לי, המַלְעוּן... רציתי להפוך לו את הנס קפה על הראש הקירח שלו, אבל לא עשיתי את זה. רבנו. מה דעתך?"

התחלתי לחפש את המילים הנכונות כדי לענות לה, כי הוא לא ממש קירח ומדי פעם קופץ אליי כדי להסתפר. אני לא ספרית גברים, אבל אותו אני מספרת כי הוא הבעל של צילה. אבל צילה כנראה קלטה פתאום שהיא מדברת על עצמה יותר מדי, כמו כל לקוחותיי הענוגות, ושאלה אותי איך אני. "אני סך חלומותיי המבואסים," עניתי. שוב חששתי שעלול להיפתח פה נושא שלא בא לי לפתוח.

ואז צלצל הטלפון.

זרקתי מבט מהיר לכיוון הטלפון, אף על פי שלא היה סיכוי שאסכים לקבל עוד לקוחה היום, בשום מצב. הייתי מלאה וסחוטה מעייפות. חוץ מזה, החג כבר ממש פה, מעבר לפינה.

הסתכלתי על צג המכשיר. זו הייתה ציפה דריפה – ככה אשתו של אבא שלי מופיעה אצלי באנשי הקשר. אין מקום על המסך להוספת שם המשפחה התואם: 'ימפמפוני'. אחי יוֹרַאי ואני תמיד היינו קוראים לה בינינו ציפה דריפה. אחרי שהוא מת, נותרתי לבד עם שמהּ.

למה היא מטרידה אותי עכשיו? על מה דחוף לה לדבר איתי לפני ערב החג? היא הרי בחיים לא תסתפר אצלי. אפילו תיסע עד דיזנגוף, תסתבך עם חניה ותשלם הון תועפות – אבל אצלי היא לא תסתפר. אולי היא חושבת שאדקור אותה בצוואר עם המספריים ואותיר אותה לדמם לאיטהּ על הכיסא. מחשבה שכזו לא מופרכת לגמרי.

אולי היא בכלל רוצה לברך אותי ליום הולדתי? ציפה? לברך אותי?

עניתי. מה שנקרא – נתתי לה צ'אנס. גם בגיל שלושים ותשע אַתְּ עדיין תמימה. או כמו שהיא אומרת, בשאריות המבטא הפולני שנותרו לה מבית הוריה: "נתתי לה צ'אנסה."

אמרתי "רגע" לצילה, שהייתה בשוונג של דיבור, ועניתי. אני לא אוהבת לענות תוך כדי תספורת. זה מכניס את הלקוחות שלי – בטח ובטח את צילה – לחרדה קלה. את צריכה להיות אישה עם שיער מכובד כדי להבין זאת.

"כן ציפורה?" יריתי לשפופרת.

ככה ישר, בלי שום הקדמה, היא הודיעה לי: "לבנה, אבא שלך מת." כאילו היא מאשימה אותי בזה. לא יכלה לעמעם קצת את ההודעה? לרכך אותה? לשאול אותי קודם כול איפה אני? לבקש ממני לשבת? להציע שאגיע אליה דחוף? אבל לשלוף לי את הבשורה ככה בטלפון? מעולם לא אהבתי את אימי החורגת.

אמרתי לה: "ציפורה, תכף אחזור אלייך." וניתקתי.

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה, שזו עוד מזימה של אבי בחסות אימי החורגת. המחשבה הבאה הייתה, מה בדיוק אני עושה עכשיו? אני לא יכולה להשאיר את צילה עם שלושת רבעי ראש.

הבטתי החוצה מהורהרת, יום יפה היום. החלטתי לשתוק ולהמשיך בינתיים בעבודה. רק אחרי שסיימנו, כשהיא באה לשלם, אמרתי לה: "הודיעו לי שאבא שלי מת, ואני חייבת לברוח..." היא הייתה המומה או מבולבלת ורק אמרה: "אבא זה אבא." שלחתי הודעה לכל הלקוחות שהיו אחריה בתור – אל תגיעו. אני מצטערת, אבל אבי נפטר. גם בפני הלקוחה שכבר המתינה על הספסל נאלצתי להתנצל ודחיתי אותה לאחרי החג.

רק אז יצאתי לכיוון הדירה שבה גרו ציפה ואבא שלי, שהייתה במרחק של כרבע שעה הליכה מהבית שלי. כשפסעתי לעבר הדירה שלהם (בשעה שכל מיני חברים מהמושב חולפים על פניי – חלקם ברגל, חלקם על טרקטור וחלקם בקלנועית) חשבתי לעצמי, שאולי צילה צודקת ובאמת הגיע הזמן לשנות את שמי. פסעתי ושקלתי את הנושא ביני לבין עצמי, ואז החלטתי. לא עוד לְבָנָה, כי אם לִיבִּי. גם את שם המשפחה המוזר שלי אני רוצה לשנות. לא עוד חֲרֵדִים. לקצר לחָרֵד. ליבי חרד. ככה יקראו לי מעתה. עוד לא הגעתי לביתו של אבי, וכבר החלטתי על שינוי השם. ואז עשיתי עוד משהו: הרמתי את השיער ברישול וקשרתי אותו מעל העורף כלחמניית בְּרִיּוֹשׁ, תסרוקת חדשה. "שני את התסרוקת – שני את חייך", חשבתי לעצמי וזמזמתי את שירו של לאונרד כהן lover, lover, lover"".

כל זה קרה כרבע שעה אחרי שהתבשרתי על מותו של אבא ובטרם הגעתי לדלת דירתו.

***

קראו לי לבנה חרדים. כן, "חרדים" הוא שם המשפחה שלי. הייתי ה"חרדים" הכי חילונית בעולם. "לבנה" זה על שם סבתא שלי המנוחה, בלאנש, שבביתה אני גרה כיום. היא לא הייתה מאמינה לי, אילו סיפרתי לה שביום מותו של אבי חגגתי את יום ההולדת השלושים ותשע שלי. לא תכננתי שום מסיבת יום הולדת, ולא תכננתי לקבל שום מתנה מאבי. הוא מעולם לא הביא לי מתנה, לא ליום ההולדת ולא ל'אין יום הולדתי', אז לא ציפיתי ממנו לְדָבָר לקראת השנה האחרונה של שנות השלושים שלי. אבל למות?

בעודי מהרהרת במתנה המוזרה של אבי, הגעתי לדירה שלו ושל ציפה. בית מצוחצח ומהוקצע כבית מרקחת. פה נולדתי. ציפה, אשתו, התרוצצה אנה ואנה וכמעט לא הביטה בי. ברגעים שבהם אכן הסתכלה עליי, זה היה במבט הקבוע שלה מאז שהייתי ילדה, מבט שכאילו תוהה: "תזכירי לי איך קוראים לך, ומה בדיוק את עושה פה?" מעולם לא הייתה בינינו אהבה.

היא אמרה שזו הייתה תאונת פגע וברח, רכב פגע בו בעת שפסע במחלף שמשונים ושהוא מת על המקום. אבל היה נדמה לי שאני מזהה על פניה, שאפילו היא לא מאמינה למה שהיא אומרת. פגע וברח? נו באמת. מה היה לו לאדם בעשור השמיני לחייו לחפש באמצע מחלף כבישים סואן?

