מי אמר שאי אפשר

ילד מעביר פיל שלם דרך קוּף של מחט. 
אי בודד באוקיאנוס זוכה בחבר לא צפוי. 
הר שהיה להר געש בגלל שליבו נשבר
וילדה קטנה אחת שנרדמת בלילה על ענן...
ארבעה סיפורים קצרים, או אגדות לקטנים, 
וגם מבחר שירים מהלילה בבית הילדים.

משה אורן הוא סופר, עיתונאי ועורך. בשנות השבעים עבד ככתב בלונדון ובשנות השמונים עשה עם משפחתו בהוואי. הוא פירסם לאורך שנים מדור שבועי לסרטים וקולנוע בעיתון "על המשמר", וספריו, לילדים ולמבוגרים, ראו אור בהוצאות שונות בארץ. אורן היה הראשון שחצה את ארץ ישראל ברגל, מדן לאילת, וספרו "איש הולך את ארץ ישראל" (1994) היה הראשון שתיאר מסע כזה. בעשור הראשון למילניום יזם והוביל כמה ממפעלי הזיכרון הגדולים של ארצו בהר הרצל, ירושלים, בהם יצירת השביל המחבר בין יד ושם להר הרצל, גן הנעדרים לנופלים שמקום קבורתם לא נודע והאנדרטה לאנשי נצר אחרון.

מי אמר שאי אפשר

כשאמא נכנסה לחדר לכבות את האור יותם ביקש "רק עוד קצת!".

ואמא אמרה שכבר נורא מאוחר ואי אפשר,

ויותם אמר שאין בעולם דבר כזה שאי אפשר

אבל אבא, שבא לעזור לאמא, אמר שדווקא יש.

"אי אפשר להשחיל פיל בקוף של מחט", אבא אמר.

ועל זה לא היתה ליותם שום תשובה.

אחר כך, כשההורים נתנו לו נשיקת לילה טוב והשאירו אותו לבדו, הוא שכב בעיניים פקוחות וחשב הרבה הרבה זמן.

"זה לא נכון", הוא אמר בסוף לחושך. "הפיל שלי יכול לעשות הכל!".

ואז הוא סובב את הראש אל הקיר, חייך לעצמו ונרדם.

למחרת, מוקדם בבוקר, כשאבא כבר היה בעבודה ואמא עוד היתה בבית, יותם התגנב על קצות האצבעות לחדר השינה של ההורים.

הוא פתח את המגירה התחתונה של השידה ליד המיטה והוציא את המחט הכי גדולה שהוא מצא בתוך הקופסה של כלי-התפירה.

אחר כך הוא שם את המחט בכיס הימני של המכנסיים והלך לצחצח שיניים כאילו דבר לא קרה.

דבר ראשון, כמו בכל בוקר, יותם הלך למכולת של הרצל לקנות שקית אחת של שוקו ושלוש לחמניות.

"בוקר טוב, הרצל!, יותם אמר. "הפיל שלי גומר את כל הלחמניות שלך בביס אחד!".

הרצל הביט שמאלה והביט ימינה. "אני לא רואה פה שום פיל", הוא אמר.

"זה בגלל שעכשיו הוא כל כך קטן", יותם אמר, "שאפשר להשחיל אותו בתוך קוף של מחט!".

אבל הרצל רק חייך מתחת לשפם ורשם את מה שהוא תמיד רושם לו בפתק, ויותם אמר להתראות מחר והלך.

בדרך לגן יותם עבר ליד בריכת המים הגדולה שעל הגבעה.

הוא שמע את המשאבה הגדולה עובדת - פ-י-ם פ-ו-ם, פ-י-ם פ-ו-ם - וראה שאבינועם מהעירייה בא לבדוק אם הכל בסדר במים של השכונה.

"בוקר טוב, אבינועם!", יותם אמר. "הפיל שלי גומר את כל המים של השכונה בשלוק אחד!".

אבינועם הביט שמאלה והביט ימינה. "אני לא רואה פה שום פיל", הוא אמר.

"זה בגלל שעכשיו הוא כל כך קטן", יותם אמר, "שאפשר להשחיל אותו בתוך קוף של מחט!".

אבל אבינועם רק צחק בקול רם וצבט אותו בלחי, ואחר כך הוא חזר לכל המדידות שלו, ויותם אמר להתראות מחר והלך.

בצהריים, כשנגמר הגן, יותם עצר בפתח לפני הגננת רוזט.

"הפיל שלי", הוא אמר לה, "שוטף את כל הגן ואת כל החצר ואת כל הכניסה מפה עד הגדר בשפריץ אחד!".

רוזט הביטה שמאלה והביטה ימינה. "אני לא רואה פה שום פיל", היא אמרה.

"זה בגלל שעכשיו הוא כל כך קטן", יותם אמר, "שאפשר להשחיל אותו בתוך קוף של מחט!".

אבל רוזט רק שאלה אם הוא חלם את כל זה בלילה, והתכופפה לתת לו נשיקה על המצח, ויותם אמר להתראות מחר והלך.

יותם לא חזר ישר הביתה. הוא המשיך עם הרחוב על לסוף הבתים של השכונה ועד לאקליפטוס הגדול והזקן שעמד בפינה של השדה, בקצה החצר של מרגוליס.

אני אשב לי כאן לחכות לו, הוא אמר לעצמו, כי הפיל שלי בטח יבוא אלי מהשדות...

