מאהב או אויב

לשמור על האויב קרוב...

כלומר להתקרב יותר ממה שהיא חשבה!

אילונה קאלאס מודעת לכך שליאנדר וסילו יעשה הכול כדי לנקום במשפחתה החורגת. אלא שהיא מעולם לא תיארה לעצמה שהיא תהפוך לבת בריתו של איש העסקים היווני ומטיל האימה הזה, ובאמצעות איחוד איתו היא תוכל להשיג חופש ועצמאות כלכלית לראשונה בחייה.

מאז פילס את דרכו אל הפסגה לאחר בגידה, ליאנדר חי לבדו. אילונה אמורה להיות הכרטיס שלו לנקמה... עד שרגע אחד של אינטימיות משנה הכול. כך מתחילה תקופה חושנית שתוביל אותם למקום אחד: מיטת הנישואין שלהם!

כך בוודאי מרגישים כשצועדים אל עבר הגרדום, קול פנימי לחש בראשה של אילונה קאלאס כשהיא עברה את מערכת האבטחה במבואה של מגדלי וסילו.

העור שלה היה דביק ובטנה כמו מלאה בעופרת. ליבה הלם במהירות ונשימתה הייתה רדודה ומהירה עד כדי סחרחורת. הימלטי!

אולי הייתה זו מעלית הזכוכית. השומר ליווה אותה לתוך המעלית ולחץ על הכפתור, אבל השאיר אותה לעלות לבדה. היא הפנתה את גבה לדלת, הצמחים והאנשים התכווצו תחתיה. היא אחזה במעקה לשם איזון.

גבהים לא הלחיצו אותה, לא מאז שאחיה למחצה מידאס גרר אותה אל קצהו של צוק ואיים להפיל אותה ממנו. בדיחה, אימהּ החורגת התעקשה. בנים תמיד יהיו בנים.

עמוק בפנים, אילונה חשדה שהסיבה שבגללה היא נמצאת כאן, היא ההתערבות של מידאס שוב. הוא מצחיק כל כך בתעלולים ההרסניים שלו וצריך לקבל תוכנית קומית בערוצי הסטרימינג.

הפרתנון נגלה לעיניה וגם הענק הזה התכווץ, בעודה ממשיכה לעלות. בניינים כה גבוהים היו דבר נדיר באתונה. רוב הבניינים היו בני שתים-עשרה קומות לכל היותר. העובדה שבעלי המגדל הזה הורשה להכפיל את הגובה הצביעה על כך שהוא אינו כפוף לאותם חוקים ששלטו על אנשים אחרים.

ממש כמו מידאס.

הסכינים הסתובבו בבטנה.

פעמון צלצל והדלת נפתחה. אילונה נכנסה לאזור קבלה בעיצוב מדהים בקומה העליונה. אריחי השיש היו מסודרים כך שנדמו כנהר וגלריה של אומנות עכשווית ליוותה אותה אל הדלפק, שמאחוריו קיר זכוכית עם חריטה של מפת כדור הארץ.

אישה ישבה מאחורי הדלפק, אבל גבר צעיר ומטופח מאוד עמד בסמוך כדי לקבל את פניה.

"גברת קאלאס. בוקר טוב." אמר ביוונית. "אני אנדרו. מר וסילו יקבל אותך בתוך זמן קצר. האם תועילי להמתין כאן?" אנדרו ליווה אותה אל דלת צמודה לאזור הקבלה, שנפתחה אל תוך חדר קטן מזכוכית. היו בו שולחן עגול וארבעה כיסאות בעיצוב אופנתי ועכשווי מעץ מלוטש. הוא לא הציע לה קפה או מים, בטרם עזב אותה שם.

חוסר הכבוד היה ברור. החדר הזה היה כלא נטול פרטיות. התאורה הייתה מלאכותית. המוזיקה מהמבואה לא נשמעה בתוך החדר. הקול היחיד היה התקתוק החזק של השעון. אילונה לא טרחה לבדוק את מכשיר הטלפון שלה. היא הייתה בטוחה שהקליטה לא תהיה טובה. החדר הזה היה לא נוח בכוונה תחילה, כדי שהפגישות שהתקיימו בו לא תהיינה ארוכות.

זהו אינו מקום לארח בו עמית.

אם ליאנדר וסילו חושב שהיא תעזוב בזעם, הוא טועה טעות גדולה. העליבו את אילונה, תקפו אותה והתעלמו ממנה כל חייה. במקום להיפגע, היא הייתה אסירת תודה על הזמן שקיבלה, לשבת בשקט ולחשוב על דברים נעימים יותר מהעימות המתקרב.

