לנטלי מנור, עורכת דין ואשת חברה עשירה ויפהפייה, יש הכול בחיים: משרה נחשקת, בעל נפלא ובית לתפארת.
איש אינו יודע שמתחת לכל שכבות המגן והחומות שבנתה לעצמה מסתתרת עדיין הנשמה העדינה והרכה של האישה שהייתה בעבר – ינטל, בתו טובת הלב השמנה והכעורה של האדמו"ר הנודע חיים בן־דוֹסָא, המשתוקקת נואשות לחום ואהבה.
נטלי מנהלת במשך שנים רבות חיים כפולים ונסחפת למחוזות רחוקים של משחקי שליטה ואהבות אסורות, שסופן ידוע מראש.
היא לומדת, כמו כולם, שלבחירות שגויות יש מחיר כבד. אך האם תוכל לרדת בזמן מרכבת התשוקות האסורות המסחררת שעליה עלתה, מבלי לאבד את כל מה שיקר לה בדרך?

עטופה בסיליקון הוא ספרה של רונה חיה מרגלית זיכרונה לברכה, שרואה אור לראשונה לאחר מותה.

פרולוג

הגבר הצעיר היה מונח שרוע לרגליה. זה עתה השתמשה בו. הוא לא חדר אליה, רק סיפק אותה בלשונו. גופו החלק היה מקופל מולה בתנוחה עוברית ושריריו המשורגים רפויים. באור הקלוש של שעות אחר הצהריים הוא נראה כמעט כמו פסל ברונזה מרהיב של מיכאל אנג'לו; כולו יופי ועוצמה ורעננות הנובעים מאון ומבריאות. עיניו היו עצומות למחצה, והוא לחש את שמה שוב ושוב.

"נטלי... תודה, נטלי... את הגדולה מכולן!" הוא ליטף את מגפיה השחורים והמבהיקים ממקומו ברצפה וקולו השתנק.

נטלי כאילו לא שמעה אותו. היא דילגה מעליו בקלילות, הציתה לעצמה סיגריה ארוכה ודקה והפריחה טבעות מסולסלות של עשן אפור־כחלחל לחלל החדר. כלל לא ניכר בה המאמץ שזה עתה השקיעה באקט המיני המייגע. עורה החלק והקטיפתי נותר יבש; אפילו לא אגל אחד של זיעה, כאילו לא זעזעו את גופה החטוב והיפה לפני זמן קצר שלוש אורגזמות, שהגיעו בזו אחר זו. היא עצמה מעולם לא הזיעה, ושנאה אנשים מיוזעים. היא שחררה לאיטה את הגומייה משערה ונתנה לו לגלוש בחופשיות על כתפיה. שערה, שהיה בצבע שחור פחם, היווה ניגוד מהמם לעורה הבהיר והקטיפתי ומסגרת מושלמת לעיניה הירוקות, החתוליות משהו. רוי צדק. היא הייתה אחת ויחידה. יפהפייה ועוצרת נשימה, ובו בזמן קרה ובלתי נגישה.

היא ידעה שרוי מלווה אותה במבטו מהפינה שבה שכב, וסיננה אליו, "תתלבש ולך כבר." היא לא רצתה שום דבר רגשי עם הגבר יפה התואר שהיה שרוע במלוא המטר ושמונים ותשעת הסנטימטרים שלו על השטיח בסלון ביתה המפואר.

לאחר שהואילה ברוב חסדה למשול בו, הוא השאיר לה לאות תודה זוג עגילי יהלום שנחו בתוך קונכיות זהב זעירות. רוי ידע להעריך ביד נדיבה את "רצונה הטוב". הוא היה רכושה הבלעדי, האיש שהפך עפר לרגליה... הצעצוע שלה.

היא הניחה את העגילים היקרים באדישות בתוך כף ידה ובחנה אותם במבט משועשע מול האור, מנסה לנחש בכמה קראט "העריך" אותה הפעם... היא עצמה הייתה אישה עשירה ומצליחה מאוד, אך ה"הערכה" שלו הייתה חלק מהמשחק, ולכן הייתה חשובה לה. היה בזה קסם עלום בשבילה, משהו שגרם לה להרגיש אהובה וחשובה... היא פתחה את הדלת כדי צוהר, מסמנת לו בעיניה את הדרך החוצה ומביטה בו כשהוא לובש במהירות ובאכזבת מה את בגדיו, נוטל בידיו את נעליו ומנשק אותה נשיקה קטנה על המצח.

