פרויקט אבא מאת הסופרת מרב צ'יקו הוא רומן על אישה שנמאס לה להמתין לאביר על הסוס הלבן ומחליטה להביא לעולם ילד בהליך תרומת זרע, ואז במהלך אמיץ מחליטה לאתר את התורם לפי שביל של רמזים שמוביל אליו.
הכנות ליום הראשון בעבודה:
לצבוע שורשים.
להחליק שיער.
לק ברגליים.
לקנות תיק חדש.
גם נעליים.
לבחור בגד מראש.
לרדת 2 קילו.
באותו בוקר:
לקחת מטען.
לקחת את המאג.
לא לשכוח להחליף את נעלי הבית!
זו כנראה טעות ענקית, אני אומרת לעצמי. מתח מותח את שפתיי לקו דק.
'כנראה?' עצמי מחזירה תגובה לא תומכת. 'גברת, את בטוח תתחרטי על זה'.
ועם האופטימיות הזאת אני עוברת דרך הדלתות הרחבות של הבניין ומפספסת את ההזדמנות להתחרט ברגע האחרון.
אני עולה לקומה העשירית במעלית המפוארת ונכנסת למשרד שיהיה שלי בחודשים הקרובים. העיצוב של החדר נראה מקצועי וחסר אישיות כרגע, אפילו מינימלי, אבל אני סומכת על עצמי שתוך שעה–שעתיים המקום יקבל את הצביון האישי שלי, כלומר את הבלגן ואת חוסר הסדר שמלווה אותי לכל מקום שאני הולכת אליו.
זו הייתה בעיה אם הייתי חולקת משרד עם שותפה, אבל כשקיבלתי את העבודה הזאת הבהרתי בקשיחות שאני עובדת לבד. ואני מתכוונת שביקשתי בהיסוס והוספתי קצת יותר מקורט של תחנון. הדבר האחרון שאני צריכה זה שותפה שתדבר איתי בלי סוף כשאני רוצה שקט, ותמנע ממני לעשות את הדבר שאני אוהבת ביותר, לדבר עם עצמי כי אני לא אוהבת שקט.
זה רק נראה סותר, אבל זה לא. אני אוהבת אנשים. בערך. לפעמים. אבל המודעות העצמית שלי כשאני עם זרים גורמת לי לנכות שכלית אמיתית בסיטואציות חברתיות, והמילים שיוצאות לי מהפה מביכות במקרה הטוב ומשפילות במקרה הגרוע. וכמו שכולם יודעים, החיים הם רצף של מקרים גרועים.
אם אני נשמעת פסימית, זה כנראה מפני שאני נמצאת פה מחוץ לאזור הנוחות שלי. אני דווקא אדם חביב מאוד ואופטימי בדרך כלל, עם קשתות צבעוניות בעיניים וחד־קרן שפורץ לי מהחזה כשאני נמצאת במשרד הביתי שלי, עם המטבח הצמוד וההפרעות החוזרות והנשנות של הכלב הלא חכם בעליל שלי. אבל הסיטואציה שהכנסתי את עצמי אליה בעזרת האחות שלי, הלא חכמה גם היא, הביאה אותי למצב שאני נאלצת לבחון את המיומנויות החברתיות שלי בחברה גדולה עם אין־ספור מתחמי עבודה אישיים, עובדים משועממים, לקוחות תובעניים, מנהלים שידחפו את האף הביקורתי שלהם לעבודה שלי, ובעיקר בעיקר מטבחון קטן ומשותף לכולם שנמצא הרחק הרחק בצד השני של החלל הפתוח והמרתיע. זה אומר שבכל פעם שארצה לקחת משם מאפה מקופסת המאפים, שהבטיחו לי שלעולם לא תתרוקן, ילוו אותי מבטים שופטים במקרה הטוב ואנשים שיצלצלו בפעמון ויצעקו "בושה, בושה" במקרה הרע.
'יש לך את זה ביותר דרמטיות?' עצמי יורדת עליי ואני מחזירה את הבעת פניי למצב ייצוגי כאשר שירה, המנהלת העיצובית של החברה, ושלי מעכשיו, נכנסת למשרד בחיוך.
'המצב שלך גרוע יותר ממה שחשבתי', עצמי מגיבה לפרצוף המנומס שאני מנסה לעטות ואני סוגרת אותה בתוך ארון הבגדים, מונעת ממנה לצאת ולצחוק עליי שוב, לא מוכנה לאפשר לבוסית שלי לראות אותי במצב של ויכוח פנימי. לטירוף הזה בתוכי לא צריכים להיות עדים מבחוץ. בטח לא האנשים שסומכים על השפיות שלי ומשלמים לי משכורת.
"אני שמחה לראות שהגעת מוקדם. את רוצה עוד כמה רגעים להתמקם או שאת מוכנה להתחיל בעבודה?"
אני מכריחה את קולי להיות רם וענייני. "לגמרי מוכנה. מה יש לך בשבילי?"