רצפת השיש מצאה חן בעיניה והיא תהתה כיצד תוכל לקבל את שמו של הבנאי, כדי להעתיק את המראה הזה אל הדירה שלה. או, כפי שדמיינה לעיתים קרובות, אולי היא תמכור את הדירה שלה ותעבור להתגורר באי הולדתה של אימהּ. היא אוהבת את העבודה שלה, אבל היום הזה הוא דוגמה טובה לשחיקה שלה. יהיה הרבה פחות מלחיץ לעבוד בבית קפה, כפי שאימהּ עשתה. באי פאקסי יהיה לה נוף של מים אמיתיים. היא תוכל להאכיל את החתולים המשוטטים ולנסות את כישוריה בקדרות, תחום שריתק אותה תמיד. כה נעים וקסום ליצור צורות מטיט. היא תצטרך לחפש היכן קיימים מאגרי חימר מתאימים.

"גברת קאלאס?" אנדרו חזר. "מר וסילו ייפגש איתך עכשיו."

היא הביטה בשעון וראתה שהמתינה מעל חצי שעה.

האיש הצעיר החזיק את הדלת בציפייה והיא התרוממה.

"תודה לך," היא אמרה, אבל האימה הקרה שבה להכביד על כתפיה.

היא הלכה אחריו לאורך מסדרון ממוזג היטב, דרך אזור המתנה נוח הרבה יותר, שהציע כיבוד קל ונוף אל העיר.

הוא הכניס אותה אל תוך משרד ענק.

כאן אריחי השיש יצרו מראה של הרים. בצד אחד היו ספה וכיסאות וטלוויזיה, תלויה מעל ארון שהכיל כוסות ובקבוקי אלכוהול. בצד השני – שולחן ישיבות עם שישה כיסאות מתכווננים, מקרן ולוח לבן ריק.

מולה, בפסגת ההר, אור טבעי נכנס דרך קיר חלונות שהיווה רקע לבעל המשרד, ליאנדר וסילו.

הוא ישב סמוך לשולחן מהגוני מלוטש, עם מגירות מסודרות בשיפוע. הכול נראה מאוזן, אבל גם דינמי ומודרני מאוד. הוא קבע משחק טניס עם מישהו בצרפתית, באמצעות אוזניה.

הדלתות נסגרו מאחוריה, אבל השיחה שלו עברה לדיון על מסלול מסוים באתר סקי כלשהו בשווייץ ואחרי כן – היתרונות של שייק חלבון על פני מזון רגיל לאחר אימון.

הוא לא הביט בה ולו פעם אחת.

אילונה לא הוזמנה לשבת, אז היא לא התיישבה. היא המתינה בסבלנות שאספה במשך חיים שלמים, בהם הייתה אחרונה ובלתי רצויה. בדרך כלל, זה עזר לה מאוד להתמודד עם כל קשיי החיים.

לא היום.

היא ידעה שהוא מודע לנוכחותה, ידעה שהוא מנסה בכוונה תחילה להרגיזהּ. לצערה, הוא הצליח. היא רצתה לייחס את זה להתקפה שהאדם הזר הזה מתכנן. רבים יכנו זאת, "עסקים בלבד", אבל עבורה זה היה אישי מאוד. זהו העסק שלה, שהוא תוקף.

אבל זה לא מה שדוקר את בועת הניתוק שלה. זה הוא.

היא ראתה תצלומים של ליאנדר וסילו, אבל היא לא ציפתה שהמראה המחויט שלו יהיה כה מהפנט בחיים האמיתיים. עפעפיו נחו בכבדות על קשתיות אפורות. זיפי זקן הדגישו את עצמות לחייו הבולטות הגבוהות ואת לחייו השקועות. אותם זיפים אולי מסתירים שקע בסנטר שלו. הם בוודאי מסגרו את פיו, שגרם לה ריגוש קטן כאשר שיניו נגסו קלות בשפתו התחתונה.

"כן, אני זוכר אותה היטב," הוא אמר בקול משועשע מזיכרון חושני.

נימת דיבורו השפיעה עליה באופן מוזר מאוד והפכה את האימה בבטנה לחמאה חמה עם דבש.

גל של חום עלה מאותו מקום, מקרין אל שדיה והופך לחום מביך, כשהיא הבינה שהיא מגיבה באופן מיני מאוד לגוון הזה בקולו.

