בעיית הזמן

"לא היו לי כל התשובות, אפילו לא רבע מהן. אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו, את הגורל שלי, את הייעוד שלי, מגיח כמו אדם מבויש מתוך החשכה, חסר הילה וזוהר. זאת לא הייתה שלווה, וגם לא נחמה, אבל הייתי שלם עם מה שמצאתי, עם מה שגיליתי – שלעולם הזה יש מה להציע גם לאדם כמוני, ואפילו לי, יש מה להציע לעולם…"

בעיית הזמן הוא סיפורו של פרופסור צעיר ומבריק לפיזיקה, אריאל בארי, אשר נסיבות של יום אחד שומטות את קרקע המציאות מתחת רגליו. אריאל מצליח, בדרכו המיוחדת, ובאמצעות האנשים אשר קשרו את עצמם אליו ואל גורלו בקשר אהבה אמיץ וכואב, להבין את משמעות הקיום בעולמו.

איך בכלל מתחילים? איפה ההתחלה בסיפור שלי?

נראה שהאירוניה הגדולה של חיי היא שההתחלה אצלי שונה מזו של כמעט כל אדם.

אני, שמנסה כל חיי לפתור את התעלומה שהיא בעיית הזמן, נאלץ בסופו של מעשה להצטנע אל מול העובדה הפשוטה שעבורי היא תישאר תעלומה.

אולי פשוט אפתח בנקודת ההתחלה שלי.

אתמול בבוקר קמתי לעוד יום שנראה רגיל לחלוטין, הרגשתי שהראש שלי כבד, כאילו שתיתי יותר מדי אלכוהול. מה עשיתי לעזאזל אתמול? התיישבתי על המיטה שלי בבוקסר. המוח שלי התאמץ לנסות ולהרכיב את חלקי הפאזל, נשארתי כך עוד כמה רגעים בתוך ערפילי הבוקר, מנסה לחבר רסיסים של זיכרונות שניסו לעלות בראשי, אבל לשווא.

קמתי והלכתי לשירותים, וכשנעמדתי מול המראה הופתעתי מעט מהמראה, "וואו אריאל, מה עבר עליך אתמול?" אמרתי בעודי מלטף את הזיפים שעל פניי וסוקר את המבט הטרוד והעייף שעליהן. שטפתי את פניי, אבל המראה לא השתנה כלל.

טוב, אני חייב להמשיך להתארגן, חשבתי באכזבה קלה. התלבשתי בחליפה האהובה והמוכרת, שקניתי לכבוד פתיחת המעבדה שלי לפני שנתיים, ומיהרתי אל המטבח.

"שרון? שרון?" קראתי בעודי עובר במטבח ובסלון.

 נראה שהיא ברחה כבר לעבודה. "מה השעה באמת?" דיברתי לעצמי.

הרמתי את ידי, השעון הראה שהשעה כבר 09:15, "פאק! אני מאחר!"

רצתי לאוטובוס, מסתכל בשעון כל הדרך לוודא שאני לא מפספס אותו. אחרי שהצלחתי לעלות עליו, קיללתי את כל אבותיי שגרמו לכך שאני רץ בז'קט בחום של תל אביב.

עוד יום רגיל, מיוזע, הורדתי ממני את הז'קט ונשענתי על חלון האוטובוס, סופר את חמש התחנות בין ביתי לבין האוניברסיטה.

נכנסתי בהליכה מהירה לפקולטה לפיזיקה. יופי, 09:51, הוקל לי. הסדרתי נשימה ופניתי להסתכל על מערכת השעות שתלויה על הקיר.

נותר לי אפילו מספיק זמן להיכנס לכיתה עם ראשוני הסטודנטים ולהעלות בנחת את המצגת שלי, חייכתי מאוזן לאוזן כשראיתי אותם נכנסים. זה היה רק השבוע הראשון שלי בתפקיד, והיום השיעור הוא על אחד הנושאים שאני הכי אוהב ללמד.

"וואו," סיננתי בשקט. חיכיתי שהאחרונים יתיישבו במקומם, אולם מלא, ועוד בתואר שני! אם כל כך הרבה הגיעו אני חייב להיות בשיאי, חשבתי לעצמי בהתרגשות.

"אמממ, טוב, שלום לכולם," אמרתי, ועיניהם של עשרות הסטודנטים נדבקו אליי.

"קוראים לי פרופסור אריאל בארי ו…"

"אה סליחה, פרופסור?" סטודנטית קטעה אותי.

"כן," אמרתי.

"יש כאן הרבה תלמידים מחו"ל, אולי תוכל לעבור לאנגלית?" היא שאלה בחיוך.

