לעקוב אחריכם הביתה

זה היה אמור להיות טיול של פעם בחיים, הרפתקה בלתי נשכחת לפני שנתיישב.

דניאל

לאחר התחלה נהדרת, הטיול שלי ושל לורה נקטע בצורה לא צפויה כשאנחנו נזרקים מרכבת הלילה באמצע שום מקום. כדי למצוא את דרכנו בחזרה לציוויליזציה, אנחנו חייבים ללכת ברגל לאורך פסי מסילת הרכבת ודרך היער הרומני הצפוף והמפחיד, במסע שייגמר באופן מעורר בלהות.

לורה

כשדניאל ואני חוזרים ללונדון, שוררת בינינו הסכמה משותפת לעולם לא לדבר על מה שראינו ביער בלילה ההוא, אבל בזמן שאנחנו מנסים לאט־לאט לחזור למסלול חיינו הרגיל, נעשה ברור יותר ויותר שהסיוט שלנו רק מתחיל.   

לעקוב אחריכם הביתה הוא סיפור מצמרר על סודות, שקרים והשלכות כבדות משקל. הספר היה מועמד לפרס ספר המתח הטוב ביותר לשנת 2015' מטעם אתר 'גודרידס'. אדוארדס מתמחה במותחנים פסיכולוגיים שבהם דברים מפחידים קורים לאנשים רגילים לגמרי. ספר נוסף של אדוארדס שראה אור בהוצאת מטאור וזכה להצלחה רבה: כאן להישאר. כארבעה מיליון עותקים מספריו נמכרו ברחבי העולם.

"ברגע שתתחיל לקרוא לא תוכל להפסיק. זה הספר הראשון שאני קורא של מארק אדוארדס, אבל עכשיו אקרא כל אחד מהם."

סופרת רבי המכר, אנג'לה מרסונס.

"מלא באיום. הסגנון הייחודי של מארק אדוארדס על פשעים שמתרחשים בבית יגרמו לכם לחשוב פעמיים אם לדבר עם זרים בפעם הבאה שתצאו לחופשה."

סופר רבי המכר, ניק קוואנטריל.

חלק I

הונגריה־רומניה
אוגוסט 2013

1

רכבת הלילה לסיגישוארה, שהייתה אמורה לצאת מבודפשט בשעה אחת־עשרה, איחרה. התחנה הייתה שקטה ולא מסבירת פנים. ברים וחנויות כבר נסגרו ללילה ודמויות ארבו בצללים שמסביב לקצה הבניין.

ישבנו על הרצפה הקשה, עייפים לאחר יום של נדודים ברחבי העיר בחום הקיץ עם תרמילי הגב שלנו. להקת מתבגרים התגודדה בסמוך לנו. הם צרחו, עשו הצגות ופוזות והטרידו את העוברים ושבים בבקשה לסיגריות. איש בגיל העמידה התקרב אלינו ושאל אם אנחנו צריכים ארוחה חמה ומקום לשהות בו. חיוכו השמנוני נמוג כשנפנפנו אותו משם. שוטרים חמושים פטרלו סביב בזוגות וסקרו אותנו בחשדנות כשעברו לידנו, כך שחשנו הקלה כשהרכבת נעצרה סוף־סוף ברציף ונוסעים נוספים, אף שפחות מכפי שציפיתי, הופיעו כאילו מהאוויר.

כשעמדנו לעלות לרכבת משכתי את לורה אליי ואמרתי, "אני אוהב אותך."

היא נשקה לי. "גם אני אוהבת אותך, דניאל. אפילו שאתה קמצן."

"היי — " התחלתי, אבל היא פנתה ממני, העלתה את תרמיל הגב שלה על הרכבת וזרקה לי חיוך קטן מעבר לכתפה ששידר שהיא לא באמת כועסת עליי. עליתי בעקבותיה.

כשחלפנו על פני תאי השינה הפרטיים והנוחים תהיתי אם עשיתי טעות. זה היה תורי לקנות כרטיסים, ובמקום להזמין תא שינה פרטי קניתי ברגע האחרון מושבים בקרון רגיל מפני שהם עלו מחצית מהמחיר.

לורה הבחינה שאני מתבונן בחלון של תא שינה והצטרפה אליי. "זה באמת חבל," אמרה.

"מה חבל?"

"טוב, דווקא ציפיתי לסקס ברכבת. מעולם לא עשיתי זאת."

טפחתי על מצחי. "את חושבת שמאוחר מדי לשנות את הכרטיסים?"

