עוזרת הבית שלו באור הזרקורים
או שמא זאת סינדרלה שלו, שאין שום דרך לעמוד בפניה?
עולמה של ביאנקה פאלמר השתנה ללא הכר מאז שנאלצה להסתתר כדי להגן על ביטחונה האישי. אחרי שקיבלה עבודה כעוזרת בית, היא נדהמה לגלות שהבוס החדש שלה הוא אוורט דרייק ‒ הגבר שאיתו היא חלקה מפגש מהפנט אחד לפני שישה חודשים!
כשהם פנים מול פנים, המשיכה ההדדית ביניהם ניצתת מייד מחדש. וכשמערכת היחסים שלהם נחשפת לפתע, רומן פיקטיבי עם אוורט הפלייבוי יוכל להסיח את דעת העיתונאים ממנה. אבל האם זה יסכן את שאיפתה למשהו משמעותי הרבה יותר עם המיליארדר הזה, האפוף סודות רבים כל כך?
ניו-יורק, לפני שישה חודשים...
אוורט דרייק היה במצב הרוח הגרוע ביותר שבו גבר שכמוהו עשוי להיות. הוא היה משועמם. וכשהוא משועמם, הוא עלול לעשות שטויות רק כדי להישאר ער.
אתה בר מזל, אתה תיהנה מזה, היה הפזמון הקבוע שהוא שמע מהאנשים המעטים שידעו על פרישתו. אני כל כך שמחה שהחלטת לצאת מכל זה, אמרה לו אימו בתום הקריירה שלו כאחראי על סוכנים סמויים ומודיעים מטעם ממשלת ארצות הברית.
הוא עצמו לא שמח בכלל. הוא רתח מזעם. אנשים שגילם כפול משלו עוברים להתגורר במיאמי כדי להשתעשע בטיפול במכוניות שלהם. הוא בשיא חייו עדיין וצריך לעשות משהו הרבה יותר משמעותי, אבל הוא לא יכול. הוא לא רוצה. הוא מעניש את עצמו, וכך זה אמור להיות. הוא יחיה את חייו בשקט, בצורה אותנטית. כמו שאנשים רגילים חיים את חייהם.
טוב, אנשים רגילים עם טונות של כסף מכמה וכמה מקורות. בהתחשב בכיסיו העמוקים מאוד, הוא היה יכול לעשות כל דבר שרק ירצה, אפילו להמשיך עם חיי הפלייבוי ההולל שלו, אשר היו הכיסוי שלו במשך חמש-עשרה השנים האחרונות.
אלא ששום דבר כזה כלל לא משך אותו. לא הנסיעות, לא המסיבות. הכול היה כה ריק מתוכן. אפילו להתחרות במירוצי מכוניות או סירות מנוע מהירות הוא לא היה יכול. אימא שלו הייתה גוררת אותו בצווארון ומוציאה אותו בעצמה מכל כלי מהיר שכזה.
בהתחשב בעגמומיות הנוכחית שלו, זה לא נשמע ממש כל כך גרוע.
הוא נתן את תיק הנסיעות שלו לדיילת בעלותו על מטוס המנהלים. חלקי הרכב שהוא הגיע לניו-יורק כדי לרכוש – בעצמו, רק בגלל שהיה חייב למצוא משהו לעשות – כבר היו מאופסנים בבטן המטוס.
מתוך הרגל ישן, הוא סקר את רשימת הנוסעים, לראות את שמותיהם של חבריו לטיסה. רק שם אחד, ביאנקה פאלמר. השם לא היה מוכר, וזה לא חשוב בכלל, הוא הזכיר לעצמו. הוא כבר לא צריך להיזהר מפני מי שעלול לרצות לחשוף את זהותו, ולא צריך לחפור כדי לגלות סודות כגון מטען מוברח.
הוא נכנס אל תא הנוסעים הראשי, הציץ לעבר האישה בכורסה המפוארת שמשמאל, ואלף ואחד רשמים תקפו אותו בבת אחת, רובם תגובות גופניות מאוד של גבר חם דם שנתקל באישה פוריה למראה. חמוקיים מושכים על גוף גמיש. שוקיים דקיקים מתחת לחצאית צרה, קרסוליה היו מוצלבים בזהירות, כדי למנוע שחיקה של נעלי העקב היקרות שלה. צווארון חולצת המשי שלה היה פתוח, כך שמעלה החזה השזוף שלה היה גלוי לעין, בלי שום קישוט של מחרוזת או תליון.
החלק היותר אנליטי של מוחו שם לב שבגדיה היו שייכים לאותה סביבת מחירים של החליפה בהזמנה אישית והנעליים האיטלקיות שהוא לבש. הוא העריך שהיא צעירה בכשבע או שמונה שנים משלושים וחמש שנותיו. היא נראתה כאשת מקצוע, אם כי לא באיזה תחום שמרני כמו בנקאות. משהו יצירתי יותר, בהתחשב באופן בו שערה החום היה מסורק עם פסוקת בצד וקלוע בצמה שנמשכה מאוזן אחת שלה, מאחורי הראש עד לאוזן השנייה, ומשם צנח כמו מפל גלי מאחורי עגיל הטבעת הגדול שלה.
היא הבינה את הערך של חזות חיצונית, ואיך סטייל כזה יכול להעיד על עין טובה ליופי ועל תשומת לב לפרטים. איפור מתוחכם הדגיש את תווי פניה. אבקת ברונזה פוזרה על עפעפיה ומשיכות זנב חתול שובבות קישטו את זוויות עיניה. גוון העור שלה היה מושלם, שיזוף זהוב, שחום כמעט. אפה היה בעל התעגלות אלגנטית, וקו הלסת שלה היה חזק אבל עדיין נשי מאוד. שפתון בצבע של יין מרלו היה משוח על פיה הרחב, מבהיק דיו ששפתיה יראו לחות מנשיקות ומאוד רכות. מזמינות.
עיני השוקולד הרכות שלה התרוממו בהיסח הדעת, לאחר שהיא שמטה דבר מה לתוך התיק שלה, וננעלו על מבטו, אך ורק בגלל שהם התאימו מבחינה מינית. הוא לא הצטנע בעניינים שכאלה. נאמר לו שוב ושוב עד כמה הוא נאה, ולא הייתה לו שום בעיה להתלבש יפה ולהתגלח מדי יום, כדי להעצים את הרושם הזה. היא הייתה יפה ומלאת חיים, וכימיה יכולה להיות דבר נפלא כששני הצדדים מרגישים אותה במידה שווה, כמו שקרה ברגע זה.