אנחנו מתיישבות ליד השולחן ואני מקבלת ממנה את הפרטים על האירוע שהחברה מפיקה ללקוח. התפקיד שלי הוא עיצוב גרפי. אני נכנסת לתמונה בעיצוב ההזמנה, פליירים ומיתוג האירוע לפי רצונות הלקוח. לא שונה מהעבודה במשרד הביתי שלי, למעט העובדה שפה אני נתונה לפיקוח המנהלת נוסף על דרישות הלקוח. אבל אם יש מקום שבו אני לא סובלת מחוסר ביטחון עצמי זה בעבודה שלי. אני טובה במה שאני עושה ולמזלי בגילי, 'המופלג', מוסיפה עצמי, הגעתי למקום בחיים שבו אני לא צריכה למכור את עצמי, אלא לבחור את העבודות שנראות לי מאתגרות ובעלות עניין מיוחד עבורי.
בגלל אילוצים, עצמי מרימה גבה על המילה הלא מתאימה ואני מתקנת, בגלל רצונות לא הגיוניים לקידום פרויקט החיפוש שלי ושל זהר נאלצתי לקבל על עצמי עבודה כשכירה בחברה המסוימת הזאת, שבה אני צריכה לתת דין וחשבון.
גיל שלושים ותשע הוא לא גיל לשנות סדרי עולם, אבל זה רק לכמה חודשים. המשרד הזה חיזר אחריי שנים, ידי על העליונה ואני לא מרגישה שום צורך להתפשר או לרַצות.
"ציפור קטנה לחשה לי שאת מעדיפה לעבוד לבד, אז אעזוב אותך עכשיו לעבוד על זה וניפגש מחר בצהריים לראות איך את מתקדמת."
אני מהנהנת ומחניקה אנחת רווחה. 'מעניין מתי תצליחי לדבר איתה בלי להיות אדומה כולך'. עצמי נהנית לצפות בי מתפתלת מול אנשים. למרות הכול אני מתלהבת להתחיל פרויקט חדש, בייחוד כשנראה שהבוסית החדשה שלי תיתן לי את המרחב שאני צריכה כדי לעבוד בשקט.
אבל לפני שאני מרשה לעצמי להיבלע בעומק העבודה יש מחסום שאני צריכה לעבור. אי אפשר לדחות את זה יותר. חבל שיעל, האחראית לפרסום ברשתות החברתיות, שעשתה לי סיור בשבוע שעבר וממש אימצה אותי, לא נמצאת היום. היה נחמד לראות פנים ידידותיות. יעל היא מאלה שלא סותמות את הפה ולי קשה לפתוח אותו מול זרים, לכן החיבור בינינו היה מיידי. ברור לי שהיא תהפוך לחברה טובה וזה טוב כי אני צריכה שותפה לפשע במקום הזה.
אני ועצמי מחזקות זו את זו. משנסות מותניים, מפשילות שרוולים, חושקות שיניים, מותחות חיוך לא מזויף מדי, לוקחות את המאג הגדול שאני מחוברת אליו כמו פעוט לבקבוק שלו, ויוצאות מהחדר הסגור והבטוח להכין לנו קפה במטבח הרחוק רחוק והנחוץ נחוץ. בצעד בטוח למראה, כך אני מקווה, אני הולכת, מהנהנת שלום מחויך לכל אחד ברחבי הקומה.
'את נראית כמו הכלב המהנהן שיושב על הדשבורד של המכונית שלך', לועגת לי עצמי ואני מייד מפסיקה ושולחת את גופי קדימה לתוך החדרון הקטן בזינוק מהיר וחינני של שיכור שנזרק מחוץ לבר. לפחות אין פה שוטר.
רווח לי שהמטבח ריק ואני מכינה לי קפה הפוך מהמכונה בכוס קטנה, שופכת את הקפה למאג המפלצתי שלי, מוסיפה ממתיק ועוד כוס וחצי של מים רותחים כדי לדלל את הקפה החזק מדי. חמש טיפות של חלב משלימות את הקפה למוצר מושלם.
כרגיל, עצמי מקיאה קצת למראה הקפה החלש שלי.
אני גונבת שלוק על המקום, לא מסוגלת לדחות את הסיפוק, ומקללת כשהלשון שלי נכווית. 'כמו בכל בוקר', עצמי נאנחת בייאוש ואני מוציאה לה לשון כאובה.
ככה אני אוהבת.
אני לא נוהגת לאכול עם הקפה הראשון בבוקר, אבל אין שום סיכוי שאחזור לכאן בקרוב אז אני בוחרת לי מאפה גדול במילוי שקדים, עוטפת אותו במפית ומתחילה במסע חזרה למשרד הבטוח שלי. הפעם אני בוחרת שיטה אחרת. אני נועצת מבט בספל וצועדת חדורת מטרה בלי לפזול ימינה ושמאלה עד השולחן שלי, מניחה את הדברים ומתיישבת באנחת רווחה. אין לי מושג אם פספסתי הנהונים מנומסים וחיוכים מסבירי פנים בדרך, ואני אמשיך לחיות בשלום עם עצמי גם בלי לדעת.
עכשיו, כשהכול מאורגן לי כמו שאני אוהבת, קל לי להיכנס לאווירה של עשייה.
מהמיילים ששירה כיתבה אותי עם שאר העובדים על הפרויקט הנוכחי אני בוחרת את הרלוונטיים לחלק שלי בעבודה ומדפיסה אותם. ככה נוח לי יותר לעבוד, למגינת ליבם של המצפון שלי על העצים הנכרתים ושל כל רודפי הטכנולוגיה באשר הם. את המצפון שלי אני משתיקה בתרומת סכומים נכבדים מהשכר שלי לעמותות ירוקות, ואת המתערבים למיניהם אני משתיקה במבט מצמית שהתאמנתי עליו מול המראה במשך ימים עד שזכה לאישור מעצמי.
