כיבוי אורות

משה אורן

תקציר

"המטפלת אומרת לילה טוב ומכבה את האור.

אחר כך גם היא הולכת ואנחנו לבד בחושך,

ארבעה ילדים. בלי הורים. בלי מבוגרים.

רק אנחנו והלילה שלפנינו.

עם הפחדים הקטנים והגדולים.

עם החלומות הטובים והרעים.

וכל לילה הוא סיפור חדש לחלוטין"...

"כיבוי אורות", ספרו של משה אורן, הופיע בספריית פועלים בשנת 1981 (עם רישומיו של ארנון אבני), והיה הראשון לתאר, בשפה פשוטה וזורמת, בעין מעט משועשעת, את רשמיו של הלילה בבית הילדים בקיבוץ (או הלינה המשותפת, בשפתם של אנשי המקצוע). ניסיון חינוכי חדשני, יוצא דופן, שנשכח והפך להיסטוריה רחוקה.

אורן, בן קיבוץ בעמק יזרעאל, גדל בהוויה ובאווירה הזו, וספרו הוא מבט מבפנים, מתוך החדר, ומנקודת מבטו של מי שהיה שם. של הילד עצמו.

בגירסה החדשה והמעודכנת של הספר (אנפה ספרים, 2024), מצטרפים לרישומיו המשעשעים של ארנון אבני (נירים) איורי הצבע המרגשים של מושיק לין (נצר סירני).

משה אורן (www.mosheoren.com) הוא סופר, עיתונאי ועורך. ספריו, לילדים ולמבוגרים, ראו אור בהוצאות שונות בארץ. בשנות השבעים עבד ככתב בלונדון ובשנות השמונים עשה עם משפחתו בהוואי. בארץ פירסם לאורך שנים מדור שבועי לסרטים וקולנוע בעיתון "על המשמר". אורן היה הראשון שחצה את ארץ ישראל ברגל, מדן לאילת, וספרו "איש הולך את ארץ ישראל" (1994) היה הראשון שתיאר מסע כזה. בשנות השמונים, בתקופת עבודתו כמו"ל, הוא יזם ותכנן (בשיתוף עם "זמורה, ביתן, מודן"), את סידרת הספרים "אדם בקו האש", סידרה ראשונה מסוגה בארץ של מיטב הספרים והיוצרים בספרות המלחמה העולמית. בעשור הראשון למילניום הוא יזם והוביל כמה ממפעלי הזיכרון הגדולים של ארצו בהר הרצל, ירושלים, בהם יצירת השביל המחבר בין יד ושם להר הרצל, גן הנעדרים לנופלים שמקום קבורתם לא נודע והאנדרטה ויד הזיכרון לאנשי נצר אחרון.

פרק ראשון