משב מספק של תשוקה חלף כמו עננת עשן בתוך חזהו, וצנח משם למטה, אל בטנו וחלציו.
הוא התבונן בה, ראה איך גרונה נע במאמץ בעת שהיא בלעה. אישוניה התרחבו קמעה, לפני שמבטה רפרף על פניו כמו פרפר מהוסס, בהותירו נגיעות מדגדגות, על כתפיו ובאמצע חזהו, על בטנו המתוחה ולמטה משם, לאורך הקו החד של קפל מכנסיו, אל נעליו המצוחצחות בקפידה.
בעת שמבטה עשה את דרכו בחזרה למעלה, ההתהדקות המענגת של זקפתו השתלטה על הבשר שמאחורי רוכסן מכנסיו וטיפסה משם במעלה גבו, בשחררה את דחף המרדף אל תוך דמו.
"בוקר טוב," היא בירך.
"בוקר טוב." בקולה הייתה איזו צרידות קלה. הוא לא ידע אם זה טבעי או בגלל ההשפעה ההדדית שהייתה להם זה על זה. היא השפילה את מבטה אל חיקה, שם פכרה את אצבעותיה.
התרשמות נוספת הכתה בו כמו סטירת לחי מצלצלת, והייתה עוד יותר ממכרת מהרעב הגופני שלו. הוא קרא שם מתח, פגיעות, חשש. סודות.
השיער על עורפו סמר, ובנחיריו עמדה מין חריפות כמו ריחו של גפרור שכבה.
יכולתו להריח סכנה הותירה אותו ואחרים בחיים, פעמים רבות יותר מכפי שהוא היה יכול לזכור – ובפעם האחת ההיא, כשהוא התעלם ממנה –
לא.
הוא סילק את האירוע ההוא ממחשבתו, להישאר ברגע הנוכחי, מכיוון שזאת הדרך להישאר בחיים, אם כי העניין המיני שלו התנגש באותו חלק שלו שהוא גדע כמו איבר מגופו. החלק שרדף אחרי תעלומות ותשובות, והבין שידע הוא כוח. החלק שאהב את הכוח הזה ונהנה לנוע קרוב לקצה של התהומות המסוכנים הללו.
הוא היה מכור. זה מה שהוא היה. מה שזה לא היה שמתחולל בחייה של האישה הזאת לא היה קשור אליו בשום צורה. תתעלם ממנה. לך ותחייה את החיים שלך, הוא ציווה על עצמו.
אם כי, איזה חיים בדיוק? הבנאליות של קיומו עמדה להרוג אותו מהר יותר משחייו הקודמים המסוכנים יכלו לעשות את זה. אבל הוא קיבל את ההחלטה שלו. והוא יאלץ לחיות עם תוצאותיה.
"אני יכולה להביא לכם שמפניה? מימוזות?" הדיילת הגיע מאחוריו ולקחה מידו את הז'קט שהסיר.
"כלום עבורי, תודה," אמרה ביאנקה בקולה החושני.
"קפה," ביקש אוורט, והתיישב מולה תוך התגברות על הדחף לסובב את הכורסה שלו כך שיוכל לראות אותה טוב יותר. זה לא היה עבורו. לא היום. בעצם, לעולם לא.
ביאנקה סובבה את פניה אל החלון ושילבה את אצבעות ידיה בחיקה.
ידיים נטולות טבעת, הבחין אוורט. למה לא יכלו להיות שם איזו טבעת נישואים או טבעת יהלום? אז הוא היה יכול לפטור את המשיכה הזאת ללא שום מחשבה נוספת. אפילו בחייו הקודמים, הוא שיקר רק כמה שהיה לגמרי הכרחי. הסתבכות עם אישה שבוחרת לבגוד בבן הזוג שלה נכללה בקטגוריה של תרמית לא הכרחית.
אבל בהתחשב בהיעדר הטבעות, או בכך שהוא לא ראה אותה שולחת הודעת טקסט של הרגע האחרון עם איזה אוהבת אותך קשקשני, לפני שהעבירה את הטלפון שלה למצב טיסה, הליבידו שלו הפציר בו להתחיל איתה. הוא כבר לא עשה סקס בתדירות שהתקרבה לזו של הפלייבוי ההולל שהוא העמיד פנים שהיה. ואם היא כן מעוניינת, אז למה לעזאזל שלא יבלה איתה לילה? הוא היה יכול ללכת למלון, במקום לקחת אותה לביתו. כדי לוודא שזה יהיה סיפור של לילה אחד בלבד.
רק משקה אחד. רק ארוחת ערב. רק די כדי ללמוד מה הסיפור שלה.
זאת הייתה באמת המצאת הצדקות ותירוצים של מישהו עם בעיה של התמכרות. אל תעשה את זה וזהו.
רק שהוא היה כל כך מודע לנוכחות שלה. זה היה כאילו הוא יושב ליד רדיאטור שמזמזם חרש, בחממו את צידו הימני.
כבש המטוס קופל פנימה והדלת נסגרה ואטמה את שניהם בבועה של אוויר טעון. הוא ידע שהיא נושכת את שפתה התחתונה. ראשה היה מוטה מעט לעבר החלון, אך הוא ידע שגם היא מודעת לנוכחותו באותה המידה. מין מתח מסוים קרן ממנה. הוא ידע שהיא מגניבה בחשאי מבטים מזווית עינה, כי זה מה שגם הוא עשה.
לא. לא. בשום פנים.
האם הוא בכלל קורא אותה נכון? או שמא זאת רק החרמנות שלו לאחרונה, שטועמת את כל החשמל הזה והופכת אותו למשהו שאינו אמיתי בכלל? אולי היא בכלל סתם אחת שחוששת מטיסות?
המטוס החל לנסוע לעבר המסלול, והדיילת רתמה את עצמה למושבה בחגורת הביטחון שלה, לקראת ההמראה. "אני משתמש בחברה הזאת באופן די קבוע. המטוסים האלה אמינים מאוד. את לא תרגישי שום טלטלות במהלך הטיסה."
למען האמת, חלק מהחברה היה בבעלותו. בחייו הקודמים, הוא היה ממהר לציין עובדה שכזאת. הוא אהב לטפח תמיד את הרושם שהוא אחד שירש את ההון שלו, בחור פאסיבי וקצת מעצבן. כך הוא הצליח להימנע משאלת מציקות בנוגע למה שהוא עושה באמת לפרנסתו. אנשים פשוט הניחו שהתשובה היא "כלום."