נשיקה של כבוד. של הערצה.

היא סגרה אחריו את הדלת באיטיות ועשתה דרכה לעבר חדר האמבטיה. שם נתנה למים הצוננים לשטוף אותה, בעודה מנסה לעשות סדר במחשבותיה.

רוי התאהב בה! זה ברור... דבר שלא היה אמור לקרות כלל וכלל! הוא היה הגבר המבוקש ביותר בעיר, אולי אפילו בארץ כולה. איש עסקים מצליח, יפה תואר ועתיר ממון, שנשים רבות התחרו על חסדיו ותשומת ליבו. והוא, מנגד, העריץ רק אותה! סגד רק לה! הוא היה עפר לרגליה, ועכשיו פתאום התאהב בה?!

זה לא היה בתוכנית. ממש לא. במשחקי שליטה מהסוג הזה אין מקום לאהבה.

1

רוי, העבד, לא תפס מקום במחשבותיה של נטלי. היא לא יכלה, וגם לא רצתה, לחשוב עליו. מחשבותיה היו נתונות רובן ככולן לדניאל גרינברג, שחקן הכדורסל היהודי־אמריקני המפורסם שאמור היה להגיע הלילה בטיסה ישירה מניו יורק, וביקש כל כך שהיא תהיה שם עבורו כשהוא נוחת... אך אבוי, גם פרופסור אודי מנור, בעלה, נוחת הלילה. טיסתו הוקדמה והוא ציפה שאשתו האהובה תקבל את פניו בשדה התעופה. נטלי לא ידעה איך תתמודד עם המשימה הכפולה. היא לא אהבה תקלות מהסוג הזה, ותמיד תמרנה ושלטה במצב. אודי היה האיש הכי חשוב, הכי חכם, הכי נדיב והכי מבין שהכירה בימי חייה. ומהצד השני היה את דניאל... אהבתה הגדולה החשאית, שאותה הקפידה להסתיר; אליל ההמונים, שחקן כדורסל נערץ, שהיה כל כך צנוע וביישן ויפה, בצורה מיוחדת ומסוכנת, שבירה משהו. והוא נפתח רק אליה ואהב אותה ברוך, בעדנה ובביישנות ובו בזמן גם בעוצמה ובנחישות.

מחשבותיה נדדו אחורה. לעבר. לימים רחוקים.

דניאל הגיע לישראל מארצות הברית והיה השחקן הכי יקר שישראל רכשה אי פעם לנבחרת הכדורסל שלה. הוא לא ידע מי האישה שנתקל בה באקראי בדלתות המסתובבות בחזית בית המלון התל אביבי היוקרתי, וממש כמו בסרטים הוא כופף את שני המטרים ושלושת הסנטימטרים שלו על מנת להרים את התיק שלה, שנשמט מידה ושתכולתו התפזרה לכל עבר. היא כבר התכוונה לפתוח את פיה ולסנן לעברו משהו ארסי, אבל משהו עצר בעדה; משהו במבטו, בחיוך המקומט שלו ובסומק העז שהציף את לחייו הקסים אותה, והיא התרשמה עמוקות מהדמות הגבוהה, שניחנה בביישנות מפתיעה. לא היה לה מושג מי הוא, היות והיא מעולם לא הייתה חסידה גדולה של כדורסל.

הוא העביר את משקלו באי־נוחות מרגל לרגל, התנצל בגמגום על החבטה העזה שראשה ספג, וכאקט של פיוס הזמין אותה באביריות למשקה בלובי. היא ניסתה לסרב, אך במקום זאת שמעה את עצמה אומרת:

"אוקיי. משקה אחד, כאות לרצון טוב."

עיניו העצובות והרציניות של דניאל הצטמצמו והוא חייך אליה. הם בילו בלובי המפואר והחמים כמה שעות בנעימים, כשהיא בולעת בעיניה את חיוכיו המבוישים. הוא שאל לעיסוקה, והיא סיפרה לו שהיא עורכת דין. כשהבינה שלא זיהה אותה מצאה עצמה נהנית מהאנונימיות המבורכת במחיצתו.