הייתה לי פינה חמה בלב למחלף הזה. יש אנשים שאוהבים בעלי חיים; יש כאלה שאוהבים טבע פראי, ים או הרים. אני אוהבת כבישים מעניינים. אני זוכרת שעוד כנערה בתיכון אהבתי לשבת על סלע נסתר בפאתי המושב, להדליק סיגריה ולהביט בכביש ובמחלף המסוים הזה. מאז הלך המחלף והשתנה, השתדרג, התפתח והפך למסועף ומורכב. כמה יצירתיות, כמה מחשבה, כמה כישרון וכמה אהבה הכניסו אליו מתכנניו. כאילו סַפָּרִים וְסוֹפְרִים תכננו אותו יחד. נתיב לפה ונתיב לשם, שלוש קומות של נתיבים. את נוהגת בו ומרגישה, שהכביש קורא את גופך ומוביל אותו מעדנות למחוז חפצך. פה נפרד אבא שלי מהעולם. לרגע עלתה בי המחשבה, שאולי פה בחר להיפרד ממנו. כעסתי על אבי, שהכתים את המחלף לנצח בדמו.

הוא: נעמה תמיד אמרה, שהמשפט שהיא הכי לא אוהבת הוא 'לצאת מאזור הנוחות'. "מה זה 'לצאת מאזור הנוחות'?" הייתה תוהה, כשמישהו מסביבה פלט את הקלישאה הידועה. "אם נוח לך שם, למה לצאת? תישאר ותיהנה. חיים פעם אחת וגם היא לא ארוכה מדי," אמרה כבמעין נבואת זעם. "חוץ מזה, לצאת מאזור הנוחות," הייתה תמיד אומרת, "זה לעצור את הרכב בשעת לילה מאוחרת או בגשם סוחף כדי לסייע לנהג תקוע. זו אולי ההצדקה היחידה להשתמש בביטוי 'לצאת מאזור הנוחות'."

אז יצאתי מאזור הנוחות. זה קרה בדרך להופעה ב"צוותא" בתל אביב, הופעה אחרונה לשנה הזאת. הייתי עם ה"גִ'יפָה", הג'אמפי, המסחרית הלבנה שלי עם התופים מאחורה ולשלשת העטלפים שעיטרה אותה. זו הייתה שעת בין ערביים; שיננתי בראשי את השירים שאני עומד לתופף, חזרתי במוחי על הביטים ועל המקצבים הצפויים לי וקיוויתי שלקחתי איתי את הכובע שרציתי לחבוש במהלך ההופעה ואת משקפי השמש שתכננתי להרכיב על העיניים. הם יעמעמו עבורי קצת את האורות שמכוּונים עליי במהלך ההופעה וגם יְיַצְּרוּ 'שיק' תִּיפוּפִי כזה, דיסטנס סקסי מהקהל. נהגתי והתאמנתי על השירים בקול, בעיקר שירי אהבה, כי בחלקם אני מקרב לפי את המיקרופון ועושה קולות שניים לזמר שאיתו אני מופיע זה כשלוש שנים, לירון חממי.

באמצע המחלף הגדול ליד מושב שמשונים, בקומה הגבוהה וכמעט בין שמיים לארץ, ראיתי אדם מבוגר עם מקל הליכה שפוסע בקצב של שבע שמיניות. ככה על הכביש, כאילו פניו מועדות לאן שהוא. אבל לאן? לא היה כאן צומת קרוב, שום תחנת אוטובוס – ומתחתינו עוד שתי קומות של כבישים, שכל אחד מהם פונה לכנף תבל אחרת. האטתי. הבטתי בפניו, שהיו שילוב של נחישות ואומללות. הוא לא נראה כקבצן, מאלה שממלאים בימינו כל צומת במדינה הזאת ופושטים את ידם באופן תיאטרלי. מצד אחד היה נדמה לי שהוא הולך לאן שהוא, ומצד שני – הוא נראה אבוד. נזכרתי בריאיון שקראתי פעם עם סטיב גאד, המתופף האגדי, שאמר שלפני כל הופעה הוא מקפיד לעשות מעשה טוב אחד לפחות עבור מישהו אחר. הוא סיפר שזה מפקס אותו ונותן לו תחושה שכבר הצליח, עוד לפני שההופעה בכלל התחילה. האטתי את הרכב, הפעלתי את האורות המהבהבים וקראתי לעברו: "היי אדוני, הכול בסדר? מסוכן פה. בוא תעלה, אקפיץ אותך לצומת." הוא נעצר. גם אני. יצאתי מהרכב, עברתי לצד השני, פתחתי את הדלת וסייעתי לו לעלות לרכבי. האיש התיישב לרגע על הכיסא שליד הנהג. התנשם, לא הביט בי, לא באמת היה איתי, היה מרוכז בעולמו... משהו כנראה הסעיר אותו מאוד. הסתכלתי עליו וראיתי איש מוטרד. הוא היה לבוש בחליפה ולא הדיף ריח הזנחה. ברור שזה לא קבצן, אף לא מישהו שברח ממוסד כלשהו. סגרתי את דלת הרכב בצד שלו, פניתי בחזרה לכיוון השני והתיישבתי בכיסא הנהג. פתאום הוא התחרט, פתח את הדלת, יצא שוב אל השול של הכביש הסואן והתחיל ללכת. "מה, הוא משחק איתי?" חשבתי לעצמי. צפרתי לו, אך הוא התעלם ממני והמשיך ללכת בנחישות כאילו אני אוויר. מעשה הזוי. למשטרה לא התקשרתי, מה אומר להם? "יש קשיש שהולך לצידי הכביש ומסרב לעלות אליי לרכב"? הייתי לפני הופעה וכבר כמעט איחרתי. רגע לפני שנסעתי משם לגמרי, עוד האטתי לידו. "אדוני! אדוני!" קראתי לעברו. "בן אדם, עֲלֵה! אקח אותך לאן שאתה צריך, השמש עוד מעט שוקעת... אתה תידרס ככה! אדוני!" אבל הוא המשיך להתעלם, כאילו התאמץ להתרחק ממני. מכוניות צפצפו לי בכעס. הבטתי בשעון, אני מאחר. עליי עוד להרכיב את התופים, לעשות בדיקות סאונד ובאלנס, להתחמם. לא יכולתי להתעכב עוד. נסעתי משם בתחושה קצת חמוצה.

אחרי כחצי שעה הייתי כבר אחרי הרכבת מערכת התופים שלי והתחלתי לערוך את בדיקות השמע. תוף, תוף. טוב, טוב. לרגע עוד הייתי אפוף מחשבות על האירוע בכביש הראשי בדרך לפה, על הקשיש התימהוני־משהו. אחר כך שכחתי ממנו. הייתי חייב לשכוח ממנו – הייתה לי הופעת רוק על הראש. אני איתן אסקפה, המתופף של הלהקה, יש לי אחריות. אני הסֶנְטֶר, על פי התיפוף שלי נקבע הקצב.