וזה בדיוק מה שהוא עושה כיום; אך הוא נרתע מהמחשבה שהאישה הזאת תחשוב אותו לשטחי וחסר מטרה בחיים. הוא לא ידע מדוע זה בדיוק. לעיתים רחוקות מאוד, הוא נטרד ממה שאנשים חשבו אודותיו.
היא ירתה לעברו מבט טעון באשמה, נראתה להרף עין מעורערת קצת, עד שהיא בבירור שבה והשתלטה על עצמה, הניחה את ידיה זו על זו ושחררה את כתפיה, הדביקה לפניה חיוך.
"עד כדי כך רואים את זה עליי?"
וואו. מעטה השלווה המזוייפת הזאת היה מאמץ כה מכוון להשתלט על עצמה, כאילו היא ישבה ליד שולחן של משחק פוקר על סכומים גבוהים מאוד, והבינה פתאום שהסגירה את עצמה באיזה טיק של פניה. תאי המוח המחודדים ביותר שלו נכנסו מיד לפעולה.
בהחלט לא עם הבחורה הזאת, אמר לו בתקיפות החלק ההגיוני של מוחו.
החלק היותר קדמוני של מוחו הרים את קרסולו להניחו על ברכו, כדי להסתיר את העובדה שהוא מתחיל להתקשות. היא הצליחה ללטף את כל הכפתורים הנכונים שלו, עם המסכה השלווה הזאת שהסתירה מאחוריה איזה מסתורין, ועם האופן בו נשימתה נעצרה באופן כמעט בלתי מורגש, שעדיין גרם לחזה שלה לרטוט.
"הרשי לי להסיח את דעתך מזה," הוא הציע. מפני שאם בן-אדם כבר עומד להיכנע לחולשה שלו למשקה, אז זה היה צריך להיות עם כוס של וויסקי מעולה בן מאה שנה, נכון? רק תסתכל עליה. "את טסה למיאמי לעבודה או לבילוי? לביקור משפחתי?"
הפתעה הופיעה במעמקי עיניה, כשהיא קלטה שהוא מנסה להתחיל איתה.
הוא לא אחד שאוהב לבזבז זמן, הוא הבהיר לה במתיחת פיו הצידה, אם כי, איך היא יכולה להיות מופתעת? נשים עם סקס אפיל כה רב נתקלות בשפע של ניסיונות התחלה. הן יודעות איך לגדוע אותם באיבם, במהירות רבה מאוד, והוא תמיד כיבד את זה. אלא שכעת הוא מצא את עצמו עוצר את נשימתו בהמתנה לתגובתה.
היא מצמצה בבלבול, ואצבעה ואגודלה לחצו על הנקודה שבבסיס אצבעה נטולת הטבעת, בעת ששקלה כיצד להתמודד עם תשומת הלב הזאת שלו.
אה, אז טבעת לא הייתה, אבל הייתה לה איזו מחויבות למישהו, כזאת שגוננה עליה בדרך כלל מפני העניין של בני המין השני. חבל.
עדיף כך, בעצם – הוא ידע שזה נכון – אבל הוא לא היה מסוגל לזכור שאי-פעם הצד החייתי שבתוכו התעורר בבהילות רבה כל כך, מלא תשוקה. הוא הכריח את עצמו לקחת לגימה מהקפה החם כדי לשרוף את טעם האכזבה שמילא את פיו במרירות.
אלא שהיא לא הזכירה שום בן זוג. היא גם לא לפתה את משענת המושב שלה בהפגנת איזה שהם עצבים כשהמנועים החלו לרעום והמטוס אסף תאוצה על המסלול. היא נראתה לגמרי רגועה, כששניהם נלחצו אל תוך מושביהם ומטוס הסילון החל לטפס.
אבל הוא לא לקח לעצמו שום קרדיט על הסחת דעתה מהחששות שלה. טיסה לא הייתה הדבר שמפניו היא חששה. הוא ידע את זה בתחושת הבטן שלו, אלא שכל כוח הרצון שלו נשאר כפי הנראה על פני הקרקע. הוא הרגיש לגמרי ער ודרוך, כמו שלא הרגיש כבר כמה חודשים.
"אני לא בטוחה איך לענות," היא התוודתה, בעת שהמטוס שלהם התאזן, מה שאילץ אותו לשוב אל השאלה ששאל אותה. "זה קצת מכל הדברים הללו. עסקים, הנאה ומשפחה. סבתא שלי הלכה לעולמה לאחרונה."
"צר לי," הוא אמר בנימוס.
"לא הכרתי אותה," היא השיבה בביטול, אם כי זוויות שפתיה השתפלו לרגע קט. "היא ניתקה את הקשר מאימא שלי, כשאימא שלי נכנסה להיריון ולא הייתה נשואה. ניסינו לחדש את הקשר, כמה פעמים, אך מעולם לא שמענו שום דבר בחזרה. ואז, בהפתעה גמורה, קיבלתי מכתב ונאמר בו שסבתא שלי השאירה לי דירה במיאמי. אני נוסעת לשם כדי למכור אותה."
הבעתה הביעה השלמה ו... לעזאזל, הוא הכיר את המבט המסויג הזה. היא קיוותה שתשובתה מספקת אותו. היא מסתירה משהו מפניו.
אבל הם היו זרים גמורים. לפעמים זה מאפשר לבן-אדם להיפתח בלי שום הסתייגויות, אם כי לא תמיד. עניינים משפחתיים נוטים להיות מסובכים, וסיפורים סבוכים לא מספקים תמיד מידע מועיל. הוא פתח לה פתח להוסיף מידע כשאמר, "זה נשמע טיפה מפחיד."
"נכון, ותודה לך על כך שאתה מכיר בזה." גבותיה התכווצו יחדיו ברוגז. "כולם מתנהגים כאילו שזכיתי בלוטו. ואני לא מצליחה לחשוב על שום דבר מלבד זה שהייתי מעדיפה איזו מערכת יחסים איתה. זאת אומרת, היא אפילו לא שלחה לי שום גלויה כשהבת שלה מתה, אבל היא כן הפכה אותי ליורשת שלה? זה משונה מאוד, אתה לא חושב?"
יכול להיות שזה היה מקור המתח שלה. מצפונה מיוסר בוודאי על כך שהיא מקבלת משהו גדול כל כך ממי שהכאיבה בעבר לאימהּ.