אני כבר מצפה להתחיל בעבודה. הלקוחה הראשונה שלי בארגון היא הוצאת ספרים קטנה בשם "עט ודיו" בבעלותה הפרטית של מיכל אורבך. אנחנו מארגנים להם אירוע השקה של ספר חדש ואני מתכוונת להפעיל את כל כוחות הקסם שלי כדי לקבל עותק בהקדם האפשרי, אפילו אם זה אומר להקצין מעט את דרישות העבודה ולקבוע שתוכן הספר קשור למיתוג שאני אעבוד עליו.
אני יכולה לעשות עבודה מדהימה גם בלי לקרוא מילה מהספר, אבל ספרים הם החולשה שלי והתקציר של הספר שהספקתי להיחשף אליו נראה מעניין כל כך.
חברת "אקסקלוסיב אירועים", שעכשיו אני נמנית עם עובדיה, מארגנת אירועים יוקרתיים לכל המגזרים. החל מאירועים פרטיים לקהל לקוחות נבחר ומצומצם, וכלה באירועי ענק לכל מי שידו משגת את עלות כרטיס הכניסה. עד עכשיו כניסה לאירוע כזה הייתה דורשת ממני לעשות עסקה עם עוץ לי גוץ לי בנוגע לבני בכורי, אבל עכשיו, כשאני עובדת מן המניין, יש לי סיכוי אמיתי להשיג כרטיס.
'נשאר רק להבין עם מי צריך לשכב כדי שזה יקרה', עצמי זורקת עקיצה, אבל גם היא יודעת שמספיקה צלחת אחת של עוגיות מעשה ידיי כדי לחבר אותי לאנשים הנכונים. כן, אני כזו טובה באפייה. מזמן גיליתי שצלחת מלאה בעוגיות שוקולד צ'יפס עם נגיעות בוטנים היא הדרך הקלה ביותר לשבור שתיקה מביכה. אלא אם שוקולד נמס מכסה לך את השן הקדמית. אז המבוכה רק גוברת ואפילו עצמי מסתובבת, מסתכלת לשמיים, שורקת לעצמה ומתרחקת בהליכה נונשלנטית.
בכל מקרה מרגש אותי להיות חלק מזה ואני צוללת לתוך החומר כדי להבין בדיוק מה הקונספט שהצוות ומיכל בחרו לשקף דרכו את רוח הספר.
מאכלים בריאים:
ירקות עלים ירוקים: תרד, כרוב, חסה.
פירות טריים: תפוחים, תותים, אבוקדו. אבוקדו זה לא פרי!
דגנים מלאים: אורז מלא, לחם מחיטה מלאה, קינואה. לא יקרה.
חלבונים רזים: עוף, דגים, ביצים, קטניות.
מוצרי חלב דלי שומן: יוגורט, גבינה לבנה, חלב.
אגוזים וזרעים: שקדים, אגוזי מלך, זרעי דלעת.
קטניות: עדשים, שעועית, חומוס. לא כשיש אופציה אחרת. לוודא שתמיד תהיה אופציה אחרת.
דגים עשירים באומגה 3: סלמון, סרדינים.
עשירים בוויטמין A: בטטה ודלעת.
פירות הדר: תפוזים, אשכוליות.
כעבור כמה שעות הבטן שלי מקרקרת ואני נזכרת שאני רעבה ושאני צריכה לאכול מסודר ובריא. אני מחליטה שהכי מהיר ויעיל זה לרדת לרחוב. מחוץ לבניין יש מתחם רחב ובו עומדים דוכני מזון מהיר.
כשהמעלית מגיעה אני נדחקת בין האנשים הרבים שממהרים כנראה גם הם לארוחת הצהריים שלהם.
תזכורת לעצמי: לא לצאת מהמשרד בשעות הצהריים.
אני מודעת מאוד לעצמי, כאילו כולם מסתכלים עליי ובוחנים במבט שיפוטי את הפנים המעט ארוכות מדי, את השפתיים המעט דקות מדי, את הקמטים שמעטרים את צידי העיניים הכהות שלי.
אני יפה כשאני רוצה. אני יודעת את זה. וללא ספק אני רוצה להיות יפה, אבל לפעמים, כשאני בחברת אנשים חדשים, אני נוטה לשכוח את האף הסולד החמוד שלי, את העדינות של תווי פניי, את החזה המפואר ואת המותניים הצרים שעליהם מונחת שמלת קיץ בהירה עד הברך שבחרנו ברוב קולות אני, עצמי וזהר אחותי. גם את השיער הארוך והגלי בצבע חלודה שאני צובעת כל חודשיים כי אני מתה על כמה שזה שונה מהחום־שחור הטבעי שלי. 'ואל תשכחי שזה שונה גם מהפסים הלבנים שמשתלטים על חלקים נכבדים יותר ויותר מהשיער שלך', מזכירה לי עצמי ברוב טובה.
אני חוצה את הכביש ומטיילת בין האנשים. מנסה לבחור בין נקניקייה בלחמנייה ובין פיצה.
'בריא', מזכירה לי עצמי בתוכחה. אני נושפת עליה את תסכולי ופונה לדוכן הסיני, שם אני לוקחת מוקפץ עם אקסטרה ירקות ועוף.