היא לא הגיבה לגברים מעולם. וגם לא לנשים. היא לא הגיבה לאנשים. היא יצאה עם גברים, כאשר היה מצופה ממנה להגיע עם בן זוג לנשף או למסיבת חג, למשל, אבל לעיתים נדירות בלבד היא הסכימה להתקדם מעבר לנשיקה בסוף הערב, כי אחרי כן ההתעניינות שלה דעכה תמיד.

באופן מוזר, האיש הזה, שהיא אמורה לחשוש ממנו ולתעב אותו, גרם לה לתהות לגבי התחושה של שפתיו על שפתיה. בשקע צווארה? ידיו הגדולות הפכו למקור לריגוש, כשהוא לחץ בידו את עורפו וצחק. התנועה הזו גרמה לחולצה שלו להימתח על כפתיו הבנויות היטב ועל שרירי הזרוע העבים שלו.

היא מעולם לא הרגישה את נשמתה יוצאת ממנה כי יופיו של גבר משך אותה עד כדי כך. היא גם לא הרגישה מעולם דחף לפתוח את כפתורי חולצתו של גבר וללטף את השיער על חזהו כי כמה שיערות שבצבצו בצווארו משכו את תשומת ליבה, אבל היא דמיינה את עצמה עושה לו את זה והזדעזעה מעצמה.

היא בלעה את רוקה וגילתה שגרונה חם ודחוס. הלחיים שלה החלו לעקצץ כשהסומק עלה מעלה מהחזה שלה.

היא הפנתה את מבטה אל עבר פסל שיכול היה להיות להבות של פלדה. היא חשבה על אירוע בו מידאס השליך את הבובה שלה אל האש בבקתת פגוניס בשווייץ. הבובה הייתה הדבר האחרון שאימהּ העניקה לה.

הזיכרון הכואב הזה סייע לה להיזכר בסיבת הגעתה לכאן. בגיל תשע, לא היה לה אומץ לשלוף את בובתה מהלהבות. היא לא תהיה כה פחדנית היום.

היא נעצה את רגליה ברצפה ושאפה שאיפה ארוכה של סבלנות.

ליאנדר וסילו סיים את שיחת הטלפון שלו, לבסוף. הוא הניח את האוזנייה על השולחן והביט בה בחוסר עניין בולט.

"גברת פגוניס. רצית להיפגש איתי." הוא לא קם מכיסאו, לא הושיט אליה את ידו.

היא לא הביטה על שני הכיסאות שביניהם עמדה.

"קאלאס," היא תיקנה בחיוך מנומס. "אימי לא הייתה נשואה לאבי, ולכן אני משתמשת בשם המשפחה שלה." אילונה תיקנה כתמיד. זה היה עניין שלם עם אודסה, אימהּ החורגת. "אבל לאור העובדה שאתה מנסה להשתלט על החברה שלי, אני מניחה שאתה כבר יודע את שמי."

"אני אכן משתלט על החברה שלך," הוא הבטיח לה. "אילונה."

נימת דיבורו השנונה הייתה דומה באופן מסוכן לנימה האינטימית שבה השתמש לפני רגע. הייתה לה השפעה זהה של תחושות פרחוניות מתפשטות עמוק בתוך בטנה.

היא ניסתה להתעלם מן התחושות הללו, אבל גרונה התכווץ שוב.

"אתה רכשת ארבעים אחוזים מן המניות בחברת קאלאס קוסמטיקה. אני מחזיקה בארבעים וחמישה אחוזים. חברת פגוניס אינטרנשיונל מחזיקה בחמישה עשר האחוזים הנותרים, אז אני לא מבינה כיצד אתה..."

"באמת?" הוא קטע את דבריה.

התחושות המתוקות בבטנה החמיצו. הודעת הטקסט מאחיה למחצה הקטן הרקולס הופיעה לנגד עיניה.

את צריכה להיות כאן. הם מחליטים החלטות בלעדייך.

"אני מבינה שהשקעת מאמצים ברכישת המניות הללו מפגוניס. האם עליי להניח שעשית זאת מתוך נאמנות למוצר? העור שלך באמת ללא רבב," היא אמרה.

הבזק נראה מאחורי מבטו החד, כמו נצנוץ של להב סכין.

"את יכולה להניח שכוונתי היא להשתלט על פגוניס אינטרנשיונל. רכישת הפרה החולבת שלהם היא הצעד הראשון."

