סודות קטנים

"סודות קטנים זה ספר שלא תצליחו לשכוח במשך הרבה מאוד זמן." – 'וורלד פרס'.

"המותחן הפסיכולוגי המושלם." – 'סירקוס ריוויו'

ספר המתח הפסיכולוגי שישאיר אתכם ערים הרבה מעבר לשעת השינה שלכם." – 'קריים ביי דה בוק'.

למרין יש חיים מושלמים. היא נשואה לדרק, שהיה החבר שלה בקולג', ובבעלותה רשת מספרות ידועה. דרק מנהל חברה שהקים במו ידיו. יש להם את המשפחה המושלמת, משפחה שאהובה גם בקרב הקהילה שלהם, עד שיום אחד סבסטיאן, בנם בן הארבע, נחטף, וכל עולמם מתמוטט.

שנה עוברת מאז החטיפה, ומרין היא הצל של עצמה. החקירה של האף־בי־איי כבר מזמן הגיעה למבוי סתום, הרעש התקשורתי דעך והעניין הציבורי נעלם. היא ודרק כבר בקושי מדברים. מרין מחליטה לשכור חוקרת פרטית כדי שתמשיך בחקירה מהמקום שבו האף־בי־איי הרימו ידיים, אבל במקום לאתר את סבסטיאן, הבלשית מגלה שדרק מנהל רומן עם אישה צעירה. לא רק שמרין איבדה את בנה, עתה היא מגלה שהיא עלולה לאבד גם את בעלה.

מרין יוצאת להיחלם על מה ששלה, בדרך היא מבינה שדווקא הסודות קטנים יותר מסוכנים מסוד אחד גדול.

סודות קטנים הוא מותחן פסיכולוגי מרגש על אישה מוכת יגון המנסה בכל כוחה להציל את נישואיה.

ג'ניפר הילייר כתבה גם את דברים שעושים בחשיכה וצנצנת של לבבות, שזכה בפרס המותחן הטוב ביותר לשנת 2019 מטעם אגודת סופרי המתח הבין־לאומית.  

ביום רגיל, שוק פייק פלייס הוא מלכודת תיירים, ובימים האחרונים של הקניות לחגים, בסוף שבוע שמשי ונעים במיוחד, דבר שכמעט לא קורה בחודש דצמבר, אלה שלושים וחמישה הדונמים העמוסים ביותר בשבת בסיאטל.

הז'קט של סבסטיאן נח בסל הקניות של מרין, אבל סבסטיאן בכל זאת מזיע. כף היד הקטנה שלו מחליקה מכף ידה בכל פעם שהוא מושך אותה חזק מדי לכיוון שאליו הוא רוצה ללכת.

"אימא, אני רוצה סוכרייה על מקל," הוא אומר בפעם השנייה. הוא עייף ומתחיל לאבד את הסבלנות, והוא ממש רוצה לישון, אבל מרין צריכה לקנות עוד מתנה אחת אחרונה. היא מתגאה מאוד בכך שהיא מעניקה מתנות אישיות ומיוחדות. לבנה בן הארבע לא ממש אכפת מקניות חג המולד. סבסטיאן בטוח שסנטה יביא לו את כל המתנות שלו, כך שכרגע ממתק הוא הדבר היחיד שמעניין אותו.

"באס, חכה עוד חמש דקות, בבקשה," היא אומרת ברוגז, "ואז תקבל את הממתק שלך. אבל אתה צריך להתנהג יפה. עשינו עסק?"

זה הסכם הוגן, והוא מפסיק להתבכיין. בשוק יש חנות ממתקים. הם יודעים את זה מצוין, הם היו בה הרבה פעמים. זו חנות פלצנית שלא מנסה להסתיר את זה, ואף שהחנות מייצרת מגוון רחב של מתוקים, היא ידועה בעיקר בזכות 'מגוון טעמי הטראפלס, העשוי בעבודת יד ונאפה במקום במילוי קרם צרפתי'.

חזית החנות צבועה בטורקיז והשם הפלצני שלה, משובץ בזהב אלגנטי, כתוב על פני החלונות, 'לה דוסר פריזיאן'. אף פריט בחנות לא עולה פחות מארבעה דולרים, והסוכרייה הענקית שסבסטיאן רוצה, זו עם הקשת בענן עליה, עולה חמישה דולרים.