אני אוספת מגנטים מכל הדוכנים וחוזרת למעלית. כך אהיה מוכנה יותר בימים הבאים.
אוהבי הטכנולוגיה היו מרימים גבה. מגנטים? בעידן וולט? ולי נותר רק המבט הקשוח שלי. אני אוהבת את הדברים שלי כתובים ומונחים לפניי לקריאה ולדפדוף.
הפעם המעלית כמעט ריקה. עומד שם בחור בחולצת פולו שחורה ומכנסי ג'ינס שחורים. הוא מסתכל עליי במבט חודר ולא מוריד את מבטו. אני מהנהנת אליו לשלום. הוא לא מגיב, אבל עדיין נועץ בי מבט כמעט עוין. אני מרגישה צורך להתרחק ככל האפשר במעלית הקטנה ונסוגה שני צעדים לאחור, קרוב יותר לקיר. אני לא יכולה להבין את זה, אז אני עושה את מה שאני עושה הכי טוב, מדחיקה את חוסר הנוחות שלי ומתעלמת ממנו ככל יכולתי.
זה קשה כי בתוך הראש עצמי שורקת לכיוונו באופן מחפיץ ומעליב.
כן, הוא גברי באופן ניאנדרטלי כזה והנוכחות שלו כובשת את המקום הקטן, משתלטת על המרחב הפרטי שלי. אבל השיער שלו ארוך מדי, הזקן שלו ארוך מדי, וחוסר הנימוס הבולט שנודף ממנו יכול לכבות כל הערכה שהייתה יכולה להיות לי כלפיו.
'תמשיכי להגיד את זה לעצמך. אולי בסוף זה יהיה אמיתי'.
תכבדי קצת את עצמך, אני מנסה לחנך את עצמי ויוצאת מהמעלית במהירות, חסרת סבלנות להגיע לארוחה שלי.
במשרד הבטוח שלי אני פותחת את הקופסה וריח הרוטב העשיר ממלא את נחיריי. תוך שנייה וחצי אני מוצאת את עצמי מקיאה ג'ריקנים של קפה ומאפה בתוך שקית הפח.
באמת? זה נורא! אני מנקה את עצמי כמה שאפשר בטישו שנמצא על השולחן, סוגרת את השקית ולוקחת אותה בקצות האצבעות לשירותים הקרובים. מנסה כמה שיותר להסתיר את הזוועה שבשקית. עצמי כמובן לא נוכחת בסיטואציה. יש לה יכולת מופלאה להיעלם בכל פעם שאני מובכת.
אני שוטפת את הפה וטופחת על פניי במגבות נייר, יותר מזה אני לא יכולה לעשות בלי להזיק באופן בלתי הפיך לאיפור שלי. אני מבקשת מעצמי להזכיר לי לארגן תיק איפור למשרד. אני בספק אם זה מקרה חד־פעמי של בחילה.
אני לא נראית מרופטת כמו שאני מרגישה וזה מעודד אותי. אני חוזרת למשרד בתהייה מה לעשות עם האוכל שהזמנתי.
לאכול או לא לאכול, זאת השאלה.
אני מרחרחת בעדינות ועווית קלה בבטן גורמת לי להרחיק מהר את האוכל ממני. בהחלט לא לאכול.
אני מחזיקה את שקית האוכל הסגורה רחוק מהגוף שלי ופונה למטבח. שם אני מניחה אותה במקרר. סביר שהיא תישאר שם שבוע ואז אזרוק אותה. אולי יעשו עימי חסד ויגנבו לי אותה לפני כן.
אבל אני עדיין רעבה, עכשיו אפילו יותר, ועם כל הכבוד ל'בריא' אני צריכה קודם 'אכיל', אז ברור שפיצה כי אי אפשר לטעות עם פיצה.
כשאני חוזרת עם השלל למעלית שוב נמצא שם הניאנדרטלי המגודל. עצמי מייחסת את הקפיצה החד־פעמית של הלב שלי להתרגשות מהנוכחות שלו, אבל אני מעדיפה להגיד שזאת רק הציפייה לפיצה הטעימה. למה הוא שוב פה? אין לו משרד משלו?!
הוא מרים את הראש מהנייד שלו וקולט אותי נכנסת. שוב אני מחייכת אליו בקלילות. אולי הפעם הוא יחייך בחזרה. לפי פיו שמתעקל כלפי מטה אני מניחה שלא. אני מגלגלת עיניים ונושפת בתסכול בשקט. קשה לי עם אנשים ממורמרים. הוא סורק את המגש שיש לי ביד, מצמצם עיניים ויוצא מהמעלית כאילו האוכל שלי העליב אותו אישית.
'אידיוט מתנשא', עצמי מחמירה איתו, וחוזרת להעריץ אותו מחדש. ואפילו שקשה לי להתווכח איתה אני מנסה לדון אותו לכף זכות. אולי בדיוק הוא סיים להקיא מריח של פיצה, מי יודע.
מאכלים שעשויים לעזור להפחית בחילות:
1.קרקרים יבשים או צנימים.
2.לחם קלוי.
3.בננות בשלות.
4.אורז לבן או אורז מלא מבושל היטב.
5.מרק עוף צח.
6.תפוחים.
7.ג'ינג'ר. תה או ביסקוויטים עם ג'ינג'ר. ביסקוויטים ללא ג'ינג'ר טבולים בתה.
8.לימון: מים עם פלח לימון או תה לימון קר.