אילונה זכתה לכינויים רבים, אבל מעולם לא קראו לה פרה חולבת. מידאס בוודאי יודע שהוא המטרה האמיתית. לכן הוא דוחף את החברה שלה קדימה, כדי להקריב אותה כקורבן. הפתעה גדולה.

היא הידקה את אחיזתה בתיק הקטן שלה, בעודה מנסה לשמור על ארשת פנים אטומה.

"הצעתי הצעה טובה יותר משלך," היא אמרה ברוגע מזויף. "אם הם ימכרו, הם ימכרו לי. אני כאן, כדי להגיש הצעה על ארבעים האחוזים שכבר ברשותך. אני מוכנה לשלם מעבר לשווי המניות בשוק."

"אני העליתי כבר את הסכום בעצמי. הבטחתי לשלם עשרה אחוזים מעל כל הצעה שתציעי. השמיים הם הגבול. האדם ששוחחתי איתו עכשיו הוא אחד מחברי מועצת המנהלים של פגוניס." הוא הצביע על האוזנייה. "אנחנו חברים ותיקים והוא חייב לי טובה. הוא גם תאב בצע להחריד. פגוניס לא ימכרו לך את המניות שלהם."

ההתפתלות בבטנה הפכה לסבך של שיחים קוצניים.

"מדוע שמת לך כמטרה את חברת פגוניס?" היא שאלה והרימה את גבותיה בחוסר עניין. "קוסמטיקה וביוטכנולוגיה נמצאות מחוץ לתחומי העניין של חברת וסילו, לא כן?" הקונצרן שלו השתתף בפרויקטים גדולים בתחום הבנייה, כמו גשרים ושדות תעופה.

"אני רוצה להחזיר את מה ששייך לי ולהרוס את כל השאר," הוא אמר כלאחר יד, כמו דיבר על תוכניותיו להיום.

איימה השתלטה עליה, בעודה מתחילה להבין לאן מידאס גורר אותה. הנה הצוק והים הגועש, בתוך עיניו של ליאנדר, מתרסק ללא רחמים על סלעים חדים.

"מה... מה בדיוק שייך לך?" היא שאלה, תוך ניסיון לשמור על נימה מאוזנת.

"הטכנולוגיה לזיהוי דיבור, שאחיך 'פיתח' לפני שש עשרה שנים." הוא רק כרך את אצבעותיו כדי לסמן את הציטוט, מבלי להרים את ידו מהשולחן. בוז נזל ממנו. "רוב השבחים שייכים לאבי, אבל גם אני עבדתי על זה. אחרי כן, מידאס שכנע אותנו לאפשר לו לעזור לנו בשיווק הטכנולוגיה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו, או רווחים כלשהם שהיינו אמורים לקבל."

כמובן, מידאס גנב את הטכנולוגיה ההיא. היא כעסה על עצמה שלא הבינה את זה עד עכשיו, אבל היא למדה עדיין בפנימייה כאשר מידאס ניסה להרשים את אביהם בחוש העסקי שלו. אחרי כן, היא התרכזה בהקמת החברה שלה, בעודה מרחיקה את עצמה ככל האפשר ממידאס ומהמשרדים הראשיים של התאגיד. היא לא רצתה לעבוד ב"פגוניס אינטרנשיונל" כדי לא לעבוד תחת מידאס באופן ישיר.

"זה לא מסביר את הרדיפה שלך אחר החברה שלי, במקום אחת מן החברות שמידאס שולט בהן," היא אמרה.

"נכנסתי בדלת שהייתה פתוחה. המניות שלך פחות יקרות ופחות מוגנות מפני ספסרות. זה אינו הגיוני בעיניי, כשהחברה שלך מזרימה לחברת האם כספים שהיא זקוקה להם מאוד, במשך יותר משנה כבר."

זה היה הגיוני בעיניו אם הוא היה מכיר את המשפחה שלה, אבל היא לא אפשרה לתאוות הבצע שלהם ולזלזול שלהם בערך שלה להסיח את דעתה ברגע הזה.

"הכוונה שלך היא לשכנע את מועצת המנהלים למכור לך מניות של קאלאס קוסמטיקה ולקחת אותה ממני?"

"להניח לה לנבול ולמות."

דבריו גרמו לה לעמוד על רגליה האחוריות. "למה?" היא שאלה בבלבול חרדתי. "הרגע כינית את החברה שלי פרה חולבת."