"לעולם אי אפשר לדעת למה מישהו מרחיק מעליו מישהו אחר. בושה. כעס. סודות." שנאה עצמית. אשמה. אוורט נמנע ממערכות יחסים אינטימיות בגלל כל הסיבות הללו.
"אני יודעת, אבל..." פיה התעוות בתסכול.
הפעם, כשמבטיהם נפגשו, סקרנות עמוקה יותר התגנבה להבעת פניה, כזאת שהלהיטה את החום בתוך קרביו. מבטה נטש שוב את פניו המגולחים למשעי, נדד לבחון מחדש את כתפיו, חזהו וירכיו, שאת כולם הוא התאמץ מאוד להותיר בכושר מעולה.
מבטה לעבר ידו השמאלית הסגיר הרבה מאוד, אך אצבעו הייתה נטולת טבעת או קו שיזוף שיעיד על הסרה של אחת כזאת לאחרונה.
אוורט ניסה בעבר מערכות יחסים ארוכות טווח. בסוף הן קמלו תמיד מהזנחה, בעיקר בגלל השפעת העבודה שלו. אבל כעת היה לו כל הזמן שבעולם, וסומק קל של עניין הופיע מתחת לעורה, כזה ששימח אותו מאוד, בדיוק כמו מה שהשתמע ממילותיה הבאות.
"ואתה? למה אתה נוסע למיאמי?"
אני חי שם. זה מה שהוא היה צריך לומר, אלא שאינסטינקטים ישנים גרמו לו להסתיר מידע.
"יש שם יאכטה שאני שוקל לרכוש. אני אהיה בעיר רק לילה אחד – " תמיד הוא אהב להבהיר היטב את הגבולות שלו ובמקרה הזה, היה עליו לסתום את פיו כבר לפני עשר דקות, רק שמלחמה התחוללה בתוכו. הוא ידע, הוא ידע לא להתעלם מהאופן בו קרקפתו החלה להתהדק, אלא שהעניין שלו בבחורה הזאת דהר קדימה כמו סוס פראי, מלא בנחישות להשיגה, לקחת אותה.
התאווה גברה על ההיגיון.
"אני אתפנה עד שש, ואסעד לבדי, אלא אם תרצי להצטרף אליי?"
ראשה נטה בעת שהיא שקלה את ההזמנה. למשך שנייה אחת, הייתה לו הרגשה כאילו הוא מביט אל תוך מראה. לא היה ספק שהיא מסתירה יותר מכפי שהיא חושפת.
מתח השתלט על שריריו. הוא היה צריך לקוות לסירוב שלה. זה קרה רק לעיתים נדירות מאוד, אבל כשזה קרה, זה לא הטריד אותו יותר מדי. אלא שאם היא הייתה דוחה אותו, הוא לא היה סתם מאוכזב. הוא היה חש מתוסכל.
זהירותה נרגעה קמעה, כשהיא העניקה לו חיוך מבויש. "אני אשמח מאוד." היא רכנה קדימה כדי להציע לו את ידה. "אני ביאנקה, דרך אגב."
בנטלו את ידה, מהלומה של תשוקה הלמה בכוח במרכז גופו. נשימתה נעצרה כאילו גם היא חוותה תגובה דומה. הוא החליק את אגודלו לרוחב פרקי אצבעותיה, לפני שהרפה מהיד, בהפנימו את העובדה שהיא מהווה סכנה מסוג שכמוהו הוא עוד לא חווה.
באמת שמוטב היה לו למצוא דרך מילוט ולסגת. זה היה טירוף גמור.
"אוורט," הוא הציג את עצמו. "אני אזמין לנו שולחן במלון שלי."
מיאמי, בהווה
לביאנקה פאלמר היה מה שהיה נחשב בעיני כל אחד לג'וב ממש אידיאלי, בעיקר עבור מי שנאלץ להסתתר מפני הרשויות, העיתונאים וכל עברייני הצווארון הלבן שהיא סיבכה כשחשפה את מעשי השחיתות שלהם.
היא לא ידעה למה היא מצפה כשתלשה מספר טלפון מהמודעה "אנחנו יכולים למצוא לך עבודה" בקיוסק שליד החדר המפוקפק שהיא שכרה בתעריף שבועי, אבל במיאמי מתנהלת כלכלה מחתרתית תוססת מאוד. יש שם טונות של חברות שמוצאות לעובדים זרים ללא אישורים עבודה בעזרה במשקי בית. תשוקתה העזה למצוא עבודה תמורת תשלום במזומן לא גררה שום הרמת גבות, וכשהיא הציעה בונוס נדיב תמורת "פרטיות מורחבת" המנהל לקח את הטיפ שהיא נתנה בתור תמריץ נוסף ושלח אותה להתראיין לעבודה המשתלמת והנוחה הזאת.
למרות תספורת הפיקסי הכחולה שעשתה לאחר שזנחה את חייה הקודמים, היא חששה מאוד שמישהו יזהה אותה, כך שהשתמשה גם בעדשות מגע אפורות ובמבטא ההולם של חברה פורטוריקנית שהייתה לה בתיכון. לאחר שרקמה את הסיפור שלה, אודות הסבתא החולה בה היא צריכה לתמוך, היא קיבלה את המשרה.
היא התגוררה בביתן הבריכה של בית מידות באינדיאן קריק שבמיאמי. זה לא היה הבית המוגזם ביותר בשכונה, אבל היה עדיין ראוותני למדי, עם שני ביתנים ליד בריכת השחייה הנפרדת שלו, חמישה חדרי שינה בבית הראשי, תשעה חדרי אמבטיה, אולם קולנוע ביתי ומעלית אל הבר שעל הגג. בחניון שנועד לשש מכוניות ניצבו אופנוע, רכב שטח גדול, מכונית ספורט מודרנית במצב מושלם ושתי מכוניות ספורט ישנות, בשלבים שונים של שחזור. מקום החניה האחרון היה תפוס על ידי מדפים של כלי עבודה וחלקי חילוף.
המכוניות היקרות הללו, בעצם הפריטים האישיים היחידים שיצא לה לראות כאן, היו מוגנות בצורה מדהימה. כל חלון ודלת של הבית היו מסורגים ומוגנים על ידי מערכת אזעקה. חומת לבנים גבוהה הקיפה את כל הנכס, ומצלמות אבטחה ניטרו את ההיקף שלה בכל זווית, כולל השביל המוליך אל החוף הפרטי שבו שום כלי שיט לא עגן.
