טרויה

טרויה היא עיר גדולה, מפוארת, במלחמה שאין לה סוף. במצור כבד ומתמשך. בשעות הקטנות של הלילה, גבוה מעל העיר, לוכד הנשר של זיאוס יונה במקורו. וזו יונת דואר, הוא מגלה, עם איגרת קטנה צמודה לרגל. אוצר יקר כזה, גם הנשר יודע, אסור במאכל. יש להביא אותו מייד לבוס הגדול על ההר. שעה ועשרים מאוחר יותר, על פסגת האולימפוס, יפתח שליט האלים את האיגרת ויתחיל לקרוא. רגע אחד אחר כך, אולי גם פחות, יתחילו כל צופרי האזעקה לצלצל בראשו...

משה אורן הוא סופר, עיתונאי ועורך. ספריו, לילדים ולמבוגרים, ראו אור בהוצאות שונות בארץ. הוא נולד בקיבוץ בעמק יזרעאל, שירת כקצין בצנחנים וסיים את אוניברסיטת תל-אביב בלימודי העת העתיקה של יוון ורומא. אורן הוא יוזם ועורך הספר "לחיות בכל תנאי" (1983), מדריך ההישרדות הראשון בעברית למטיילים ותרמילאים. הוא היה הראשון שחצה את הארץ במסע רגלי מדן לאילת (לפני שביל ישראל), וספרו "איש הולך את ארץ ישראל" (1994) היה הראשון לתאר מסע כזה. בעשור הראשון למילניום הוא יזם והוביל כמה ממפעלי הזיכרון הגדולים של ארצו בהר הרצל, ירושלים, בהם השביל המחבר בין יד ושם להר הרצל, גן הנעדרים לנופלים שמקום קבורתם לא נודע, והאנדרטה ומפעל הזיכרון לאנשי  נצר אחרון.

פרולוג
אני בצרות עכשיו, או שאני בצרות.

זה היה אמור להיות יום נפלא, יום ראשון לחודש האביב. אבל לא עבור הרמס, עבדכם הנאמן, שהיה אותה שעה בדרך. בטיסה לממלכת השאול.

טרטרוֹס, כן. והשם מתועב כמו המקום עצמו. רק שמדובר בג’וב שלי, מה לעשות: מוביל המתים הרשמי להאדֵס, לשער הגיהנום. אחת לשבוע אני גורר אותם אחריי, את כולם, שרשרת הצללים המרעידה, המיוסרת, מנסה רק שלא לפגר, לעמוד בקצב. בתור הזהב, כשהמלחמה עוד היתה מאבק של ממש, כשאכילס עוד היה קוצר בהם, בטרויאנים, כמו שיבולים בשדה, עשיתי את הדרך כל ערב. כעת לא בער עוד דבר. המלחמה כבר מזמן על אש קטנה, והמתים - הם יכולים להמתין. ובאותו יום לא הובלתי איש אחריי. באותו יום מקולל באתי לקחת.

ואז, בארבע עשרים וחמש, צילצלה הקונכייה בילקוט. ואני כבר ניחשתי, באותו רגע ממש, שאני בצרות צרורות.

זיאוס, סיננתי חרש, מגשש אחרי המכשיר המזוין. הקונכייה היא ההמצאה של הפייסטוֹס, הטרייה מכולן, והיא האובססיה של הבוס עכשיו. ומאז שנפלה לידיו אין רגע שקט. כעת הוא מצלצל בכל שעה, מכל מקום. והוא מת על זה.

כן, אדוני, אני אומר. הרמס שומע!

הבוס לא מבזבז דקה על נימוסים. הרמס יקירי, יש לנו בעיה קטנה. והזקן, קל להבחין, רותח. מעלה עשן.

מה קרה, בוס?

הנשר הביא לי איגרת, זה מה שקרה! תפס יונת דואר בחושך, מעל לטרויה, וזרק לי פה כתב חידה... משהו מתבשל שם, הרמס, אתה שומע?! משהו מאד לא טוב, לפי תחושת הבטן!

את תחושות הבטן, אני חושב לעצמי, תדחוף מצידי לתחת. יחד עם הנשר שלך. אוקיי בוס, אמרתי למכשיר, כולי אוזן!

והזקן נושם עמוק, נרגע מעט, וקורא מהכתוב:

פנתר אחד למשנה פנתר. שובך יונים יצא לדרך. שעת הש’ הלילה, בשמונה, וכל העולם יזדעזע כשנבוא (כולל התייש הזקן מהאולימפוס, שיכול מצידי לקפוץ).

לוקח לי רגע לנצור את זה בראש, בזיכרון. בסדר, בוס. רק שעכשיו, אתה ודאי זוכר, אני בדרך לטרטרוס...

ואני לא יודע, אתה חושב?! אני שלחתי אותך!

הזקן נרגע עוד יותר, תודה לאל. הרמס, יקירי, אבל אתה כבר תדע להסתדר, אני בטוח. ומישהו מחכה לך שם, שליח. בטרטרוס. ואיך אני אגיד את זה, הוא בטח כבר מת לצאת.

לך תזדיין, אני מסנן בין שיניי, קובר את המכשיר בילקוט. לך תזדיין, סבא...

אבל בואו נעצור פה, ברשותכם, ונתחיל מהתחלה.

03:01
דקה אחרי שלוש והנשר מעל העיר. טרויה כולה לרגליו, הרחק למטה. עשרים אלף רגל למטה, אם לדייק. וגם היום, כתמיד, הוא לא מתגבר על היצר ומנמיך. אולי בכל זאת יימצא לו משהו, באוויר.

מה עושה שם הנשר, תשאלו, בשעה כזו? אלא שזה מעשה שהולך שנים אחורה, כשבני אדם רק באו לעולם, דיירים חדשים, חלשים, תועים בחושך. וקופאים בקור. ופרומיתיאוס, הטוב בבני הענקים, קם וגונב את האש. כן, למענם. זיאוס, שליט האלים, יוצא כמובן מדעתו. זה לא היה בתכניות שלו. כך שפרומיתיאוס נכבל לסלע, בפיסגת הרי הקאווקז, ובשבע וחצי בבוקר, בכל יום, מגיע אליו הנשר של זיאוס. זולל את הכבד שלו לארוחת הבוקר, חם וטרי מהתנור.

אז הנה תמצית הסיפור: טרויה על מסלול הטיסה לפרומיתיאוס, והרי הקאווקז רחוקים, אפילו לנשר, ובינתיים כל מה שנחוץ לו זה חטיף. משהו קטן לדרך, אם רק אפשר. העיר הנצורה שרועה למטה, בחשיכה, והוא סורק אותה לאיטו, בסבלנות ברזל: נמל פריאמוס, שער סרפדון, גני הרה, ארמון המלך, כיכר אפולו, האמפיתיאטרון העירוני, שדרות כרונוס... אבל רק רגע, מה זה שם בדיוק, חצי שמאל הצידה, אם לא... יונה!

שלוש בלילה ויונה בשמיים, אשרי המאמין! הוא סוגר מדפים וצולל, יורד עליה כמו אבן... ווושששטראח! תפסתי אותך! אבל רק רגע... כוּס-אממממממממו!!!

ברגע שהוא נועל אותה, עמוק במקור, הוא יודע: יונת דואר. ועם איגרת על הרגל, כמו שהבוס אוהב אותן... אז זה לא היום שלו, אחרי הכל. הנשר מקלל את מזלו, את גורלו, ואת בני-הכלבה הטרויאנים. ורק כשאין יותר אוויר הוא מתעשת, חוזר לעצמו, ויוצא בכיוון לאולימפוס.