כן, חמישה דולרים לסוכרייה על מקל. מרין יודעת כמה זה מטורף. להגנתו של סבסטיאן ייאמר שהוא לא היה יודע שסוכרייה כזאת קיימת אם היא לא הייתה לוקחת אותו לחנות הממתקים לאכול את השוקולדים שלהם, שלמען האמת, היו תענוג מושחת.

היא מרגיעה את עצמה שזה בסדר לפנק אותו מדי פעם, ובכל מקרה כל המוצרים בחנות עשויים מסוכר קנים אורגני טהור ומדבש מתוצרת מקומית. דרק, לעומת זאת, לא מוכן לקבל את הצידוקים של אשתו. הוא חושב שהיא מנסה להצדיק את העובדה שהיא הופכת את בנם לסנוב בקטע של אוכל, בדיוק כמוה.

אבל דרק לא פה עכשיו. דרק נמצא איפשהו בשדרה הראשונה, שותה בירה להנאתו בפאב ספורט וצופה במשחק של ה'האסקיז' בזמן שהיא דואגת לסיים את הקניות של הרגע האחרון עם בנם, שמתעייף מרגע לרגע.

השוק רועש מכדי שתשמע את הטלפון שלה מצלצל, אבל היא מרגישה אותו רוטט בכיס שלה, והיא עוזבת את ידו של בנה כדי להוציא אותו מהכיס. אולי זה דרק והמשחק נגמר. היא מסתכלת על מסך הטלפון. זה לא בעלה. הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות הוא לשוחח עם מישהו, אבל זה סאל. היא לא יכולה לא לענות לו.

"באס, תישאר קרוב אליי," היא אומרת ועונה לשיחה. "היי, סאל." היא מערסלת את הטלפון בין הכתף לאוזן, וחושבת כמה נהדר זה היה לו היו לה 'איירפודס' כרגע, ואז היא נזכרת שהיא לא רוצה להיות מהאימהות האלה שמסתובבות עם 'איירפודס' באוזניים. "הכול בסדר? מה שלום אימא שלך?"

היא לוקחת שוב את היד של סבסטיאן ומקשיבה כשהחבר הוותיק שלה מספר על הבוקר המלחיץ שלו. אימו של סאל מתאוששת מניתוח בירך. מישהו נתקל בה, והתיק וסל הקניות שלה נופלים מכתפה. היא נועצת בגבו מבט זועם כשהוא חולף על פניה בלי להתנצל. תיירים.

"אימא, די לדבר." סבסטיאן מושך בידה ומתבכיין, "אמרת סוכרייה על מקל. הגדולה. עם הקשת בענן."

"באס, מה אמרתי? אתה חייב לחכות בסבלנות. אנחנו צריכים לעשות כמה דברים קודם." לטלפון שלה היא אומרת, "סאל, סליחה, אוכל לחזור אליך אחר כך? אנחנו בשוק ויש פה בלגן מטורף."

היא מחזירה את הטלפון לכיס ומזכירה לסבסטיאן שוב את העסקה שעשו. העסקאות שלהם הן דבר חדש יחסית לשניהם, והם התחילו בהן לפני כמה חודשים, כשסבסטיאן התחיל לסרב להתקלח.

"אם תתקלח, נקרא עוד סיפור לפני השינה," היא אמרה והעסקה עבדה כמו קסם. בסופו של דבר זה היה ניצחון לשניהם. סבסטיאן לא סירב להיכנס להתקלח יותר, ולאחר מכן, כששערו הדיף ריח מתוק, היא הקריאה לו את אחד מספרי הילדות האהובים עליה.

'ג'ורג' הסקרן' ו'לילה טוב ירח' תמיד היו חלק מהרפרטואר. טקס השינה הוא השעה המועדפת עליה ביום, והיא חוששת מהיום שבו בנה יסרב להתכרבל איתה במיטה ויעדיף לקרוא בעצמו את הספרים שלו במיטה.

כרגע, סבסטיאן שומר על שקט כשהיא רומזת שהוא לא יקבל סוכרייה על מקל בכלל אם יתבכיין שוב. היא עייפה וחם לה כמו לבאס, והיא גם רעבה וזקוקה דחוף לקפה. סוכר וקפה יצטרכו לחכות. הם יפגשו את דרק בסניף 'סטארבקס' הראשון בעולם, שנמצא ממש ליד חנות הממתקים, אבל אף אחד מהם לא ייהנה מפינוקים לפני שהם יסיימו עם הקניות.