זה תמיד סקרן אותה. המזח הזה היה בנוי ליאכטה גדולה, אבל אפילו סירת מנוע קטנה ופרקטית לא הייתה קשורה אליו. ברור שאף אחד גם לא הגיע אף פעם מכיוון הכביש. האישה שקיבלה אותה לעבודה – מנהלת משק הבית שאולי נתנה לביאנקה את הג'וב ולקחה את כסף כדי שתוכל לקחת לעצמה קצת זמן חופשי בעת שמעסיקיה נעדרו – אמרה לה שהבית נמצא בנאמנות בזמן שמתנהלים הליכי הגירושים בין בעליו.
ביאנקה לא ביקשה יותר מידע מזה. זאת הייתה עסקה מעולה מדי. מגוריה היו חלק מתנאי ההעסקה שלה, והמטלות שלה כללו ניגוב ושאיבת אבק, כיסוח המדשאה הקטנה וניקוי החלונות.
היו שם כל כך הרבה חלונות, בשטח כולל שבוודאי היה זהה לזה של כל הבית. כולם השקיפו אל נופים מהממים וכולם היו כהים כנגד בוהק השמש העז של פלורידה. ביאנקה יכלה להיות מוסתרת היטב מפני כל מבט תועה, אם הייתה בוחרת לעמוד בטרקלין הראשי, ליד פסנתר הכנף, ולתהות בינה לבין עצמה מה כל האנשים הללו, בגורדי השחקים הנוצצים של מיאמי, עושים במהלך חייהם הרגילים.
היא השתדלה לא לעשות את זה. זה מילא אותה רצון לגרור תיקים כבדים אל רכבות תחתיות צפופות ולשמוע שם שיחות עירניות בשלל שפות זרות שהיא לא מכירה בכלל. היא השתוקקה להריח את הארומה של מזונות אקזוטיים, מעורבת בסירחון החריף של רחובות העיר הגדולה ולהיכנס בדלת ולהכריז בקול, "אני בבית!"
היא השתוקקה למישהו שיענה לה.
במקום זאת, היא ניקתה עלים מעל פני המים של הבריכה, או עשתה את תרגילי היוגה שלה מתחת לענפים עמוסי הפרי של עצי התפוז, כשהיא מנסה לשכנע את עצמה שהבידוד הזה הוא בגדר ברכה. היא קיבלה שכר מעולה וגם תקציב נדיב לרכישת מצרכים במכולת ולתכשירים שונים של משק הבית. המשלוחים הונחו למענה ליד השער, מה שאפשר לה לחיות ללא שום הוצאות, ולגמרי מתחת לרדאר.
זה היה סידור ממש משונה שעליו היא קפצה בשמחה, כשמצאה את עצמה עם צורך נואש לפרנס את עצמה בזמן שהיא צריכה להסתתר. כעת כשיש לה את הפנאי לחשוב על זה כמו שצריך – ברצינות, לא היה לה שום דבר מלבד זמן למחשבה – היא שאלה את עצמה אם לא קפצה מהפח של הונאה פיננסית ישר אל הפחת של משהו לא פחות גרוע. זה היה הופך אותה לא רק לשותפה לפשע, הדבר שמפניו השתדלה תמיד להימנע, אלא גם לבן-אדם הצבוע ביותר בתבל. זאת שחושפת פשעים במקום אחד, רק כדי לסייע בביצועם במקום אחר?
האם הבעלים של הבית הזה פושע? אנשים עשירים מאוד יכולים להיות עבריינים. ביאנקה ידעה את זה טוב מאוד מניסיונה עם חברת מוריס ואקרלי. ארוסה היה בחור מקסים, בוגר אוניברסיטה מפורסמת מאוד עם דורות של עושר מאחוריו, אך הוא עדיין הונה אזרחים תמימים וגנב מהם את חסכונותיהם.
היא הרגישה כמו מטומטמת, על זה שהסתבכה איתו! על זה שהאמינה לחנופה שלו ונתנה לו לנצל את יגונה.
בגלל שיקול הדעת המוטעה שלה, לא הייתה לה הרבה ברירה, אפילו אם השכר שהיא מקבלת מקורו אכן בכסף מלוכלך. היא בישלה את הדייסה הזאת, והיא תיאלץ להמשיך ולאכול אותה.
תוך אנחה כבדה, היא קטפה את התפוזים הבשלים ולקחה אותם אל המטבח הראשי, כמו שעשתה בכל בוקר. היא הכינה לעצמה טוסט וכרסמה בו בעת שסחטה לעצמה מיץ תפוזים שאותו היא עמדה להקפיא בקוביות, במגש הקרח של הפריזר. קוביות מיץ התפוזים היוו תוספת נחמדה לכוס של מים או יין לבן, אך לא היה לה מקום במקרר הקטן שלה להחזיק בו את כולן.
תוך כדי עבודת הסחיטה, היא חלמה בהקיץ לאן הייתה הולכת, אילו הייתה יכולה לעזוב. זה היה אחד העיסוקים הקבועים שלה, מדי יום ביומו, ביחד עם מחשבה על איזו מין קריירה תרכוש לעצמה, מאחר ואת הקריירה הקודמת שלה היא החריבה כליל. איפה ואיך היא תוכל להתחיל מחדש, והאם מישהו בכלל ירצה להתעסק איתה?
קשה היה להיות תקועה בתוך הראש שלה במשך כל הזמן. היא הייתה בודדה מאוד. מלבד מענה לאינטרקום, כששליחים הודיעו לה על הגעת המשלוחים, היא לא דיברה עם אף אחד מאז שקיבלה את הג'וב הזה. בכלל, כמעט לא היה לה שום מגע עם העולם החיצוני. היא נשארה מנותקת מהרשת, והסתפקה בצלילה לתוך ספרי הרומנים הרומנטיים והדי-וי-די שהזמינה ביחד עם הקניות מהסופר.
בהתחלה, היא נהגה לצפות בחדשות באדיקות, אבל אפילו את זה היא כבר כמעט לא אילצה את עצמה לעשות יותר. מוריס ואקרלי היו תחת חקירה, בדיוק כמו שהיא רצתה שיהיו, אך קצב ההתקדמות של הדברים היה איטי מאוד. החברה הכחישה והסיטה את ההאשמות, השתדלה להשחיר את שמה בכל הזדמנות שנקרתה בפניה.