9.מנתה. תה מנתה או סוכריות מנתה. מנתה במשחת שיניים נחשב?
10.פירות קפואים או קרים.
11.יוגורט טבעי.
12.שקדים או אגוזים קלויים ללא מלח. 10, 11 ו־12 יחד זה פרוזן יוגורט.
13.ירקות מבושלים היטב כמו גזר או דלעת.
השמש כבר מתחילה לרדת כשאני מנשנשת את המשולש האחרון במגש. שירה נכנסת למשרד שלי. "שחר, את עוד פה?"
"כן, אני רק רוצה לסיים לסכם לי בנקודות את הרעיונות שהעליתם להשקת הספר. בעוד כמה דקות אצא."
"אם יש לך שאלות, אל תהססי לפנות אליי או לשאר הצוות. מחר נשב לפגישת תכנון ותוכלי להכיר את כולם."
"אני מצפה לזה." אני משקרת לה. אני בכלל לא מצפה להכיר את שאר אנשי הצוות. אני קצת הולכת לאיבוד בין הרבה אנשים זרים.
'כן, אני לחלוטין לא מבינה למה זהר טוענת שאת מופנמת מדי'.
"ניפגש מחר." אני מנפנפת אותה בחיוך כדי שאוכל לחזור לרשימות שלי.
'את והרשימות שלך', עצמי מגלגלת עיניים, מזלזלת באהבה שלי למילה הכתובה והמאורגנת.
הרשימות שלי מאורגנות להפליא. רק דרכן אני באמת מבינה את הדרך ורואה מה הצעד הבא. כל תהליך בחיים שלי עבר דרך רשימת יעדים. למען האמת, התהליך משנה העולמות ומסבך החיים שהתחלתי לפני כמעט שנה הגיע גם הוא מרשימה. רשימה של יעדים שרציתי להגיע אליהם בחיים.
כשכתבתי את הרשימה לפני שמונה עשרה שנה לא באמת חשבתי שאקיים כל סעיף בה, אבל במהלך השנים הרשימה שתלויה על לוח שעם מעל המיטה שלי הפכה למדד ההצלחה שלי בחיים. לאט לאט כבשתי כל יעד שכתבתי שם.
- לסיים ללמוד. צ'ק.
- לצבוע ציפורניים ברגליים בצבע כחול. צ'ק ראשון ואחרון.
- קשר רציני. דאבל צ'ק ודאבל כישלון.
- לקנות בית. צ'ק גדול ויקר.
- לצבוע את השיער בוורוד זוהר. צ'ק.
- להפוך לעצמאית. צ'ק.
- לנסות קשר עם בחורה. התקרבתי, ניסיתי, צחקתי, הובכתי, נכשלתי.
- טיפול פסיכולוגי לעצמי. ניסיתי שני פסיכולוגים ופסיכיאטרית אחת. כולם הכריזו שאנחנו מקרה אבוד, לכן סימנתי את זה כצ'ק מסויג.
אבל להתחתן, להביא ילדים, להקים בית ומשפחה משלי, את זה לא הצלחתי אפילו לראות באופק.
אז החלטתי להפסיק לחכות לנסיך על הסוס הלבן. 'תעשי לי טובה, את היית מסתפקת גם בשרק על דונקי אם היה מגיע ומציע לך לעשות ילד'.
אומנם לא יכולתי להתאהב בעצמי. טוב, יכולתי, רק שהיא לא באמת נחמדה מספיק בשביל להתאהב בה, אבל להקים משפחה אני לחלוטין יכולה לבד. אם זהר, אחותי הקטנה, שנהגה לחטוף סוכריות מילדים וצחקה כשראתה ילד בוכה, הצליחה למצוא בעצמה את הרגש האימהי, אז אני לא דואגת.
עצמי מכחכחת בגרונה ואני מוסיפה את המילים, יותר מדי. הרי דוגמה אישית להורות לא ממש הייתה לנו. תמיד היינו אנחנו הבנות נגד העולם.
אז זהר ואני החלטנו שעושים לי ילד.
שבועיים וקצת עברו ויעל ואני מארגנות לנו שגרה נעימה במשרד. את הבקרים אנחנו מתחילות עם קפה במשרד שלי ומכינות את החומר להשקה.
כל עוד אני מקפידה לאכול במרווחי זמן קבועים אני מצליחה להימנע רוב הזמן מבחילות. לכן יש לי סליק מפואר של קרקרים, ביסקוויטים, בייגלה ועוד מוצרי בסיס חיוניים שיעל התמכרה אליהם.
לארוחת הצהריים אנחנו יורדות יחד ואוכלות בכל פעם בדוכן אחר לפי הסדר שהם ממוקמים ברחוב. כך לא צריך להתעסק עם הבחירה וההחלטה בכל יום. שיטות של מזל מאזניים.
לא פגשתי שוב את הבחור הממורמר מהמעלית. גם לא חיפשתי אותו. בכלל לא.
את המשך היום אנחנו ממשיכות בנפרד, כל אחת בתחום שלה בעבודה שהיא צריכה לסיים.
כל ההכנות בשבועיים האחרונים הצטמצמו לכדי פגישה חשובה שתתקיים היום עם הצוות ועם מיכל.
בבוקר, לאחר שעברנו בפעם האחרונה על המצגת, יעל מכריזה, "זהו. יותר מוכנות מזה לא נהיה."