כשעה לאחר מכן החלה ההופעה. ברגע שהבמה מתמלאת בעשן אני סופר עד ארבע, מקיש מקל במקל ושוכח מהכול. אני בעולם המוזיקה בלבד, נותן בראש, מפליג לעולמות אחרים.

היא: כבישים באים והולכים, נוסעים ושבים. מחלפים מסתלסלים להם, עולים ויורדים ומביאים את האנשים אל מחוז חפצם, אל משפחתם, אל אהוביהם. אני אוהבת אותם כמעט כמו שאני אוהבת שיער של אנשים. טוב, משיער של אנשים אני מתפרנסת. כבישים הם פנטזיה. כבישים הם תחושה. כבישים מספרים לנו סיפור. אני נוסעת בכביש ויכולה ממש לחוש את האנרגיה שלו, את עוצמתו, את כוונתו. אני מרגישה את המוג'ו שלו, את מה שהתחולל בו ואת מה שעלול להתחולל בו. כשהייתי ילדה, דקלמתי להוריי פתגם ששמעתי מהמורה לשל"ח בבית הספר האזורי שבו למדתי, בטרם העיפו אותי לגיהינום: "חכם השביל מן ההולכים בו. אם עלית בו – אל תעזבנו, כי הוא צודק תמיד." משפט יפה, חשבתי לעצמי, כזה שנותן חיים לשביל. אם מותר להם לתת תכונות אנושיות לשבילים, אז גם לי מותר. אמרתי לאבא ולאימא, שאני רוצה להיות מתכננת של שבילים וכבישים כשאהיה גדולה, ואבא שלי ענה לי: "לבנה, צריך להיות חכם כדי לבנות שבילים וכבישים, לא טיפש." זה היה עוד לפני שגילו את המחלה אצל אימי. היא הביטה בו בזעם כבוש, אך לא אמרה לו מילה. פחדה? אולי באותו הרגע פרצה אצלה המחלה, כי היא לא ידעה לזרוק אותו? אבא לא אמור לדבר ככה אל הבת הקטנה שלו, אחת מתוך שני הילדים שלו. תפקידו לספר לבתו רק כמה היא חכמה ויפה.

ועכשיו הוא מת, כופה עליי יתמות מוחלטת ואת הצגת העצבות. ועוד מביים את מותו. אני ממש לא מאמינה לסיפור הזה, שהוא מת לתומו בתאונת פגע וברח, דווקא במחלף הכבישים האהוב עליי. לא היה יכול למצוא מקום אחר? לא היה יכול למות בבית או בבית החולים, כמו אנשים נורמליים? דווקא בכביש, ועוד בכזה עם אנרגיות טובות כאלה – שבו לא אמורים למות בתאונת פגע וברח!

כבישים – פסגת היצירתיות. ההיגיון שבהם, חיבורם זה לזה, כביש אל כביש. הייתי ילדה חולמנית, המחשבות שלי תמיד היו נודדות או נוסעות. אני זוכרת שפעם אחת, איזו מורה בבית הספר היסודי חשבה שאמרתי לה שאני אוהבת כבשים, והיא אמרה שזה מקסים לאהוב כבשים, ושאולי היא תארגן טיול של הכיתה לדיר במיוחד עבורי. אבל לא כל כך אהבתי כבשים ולא נמשכתי אל הדיר ואל ריחותיו. כבר אז התכוונתי לכבישים. אני זוכרת את המבט של המורה אחרי שהעמדתי אותה על טעותה. היא אמרה שאולי כדאי לקרוא לאימא שלי לשיחה. מה זאת אומרת ילדה שאוהבת כבישים? "בכבישים יש תאונות. בכבישים יש זונות. בכבישים עובדים אנשים פשוטים. כבישים הם מסוכנים. אנשים מתים בכבישים..." הייתה המורה אומרת, לעיתים בקול ולעיתים במבט. המבט של המורה הזאת נשאר זהה, עד שהועפתי מבית הספר – עוד ילדה מוזרה. בחדרי חדרים לחשו אז מילה, ולקח לי קצת זמן עד שהכרתי אותה: 'אקסצנטרית'. אף היו כאלה שהוסיפו ביטוי, שבקושי נולד אז: "על הרצף". לבנה חרדים? היא אקסצנטרית, על הרצף. לא יודעים מה לעשות איתה. אז נעיף אותה ואולי נמליץ להוריה לחפש לה מסגרת לילדים בעלי צרכים מיוחדים, כאלה שעל הרצף.

מה זאת אומרת שאני אוהבת כבישים? גם אני לא לגמרי הבנתי בהתחלה את האהבה המוזרה הזאת שפיתחתי. מדוע אני אוהבת כבישים? מה יש לאהוב בכבישים? הם מלאים באספלט שחור, ומכוניות נוסעות עליהם במהירות וגורמות לעיתים לתאונות דרכים, שבני אדם מתים בהן. עד שלאט־לאט הבנתי: כבישים הם יצירה. הם בלתי צפויים. הם מתוחכמים. מחברים מקום למקום כשתי עלילות נפרדות של סיפור, כאילו מישהו חשב על זה מאז הבריאה, אבל לא – אנשים חשבו על זה. כל כביש חדש הוא חגיגה עבורי. כאילו נולד לי ילד חדש, והייתי מגיעה אליו במיוחד ונוסעת בו הלוך ושוב רק בשביל ההיכרות.

הייתה לי מחברת, שבה דירגתי את הכבישים האהובים עליי. עד היום אני עדיין מדרגת כבישים לפי יופיים ותחכומם ומפרסמת בקבוצה של אוהבי כבישים. לפעמים אני מדמיינת את מתכנן הכביש, יושב מול מפה או אולי הולך ברגל ולפתע מזהה חיבור בין כביש קיים לכביש דמיוני. אם יבנה אותו בכיוון הזה, יחפור מנהרה ואחר כך יעלה אותו על גשר – הוא יוכל להתחבר לכביש הקיים ולקצר לאנשים את הדרך, להפוך את סיפור הדרך שלהם ליפה יותר, למעניין יותר. ממש כמו עבודה של סופר. ברשימה האישית שלי, הכביש הזה שבו סיים אבי את חייו – ירד קשות בדירוג.

לא הפכתי למתכננת כבישים, חלום נוסף לרשימת אכזבותיי. כן, כמאמר השיר, יש כאלה שעובדות בפקידות או בהנהלת חשבונות, אחרות מנסות את מזלן בתור דוגמניות או שינניות. אני, היו לי ציפיות... אבל הפכתי לספרית נשים. אני אוהבת לספר, מאוד אוהבת לספר. הפכתי לסוג של מתכננת שבילים, אבל רק באמצע הקודקוד. לעיתים בצד...

עכשיו אחרי שאבא שלי מת, אני חייבת לעשות הצגה. להעמיד פנים שאהבתי אותו, ושאני עצובה בגלל מותו. לא בא לי. מה יעשו לי? הייתי בטוחה שאמות לפניו. הייתי בטוחה שהוא יקבור את כולנו. הוא קבר את אימי, הוא קבר את אחי, והוא יקבור גם אותי. אבל איך אמר לֵנוֹן? החיים זה מה שקורה לך כשאתה מתכנן תוכניות אחרות.