זה בדיוק מה שהיא ציפתה שהם יעשו, אבל עדיין היה קשה לחזות ברצח האופי שהיא עברה. זה גרם לה לרצות להגן על עצמה. אך לא משנה עד כמה זה היה מפתה, בשום פנים ואופן אסור, אסור, אסור היה לה לנסות לפנות אל מישהו או לבדוק מה קורה איתה ברשתות החברתיות.
או לבדוק מה קורה איתו.
עם אוורט.
עיניה נעצמו אט-אט, בשילוב של זיכרון ושל בושה עזה. אחרי שפגשה אותו בטיסה למיאמי, היא הריצה עליו בדיקה בספריה הציבורית, בזמן שעשתה את הכנותיה האחרונות לזניחת חייה הקודמים. היא עדיין התלבטה אם עליה להיפגש איתו בערב או לא.
לפי הכתבות בעיתוני הרכילות, אביו היה מהנדס מכוניות נודע משוויץ, שסבל מפציעה חמורה בראשו במהלך נהיגת מבחן. אימו הצרפתיה הייתה מתורגמנית באו"ם. היו שם הרים של כסף, שעברו לידיו של אוורט, בתחילת שנות העשרים שלו.
עם כל ההון הזה שנשפך לו מהכיסים, הוא הפך לפלייבוי באופן האיקוני ביותר. הוא הסתובב לו ברחבי תבל, במסגרת חיי הרפתקאות ספונטניים, דאג לראות ולהיראות. היו בכתבות הרבה לינקים להופעות שלו במועדוני לילה ובאתרי סקי, ולרומנים מתוקשרים עם נערת החברה הלוהטת ביותר של הרגע. למשך זמן מה, הוא השתתף במירוצי מכוניות. הייתה שם תמונה שלו בצעירותו, במונטה-קרלו, בלי חולצה, כשזרועותיו כרוכות סביב שתי יפהפיות במכנסי זהב קצרצרים וחלקי ביקיני עליונים מינימליסטיים.
מעניין מה הוא היה חושב על המכוניות הללו בחניה של הבית, תהתה ביאנקה בינה לבין עצמה מדי פעם.
היא חשבה עליו לעיתים קרובות מדי, כמעט כאילו שהוא היה בן הלוויה שלה כאן כעת. זה היה טריק ישן שהמוח שלה הפעיל, כפי הנראה בגלל היותה כה מורעבת לקצת חברה ובגלל שהוא היה האדם האחרון שאיתו הייתה לה איזושהי אינטראקציה משמעותית.
משמעותית, ביאנקה? מבחינתה, אולי, אבל היה ברור כבר מהרגע הראשון, שהוא אלוף בהתחלה סדרתית עם בחורות. הצטרפותה אליו לארוחת הערב מילאה את המטרה שלה, אבל הכוונה המקורית שלה הייתה להסתפק בארוחה בלבד. סטוצים עם גברים זרים לא היו בכלל הקטע שלה.
אבל היה בו משהו ממש מקסים, משהו שפרק אותה מנשקה ועודד אותה לבטוח בו. הוא עניין אותה עם האינטליגנציה שלו ועם הבחנותיו המדויקות, והצליח לחלץ אותה מתוך קליפתה, בעזרת מה שנראה כמו עניין ממשי. נדרש ממנה מאמץ על-אנושי כדי להימנע מלפלוט בקול את מה שהיא עמדה לעשות. רק בעזרת חיים שלמים של שמירה על סודות, היא הצליחה למדר דייה את מה שאמרה לו ולהותיר אותו באפלה.
ועדיין, היא הייתה כה מרוגשת ודרוכה, חרדה מפני מה שהתכוונה לעשות אחרי אותו הלילה, וגם להוטה לנצל את הסחת הדעת שהוא הציע להעניק לה. בהתחשב במהלך הכביר שהיא עמדה לבצע אז, היה לגמרי הגיוני שהיא תיקח סיכון לא אופייני אחד נוסף, ותיתן לאיזה זר לפתותה.
ואולי היא פשוט הייתה זקוקה לחיבוק.
איך שלא יהיה, הסחת הדעת ההיא הייתה אמורה לגרום לה להרגיש ריקה ומנוצלת, אבל היא התענגה ממש על מה שחשה בעת שהניחה לעצמה להשתחרר לגמרי. זאת הייתה חווייה ייחודית, כאילו כל הקליפות החיצוניות של אישיותה נשרפו מעליה בלהט תשוקתם ההדדית. וכשהיא עזבה את חדרו, היא הלכה משם אישה שונה בצורה העמוקה ביותר. ממוקדת ובוטחת בעצמה. לגמרי חדשה.
או שהיא רק השלתה את עצמה לחלוטין, והוא פשוט היה ממש טוב במיטה.
היא השתוקקה לראות אותו שוב ולגלות. חלק הרבה יותר הגיוני בתוכה חשד שהיא תחווה אכזבה מרה מאוד, אם זה יקרה. היא התקשתה להאמין שהוא בכלל חשב עליה מאז. וייתכן שהוא בכלל לא יזכור אותה, מה שיהיה ממש משפיל.
בכל מקרה, לעזוב את הבית הזה לא היה בגדר אפשרות. היא תמצא את עצמה מוקפת מיד על ידי עשרות צלמי פפראצי, אם להסתמך על האופן שבו העיתונאים הציקו לטרוי בלי הפסקה. כל אותיות האלף-בית חיפשו אותה נואשות – האס-אי-סי, אף-בי-אי, די-או-ג'יי. על פי מה שהיא ראתה במקרים של חושפי שחיתויות אחרים, היא הייתה עלולה להיות מואשמת בעצמה, או להיתבע על הדלפת מידע. אם יציעו לה תוכנית הגנה על עדים, סביר להניח שהיא תמצא את עצמה בסוף בדיוק במצב כמו זה בו היא נמצאת כעת, מנותקת מהעולם, רק עם פחות חופש פעולה. והכי חשוב, אם טרוי אקרלי וקירק מוריס, השותף שלו, יניחו את ידיהם עליה, חייה יהיו ודאי בסכנה.
לא, היא הייתה הכי בטוחה בדיוק היכן שהיא כעת, אפילו אם זה קצת קלאוסטרופובי והיא סובלת מבדידות שגובלת בייאוש.
היא מחצה את חצי התפוז, בכוח קצת מוגזם, והשתדלה שלא לבכות.