נשארות לנו כמה דקות עד לפגישת הצוות ואנחנו גולשות לנושא שעדיין לא נגענו בו. מתברר שאפילו שהיא רווקה בת ארבעים ושלוש, השעון הביולוגי של יעל לא דופק בכלל. מקולקל. מסתובב לאחור.
"תראי, אני לא נגד ילדים, בכללי. אני רק חושבת שלגדל ילד זה מזוכיסטי לחלוטין ואני אגואיסטית מדי בשביל להקריב את החיים שלי למען כל אחד, לא משנה כמה חמוד הוא יכול להיות כשהוא ישן." והיא ממשיכה לירות, "כל ההורים שראיתי סחוטי אנרגיה וחסרי חיוניות. זה פשוט לא אנושי להתנהג ככה כלפי עצמך. תאמיני לי, את ואני דפקנו את המערכת. אנחנו יודעות מה אנחנו עושות כשאנחנו מתמקדות בקריירה שלנו. ילדים זה לא לאנשים כמונו," היא אומרת בהערכה עצמית מוגזמת ושואפת אוויר כדי להמשיך, אבל אז היא רואה את המבט שלי ואומרת, "סליחה, אני אעצור פה, הייתי צריכה לפרוק קצת. אז מה את מספרת?"
"כן, אז..." אני מגמגמת, לא מצליחה להוציא מילים קוהרנטיות.
עצמי מודיעה בהתלהבות, 'אני מספרת לה'. שלא תעזי, אני זועקת אליה, אבל משהו בי בכל זאת תוהה למה לדחות את הבלתי נמנע. עדיף כבר לסיים עם זה. 'תני לי לעשות את זה', עצמי חוככת ידיה בשמחה, ואני מנצלת את ההזדמנות ובורחת להתחבא מאחוריה. פחדנית, אני יודעת.
"אני בהיריון," עצמי אומרת ומוסיפה חיוך מקנטר.
יעל פוערת עיניים ותופסת את צווארה. כשהיא משתעלת בפראות אני מבינה שהיא לא סתם בהלם אלא באמת נחנקת מהקפה שהקדים קנה לוושט.
"כמעט הרגת אותי," היא נוזפת בי. "אפשר אזהרה קטנה לפני שאת מוציאה אותי חסרת טקט לחלוטין?"
"אפשר, אבל איפה הכיף בזה?" עצמי מספיקה לענות לה לפני שאני חוזרת לקדמת הבמה כדי שלא תגרום לי נזקים בלתי הפיכים בחברוּת שרק מתחילה להתפתח.
"אז בהנחה שלא החבאת בעל שבועיים, איך זה קרה?"
"זה סיפור ארוך ואנחנו כבר צריכות ללכת כדי לא לאחר פגישה."
"אוי ואבוי, זה לא היריון שנכפה עלייך בגלל," היא משתתקת, אבל האהדה והרחמים בקולה גורמים לי להרגיע אותה במהירות.
"לא לא לא, זה לא זה."
"גלולה שהחסרת?" יעל מנחשת בזמן שאנחנו צועדות לחדר הפגישות.
"לא."
"אקס שהשאיר מזכרת?"
"לא."
"סטוץ שהתקלקל?"
"לא." אני תוהה עוד כמה ניסיונות נשארו לה עד שנגיע לפגישה הגואלת.
"אני יודעת, את פונדקאית!" היא צועקת בלחישה רמה כאילו עכשיו הכול ברור לה.
"שקט," אני חוסמת את פיה בידי, מזכירה לה שאני עוד לא מוכנה לצאת מהארון מול כולם. "ולא." אני מתחילה ליהנות מהתסכול הגובר שלה.
"חטיפת חייזרים?" היא זורקת ניסיון אחרון.
"וגם לא רוח הקודש," אני שוללת בשבילה עוד אופציה מופרכת.
אנחנו נכנסות לחדר ונאלצות להחליף לנושא ציבורי יותר. אין לי תלונות כמובן. אני עוד לא יודעת איך וכמה לשתף מהחיים המשוגעים שלי.
ליד השולחן יושבים שישה מתוך שנים עשר האנשים שאמורים להיות נוכחים בפגישה. ארבעה שאני לא ממש מכירה, יואב ומריו. יואב הוא מנהל הלוגיסטיקה של החברה והוא יבש ומשעמם בדיוק כמו שהתפקיד שלו נראה לי. את מריו, הצלם הלטיני העצמאי שנותן את שירותיו לחברה, פגשתי כמה פעמים במטבח ובמשרד של יעל.
מתברר שהם חברים טובים, או לפחות זה מה שהוא רוצה להיות. וכנראה גם קצת יותר מזה לפי המבטים שהוא נועץ בה כל הזמן. הבחור מטורף על יעל. מובן שהיא לא רואה כלום וחושבת שאני מגזימה. אני לא. הם מפלרטטים בהגזמה ואני מנסה להבין מה היא מרגישה כלפיו. בינתיים אין לי החלטה חד־משמעית.
עצמי ואני משתעשעות במחשבה הזאת בזמן שאנחנו מחכות.
חסרים עוד ארבעה.
שירה נכנסת בחיוך מאיר.
מחכים לעוד שלושה.
אני מארגנת את הניירות במקום הישיבה שלי. מנסה להסתיר שאני קצת לחוצה מהפגישה הראשונה עם הלקוחה ועם הצוות.