המתנה האחרונה ברשימה היא לסיידי, מנהלת המספרה של מרין במרכז העיר. היא בחודש השישי להריונה ורמזה שהיא שוקלת להפסיק לעבוד ולהישאר בבית כדי לגדל את התינוק שלה.

אף שמרין מכבדת את הבחירות של כל אישה לעשות את הטוב ביותר לעצמה ולמשפחתה, היא ממש תהיה עצובה לאבד אותה. סיידי הזכירה שראתה מהדורה ראשונה של הספר של ביאטריקס פוטר, 'הסיפור על בנג'מין הארנב', בחנות ספרים ישנה בשוק. אם הוא עדיין שם, מרין תרכוש אותו עבורה.

היא עובדת טובה כבר עשר שנים ומגיע לה לקבל משהו מיוחד ממש. ובנוסף, אולי זה יזכיר לסיידי כמה היא אוהבת את הבוסית ואת העבודה שלה, ותחליט לחזור אחרי חופשת הלידה.

סבסטיאן מושך בידה שוב, אבל מרין תופסת חזק בידו ומושכת אותו לחנות הספרים, נרגעת כשהיא מגלה שהספר של פוטר במהדורה הראשונה עדיין שם. היא מספיקה להחליק לדלפק שני ספרים של 'פרנקלין הצב' בזמן שהיא משלמת. כשהם חוזרים למפלס העליון, הטלפון שלה רוטט שוב. הפעם, זו הודעה.

דרק: המשחק נגמר. אני מגיע לכיוונכם. איפה אתם?

זה דרק, תודה לאל. לא תזיק לה העזרה שלו. היא מרגישה שהיד הקטנה והדביקה של סבסטיאן מחליקה מידה. זה בסדר, היא צריכה את שתי הידיים שלה כדי להחזיר לו הודעה, ובכל מקרה, הבן הקטן שלה נמצא ממש לידה, ולשם שינוי הוא מצליח לעמוד בקצב צעדיה המהירים. ידו לוחצת על הרגל שלה כשהם יוצאים במהירות אל הרחוב לעבר חנות הממתקים. הבטחה היא הבטחה, אף שהיא מודה שהמחשבה על טראפלס פטל שוקולד נמס עוזרת לה לקיים את ההבטחה שלה.

מרין: הולכים לחנות הממתקים המהודרת ומשם ל'סטארבקס'. רוצה משהו?

דרק: טאקו, אני מת מרעב. שניפגש במקום זה ליד משאית האוכל?

מרין מעווה את הפנים. היא לא מתה על הטאקוס שמוכרים במשאיות האוכל האלה, או על כל אוכל רחוב אחר. בפעם האחרונה שאכלה שם טאקו, קיבלה קלקול קיבה.

מרין: למה שלא נעצור ב'פניקס' בדרך הביתה ונקנה כמה כריכי בשר צלוי? זה בשר הרבה יותר טוב.

דרק: רעב עכשיו, צריך לאכול משהו דחוף. ובייבי, את תקבלי ממני בשר הרבה יותר טוב הלילה, אם תתנהגי יפה.

היא מגלגלת את העיניים. החברות שלה מתלוננות על כך שהבעלים שלהן לא מפלרטטים איתן יותר. הבעל שלה לא מפסיק.

מרין: טוב. תקבל את הטאקו השומני שלך, אבל אתה חייב לי, אדוני.

דרק: יופי, מעולה, כי אני כבר מחכה בתור. תיכף מגיע. אקנה לבאס צ'ורוס.

היא עומדת להטיל וטו על הקינוח המטוגן כשהיא שמה לב שהיא כבר לא מרגישה את סבסטיאן צמוד לרגלה. היא מרימה את העיניים מהטלפון ומסדרת על הכתף את שק הקניות העמוס שלה, שהפך כבד יותר מרגע לרגע. ואז היא מסתכלת שוב למטה, ומסביב. "באס? סבסטיאן?"

הוא לא נמצא קרוב אליה. אוטומטית, היא מפסיקה ללכת ומישהו נתקל בה מאחור.