ואז הוא גילה שמישהו קשר חוט תפירה דק בצבע אדום מסביב לגזע של האקליפטוס, וחיבר אותו מלפנים בקשר סבתא עם שתי לולאות גדולות.

יותם פתח את הקשר, בדיוק כמו שאמא לימדה אותו. הוא תפס את קצה החוט בשתי אצבעות ונתן משיכה קלה.

מאחורי הגזע של האקליפטוס הציץ בהתחלה קצה של חדק, אחר כך זוג עיניים קטנות, וזוג אוזניים ענקיות, ובסוף הראש הכי גדול שהוא היה יכול לדמיין לעצמו.

"שלום פיל!", יותם אמר, "ידעתי שתבוא".

הפיל הרים את החדק ותקע תקיעה קצרה ועליזה כזאת, שצילצלה ליותם כמו עשרים חצוצרות באוזן. החוט האדום היה קשור לו, לפיל, מסביב לקצה החדק, כמו טבעת דקה ואדומה. יותם נתן עוד משיכה קלה והפיל יצא כולו מאחורי הגזע, קד קידה קטנה ומנומסת והתייצב לפניו.

יותם הרגיש את עצמו קטן כמו נמלה. אפילו הפילים שהוא ראה בגן-החיות לא היו ענקיים כל כך! אבל הפיל הזה כבר הושיט את החדק ונגע לו בעדינות בכיס הימני המכנסיים.

המחט, נזכר יותם. כמעט שכחתי את המחט! הוא הוציא אותה מהכיס ואחז בה בשתי אצבעות, כשהחוד כלפי מטה והקוף בגובה העיניים. הוא השחיל את החוט בתוך החור ותפס את הקצה בצד האחר ונתן משיכה...

ואז זה קרה. הפיל התכווץ בבת אחת.

יותם משך עוד קצת, ועוד טיפה, והפיל התכווץ עוד יותר, ועוד הרבה יותר, ועוד הרבה יותר מקודם... עד שבמשיכה האחרונה הוא נעשה קטן כל כך שהחדק נכנס ישר לתוך הקוף של המחט, ואחריו הראש, והאוזניים, והרגליים, והזנב - עד שכל הפיל יצא מהצד השני של המחט בלי שום בעיה.  

אחר כך, כשהגיע הזמן להיפרד, הפיל שוב עמד לו שם, מול יותם, גדול וענקי בדיוק כמו שהוא היה בהתחלה. הוא קד קידה מנומסת, הושיט את החדק קדימה ונתן ליותם נשיקה של פילים על הלחי, טובה ונורא רטובה.

יותם לא רצה לראות אותו הולך. הוא אמר לו "להתראות פיל!", ואז הוא הסתובב ורץ כל הדרך חזרה הביתה, בלי להביט אחורה אפילו פעם אחת.

בערב, כשאמא נכנסה לחדר לכבות את האור, היא מצאה את יותם בפיג'מה מתחת לשמיכה.

איזו הפתעה! אמא התפעלה ויצאה לקרוא לאבא, שיבוא ויראה במו עיניו. "ילד גדול", אבא אמר. "יש לנו ילד גדול!".

אבל כשאמא התכופפה לתת לו נשיקת לילה טוב היא גילתה את חוט התפירה האדום בתוך כף היד של יותם.

"ומה זה?", שאלה אמא.

"מתנה מהפיל שלי", יותם אמר.

"הפיל שלך?!", אבא השתומם וחייך אל אמא, והיא רק משכה בכתפיים וחייכה אליו בחזרה. אחר כך אבא נישק אותו על שתי העיניים, ואמא אמרה לו חלומות פז וכיבתה את האור.

הם סגרו אחריהם את הדלת, ויותם התאפק בקושי דקה לפני שהוא קפץ מהמיטה והתחיל לספור צעדים בחושך - אחת, שתיים, שלוש, ארבע - עד שהוא הגיע לחלון. הוא העביר את קצה החוט החוצה, דרך התריסים, ושיחרר עוד קצת חוט, ועוד קצת, עד שהוא היה בטוח שהקצה נוגע בדשא למטה, מתחת לקיר.

אחר כך הוא התחיל לספור צעדים אחורה - ארבע, שלוש, שתיים, אחת - ובכל צעד הוא שיחרר עוד טיפה מהחוט, ועוד טיפה, עד שהוא הגיע חזרה למיטה, ונכנס מתחת לשמיכה עם הקצה השני של החוט תפוס חזק-חזק בין האצבעות.

"לילה טוב, פיל!", יותם אמר בלחש לחושך, "ואם תרצה להיכנס אלי למיטה תן רק משיכה אחת קטנה, זה הכל".

הוא סובב את הראש אל הקיר, חייך לעצמו ונרדם.

כיבוי אורות
 

החדר שלנו נמצא

ממש בקצה המרפסת

הכי קרוב להרי נצרת

ואחרי שמכבים את האור

ולפני שכולם ישנים

שומעים את התנים.

בחדר שלנו

אחרי שמכבים את האור

ארבעתנו ערים מתחת לשמיכות.

עומרי הסהרורי

חגית הצחקנית

סמדר הישנונית

ואני.

בחדר שלנו

אחרי שמכבים את האור

כולם מדברים בחושך

מתחת לשמיכות

עד שסמדר לא עונה

ויודעים שהיא כבר ישנה

ואז מפסיקים לדבר

ואז מתאמצים לישון

כי אין אף אחד שרוצה

להישאר אחרון.