הו, די כבר עם זה. היא דחפה את שארית הטוסט שלה לפיה, בלי להתחשב בכך שאצבעותיה הרטובות ממיץ תפוזים העניקו לכריך חמאת הבוטנים והריבה שלה מין טעם משונה. רחמים עצמיים לא פותרים שום בעיה אף פעם. היא בלעה את גוש הטוסט ושלחה את ידה אל אחרון התפוזים.
בעת שקירבה את להב הסכין לפרי, מין קול חרישי ומדוד הגיע לאוזניה, מין רצף קצבי של חבטות חרישיות.
זאת לא הייתה מערכת הקול של השכנים. מה זה יכול להיות? היא נותרה מאוד דוממת, השתדלה להקשיב, להבין מה היא שומעת. לא ציפור או – יעזור לה האל – איזה תנין? מפלצת כזאת לא יכולה להתגנב לכאן, נכון?
בלב מתכווץ, היא קלטה שהקול הולך ומתחזק, מתקרב אל דלת ההזזה הפתוחה שמשמאלה, זאת שהובילה החוצה, אל החצר המרוצפת ופינת האוכל שעל שפת הבריכה.
היא לא הותירה דלתות פתוחות אף פעם, מלבד הדלת הזאת, וגם זה רק כשנכנסה למטבח הראשי מהביתן שלה. היא הרגישה תמיד בטוחה דייה להשאיר רק את דלת הרשת סגורה, מפני שהחצר המרוצפת הייתה מוקפת מכל הכיוונים – למעט שער נעול אחד שהוביל לשביל שיורד אל שפת הים.
השער היה על אותו מעגל עם כל שאר הדלתות והחלונות. היא הציצה לעבר מסך המחשב, בכוך הקטן שליד המזווה. שומר המסך התנוסס על הצג, לא המראה שנגלה למצלמות האבטחה, שהיה מעיד על כך שגלאי התנועה הבחינו במשהו והורו למערכת להתחיל להקליט.
אבל משהו בפירוש היה שם בחוץ. מישהו?
כשהקול התקרב עוד יותר, נשימתה של ביאנקה נתקעה בריאותיה. בהמתנה שנעשתה ממש מקאברית. לרעש הזה היה תזמון של צעדים, אבל לא בדיוק. זה היה ארוך יותר ואיטי יותר, עם נקישה והפוגה, נקישה ו –
גבר על קביים הופיע מעבר לדלת הרשת וקפא בהבחינו בה. הם עמדו שם ובהו זה בזה.
הוא לבש חולצה אפורה-ירוקה, עם הדפס מעודן של כפות דקלים, ומכנסיים קצרים אפורים בהירים. גם החולצה וגם המכנסיים היו מחוייטים. ברכו הייתה חבושה, וכך גם פרקי אצבעותיו. פנס סגול בוהק התנוסס מעל עצם הלחי שלו, ועיניו הוצרו בחשד, בהפיצן את החמימות של קרחון מתקופת הקרח האחרונה.
למרות כל זה, שמחה תוססת התפרצה בתוכה.
"אוורט!" היא כל כך שמחה לראות פנים מוכרים, למרות שדאגה הציפה אותה בגלל שהוא נראה כל כך חבול. היא שמחה לראות אותו, התרגשה ממש, אחרי שחשבה עליו כל כך הרבה מאז ש –
המציאות הכתה בה, במהלומה עוצרת נשימה ממש. הוא לא אמור להיות פה בכלל. הוא שייך לחייה הקודמים. אלו חייה החדשים. איך הוא הצליח למצוא אותה?
ליבה פתח בדהרה לא יציבה. מוחה המתרוצץ ניסה להורות לגופה מה לעשות. אדרנלין הציף את עורקיה במהירות של רכבת קליע, אלא ששריריה הפכו לגומי חסר מוצקות. תחשבי, ביאנקה. רוצי, תברחי.
היה לה תיק הימלטות ארוז, בביתן שלה, אבל אוורט כבר החל לפתוח את דלת הרשת, והוא נכנס אל המטבח, על הקביים, והתייצב בינה לבין הפתח אל החצר וגם בינה לבין הפתח אל הטרקלין. הוא לקח את כל החמצן שהיה בחדר, בעצם נוכחותו. מבטו שוטט סביב במהירות, כאילו חיפש סכנות חבויות.
"הי, ביאנקה." קולו היה קשה מכפי שזכרה אותו. מבטו שב לפגוש את מבטה, והביטחון העצמי הנינוח של רודף השעשועים הפך כעת לשדה כוח של עוצמה.
משהו בתוכה, בסיסי מאוד, פרימיטיבי ומאוד נשי, הבחין בעובדה שהוא נעשה עוד יותר מושך. כתפיו נראו רחבות יותר, שרירי זרועותיו תפחו בהישענו על הקביים. החלק האחר שלה שם לב לכך שהבעת הזעף על פניו הייתה יצוג מושלם של הרוצח השכיר ההוליוודי, סקסי דיו להפוך את עצמותיה לפודינג רוטט, אבל גם מכניס אותה למצב של הישרדות.
היא הסתובבה ורצה דרך הדלת אל החניה. בלי התיק שלה ובלי מזומנים, אבל הייתה לה תוכנית מילוט חליפית, למקרי חירום כאלה. זאת הייתה תוכנית נוראית, אך העניקה לה סיכוי בכל זאת. הסיכוי היחיד שלה.
היא חטפה את השרשרת מעל הוו, ורצה ישר לעבר מכונית הספורט היקרה –
"ביאנקה!" קול קרקוש ליווה את צעקתו הרועמת.
בתגובה בלתי נשלטת, היא הביטה מעבר לכתפה, מה שגרם לה להתנגש במכונית הנמוכה כך שמראת הצד נחבטה במותן שלה.
"אל תגנבי את המכונית שלי," הוא הזהיר בקול קטלני. "זה מאוד ירגיז אותי, ואני די מרוגז גם ככה." הוא השתמש בכתפו כדי להחזיק את הדלת אל המטבח פתוחה, ורכן כדי לנסות להרים בחזרה את הקב שנפל לו.
"המכונית שלך." מוחה התאמץ מאוד לחשוב בתוך הערפל הסמיך של ההלם והתדהמה, הפחד והדחף להימלט. הלמות ליבה הייתה ממש מחרישה באוזניה.
"כן. המכונית שלי. הבית שלי."