להלוויה שלו לא הלכתי. מה ששבר אותי סופית היה התוכנית של רעייתו, אימי החורגת, לנגן בזמן ההלוויה את Wish you were here – השיר שהכי שנוא עליי, של להקה שאת שמהּ אני בכלל לא יכולה לבטא. איך מכל השירים בעולם, היא בחרה להשמיע דווקא את השיר הזה? כאילו היא יודעת שזה שיר שמקפיא לי את הדם. נתליתי באיזו אמירה של דוד רחוק, דתי, שהילדים לא הולכים אחרי מיטת האב – ככה הוא קרא לאלונקה, שעליה הובילו את גופת אבי המת לקבורה שארגנו לו בבית העלמין של המושב. לא שאלתי לפשר המנהג. אני לא כל כך מאמינה באלוהים, או ליתר דיוק לא האמנתי עד אותו הרגע, אבל את המנהג הזה קיימתי בחפץ לב. נשארתי בבית בזמן שקברו את אבי, שורה או שתיים במקביל לאימי – לא בסמוך אליה. הציפה דריפה לא הסכימה שהם ייקברו זה ליד זו והצהירה: "על גופתי!". הצחיק אותי לשמוע את זה.  

אז נחלצתי מהצורך להספידו כבתו הביולוגית, היחידה שבחיים, או לשמוע הספדים של אחרים או להקריב בגד במעמד הקריעה.

אני לא אוהבת הלוויות, לא הולכת אליהן. גם לאזכרות של אחי אני לא הולכת כבר שנים. כבד לי, מזויף לי. התוכנית שלי היא לא להותיר מעצמי דבר, לא להותיר זֵכֶר: לא ילדים, לא רכוש, לא תצלומים ואף לא סיפורים. אחרי מותי, ואני מעריכה שלא ירחק היום שבו הוא יגיע, אינני רוצה להשאיר דבר גם מגופי. אצווה לשרוף הכול עד עפר ואפר. לא התחתנתי מעולם וגם לא אתחתן. אין לי ילדים וגם לא אביא. אני לא הולכת להשאיר מעצמי כלום.

בזמן ההלוויה יצאתי להליכה לאורך כביש אהוב ושקט, לא רחוק מהמושב. הבטתי בכבישים. התיישבתי על סלע, הדלקתי סיגריה ובהיתי באוויר. מכוניות שקטות נראו באופק כדגיגים באוקיינוס. חשתי נחמה, שקט נפשי. הייתי זקוקה לזה.

הוא: ההופעה הייתה טובה. שעתיים של תיפוף אנרגטי וכיפי שלי. שכחתי לרגע מכל דבר אחר: תופפתי, שרתי, צולמתי וצחקתי הרבה. עם מגבעת מגניבה, משקפי שמש סקסיים, גופייה (שהוחלפה באמצע ההופעה, אחרי שכבר הייתה רטובה מזיעה) ותיפוף רצוף, שבמהלכו לגמתי שני בקבוקי מים מינרליים ושני בקבוקי בירה. את ההפסקה ניצלתי כדי לעשן שתי סיגריות ברצף. הייתי כל כך אנרגטי, עד שבשלב מסוים השלכתי את המגבעת השחורה באוויר. השתדלתי להגיע לסימביוזה מוחלטת עם המערכת. ניסיתי לעשות את המיטב שלי על התופים, לתופף כמו באדי ריץ' או ג'ון בונהם, לפרוץ את תקרת עור התוף.

סיימנו לפרק את הבמה לקראת שתים־עשרה בלילה. קיבלתי את השכר שלי, התחבקתי עם חברי הלהקה ועם המפיקה שלנו (שהעירה לי בדרך אגב שהגיע הזמן להסתפר), העמסתי את התופים בחזרה על הרכב ונסעתי הביתה, אל הבנות שלי: נטע הגדולה ושיר הקטנה. חשבתי לעצמי כמה אני אוהב את הבית שלי, את השקט שלי ואת נוף הים שלי. את החלון האחורי בבית, זה שפונה אל שערי עזה הכבדים, אני פחות אוהב.

הדרך הביתה לאבוקות עוז, הקיבוץ שלי, הייתה שקטה ונעימה. הכבישים היו פנויים לגמרי. רק שלטי מחאה קרועים (וגם כאלה שטרם נקרעו) העידו שבמהלך היום הייתה פה פעילות, מחאה נגד הממשלה או בעד הממשלה. זה לא ממש מעניין אותי. אם היו פה אנשים אולי הייתי מצפצף להם לאות הזדהות, אבל כרגע שימח אותי שנסעתי בשקט שלי. אפילו רדיו לא הדלקתי. רציתי לתת מרגוע לאוזניים, שעדיין צלצלו.

כשהגעתי הביתה הבנות כבר ישנו. הקפצתי את עמליה, הבייביסיטר, לביתהּ שבחלקו האחר של הקיבוץ. לא יקרה לבנות כלום אם יהיו לבד לכמה דקות. הבייביסיטר הייתה סקרנית לגבי ההופעה ושאלה על הזמר המוביל שליוויתי, זה שהכירה מהרדיו. הייתי די גמור, אז הבטחתי לספר לה בפעם הבאה שתגיע לשיעור. באותו הרגע סימלתי עבורה כנראה את העולם הגדול, את החלום שלה להיות יום אחד גם מתופפת. היא לומדת אצלי שיעורי תיפוף פעם בשבוע, "עסקת בַּרְטֶר". תמורת שיעורי התיפוף היא שומרת לי על הבנות בזמן ההופעות ואף רוחצת לי מפעם לפעם את המסחרית, את גִ'יפָה, מֵחִרְיוֹנֵי הציפורים והעטלפים. לא היה לי כוח להתחיל לספר לה על ההופעה ועל הזמר המפורסם שאני מופיע איתו, וחוץ מזה, לא התאים לי לשבת ברכב חשוך עם נערה בת שבע־עשרה וחצי – גם אם היא הבייביסיטר של בנותיי – בחניה מול הדירה של הוריה. הודיתי לה על השמרטפות, והיא פנתה לצאת מהרכב. באור שנדלק בתא הנוסעים עם פתיחת הדלת, היא הבחינה במשהו שהיה זרוק במקום שבו היו מונחות קודם כפות רגליה, על השטיח המהוה של הרכב. מעטפה לבנה. היא הרימה אותה ומסרה לי. "יש כאן איזו מעטפה, היא בטח חשובה," אמרה תוך כדי התנצלות על שדרכה עליה, "לא שמתי לב." הבטתי במעטפה. גם אני לא שמתי לב אליה עד כה. היו עליה שם וכתובת: "לכבוד לְבָנָה חֲרֵדִים, מושב שמשונים". לא ידעתי מה זה. לא זיהיתי את השם הכתוב עליה, ולא ידעתי איך היא בכלל הגיעה אליי לרכב. רק בדרך הביתה נפל לי האסימון, וקלטתי מהיכן כנראה הגיעה המעטפה לרכבי. היא בטח נשרה מהקשיש, שנכנס לרגע אחד לרכב שלי בדרך להופעה. האירוע ההוא עוד לא נגמר. חשבתי לעצמי שבהזדמנות הבאה שאעבור באזור, אמסור שם את המעטפה. שוב לצאת מאזור הנוחות. הגעתי הביתה, ורגע לפני שפניתי לישון החלטתי לצאת החוצה לוורנדה כדי לשבת מול הבריזה הנעימה, שעלתה מהים השחור שממול. הדלקתי סיגריה ולגמתי לי כוסית של גראפה איטלקית – משקה העשוי מגֶּפֶת ענבים – שהשכן שלי מושקה, ניצול אושוויץ המתגורר ממש בדירה הסמוכה, לימד אותי לשתות. קודם לכן לא ידעתי מה זה גראפה. אחר כך נכנסתי לחדר של הבנות. הן ישנו שנת ישרים, ודִידֶל (הפודל המשפחתי) ישן בסמוך אליהן, לא נותן להגעתי הביתה להפריע לשנת היופי שלו בין הבנות. כמה הן מתוקות. כמה הן בטוחות בשנתן. כרעתי על ברכיי, נישקתי כל אחת מהן בעדינות על לחייה ואז ניגשתי לחדר השינה שלי. באוזניי עדיין הדהד הבייס דראם מההופעה – בּוּבּוּם, בּוּבּוּם, בּוּבּוּם – כאילו עברו פעימות הלב לאוזניים. נרדמתי ברגע.