"אני שונא שאנשים עוצרים פתאום," ממלמל האיש לזה שלידו ועוקף אותה ברטינה חזקה ומודגשת. לא אכפת לה. היא לא רואה את הבן שלה, והיא מתחילה להיכנס לפאניקה.

היא מותחת את הצוואר ומציצה בין המוני המקומיים והתיירים, שנראים כאילו הם נעים בשוק בחבורות. סבסטיאן לא היה יכול להתרחק יותר מדי. העיניים שלה מזנקות לכל עבר, מחפשות כל סימן לבנה הקטן ולשערו הכהה, הדומה מאוד בצבע ובמרקם לשערה.

הוא לובש סוודר עם אייל בצבע חום־לבן, מתנה שסרגה לקוחה ותיקה של המספרה. סבסטיאן אוהב אותו כל־כך, שהוא התעקש ללבוש אותו כמעט בכל יום בשבוע האחרון. הוא נראה מקסים עליו, עם אוזניים קטנות וחמודות העשויות מפרווה מלאכותית, שמזדקרות מעל לכפתורי העיניים והאף של האייל.

היא לא רואה אותו בשום מקום. לא את האייל. לא את סבסטיאן. היא נדחפת באגרסיביות יותר בין האנשים, מסתובבת לכיוונים שונים ומרגישה כאילו היא נושאת משא כבד, עם התיק שלה והז'קטים, ושק הקניות העמוס. היא קוראת בשמו. "סבסטיאן! סבסטיאן!"

מבקרים אחרים בשוק מתחילים לשים לב, אבל רובם לא עושים דבר מלבד להציע מבט חטוף לכיוונה כשהם ממשיכים בדרכם. השוק צפוף במיוחד ורועש כל־כך שהיא בקושי מצליחה לשמוע את עצמה חושבת. היא נעה לעבר דלפק מאכלי הים, שם שלושה דייגים חסונים בסרבלים מוכתמים בדם מתלוצצים לשמחת הקהל שהתאסף לראות אותם זורקים זה לזה דגי סלמון טריים כאילו היו כדורי רגל.

"סבסטיאן!" היא כבר לגמרי בפאניקה. בידה, הטלפון רוטט. זו הודעה נוספת מדרק. הוא עומד להזמין אוכל במשאית הטאקו ורוצה לדעת בוודאות שהיא לא רוצה משהו, אבל כרגע ההודעה מעצבנת אותה. היא לא רוצה פאקינג טאקו, היא רוצה את הבן שלה. "סבסטיאן!" היא צורחת במלוא גרונה. היא כבר הרבה מעבר לפאניקה ומתקרבת להיסטריה. היא בטוחה שהיא נראית מטורפת כי האנשים מסתכלים עליה עכשיו בדאגה ובפחד.

אישה מבוגרת בעלת שיער כסוף אסוף על הקודקוד מתקרבת אליה. "גברתי, אפשר לעזור לך? איבדת את הבן שלך?"

"כן, הוא בן ארבע, בגובה הזה ויש לו שיער חום, הוא לובש סוודר עם אייל וקוראים לו סבסטיאן."

כל זה יוצא מהפה שלה בנשימה אחת, ומרין חייבת להירגע ולנשום עמוק כי היסטריה לא תועיל. זה בטח טיפשי להיכנס לפאניקה בכלל. הם נמצאים בשוק איכרים מפואר ומתויר, יש בו מאבטחים, זה רגע לפני חג המולד ובטוח שאף אחד לא ייקח ילד ממש לפני חג המולד. סבסטיאן בטח סתם התרחק קצת, ותוך דקה מישהו יחזיר אותו אליה והיא תגיד תודה ברוב מבוכה ותחבק חזק־חזק את הבן שלה, ואז היא תתכופף אליו ותנזוף בו בתקיפות שהוא צריך תמיד לראות אותה כי אם הוא לא רואה אותה היא לא רואה אותו, והפנים הקטנות שלו יתעוותו בעצב כי הוא תמיד עצוב כשהיא עצובה, לא משנה מה הסיבה. ואז היא תרעיף נשיקות על כל הפנים שלו ותסביר שהוא צריך תמיד להישאר קרוב אליה במקומות ציבוריים כי חשוב לשמור על בטיחות. היא תבטיח לו שוב שהכול בסדר ותנשק אותו עוד, וכמובן, תקנה לו את הסוכרייה כי היא הבטיחה. מאוחר יותר, כשתספר את הסיפור לדרק בביטחון ביתם, כשסבסטיאן יישן במיטה שלו, היא תגיד כמה מבוהלת הייתה בדקות הספורות שבהן לא ידעה היכן הבן שלהם. ואז יגיע תורו של בעלה להרגיע אותה ולומר לה שהכול היה בסדר בסוף.