"כי אני רוצה שהמשפחה שלך תדע שאני לא צריך את זה, כמו שאת צריכה את זה. אני רוצה שזה יכאב. אני רוצה שכולכם תתחלחלו מהטעות שעשיתם. אתם חיים מפירות עמלו של אבי, גנבתם את השבחים שמגיעים לו ודחפתם אותו לאבדון."

העצבים שהתגלגלו בבטנה עצרו. הם הפכו כבדים וקשים עד כדי בחילה, אבל זו הייתה הרגשה שהיא רגילה אליה. הייתה זו קרקע מוכרת מאוד.

"ההשתלטות שלך נובעת מנקמנות," היא הבינה.

"כן." הוא השיב, ללא היסוס או התנצלות.

אולי הוא זכאי לסלידה שלו, אבל היא עצמה לא גנבה מאבא שלו. אך אי אפשר לנטרל שנאה. היא למדה את זה מאודסה. אין חשיבות לכך שאילונה היא הטעות של אביה. אילונה נשאה תמיד את הטינה של אודסה.

נראה שזה מה שליאנדר מתכנן עבורה. הוא ייקח את רוב המניות ב"קאלאס קוסמטיקה" ואז יכריח אותה להביט, בעודו משמיד אותה. זה ירסק אותה, במיוחד לאור העובדה שהיא הקימה את החברה במו ידיה והפכה אותה לעולמית.

ייאוש מוכר מחוסר צדק צף בשוליים שלה, אבל היא הרחיקה אותו ממחשבותיה. צעקות או מאבק בבריונים של העולם לא סייעו לה מעולם. הדבר הטוב ביותר שהיא יכולה לעשות הוא לרכך את המכה ולהתרחק במהירות האפשרית.

"אני לא רוצה שעובדים תמימים יאבדו את מקום העבודה שלהם." היא קיבלה החלטה במהירות, מתוך רצון לשימור עצמי, ופעלה בהתאם להחלטה הזו בטרם תחושת חרטה תתגנב אליה. "הלקוחות שלנו תלויים ביעילות של המוצרים שלנו, בעיקר לקוחות בעלי צלקות וכוויות. חבל יהיה למנוע מהם משהו שהם זקוקים לו. אני מציעה שתרכוש את המניות שלי."

הוא נחר והכיסא שלו חרק כאשר הוא נשען לאחור. "אילונה, אני יודע לזהות מתי עכבר נוטש את הספינה."

האופן שבו הוא אמר את שמה לא השפיע עליה, הפעם. היא הייתה קשה ונחושה.

"אני מציעה שתרכוש את המניות שלי בסכום שאבי העניק לי, כאשר הוא אישר את התוכנית העסקית שלי. זה היה סכום של מאה אלף אירו כהון התחלתי וחמישה עשר אחוזים במניות. אני לא יודעת מה אעשה הלאה, אבל אני שמחה לשמור על התנאים הללו במיזמים שלי." בית קפה, למשל. עם עלי גפן ממולאים באורז מוגשים בכלי חרס עשויים בעבודת יד.

הוא הופתע. הוא לא הראה את זה, אבל הוא השתתק ועיניו הצטמצמו, בעודו מנסה להבין היכן המלכוד.

היא האירה את עיניו. "בתמורה, אני אתעקש שתגייס מנכ"ל מיומן ותעשה כל שביכולתך, כדי שחברת קאלאס קוסמטיקה תמשיך לשגשג."

"האחוזים שלך שווים עשרה מיליון אירו."

"כן, אני יודעת." היא חייכה בשטחיות. "ואני מבטיחה לך שאם תמשיך לרדוף אחרי המניות של פגוניס רק כדי להשמיד את קאלאס, אני אעלה את המחיר עד שתצטרך לשלם שלושים מיליון עבור חמישה עשר אחוזים. או שתוכל לקבל ארבעים וחמישה אחוזים בתמורה למאה אלף. הבירורים שלי העלו שאתה איש משא ומתן ממולח. כל הכבוד."

"כישורי המשא ומתן שלך נוראיים. מה את תרוויחי מזה?"

חופש.

"מצפון נקי," היא אמרה. "אני מקבלת את העובדה שהרווחתי מהעבודה של אביך. זה נעשה באופן בלתי מודע, אבל זה קרה. להפסיד עשרה מיליון זו מכה קשה. גם האובדן של משהו שבניתי בגאווה רבה ובאכפתיות יגרום לי מצוקה גדולה. אבל לאחר שתיתן לי את מה שמגיע לי, אני מניחה שתעזוב אותי במנוחה בעתיד." כך היא קיוותה.