היא: השבעה הקצרה שזומנה לי בלי שהתכוונתי אליה, הייתה בלתי נסבלת. לא רק שהייתי צריכה להיראות עצובה על אבי ולהעמיד פנים ללא הפסקה, החלק הכי נורא היה הקרבה הפיזית לציפה דריפה ולבושם שלה בריח ורשה. עם הצעיר שלה, יותם, יש לי כימיה נעימה. הוא חמוד, שמעתי גם שאמר קדיש על אבי המנוח. עם האחרים אין לי כל קשר או סימפתיה.

הודיתי לאלוהים, שאני לא מאמינה בו (או שאולי אני מאמינה בו? אני כבר לא יודעת) – על החגים שהגיעו לפתע. בזכותם ישבנו רק "חצי מנה" של שבעה. המנחמים נכנסו ויצאו, יצאו ונכנסו. כל הלקוחות שלי באו אף הן והשתתפו בצערי ה"לִכְאוֹרִי", גם אלה שידעו היטב שלא הייתי ממש קרובה לאבי. במספרה שלי מדברים על הכול, ומה שנאמר במספרה נשאר במספרה. הן ידעו שאבי מעולם לא היה שם בשבילי, לא כשאימא עוד הייתה בחיים ובטח לא אחרי שמתה.

אם הייתי מקבלת דולר על כל פעם ששמעתי "אבא זה אבא" במהלך הימים הארוכים הללו, הייתי כנראה יוצאת עשירה מהשבעה.

***

סבתא שלי הייתה אומרת שספרית טובה היא כמו פסיכולוגית – רק קצת יותר זולה, ובסוף הטיפול מקבלים גם שיער מעוצב. סבתא שלי, בלאנש, הייתה המורה הראשונה שלי לסַפָּרוּת. "השיער של האישה זה הדבר הכי חשוב לה, הכי מגדיר אותה כאישה. תאהבי את השיער של הלקוחות שלך כמו שהן אוהבות אותו – ואת תהיי ספרית טובה," הייתה אומרת לי. "השיער של האישה קשור לפה, קשור ללב, קשור לבטן, קשור לרחם. לכן ספרית טובה היא גם 'מקשיבנית' טובה. היא שומרת סוד, הולכת תמיד על הגבול הדק: לשמוע רכילות אך לא להיות רכלנית, לאהוב רכילות ולא לשתף איתה פעולה בעת ובעונה אחת. הלקוחות שלך צריכות לדעת שאיתך אפשר לדבר על כל העולם – אבל את לעולם לא תדברי עליהן." סבתא שלי גם לימדה אותי לאהוב סְפָרִים, ואני אהבתי את זה שהיא העניקה שתי משמעויות לאותה המילה. "תלמדי לספר שיער ותלמדי לספר סיפור. ותקראי הרבה ספרים בעצמך. כל החוכמה שבעולם נמצאת בספרים."

סבתא בלאנש גם לימדה אותי, שלכל אישה יש מבנה פנים משלה: פנים עגולות, מרובעות, חביבות, עצובות, שמחות, תוהות, מופתעות. "דבר ראשון: תקלטי את האישה, תביני את אופי פרצופה וגם את פרצוף אופייה. רק אחרי שתביני את הפנים, את מבנה הגולגולת ואפילו את מבנה הנפש – תוכלי להתאים לה את התספורת, את הצבע ואת הגוונים."

הפעם הראשונה בחיים שבה הייתי תלמידה טובה, מצטיינת אפילו, הייתה כשסבתא שלי לימדה אותי את המקצוע. זה כבר היה אחרי שאימא שלי מתה מהמחלה. בגיל שבע־עשרה, אחרי תקופה שלא הייתה דומה לאף ספר שקראתי, התחלתי פתאום לחיות. הסַפָּרוּת השיבה לי את החשק לחיים, נתנה לי השראה. לרגע אחד שכחתי את החלום המקורי, להיות "כבישאית" או "שבילאית" מומחית. אהבתי לקרוא, אהבתי לספר, ואהבתי לטייל בדרכים מעניינות ולהביט בכבישים יפים וחכמים. אהבתי גם מוזיקה. היה לי ברור שתמיד־תמיד כשאני מספרת, תהיה מוזיקה ברקע.

מהר מאוד אמרה לי סבתא שאני אפילו מתעלה עליה בכישרון וביכולות, ושאהיה ספרית גדולה כשאגדל. אבל כששאלו אותי מה אני באמת רוצה להיות כשאהיה גדולה, עניתי שאני לא יודעת. היום שבו סבתא שלי מתה היה העצוב בחיי – יותר מאימא, אפילו יותר מאחי. הרגשתי כמי שנפלה לבור. היא הורישה לי את ביתה ואת המספרה הביתית שלה, ומאז אני כאן.

***

הוא: בבוקר לקחתי את הבנות למסגרות החינוכיות שלהן, זו לבית הספר וזו לגן. רגע לפני שהורדתי את שתיהן, פנתה אליי פתאום הגדולה: "אבא, תקנה לי ליום הולדת קורקינט?"

"לא," עניתי. מדי פעם צריך להגיד להן לא.

"למה?"

"ככה. חוץ מזה, יש עוד המון זמן."