כי הכול יהיה בסדר. כי הם ימצאו אותו. בטוח שהם ימצאו אותו.

היא מכה על מסך הטלפון שלה ומתקשרת לדרק. ברגע שבעלה עונה היא מאבדת את זה לגמרי. "סבסטיאן נעלם." הקול שלה גבוה פי שלושה מהרגיל. "איבדתי אותו."

דרק מכיר את כל הטונים של הקול שלה ומייד יודע שהיא לא צוחקת. "מה?"

"אני לא מוצאת את סבסטיאן!"

"איפה את?" הוא שואל, והיא מסתכלת סביב, מבינה ששוב התרחקה, עד שעברה את הדייגים. עכשיו היא עומדת ליד הכניסה הראשית, מתחת לשלט השוק המואר.

"אני ליד החזיר," היא אומרת, יודעת שהוא יבין שהיא מתכוונת לפסל המוכר.

"אל תזוזי, אני כבר מגיע."

בנוסף לאישה המבוגרת שבאה לעזור לה, עכשיו יש סביבה שלוש נשים מודאגות בגילים שונים, וכן גבר, בעלה של אחת מהן, שנשלח להודיע לביטחון.

דרק מגיע כעבור כמה דקות, חסר נשימה אחרי שרץ את כל הדרך מהצד השני של השוק. הוא מעיף מבט אחד באשתו, בלי סבסטיאן, והפנים שלו קופאות. נראה כמעט כאילו הוא ציפה שהכול יסתדר עד שהוא יגיע לשם, ושהתפקיד היחיד שלו יהיה לנחם אישה מזועזעת אך שברור שהוקל לה, וילד בוכה ומפוחד, כי דרק טוב בניחומים. אבל אין ילד בוכה או אישה שמרגישה הקלה, ואין לו מושג איך להתמודד עם זה.

"מה, לעזאזל, מרין?" יורה בעלה, "מה עשית?"

זו בחירה גרועה של מילים שנשמעות מאשימות יותר מכפי שהוא בטח התכוון. הקול שלו דוקר והיא מתכווצת. היא יודעת שהשאלה הזאת תרדוף אותה לנצח. מה היא עשתה? היא איבדה את הבן שלהם, זה מה שעשתה, והיא מוכנה לקחת את כל האשמה עליה ולהתנצל בפני כולם אלף פעם ברגע שהם ימצאו אותו, כי הם אכן ימצאו אותו, הם מוכרחים למצוא אותו, ואחרי שהם ימצאו אותו, ברגע שהוא יחזור ויהיה בטוח בידיה, היא תרגיש כמו אידיוטית גמורה.

היא ממש רוצה להרגיש כמו אידיוטית גמורה.

"הוא היה ממש לידי כאן, עזבתי את ידו כדי לשלוח לך הודעה ורגע לאחר מכן הוא נעלם." היא ממש היסטרית עכשיו ואנשים לא רק בוהים בהם, הם עוצרים, מציעים עזרה ומבקשים תיאור של הילד שהתרחק מאימא שלו.

שני מאבטחים במדים אפורים מתקרבים עם הבעל שנשלח להביא אותם, וכבר הסביר להם שהם מחפשים ילד קטן לבוש בסוודר שועל.

"לא שועל," מתפרצת מרין בכעס, אבל נראה שלאף אחד לא אכפת. "אייל. זה סוודר של אייל, בצבעים חום־לבן, עם כפתורים שחורים לעיניים."

"יש לך תמונה של הבן שלך לובש את הסוודר הזה?" שואל אחד המאבטחים, והיא בקושי מצליחה להתאפק ולא לצרוח עליו, כי השאלה טיפשית נורא. דבר ראשון, כמה ילדים בני ארבע שלובשים בדיוק את הסוודר הזה נמצאים בשוק הזה עכשיו? ודבר שני, ברור שיש לה תמונה של הבן שלה, הוא הבן שלה, והטלפון שלה מלא בתמונות שלו.