מיכל מגיעה עם הסופר שכתב את הספר המדובר, רעי. שירה פונה אליהם ומושכת אותם הצידה לשיחה.
מחכים לעוד אחד.
האחרון שנכנס הוא גבר גבוה ניאנדרטלי, מזוקן ואנטיפת.
אני בוחנת בסקרנות את האינטראקציה שלו עם האנשים האחרים בחדר ומגלה שגם איתם הוא לא חברותי במיוחד. הוא מהנהן לאנשים וזורק משפט פה ושם, אבל החיוך לא מגיע לעיניים שלו אפילו פעם אחת. זה מעודד אותי במקצת. כנראה זו לא אני אלא הוא.
שירה מקבלת על עצמה להכיר את כולם לכולם ואנחנו מתחילים סבב של שמות ומקצועות. מיותר מאוד בשבילי. את מי שהכרתי הכרתי. את אלו שלא הכרתי שכחתי מייד.
אז אני מגלה שקוראים לו תום. את שמו למשל לא אוכל לשכוח כי מרגע שגילינו אותו, עצמי משרבטת 'תום' על כל חלק פנוי במוח שלי. הוא קב"ט החברה ומתברר שהוא מסוגל להגיד לי שלום מנומס כשאנחנו בחברת אנשים נוספים.
הוא מתרחק ממני בשנייה שהוא יכול לעשות זאת בלי להיראות גס רוח, ויוזם שיחה עם טליה, למרבית ההפתעה שלה וגם השמחה. היא מנצלת את השינוי החד מהקור שהפנה אליה קודם, מתקרבת אליו קצת יותר מדי, צוחקת קצת יותר מדי ונוגעת בו קצת יותר מדי. אני כמובן לא שמה לב ליד שלה שמלטפת את זרועו מלמטה עד למעלה, אבל עצמי כן.
בשעתיים שאחרי כן אני מתמקדת בפגישה ומניחה את הסקרנות שלי בצד. סומכת על עצמי שלא תניח לנושא עד שאוכל לחקור את יעל עליו.
אנשים ותפקידם בצוות. לשינון עד לפגישה הבאה:
1.יואב — מנהל לוגיסטיקה. לשמור מרחק פיזי. מוסיף המון המון שום לאוכל שלו.
2.שירה — מעצבת אירועים ומנהלת כללית.
3.תום — מנהל בטיחות ואבטחה. זועף במעליות ללא סיבה נראית לעין.
4.בר — מנהלת ספקים. פרועה ומגניבה.
5.רעות — מנהלת לקוחות. לא לשאול אם היא בהיריון!
6.מריו — צלם. דלוק על יעל.
7.עידו — מנהל טכני סאונד ותאורה. שואל שאלות חסרות טקט.
8.יעל — מנהלת רשתות חברתיות.
9.טליה — מתכננת אירועים. פלרטטנית מדי. אנחנו לא אוהבות אותה.
10.מיכל — בעלת הוצאת הספרים. רוצה להיות כמוה כשאהיה גדולה.
11.רעי — הסופר. לא אדם נגיש במיוחד. לפני הפגישה הבאה לברר אילו עוגיות הוא אוהב.
יעל ואני יוצאות מהפגישה ונאלצות לחזור למשרדים, אבל קובעות להיפגש בערב בבית קפה. יש לנו הרבה נושאים לדבר עליהם.
בשמונה בערב יעל כבר יושבת ליד שולחן. המארחת מלווה אותי אליה ועוד לפני שאני מספיקה להסתכל בתפריט היא מתחננת, "בבקשה, אני מתה פה."
ובחיוך אני אומרת לה בשתי מילים את כל מה שרצתה לדעת. "הפריה מלאכותית."
"למה?" היא מתעניינת ברצינות. היא באמת לא מבינה.
אני חושפת את נשמתי. "כי אני רוצה. אני רוצה את כל המזוכיזם הזה. אני מחכה לרגעים שלא אוכל להיות ספונטנית יותר. אני עורגת להתמודדות עם טנטרומים. אני מקנאה בכל הנשים שלא ישנות בלילה ונראות טרוטות ואומללות. אין הסבר אחר. אני פשוט רוצה להעניק מעצמי. להעניק את עצמי. וסוף סוף מצאתי את היחיד שבאמת יהיה ראוי לקבל אותי."
היא סופגת את דבריי רגע ואז מגיבה, "טוב, אם ככה את מרגישה, אז אין לי מה להגיד חוץ מאת לא שפויה!"
'אם רק היית יודעת', עצמי ממלמלת ואני צוחקת מהאנטי שיש ליעל כלפי ילדים, ולא מנסה יותר להסביר לה את ההיגיון ברגש.
"כמו תשעים אחוז מהעולם הזה," אני עונה את ההסבר היחיד שאי אפשר להתווכח עליו.
"אז אם כבר הכנסת אותנו לצרה הזאת, ספרי לי הכול לפני שהתאים שלך יתנוונו. את יודעת שהיריון מכווץ תאי מוח, נכון?"
אני קצת מתרגשת כשהיא משתמשת במילה 'אותנו'. אני יכולה לראות אותה כחלק מהמשפחה המופרית שלי. היא יכולה להיות בתפקיד הדודה הקולית. 'ואחותך תוותר על התפקיד לבחורה שפגשת לפני שבועיים?' עצמי שואלת אותי. טוב, נמצא ליעל משהו לעשות, גם אם זה יהיה רק לשכנע את המתבגר לא להביא ילדים לעולם בשלב מוקדם בחיים.