הוא לא ממש נטה להרחיב על עיסוקו, ולשאלתה פלט "ספורט". היא התעלמה מהרטט החוזר ונשנה בטלפון הנייד שלה. היא הייתה אמורה לנאום כבר לפני שעתיים בפורום העסקים באולם התחתון של בית המלון המפואר, אך העדיפה להתעלם מהמחויבות ולשכוח מכל העולם סביבה. הם יסתדרו גם בלעדיה. הזר הקסים אותה. היא הרגישה שלווה איתו. היה בו משהו שביר אך קטלני, ובו בזמן הוא היה מאוד מרגיע וממגנט. דומה שמשהו כזה חל גם עליו, כי הוא לא ענה לטלפון שלו, שצלצל ללא הפסקה.

נטלי התבוננה בשעונה. שלוש שעות חלפו להן ביעף. פורום העסקים באולם התחתון כבר הסתיים, ומאחר שאנשים רבים היו אמורים לנאום שם היא קיוותה שלא הרגישו בחסרונה יותר מדי. היא יישרה את חליפת העסקים האלגנטית שלה וקמה באי־רצון בולט על רגליה. "יש לי פגישה עם לקוח חשוב במשרד בעוד חצי שעה, לגבי המשפט שלו, שמתנהל מחר. אני חייבת לשבת איתו על הפרטים האחרונים," מלמלה, ולא כל כך הבינה למה היא חייבת לתת לענק הזר הזה דין וחשבון, ועוד להתנצל.

דניאל הביט בה, מופתע, כאילו לא חשב שהפגישה הזאת שלהם, שלא נועדה בכלל להתקיים, אמורה להסתיים מתישהו.

"את חייבת ללכת?" שאל, עם מבט של ילד אבוד בעיניים. "האם אוכל לפחות לקבל את מספר הטלפון שלך?" הפציר בה וכלא את נשימתו, כאילו חייו ומותו היו תלויים בתשובתה. עשה רושם שהוא לא רגיל לבקש מספרי טלפון מנשים, מאחר שהמאמץ עלה לו בהסמקה גורפת בלחייו. נטלי הסכימה והשאירה לו את מספר הטלפון הנייד שלה. אחר כך התחרטה קצת על המהלך החפוז, וכשעבר יום והוא לא צלצל כמעט ושכחה מכל העניין.

לאחר יומיים הגיעה שיחת הטלפון בהפתעה. זה היה בשבת, ואודי עדיין היה בחדר האמבטיה. היא עלעלה בעיתוני סוף־השבוע, לוגמת בנחת מספל הקפה שלה וממתינה לאודי, שיצטרף אליה לארוחת הבוקר הנעימה והמסורתית שלהם. ידה רעדה והקפה כמעט נשפך, כשמהעמוד הראשי של מוסף ידיעות אחרונות ניבטו אליה פניו של דניאל! תמונתו הייתה פרוסה לרוחבו ולאורכו של השער הראשי במדור "שבעה ימים".

היא הביטה בתמונה, מאובנת, מזהה את החיוך העקום והמבויש שזכרה היטב. כותרת ענקית ליוותה את התמונה:

דניאל גרינברג, כוכב ה־NBA והרכש היקר ביותר של מדינת ישראל בכל הזמנים, נחת שלשום בנמל התעופה בן גוריון ומתכוון לשנות את מפת הספורט בארצנו הקטנטונת.

שלשום...? כלומר הוא הגיע לישראל ביום שבו הם נתקלו! היא בעצם הייתה קבלת הפנים שלו בארץ!

אודי יצא בינתיים מהמקלחת, כולו קורן ולבוש בחלוק המגבת הצחור שלו, מפריח לעברה נשיקת בוקר טוב, מריח מסבון וניקיון.

אודי המתוק והיקר, חשבה לעצמה, מנסה בכוח להסיט את מחשבותיה מדניאל, שמכל הרגעים בעולם בחר לצלצל דווקא ברגע הכי פחות מתאים.

"היי, זה דניאל," הוא אמר בקולו השקט.

"רק רגע," אמרה נטלי באנגלית, ובעברית אמרה לאודי: "יש לי שיחה מחו"ל. אקח אותה בחדר העבודה. עליי לרשום כמה דברים."

היא נכנסה במהירות לחדר העבודה, סוגרת אחריה את הדלת בחשאיות, כשהיא פולטת בלחש בזעף האופייני לה: "למה לא אמרת לי מי אתה?!"