נפרדתי מהן בחיבוק גדול, נסעתי לבית התרבות של הקיבוץ, הוצאתי את התופים שנותרו ברכב מהלילה והתקנתי אותם מחדש באולם. יש לי חזרה עם להקת הקיבוץ לקראת יום ההולדת השישים ותשעה שנחגוג לקיבוץ בחג שמחת תורה הקרוב. צעד ראשון במסע מוזיקלי, שיֶאֱרַךְ שנה שלמה לקראת מסיבת יום ההולדת השבעים בשנה הבאה. אני המתופף והמעבד המוזיקלי. אחרי החזרה אשוב הביתה כדי להכין לבנות ארוחת צוהריים שהן אוהבות. היום יש פירה ושניצל, שהן עדיין מכנות 'שניצל אימא'. זה ביטוי ששובר את ליבי וממלא אותו בגעגוע. זה שונה מהשניצל המעובד, שהן אוכלות לפעמים בחדר האוכל. אני אבא וגם אימא מאז שאשתי מתה. הבנות והעבודה שלי הן עיקר חיי. זה, ולא לשכוח להאכיל את דידל, כמובן. הבנות הבטיחו לי שהן ידאגו לזה אם רק אביא כלב הביתה, אבל כמצופה, נפלה עליי המשימה באופן מלא.

כשהוצאתי את התופים מהרכב, נפלו עיניי שוב על המעטפה הלבנה המוזרה, שנשארה אצלי ברכב. מה אני עושה איתה? האמת, עברה לי לרגע מחשבה זדונית להשליך אותה לפח, כמו "ולא נודע כי בא אל קרבו", ובכך תסתיים לעד התקרית ההיא במחלף בדרך להופעה. אולי אפתח אותה ואראה מה יש בפנים? אולי כסף? לא, לא אעשה זאת. נעמה לימדה אותי שלא לפגוע לעולם בפרטיות של אדם אחר. מה ששלו – שלו. לא אפתח.

בערב אקליט עוד פרק בהסכת המוזיקלי שלי, 'הַתּוֹפְקַאסְט שֶׁל אֵיתָן' – סוג של משחק מילים. כבר זמן־מה שאני מעלה בכל פעם פרק חדש, המכיל חידה מוזיקלית תֻּפִּית. במהלך הפרק אני מעלה את תחילת התיפוף של שיר רוק מוכר מפעם ומבקש מהמאזינים לזהות את השיר. בפרק שלאחריו, אחרי שיש פותרים לחידה, אני מספר עליו קצת ומתופף את גרסת הכיסוי שלו. מי שמצליח לפתור את החידה מקבל אצלי תהילת עולם, אם כי אני מתכנן להתחיל גם בהצעת פרסים צנועים – כמו אלבום של הלהקה שלי (כי נותרו אצלי עוד כמה יחידות) או כרטיסים להופעה או שיעור תופים איתי. בקיצור, צפוי לי יום עמוס או יום איתן.

היא: השבעה הייתה קצרה בגלל חג ראש השנה. הילדים הגדולים של ציפה דריפה הסתובבו בבית וכל הזמן חיפשו דברים. מה הם חיפשו? לא יודעת. יותם היה היחיד שנראה עצוב וקצת מופרד מהם. הם כל הזמן פתחו מגירות וסגרו אותן, טיפסו אל המדפים ומצאו מציאות. הרגשתי כמו סינדרלה, סיפור שאימא שלי הקריאה לי עוד כשהיינו משפחה, כאילו הכינה אותי לעתיד מבלי לדעת: "הָיֹה הייתה ילדה יפה וטובת לב, שאימהּ נפטרה ואביה התחתן עם אישה אחרת. לאם החורגת היו שתי בנות רעות ומכוערות. האם ובנותיה התפנקו בבגדים יפים ובמאכלים טעימים, ואילו הנערה היפה נאלצה לעשות את כל עבודות הבית. קראו לה סינדרלה, לכלוכית." הילדים של ציפה זרקו אליי איזו מחברת מעופשת מהתיכון, והזיכרון חבט בפרצופי כבחבטת פטיש. "שם: לבנה חרדים, מקצוע: תנ"ך, בית הספר: חַארַת אֶל טַאנַק." ככה קראו לתיכון שלי, בערך. זה לא היה שמו האמיתי, רק כינוי הולם. למה שמישהו ישמור את זה בכלל? החיפוש שלהם ללא הרף הזכיר לי את הסצנה של בובולינה ב"זורבה היווני", סרט שראיתי בצעירותי בבית קולנוע בעיר העתיקה של ירושלים. בובולינה גוססת, היא עומדת למות ואין לה ילדים. לשכנותיה אין סבלנות כדי להמתין למותה, אז הן נכנסות לביתה עוד בטרם מתה ומתחילות לחפש מציאות, לחפש מה לקחת. "כפעם בפעם נפסקו קולות הקינה ובקעו צעקות, כמו פרצה שם קטטה. רעשי פתיחת מזוודות ומגירות, ושעיטות רגליים כבדות ומהירות כשל אנשים הנאבקים זה עם זה. אחר כך בקע שוב קול קינה – חד־גוני, נואש – פיזום רך כזמזומה של דבורה." ככה ילדיה הגדולים של ציפה דריפה: מחטטים במגירות ומחפשים מציאות. נגעלתי מהם. אחת השכנות הביאה עוגת שוקולד לנוכחים בהלוויה, וראיתי את ציפה מעלימה אותה. מי מעלים עוגה שנועדה לאבלים ולמנחמים? לאן העלימה אותה? ומדוע למען השם? אנשים נכנסו ויצאו מהבית, דיברו בשבחי אבי בלי הפסקה, ואני התפלצתי מבפנים אבל לא אמרתי כלום. אני מעריכה ששפת הגוף שלי אותתה – "טוב, נו...". בשלב מסוים החלטתי שאני לא יכולה עוד. אמרתי שאני לא מרגישה טוב והלכתי הביתה. לא באתי יותר.

את ערב ראש השנה ביליתי לבד בבית. זה ראש השנה הראשון בחיי שאני בעצם יתומה "על מלא", אפילו שאני מרגישה יתומה כבר שנים. חתכתי לי תפוח לפרוסות, זילפתי עליהן מעט דבש וניסיתי להבין עם עצמי מה מצבי. האם אני בטוב או ברע? לא ידעתי. אני יתומה מהורים, בלי משפחה. אומנם כמה חברות הזמינו אותי לארוחת חג, ואפילו ציפה דריפה הזמינה אותי אליהם – אך לא התחשק לי לבוא, וסירבתי בנימוס. כשאבי היה בחיים, לא הייתי איתם בחגים – אז למה עכשיו? נשארתי בבית. בישלתי לי ארוחה קטנה, פתחתי בקבוק יין. אבל לא הרמתי כוסית לחיים עם עצמי. אני לא כל כך בעניין של חיים. המוות יותר יאה לי. האם אגיע לראש השנה הבא? האם שווה להילחם על החיים הללו? לא הייתי בטוחה שכן. הלכתי לישון וקמתי בצוהריים. הרגשתי קצת יותר טוב. מעין אופטימיות בלתי מוסברת תקפה אותי.

הוא: שבתי הביתה, והיה לי קצת זמן פנוי לפני הגעת הבנות. נתתי לדידל אוכל ומים, הוצאתי אותו החוצה כדי להתאוורר ולהשתין ואז התקנתי את התופים בחדר המוזיקה שלי. אלה הם חייו של המתופף: בשבעים וחמישה אחוזים מהזמן הוא מרכיב את התופים, ובעשרים וחמישה אחוזים מהזמן הם מפורקים ברכב בדרך להופעה או לשיעור – פרפרזה על אמירה של קלפטון בנוגע לחיי הגיטריסטים. יום אחד יהיה לי מספיק כסף כדי לרכוש סט תופים שווה, שיישאר באופן קבוע בבית, והסט הנוסף יטייל איתי להופעות.