אני מתחילה לתאר באוזניה את התהליך שעברתי עם זהר, אחותי הקטנה ממני בשלוש שנים, כלומר איך בחרנו אבא.
איך עברנו שעות על רשימות והשווינו גנים מול תכונות. שזהר התעקשה שאבחר מישהו עם נתוני גוף אשכנזיים מרשימים, כנראה כי היא מנסה לחוות דרכי ילדים בלונדינים בעלי עיניים כחולות כי הילדים המהממים שלה הם מזרח תיכוניים לחלוטין. אני התעקשתי על מנת משכל של איינשטיין ורגישות של פרויד. דרישות לגיטימיות לחלוטין לילד חלומותיי.
בסוף התפשרנו על בחור ממוצע שהוא שום דבר מכל זה. שהדגימה שלו בדיוק באותו היום השתחררה לציבור מתקופת החובה בת חצי השנה בהסגר הקפוא של החנקן הנוזלי, הסגר הנחוץ לווידוא בריאות הזרע והגבר התורם, ואנחנו הראשונות שנחשפנו אליו.
בטופס החתום שלו נכתב כי למרות המחויבות של התורמים לתרום כמה פעמים, הוא קיבל אישור החרגה לתרום באופן חד־פעמי. לא היה כתוב מדוע, אבל מכיוון שזה שירת אותנו, לא העמדנו קושיות על העניין. כך נדע שאין סיכוי שהילד יתאהב במישהי או במישהו, אני לא פוסלת, ופתאום יגלו שהם בכלל אחים למחצה. פוסלת. לגמרי פוסלת. אחרי שפעם התחיל איתי בחור והתברר שהוא אחיין של אבא שלי יש לי סיבה אמיתית לחשש.
המשפחה שלי לא קרובה. אני מכירה רק עשרה אחוזים מהם וגם לאלה זה כמעט בלתי אפשרי להדביק פנים לשמות. בפעמים הנדירות שאנחנו פוגשות אותם זהר היא האחראית ללחוש לי באוזן מי זה מי.
המידע שקיבלנו עליו היה כללי מאוד. שיער חום כהה, עיניים חומות כהות, גובה 1.82, עובד בחברת הפקת אירועים. על הנייר הוא נראה האבא האידיאלי שהייתי רוצה לילד שלי וזרמתי עם האינטואיציות של זהר. היא לא טועה.
'בדרך כלל', עצמי משחזרת סצנה בראש שלי, מזכירה לי שזהר לא חפה מטעויות:
"לאן את הולכת?" אני שולחת יד לעצור את זהר מלקום ולנטוש אותי במקום המפחיד הזה לבדי.
"אני רק רוצה לבדוק משהו," היא לוחשת ומתקדמת לחלק הקדמי של השולחן.
"מה את עושה?" אני מזועזעת. "היא הלכה רק לרגע להכין לך קפה." ופתאום אני מבינה את הרצון הנואש של אחותי לקפה בדיוק ברגע זה.
"אני חייבת לדעת משהו עליו," היא ממלמלת ספק לי ספק לעצמה בזמן שהיא מתעסקת עם עכבר המחשב, עיניה מרוכזות במסך, מחפשות אלוהים יודע מה. אני יושבת על קצה הכיסא, מרוכזת בדלת הכניסה, מחכה לרגע הבלתי נמנע שהסוכנת תיכנס ותתפוס את זהר גוהרת מעל השולחן שלה ומחטטת לה בקבצים. "אאוריקה," היא צועקת ואני מתכווצת.
"שקט, מטומטמת!" ואז מוסיפה כי הסקרנות חזקה ממני. "מה מצאת?"
היא לא מספיקה לספר לי כי הדלת נפתחת, בדיוק כשזהר מתיישבת בחזרה על הכיסא שלה.
'רואה?' עצמי מחזירה אותי להווה, גאה בסצנה ששחזרה ובהוכחה שזהר טועה לפעמים.
טעתה לחלוטין כשגנבה הצצה למידע החסוי בתיק, גילתה את מקום עבודתו וגם שיש לו כתם לידה לא קטן על החזה בצד ימין. הרי ברור שנצליח לעמוד בפיתוי ולא נבדוק מי האדם הזה שקשרתי את החיים שלי בשלו ללא ידיעתו. ברור שלא נחצה את הקו האדום כדי לדעת מה הגבר שבחרתי עושה בגנים המובחרים שלו. ברור שנימנע מלעשות שטויות ולא נתקבל לעבודה בחברה שבה הוא עובד כדי לעמוד על טיבו ולבדוק, למען מחקר מקדים בלבד ולא חלילה לשם הקטנוניות, אילו גנים נוספים הילד שלי יחלוק עם הגנים שלי.
יעל שומעת את החלק האחרון ומחייכת.
"עכשיו זה נהיה מעניין. אין לך מושג מי האבא"?
"לא, רק שיש לו עיניים חומות ושיער חום כהה והוא עובד פה בחברה. כן, וגם יש לו כתם לידה על החזה. "
יעל נדלקת. היא חיה בשביל שערוריות ואתגרים. עם יעל בעבודה וזהר בבית אני מכוסה לחלוטין מבחינת תמיכה. 'פרויקט אבא' מתחיל.
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