"מי אני... אממ, מה?" ענה דניאל.

"נו, באמת!"

"לא חשבתי שזה חשוב," אמר דניאל בשקט ובצנעה, שתתגלה לימים כמשהו מאוד אמיתי ושובה לב אצלו.

היא ניסתה לשלוט בקולה ולא לצרוח, כפי שהתחשק לה לא פעם לעשות כשמצבים יצאו משליטה. היא אמרה לו שהיא מחוץ לעיר ושתשוחח איתו למחרת היום, כשתשוב. דניאל, למרות האכזבה שהורגשה בקולו, הסכים בנימוס.

היא אמרה "ביי" מהיר וניתקה את השיחה.

משהו בתוכה סירב לשתף את דניאל בעובדת היותה נשואה, ובכלל, בשום פרט עליה. היא הופתעה מעצמה ומעצם הסכמתה האילמת לתקשורת הזאת עם הגבר הזר, שכן לאן זה יכול להוביל, לבד מצרות צרורות עבורה ועוגמת נפש עבורו?

לפתע נזכרה במלצרית, שקרקרה סביבם בבית המלון ללא הרף. אולי היא זיהתה אותה כנטלי מנור, עורכת הדין הידועה והמתוקשרת ואשת החברה הנוצצת? או שמא היה דניאל המושא לתשומת ליבה יוצאת הדופן של המלצרית?

והיא? מה היא בעצם מרגישה? זה היה כמעט כאילו ידעה מראש ולמפרע, כבר מהרגע הראשון שבו הניחה עליו את עיניה, שמשהו מאוד מיוחד מתרחש פה — משהו עדין ושביר — שאיים לסדוק את שכבת הסיליקון המגוננת שלה, זו שבה הקפידה לעטוף עצמה כל חייה. עד כמה בעצם יש לה שליטה על המשהו הזה, שהולך ומתהווה לנגד עיניה וגודל כמו צמח בר פראי, ללא גבולות?

היא חזרה לשולחן ולארוחת הבוקר, ולמבטו השואל של אודי השיבה, מנסה לתת צביון קליל לקולה: "מדובר בתיק מאוד־מאוד חשוב, אולי החשוב ביותר שלקחתי עד כה."

היא קיוותה שאודי לא ימשיך לשאול שאלות. היא לא אהבה לשקר לו.

אודי הפטיר: "זה בטח חשוב מאוד, אם הוא מצלצל בארבע בבוקר, לפי שעון ארצות הברית."

אודי החכם, חשבה בליבה, ובקול רם אמרה: "כן, זה משהו דחוף. זה חיוני לעדויות של המשפט, שמתחיל מחר."

"בהצלחה," אמר אודי, בטון שהבהיר שמבחינתו העניין תם ונשלם. הוא לא אהב הפרעות בארוחת הבוקר של שבת עם אשתו האהובה, ארוחה שהפכה כמעט לפולחן עבורם בזמן המועט שהם בילו יחדיו בבית ברוגע. זמן האיכות המועט הזה היה חשוב לו מאוד בחיים האינטנסיביים ששניהם ניהלו. הוא לא אמר דבר לנוכח ההפרעה הלא צפויה; כנראה לא רצה להרגיז את רעייתו היפה והקפריזית, שאותה אהב בכל ליבו בעזות.

הוא נטל מהסלסלה הקטנה שעל השולחן טוסט שזוף, מרח אותו בשכבה נדיבה של חמאה והגיש לה. נטלי הודתה לו ומזגה לו בחיוך את הקפה מהקנקן שעמד במרכז השולחן, לצד קנקן זכוכית נוסף מלא במיץ תפוזים סחוט. זה היה הטקס הפרטי שלהם: את נותנת לי, אני נותן לך... רק שהפעם הם החליפו תפקידים. בדרך כלל הוא היה זה שמזג לה את הקפה, והיא מרחה לו את הקלי.

הם אכלו בנעימים את ארוחת הבוקר האינטימית שלהם. למרות שאותו בוקר היה בוקר מיוחד ומשמעותי בחייה של נטלי, אולי המיוחד ביותר בשנים האחרונות, צץ לו באותו יום שבת הסדק הראשון בשכבת הסיליקון האטומה, שבה דאגה לעטוף את עצמה.