התיישבתי על הספה הקטנה בחדר המוזיקה שלי ומזגתי לי מעט ויסקי כדי להירגע מול הנוף של הים. איזה שקט ואיזו שלווה. זו אכן הייתה החלטה טובה לעזוב את תל אביב לפני ארבע שנים ולבוא לפה. נכון שגרנו במרכז העולם, קרוב לכיכר ולכל בתי הקפה והחנויות השוות, אבל הרעש, הזיהום, בעיות החניה – זה לא היה פשוט. פה יש שלווה מטורפת. אני שמח שאנחנו גרים פה בתוך קהילה עוטפת ותומכת. כיף פה. כשעברנו הֵנָּה אחרי שנעמה מתה, ניסו החברים להפחיד אותנו: "מה, תלכו לגור קרוב כל כך לגבול עם עזה? זה כמו לגור על סף תהום." אבל לא הסכמנו לשמוע. אנחנו לא חשים בתהום, אלא סומכים על הצבא ומקווים לטוב. באנו להיות ליד ההורים שלה, עודד ודוריס. כמה הם היו שם בשבילנו אחרי מה שקרה לנעמה. תמיכה מוחלטת. לבשתי את חולצת ה'תופקאסט' שלי, שעליה מופיע איור חביב של מערכת תופים, והתחלתי להתאמן על האינטרו של השיר מהחידה. החידה שלי מתייחסת תמיד לאינטרו – הפתיח התִּיפוּפִי של שיר גדול – והיא מכילה כמה רמזים על השיר שאני מתכוון לתופף ב'תופקאסט'. חבשתי את כובע התיפוף שלי (כובע צמר שנעמה סרגה לי), הרכבתי את משקפי השמש והפעלתי את המצלמה בשלט רחוק: "אהלן חברים, השיר הבא היה להיט ענקי בשנות השבעים, למרות שהוא הוקלט בדיוק כשהתחוללה פה מלחמת ששת הימים. הסולן האגדי של הלהקה ששרה את השיר הזה, הלך לצערנו לעולמו לפני שנתיים ממחלת הסרטן. קראו לו גרי. שמהּ של הלהקה פסיכדלי־משהו, ומשמעותו היא 'הדברים שֶׁמֵּעֵבֶר'. מדובר בלהיט שנקשר בו מסתורין, ואפילו 'הביטלס' אהבו את השיר הזה, שכבש בזמנו את פסגות מצעדי הפזמונים. אבצע עכשיו את התיפוף של תחילת השיר, וכרגיל, השאלה שלי אליכם היא – איזה שיר זה? מה התיפוף מזכיר לכם? אילו אסוציאציות הוא מעלה לכם? כתבו לי בתגובות, ואחד (או אחת) מהעונים נכונה יזכה בתהילת עולם אצלי ב'תופקאסט' ואולי גם בפרס." ביצעתי קטע תיפוף קצר מהפתיח של השיר והוספתי גם סיומת להקלטה: "אז את תחילתו של איזה שיר תופפתי לכם? כתבו לי, ביי."

כשסיימתי להקליט, ניגשתי למטבח כדי להכין לבנות את ארוחת הצוהריים: שניצלים לאחת ונקניקיות לשנייה, פירה ו"סלט מטפלות" – כך מכונים אצלנו ירקות חתוכים גס. אוכַל איתן ארוחת שאריות ממה שיש במקרר ואז אקפוץ לצרכנייה כדי לעשות קצת קניות לחג. בכל זאת, מחר ערב ראש השנה.

הבנות שבו הביתה, אוחזות בידיהן 'שנות טובות' שאיירו עבורי. התרגשתי, גם אם הקצנתי מעט את התרגשותי. עשינו את הטקס הקבוע של הצמדת ה'שנות טובות' למקרר (במקום הכי מכובד) עם חיבוק גדול לכל אחת מהן, אמירת תודה גדולה שוב ומחמאות על הציור היפה – והתיישבנו לאכול. למדתי ליהנות מהאינטימיות המשפחתית הזאת. בשנה־שנתיים הראשונות אחרי שנעמה מתה, הן עוד היו מאיירות 'שנה טובה' לשנינו; בהמשך הן החלו להביא 'שנה טובה' שרק אני מופיע בה. זה ראש השנה הרביעי שלהן בלי אימא.

רבים מבני הקיבוץ שהגיעו לארוחת הערב החגיגית לכבוד ראש השנה, היו לבושים בבגדי חג – רובם במכנסיים קצרים, חולצה לבנה וסנדלים. מקהלת הקיבוץ פתחה את הערב בשני שירי ראש השנה, נרגשת מהמעמד. אחר כך נאמרו ברכות על התפוח בדבש ועל גרגירי הרימון, ולבסוף – הרמת כוסית לחיים. אֵלָה, מזכירת הקיבוץ שלנו, בירכה את כל הנוכחים בשנה טובה ואף איחלה זוגיות לכל מי שטרם מצא את זיווגו. היה נדמה לי שהיא מביטה עליי, או שאני סתם רגיש. רגע לפני שישבנו לאכול, נערך עוד טקס קצר לטובת מתן אות 'יקיר הקיבוץ', מסורת של שנים. הפעם נתנו את האות לחמי – אבא של נעמה, סבא של הילדות שלי – ד"ר עודד אסקפה, שבמשך שנים היה הרופא המיתולוגי של הקיבוץ והסביבה. המנחה ציינה איך אפילו מעַזָּה, השכנה מדרום, הגיעו הערבים כדי לבקש את עצתו הרפואית. הוא התרגש והודה לכל המסובים. שיר, הבת הקטנה שלי, התרגשה מהפרס שקיבל סבהּ. כששב לשולחן, אוחז בידו מגן הוקרה מזכוכית, היא שאלה אותו: "אז מה סבא, טיפלת בערבים מעזה?" והוא ענה לה בגאווה: "כן, זה היה הרבה לפני שנולדת. מדי יום הערבים היו באים לפה, לקיבוץ, כדי לקבל ממני טיפול לכל בעיה רפואית שהייתה להם. כאן אצלנו בקיבוץ הם היו כמעט בני בית. מכירים את כולם, אומרים שלום, לעיתים אפילו מביאים לאחד צנונית גדולה ולאחר חסה מעזה." עודד, רופא בגמלאות, פעיל עכשיו בעמותה שמלווה חולים מעזה לבתי חולים בארץ. בכל פעם שנשרף לנו שדה בגלל בלוני תבערה שנשלחים מדרום, אני רואה צער אמיתי על פניו – על אובדן החיטה וגם על רוע השכנים. הוא תמיד מרגיע ואומר שזה בטח קומץ, מיעוט... מן הסתם ברגע שיהיה שלום מלא איתם, הכול יבוא על מקומו בשלום.