היא צחקה והמשיכה ללכת מהנוחות היחסית של קרונות השינה אל הקרונות הרגילים. לורה סקרה את הקרון הריק ובחרה זוג מושבים בקצה המרוחק. היא הוציאה את הקינדל ובקבוק מים מהתרמיל שלה, נשענה לאחור על המושב הכפול, שרופד לפני זמן רב בקטיפה אפורה, והשתדלה להתמקם בנוחות.

אני התיישבתי ליד החלון וקיוויתי שמיזוג האוויר ברכבת יהיה עוצמתי מספיק כדי לסלק את לחות הלילה. הסרתי את משקפיי כדי לנגב את הזיעה מפניי והרכבתי אותם בחזרה בזמן כדי לראות זוג צעיר רץ לאורך הרציף. הם הצליחו להגיע ממש לפני שהרכבת רעדה והחלה להתנודד. כרוז חרק בקולו דרך מערכת הרמקולים ויצאנו לדרך.

בני הזוג שראיתי רצים כמעט נפלו אל תוך הקרון כשהם מתנשמים, הגבר צוחק ובת הלוויה שלו נראית כעוסה. הם נשאו תיקי נסיעה ללילה שאותם זרקו אל תוך מדף המטען לפני שהתמקמו במושבים שמולנו, מהצד השני של המעבר.

חייכתי אליהם ואז הסבתי את עיניי. אף שהתיידדנו עם כמה זוגות בטיול שלנו ברחבי אירופה והחלפנו כתובות מייל ושמות משתמשים בטוויטר, העדפתי לצפות באנשים כדי לוודא שהם לא מטורפים לפני שפתחתי בשיחה.

אם לשפוט לפי המראה בלבד, הם היו זוג מסקרן. שניהם היו באמצע שנות העשרים לחייהם, אבל לא הייתי מזווג אותם זה לזה. הוא היה נמוך וחסון, עם שיער בהיר קצוץ, לבוש חולצת טריקו בצבע חאקי ומכנסי דגמ"ח, בחור בעל מראה ממוצע שנראה שבילה זמן רב בחדר הכושר. הבחורה לבשה שחור מכף רגל ועד ראש; ז'קט עור מעל חולצת טריקו של 'הסטרנגלרס' ומכנסי ג'ינס הדוקים, ונעלה מגפי רכיבה. שערה היה שחור ותאם לבגדיה, עם קווצות בצבע ארגמן. מתחת לשמורות עיניים כבדות ומאופרות בכבדות, עיניה היו בצבע של קפה שחור, גוון אחד בהיר יותר משחור. היא הייתה גבוהה בכמה סנטימטרים ממנו, בסביבות מטר שבעים ושמונה, וכשעמדו זה לצד זה התנשאה מעליו, דבר שהזכיר לי את אוליב אויל ואת פופאי.

הם דיברו זה עם זה בשפתם, שפה מזרח אירופית מן הסתם, אף שלא יכולתי לזהות אם הם מהונגריה, מרומניה או מכל חלק אחר מחצי היבשת הזאת.

בשעה שהרכבת עשתה את דרכה אל מחוץ לעיר נכנס נוסע אחר לקרון מקצהו השני. הוא היה כבן ארבעים, חסון, עם שיער קצוץ ופנים מחוטטות מצלקות אקנה.

הוא לא נשא כל מטען. אף שמרבית המושבים בקרון היו ריקים, הוא התיישב לא רחוק ממני ומלורה, ובאלכסון. הוא בחן אותנו, ונראה שלא אהב את מה שראה מפני שעצם את עיניו ונופף בעיתון מול פניו.

הסתכלתי בבודפשט החולפת על פניי. אורות העיר גוועו בהדרגה ככל שהנסיעה המשיכה. "אני זקוק למשקה," אמרתי לאחר זמן מה, "צריך להיות קרון מסעדה איפשהו ברכבת."

"לא עד שהרכבת תחצה את הגבול."

הרמתי את מבטי. זה היה הבחור שמעבר למעבר. הוא משך בכתפיו בחביבות ואמר, "קרון המסעדה לא ייפתח עד שנגיע לרומניה, ב..." הוא הציץ בשעונו, "בערך בעוד שעתיים וחצי."

"ידעתי שהיינו צריכים להצטייד בבודפשט."

"אל תדאג," אמר וקפץ על רגליו, "יש לנו די והותר."

הוא הוציא תיק כבד מהמזוודה שלו וחצה את המעבר כדי לשבת מולנו. לאחר רגע הצטרפה אליו הבחורה והתמקמה לצידו, משכלת את רגליה. הוא פתח שתי פחיות של בירה הונגרית והעביר אותן אלינו לפני שיכולנו להתנגד.

"אני יון," אמר, פתח עוד שתי פחיות ולגם מהפחית שלו, "וזו אלינה."