הוא שילב את אצבעותיו וסובב את כיסאו, בעודו מטה את ראשו ומנסה להעריך אותה מחדש. "האם את מנסה להגן על מידאס על ידי הענקת החברה שלך? האם הוא שלח אותך לכאן כדי לעשות את המחווה הקטנה הזו, כדי להסיח את דעתי מהרדיפה של פגוניס אינטרנשיונל? זה לא יעבוד. אני לא איכנע."

היא ניסתה להימנע מצחוק היסטרי. "אני רואה שאתה נחוש מאוד." האכזריות שלו זהרה כמו שלט ניאון. "האנשים היחידים שאני מנסה להגן עליהם, הם האנשים התמימים."

העובדים שלה, מהרמות הגבוהות ביותר ועד המנקים, היו צוות הדוק ומסור. עצם הידיעה שהיא לא תראה אותם מדי יום גרמה לה לכאב בחזה. אבל היא טובה במידור. להראות לאיש הזה עד כמה היא מוטרדת לא ישרת את מטרתה. למעשה, סביר להניח שהוא ישתמש בזה נגדה.

היא שמרה על יציבה זקופה ומרוחקת, בעודה ממתינה לצעד הבא שלו.

הוא היטה את ראשו לאחור והביט בה דרך המסך של ריסיו המחודדים. "האם את מתכוונת להישאר כמנכ"ל?"

"לא." היא הדחיקה פרץ נוסף של צחוק. "החברה שלי משמשת ככלי משחק בינך לבין מידאס. אני מסרבת להיות כלי בעצמי. קח את השלל והילחם את המלחמה שלך, אבל השאר אותי בחוץ. שאני אכין את הניירת?"

"הלהיטות שלך לברוח חשודה." המבט שלו סקר את כולה והשאיר סימנים קטנים של בעירה במקומות שונים.

היא טעתה. היא העדיפה להישאר ברקע, אבל היא תפסה את מלוא תשומת ליבו וזה הדאיג אותה מאוד. הן בגלל האיבה הברורה מצידו והן בגלל התגובה הבלתי הולמת שלה כלפיו. חלק ילדותי בתוכה התפתל, דאג שמא השיער שלה אינו במקום או שנזל קפה על חולצתה.

"מה אם אבקש ממך להישאר כמנכ"ל?" הוא שאל. "מה אם זה יהיה התנאי שלי, להיענות בחיוב להצעה שלך?"

ליבה החסיר פעימה ואז התרחב מרוב כמיהה. היא בנתה את החברה שלה בגאווה ובאכפתיות. היא השקיעה בה את נשמתה. לא עניין אותה שבסופו של דבר, אביה החליט שמידאס הוא איש עסקים טוב יותר על סמך הטכנולוגיה שהוא גנב ומינה אותו להיות נשיא "פגוניס אינטרנשיונל". אילונה ידעה בליבה שהיא עולה על מידאס בהבנה כלכלית, בשיווק ובכישורי הניהול שלה.

קשה יהיה לה עד מאוד לנטוש את מה שיצרה, אבל הרעיון להימלט סוף סוף מהזרועות של פגוניס היה מושך מאוד. חמישה עשר האחוזים של "קאלאס קוסמטיקה" גרמו לה להיות מחויבת למידאס, לאחר מותו של אביהם. אולם, אם היא תוותר על החברה שלה לא תהיה לה סיבה להמשיך לשמור על קשר עם איש מהם.

היא תהיה חופשיה, סוף סוף.

הודות לאיש הזה, בעל הכתפיים הרחבות והעיניים הכסופות הנוצצות והפה החושני, שהכניסו לראשה מחשבות מחשמלות.

"מפתה?" הוא גער, בנימה המפתה והמכעיסה הזו שלו.

"לא," היא שיקרה. עורה עדיין עקצץ, בעודה תוהה אם הוא מוצא אותה מושכת. מחשבה מטופשת מאוד. "הרעיון לחבור לאדם ששונא אותי ושרוצה להשתמש בי כדי לנקום במשפחה שלי נשמע כמו חתונה שעדיף לא לערוך. אני מציעה..."

"חתונה," ליאנדר קטע את דבריה והזדקף, תוך חריקה נוספת של כיסאו. "זה רעיון."