אחרי טקסי ההוקרה והשירה התיישבנו לאכול ארוחת ערב. הטבחים בדרך כלל מפליאים מטעמיהם באירועים שכאלה, וגם הפעם הצליח להם. אכלנו ושוחחנו. עודד סיפר לי שעליו להגיע למרכז הארץ מייד לאחר החג, לישיבת הנהלה של העמותה שלהם. הוא כבר לא נוהג בעצמו, ואמרתי לו שאשמח לקחת אותו ברכב שלי. "חבל שתיסע במיוחד, אני יכול לקחת אוטובוס," אמר. הרגעתי אותו שהכול בסדר. ממילא עליי למסור איזו מעטפה, שמישהו השאיר אצלי באוטו.

חיי קהילה יפים מאוד הוקמו פה, חשבתי לעצמי. מחר, בבוקר ראש השנה, תתקיים ביוזמת הקהילה שלנו סדנה לבניית עפיפונים בצבעים מרהיבים, ונעיף אותם לשמיים בתקווה שיגיעו לילדי עזה. זו תגובתנו ההולמת, כמו שאומרים אנשי השלום אצלנו, בתקווה שבצורה הזאת נעצור את בלוני האש, שנשלחים אלינו משכנינו ושורפים לנו את שדות החיטה. בתום הערב החגיגי והנעים, שבנו לדירה והלכנו לישון. אפילו את דלת הדירה לא נעלתי. פה לא נהוג לנעול.

היא: במוצאי ראש השנה חיפשתי מה לעשות. לא הייתי רעבה, לא הייתי עייפה, הטלוויזיה הייתה כבויה. ישבתי על הספה ואחזתי ספר בידי, אבל לא ממש התחשק לי לקרוא. הבטתי בכתמי רטיבות חדשים שהתהוו בפינת התקרה. השבעה המקוצרת כבר מאחוריי. היה רע לתפארת. מצאתי את עצמי מבצעת מין סיכום ביניים. סוג של "אז מה היה לנו?". את בת שלושים ותשע, יתומה "על מלא" – מאם שניסתה להפוך אותנו בדרכה למשפחה ומתה מסרטן, ומאב שפחות. היום כבר לא אומרים "לא", אומרים "פחות". מאב שסיים את חייו באמצע כביש סואן, לא ממש ברור מה קרה שם. לא הייתי עצובה וגם לא שמחה. הרגשתי מעין ריקנות. האם קיבלתי ממנו את הגן הזה של הרצון לסיים את החיים? האם זה יום ההולדת האחרון שלי? לא ארצה הלוויה ולא ארצה שבעה. אִיּוּן, זה מה שאני רוצה. מלשון "אֵין". אגלגל לי ג'וינט. תודה לאל שאת זה יש.

כשקמתי למגירת ההפתעות שלי (שם אני מחביאה את הגראס שדיאנה, הלקוחה האהובה שלי, דואגת להביא לי) – נשמעה פתאום דפיקה על הדלת. קראתי "פתוח!", ולסלון נכנסו שלוש מסתפרות מבין לקוחותיי: ברכה, צילה ורוזי. ברכה באה עם עוגה, צילה אחזה בקבוק יֵין רוֹזֶה, ורוזי החזיקה בלון יום הולדת אדום. הן החלו לשיר לי שיר יום הולדת. עמדתי שם מחייכת כדמות במוזיאון שעווה, ממוללת את שׂערי. ראשית, לא הייתי שמחה. זאת לא תקופה שמחה. אינני שמחה אף פעם ביום ההולדת שלי. שנית, זה נס שבכלל שרדתי עד כה. לא מַתִּי ממחלה כמו אימי, לא נהרגתי בצבא כמו אחי ולא התאבדתי כמו אבי (אפילו שהאנשים מכבסים את פרטי המקרה וקוראים לו "תאונת פגע וברח"). אני ממש ספר מתח מרובה מתים מאת אגתה כריסטי. ושלישית, לא שמחתי כי בכל זאת – אבא שלי מת. נו, אבא זה אבא.

על העוגה היו שני נרות בצורת שנותיי – 39 – וכתובת מזרזיף קצפת: "מזל טוב לספרית הכי טובה ולאישה הכי אמיתית בעולם."

אמיתית? אני אישה אמיתית? מעולם לא חשבתי על עצמי כאישה אמיתית. פתחנו את היין, והייתה לי חגיגת יום הולדת קטנטנה ושמחה עם שלוש המסתפרות שלי. הן אוהבות אותי. בזמן שהורו לי לכבות את הנר הבודד, שאמור לסמל שלושים ותשע שנים, קראה ברכה: "רגע, מייק א־וויש! תעצמי עיניים ותנשמי, אם לא עוצמים את העיניים ונושמים – הבקשה לא מתגשמת." עצמתי את העיניים, אך לא ביקשתי דבר. דמעה סוררת זלגה מעין אחת, אבל הן חשבו שזו דמעת שמחה ושרו בקול: "כן תזכי לשנה הבאה! עד מאה ועשרים שנה!" "לא רוצה," מלמלתי. ספק אם שמעו. זו השנה האחרונה שלי. קיבלתי מהן מצית "זיפו" מוזהב במתנה.

רוזי, שמגיעה אליי למספרה כמו שעון רולקס אחת לשלושה שבועות (טקט מעולם לא היה הצד החזק שלה, אבל לקוחה היא לקוחה, וספרית שומעת הכול כמו כותל), הקריאה לי שיר של משורר אחד שכבר מת. הוא קורא לגיל שלושים ותשע "הגיל המגעיל". המשורר קובע שהעתיד מאחוריי ותוהה: לְמָה כבר נותר לחכות? הוא אומר, שבגיל הזה אתה מתחיל לסלוח להורים שלך. זה הגיל שבו הילדים מתגייסים לצבא, ואתה מתחיל לאבד שיער ולפתח בעיות בריאות. ובסוף אחרי כל מיני תיאורי דמורליזציה, מכריז המשורר ששלושים ותשע הוא דווקא גיל קלאסי. רוזי סיימה להקריא ואמרה לי: "לבנה, את קלאסית."

"ליבי," תיקנתי אותה. "מהיום אני ליבי." והוספתי: "למשורר כנראה לא היו חברות טובות כמוכן."

ואז שאלה אותי רוזי, כאילו המשיכה שיחה מקודם: "אז מה שלומך?"

"מתאוששת. להתאבד או לא להתאבד, זו השאלה."

"שייקספיר?" היא שאלה.

חייכתי. "יותר אלבר קאמי, סוג של..."

קשקשנו על דא ועל הא לזמן־מה, ולאחר עוד כמה חיבוקים ונישוקים ותודות – הלכו הבנות, שמאוד אהבו את התסרוקת החדשה שלי (בריוש מוגבה מעל העורף ברישול מהוקצע). ניקיתי את הדירה והלכתי לישון.

הינה, יש משהו חדש לקראת השנה החדשה, שמתחילה לה מחר. אני ליבי. את השנה החדשה אפתח בלבביות עם תסרוקת חדשה ועם מצית "זיפו" חדש. אולי משהו במוג'ו ישתנה. ואם לא, התאבדות היא תמיד אופציה טובה.