הם לוקחים את המכשיר, מעבירים אותו הלאה ומראים את התמונה לאנשים סביב, אבל הם לא מוצאים אותו. עשר דקות לאחר מכן המשטרה מגיעה. גם השוטרים לא מוצאים אותו.

שעתיים לאחר מכן, לאחר שמשטרת סיאטל סרקה את כל תצלומי האבטחה, היא ודרק צופים בצג המחשב בהלם ובתדהמה כשילד קטן בסוודר של אייל נראה יוצא מהשוק כשהוא אוחז בידו של אדם שפניו מוסתרות.

הם נעלמים מבעד לדלתות הקרובות ביותר לחניון התת־קרקעי, אבל לא בטוח שהם הלכו לחניון. הבן שלהם מחזיק סוכרייה על מקל בידו הפנויה, היא צבעונית ועליה יש קשת בענן, בדיוק כמו הסוכרייה שאימא שלו הייתה קונה לו אם הייתה מספיקה.

האדם שנתן לו את הסוכרייה לבוש בתחפושת של סנטה קלאוס, כולל המגפיים השחורים, הגבות העבות והזקן הלבן. זווית המצלמה לא מאפשרת לראות את הפנים שלו בבירור, אפילו אי אפשר לזהות אם זה גבר או אישה.

מרין לא קולטת את מה שהיא רואה ומבקשת מהם להפעיל את הסרט שוב ושוב, מצמצמת את העיניים אל המוניטור כאילו כך תוכל לראות יותר ממה שרואים שם בפועל.

ההקלטה קופצנית, קטועה, ונראית יותר כמו רצף של תמונות מטושטשות שמתנגנות ברצף מאשר סרטון וידיאו. בכל פעם שהיא רואה את הסרטון, הרגע שבו סבסטיאן נעלם מהעין מבעית. רגע אחד הוא שם, כשהרגל שלו חוצה את סף הכניסה, ובפריים הבא הוא נעלם. הוא שם, ואז נעלם. מחזירים לאחור. הוא שם, ואז נעלם.

מאחוריה, דרק מתהלך מצד לצד, מדבר בטונים לוהטים עם המאבטחים ועם המשטרה, אבל היא מצליחה לקלוט רק מילים מסוימות כמו 'חטיפה', 'אף־בי־איי', ו'התראת אמבר1' מעל לצרחות שהיא שומעת בתוכה. נראה שהיא לא מצליחה להאמין שזה באמת קרה. היא מרגישה כאילו זה קרה למישהו אחר. זה נראה כמו מתוך סרט.

מישהו לבוש כמו סנטה קלאוס לקח את הבן שלה. במתכוון. במזיד.

אף שתצלומי האבטחה הם בשחור־לבן ומטושטשים, ברור שסבסטיאן לא נלקח בכוח. הוא לא נראה פוחד. הפנים שלו נראות בסדר גמור כי ביד אחת הוא מחזיק סוכרייה על מקל שעולה חמישה דולר וביד האחרת הוא אוחז בידו של סנטה.

הנשים שעובדות בחנות הממתקים בדקו במחשב שלהן ואישרו שמכרו שבע סוכריות על מקל באותו יום, אבל לא זכרו אף לקוח לבוש כמו סנטה, ואין מצלמות אבטחה בחנות שלהן, יש רק מצלמת וידיאו במעגל סגור מול החניון התת־קרקעי שאליו מעריכים שסבסטיאן והחוטף שלו נכנסו, אבל בגלל הזווית, המצלמה קלטה רק מבט צד מרוחק של המכוניות היוצאות מהחניון. לא רואים לוחיות רישוי.

חמישים וארבעה כלי רכב יצאו בשעה שאחרי שסבסטיאן נלקח, והמשטרה לא יכולה לאתר אף אחד מהם. חותמת הזמן בצילומי הווידיאו מראה שסבסטיאן והחוטף יצאו מהשוק ארבע דקות בלבד לאחר שאימו קלטה שהוא לא לידה. מאבטחי השוק אפילו לא ידעו על כך בשלב הזה.

ארבע דקות. זה כל מה שנדרש כדי לחטוף ילד.

סוכרייה על מקל, חליפת סנטה ומאתיים וארבעים שניות.