הרמתי גבה בהפתעה. ממתי הפקולטה שלנו מושכת הרבה תלמידים מחו"ל? הסתכלתי לראות אם אני מזהה פרצופים זרים, אבל לא הצלחתי.

"בטח!" עברתי לאנגלית, "קוראים לי פרופסור אריאל בארי, בן 30 מתל אביב, הגעתי לפקולטה בשבוע שעבר ואני מאוד מתרגש להיות המרצה שלכם."

הכיתה גיחכה קלות כשאמרתי את זה, עצרתי לרגע וניסיתי לשחזר בראשי אם עשיתי שגיאה באנגלית. ניצלתי את הרגע השקט להרים את הגיר שנח על השולחן שמולי והסתובבתי אל הלוח. כשהתקרבתי אליו הרגשתי את ריחו המעורבב בניחוח קל של אבק שהקיר הירוק שמולי הפיק, ובתנועה שהיא כמעט אוטומטית, היד שלי עלתה והחלה לכתוב בעצמה על הלוח את הנוסחה. הצליל הצורם של חריקת הגיר על הלוח קטע לרגע את חוט מחשבתי.

"טוב חברים, השיעור היום הוא בנושא מערכות כבידה, יש לנו היום יחד שעה וחצי להסביר את אחד הנושאים המורכבים והמדהימים ביותר שהתגלו אי פעם ולהבין אותו. אז אם אנחנו מתכוונים ללמוד על יחסות כללית היום, כדאי שננצל את הזמן שלנו באופן יחסי ומתאים." חיוכים הבליחו מכל רחבי האודיטוריום. מעולה, חשבתי לעצמי.

הטלפון שלי צלצל, אולי שרון? הרמתי לראות מי זה, הצג הראה שזה אחי הקטן ירדן. סיננתי אותו.

"איפה הייתי?" שאלתי בחיוך. הטלפון צלצל שוב. שוב פעם ירדן. זה השיעור הראשון שלי עם החברה האלה, הוא יחכה, העברתי את הטלפון למצב טיסה.

"אמממ, כן, אף על פי שאני מנסה כבר כמה שנים ליישב את תורת הקוונטים עם התורה של אלברט איינשטיין הגדול, עדיין לא הצלחתי. ועד שאפרסם את ההוכחה שלי לתעלומת הזמן, נראה לי שאנחנו תקועים עם הבחורצ'יק שלנו כאן… שאלות?"

הרגשתי על גג העולם! השיעור היה פשוט מושלם, תשומת ליבם של הסטודנטים הפתיעה אותי לחיוב. אפילו האנגלית שלי הייתה בשיאה, כאילו השתמשתי בה הרבה לאחרונה…

כמה תלמידים פנו אליי אחרי השיעור להודות לי. ביניהם היה תלמיד רזה וגבוה, שערו היה ארוך וכהה ועל עיניו הרכיב משקפיים עגולים וקטנים אשר חידדו את תווי פניו.

"פרופסור בארי," הוא אמר בהתרגשות רבה ובמבטא הודי כבד, "יש לי שאלה בנושא השיעור הקודם שלנו."

"השיעור הקודם?" שאלתי בפליאה, אולי הוא נכח גם בהרצאות הראשונות שלי בשבוע שעבר.

"אה נכון," הוא אמר וחייך. משהו בחיוך שלו גרם לי להרגיש שלא בנוח, כאילו הוא יודע משהו ששנינו אמורים להכיר, אבל ניכר שהוא מודע לו יותר ממני.

"אמממ, בכל מקרה אני אשמח אם יהיה לך זמן לשבת איתי היום ולעבור על כמה שאלות שיש לי." הסתכלתי בשעון, 13:17, הוצאתי את הטלפון חזרה ממצב טיסה. שום הודעה. "כן, בוודאי," חייכתי וטפחתי על שכמו, "פגוש אותי במעבדה שלי בעוד כשעה."

"המעבדה שלך?" הוא שאל בבלבול.

"כן, מעבדה מספר 109," אמרתי וקמתי, "נתראה."

לא יכולתי כבר לחכות לנצל את הצוהריים שלי במעבדה, המקום שבו יכולתי להרגיש, וגם אם לרגע אחד, כאילו אני יושב ליד שולחן שסביבו הסבו לפניי גדולי הענקים, מושיט אליהם את ידי ומשאיר את חותמי בהיסטוריה של האנושות בניסיון לגלות את סודות העולם. עשיתי את כל הדרך המייגעת של 50 הצעדים עד שהגעתי אל דלת המעבדה.