אבל – זה לא היה אפשרי. צירוף המקרים העיד על כך שהוא ודאי ידע מי היא לפני שהגיעה הנה. האם הוא מין קורא מחשבות? האם הוא ידע מה תכננה לעשות כבר כשהם התעלסו ביחד? ולאחר מכן, תמרן אותה איכשהו לבוא לפה?
אף אחד לא ידע מה היא תכננה.
זה היה לגמרי לא הגיוני, אבל היא הצליחה רק לפלוט בקושי, "איך?"
נשיפת אוויר של קוצר סבלנות בקעה מפיו. "בואי פנימה. אנחנו צריכים לדבר."
"לא." היא לחצה על השלט של המכונית וניגשה לפתוח את הדלת.
"אני רציני. אל תגנבי את המכונית שלי." הוא הצליח להשעין את שתי ידיו על הקביים, ולהניף את עצמו אל תוך החניה, בהניחו לדלת להיטרק אחריו.
הם ניצבו זה מול זה, באור המסונן שחדר מבעד לשורת החלונות הקטנים שבחלק העליון של דלתות החניה הרחבות. ייתכן והיא הייתה מצליחה לקפוץ אל תוך המכונית ולנעול את עצמה בפנים לפני שהוא יצליח להגיע אליה, אבל אחר כך מה? הוא היה יכול להשבית את שער הכניסה לנכס, לפני שהיא הייתה יוצאת מהחניה ומגיעה אליו.
כנראה שגם הוא ערך את כל החישובים הללו. תנוחת גופו נעשתה קצת יותר רפויה בעת שמבטו חלף על פניה ועל כתפיה.
"מה שלומך? את נראית טוב."
היא פקפקה בכך, ופתאום הצטערה שהיא כבר לא נראית כמו שנראתה בחייה הקודמים, אלא כמו איזו פליטה של להקת פאנק. שערה החום עם הקצוות הכחולים הדהויים היה תלוי סביב פניה, מקורזל מהאוויר היבש. כבר לא הייתה לה בכלל ערכת איפור, והמכנסיים הקצרים וחולצת הטריקו שלה היו מרופטים כבר כשהיא קנתה אותם בחנות יד שנייה, לפני חצי שנה.
"איך – " גרונה התייבש כל הזמן. הוא נראה מאוד מסוכן ופרוע, עם הפנס מתחת לעינו ועם הדריכות שהפגין. רצחני. "איך הצלחת להיכנס? מערכת האזעקה פועלת."
"הגעתי בסירה, והשתמשתי בטלפון שלי כדי לכבות אותה, לפני שעליתי מהחוף." הוא שלף את הטלפון מכיס מכנסיו הקצרים והקיש עליו, כשפיו מתעקל בחיקוי עלוב מאוד לחיוך. "היא בהחלט בפעולה כעת."
כלומר, פתיחת דלתות החניה תגרום לאזעקה להרעיש בקולי קולות, אם היא תנסה את זה.
בחודשים הללו של שיחות רק עם עצמה, בלי שיהיה בסביבה אף אחד שיכול להיעלב, היא סיגלה לעצמה פה די מלוכלך, וכעת היא הניחה למרגלית אחת כזאת לחמוק ממנו, ללא שום מחשבה.
גבותיו התרוממו. זווית אחת של פיו נמתחה בשעשוע אפל. "בדרך כלל, אני מעדיף קצת משחק מקדים לפני זה, אבל אשמח לעמוד לרשותך, אם הצורך שאת מרגישה בהול עד כדי כך."
זה לא היה מצחיק. כל המצב הזה היה מאוד מלחיץ. עורקיה בערו מעודף אדרנלין, החזה שלה הרגיש הדוק כאילו היא לכודה. ובנוסף לכך, היה גם החלק הבוגדני שלה שהתרונן ממש לראות אותו שוב. כל השרירים התפוחים הללו, שהרימו אותה פעם, השפתיים הסקסיות הללו שקובעו בין לחייו השקועות. הוא נישק אותה בכל מקום. הניצוץ הלוהט בעיניו שהעיד שכפי הנראה גם הוא זוכר את זה, בדיוק כמוה, צרב מחדש את הנשיקות ההן בתוך תודעתה.
הרבה יותר מדי זמן היא הקדישה לחזרה אל זיכרונות הלילה ההוא שלהם. לעיתים קרובות, בחשכת הליל ובפרטיות של מיטתה, היא הרשתה לעצמה לדמיין שהיה ביניהם יותר ממשיכה הורמונלית ומערב אחד פנוי.
באור הבוהק של היום, כשהיא ניצבת מולו, היא הודתה בכך שהיא הולכה שולל על ידי מחזר סדרתי. הוא היה הרבה יותר מדי טוב במיטה מכדי להיות משהו אחר, וברור לחלוטין שהוא היה עשרה צעדים לפניה, לאורך כל הדרך.
"חשבתי שהבית הזה שייך לזוג שנמצא בהליכי גירושים." קולה התפוגג על אף מירב מאמציה לייצב אותו. "מנהלת משק הבית – "
"הייתה מעוניינת בחופשה. הבת שלה הייתה אמורה ללדת."
היא מצמצה בהפנימה את המידע. "אוקיי, אז איך הצלחת לארגן את זה שאני אגיע הנה?" היא כבר ידעה. ההצעה שהיא קיבלה הייתה טובה מכדדי להיות אמיתית, ובכל זאת, היא נפלה בפח הזה. "למה ארגנת את זה? הו, אלוהים, אתה עובד עבור טרוי?" בטנה צנחה בקרבה.
"לא." הבעת השעשוע הזחוח שעמדה סביב פיו נגוזה. "הסיפור שלך התפרסם כמה ימים אחרי שנפגשנו." לסתותיו התקבעו, והעיקול של שפתיו נעשה מאוד ציני. "ברגע שהתברר שנעלמת, לקחתי על עצמי למצוא אותך."
"למה?"
גבותיו התרוממו כמו זוג כנפיים נפרשות. "למה החלטת להסתתר?" נימת ההתרסה של קולו העידה שהוא ידע את התשובה.
"סופם של מלשנים הוא לא טוב." היא ניסתה לבטל את זה במשיכת כתף, כאילו שברכיה לא שקשקו באימה מעצם המחשבה שהיא אותרה. ובגלל שזה היה נכון. אנשים שונאים מדליפים. "הרבה אנשים עשירים ובעלי עוצמה נקשרו לפרשה או הפסידו חלק ניכר מהונם בגללה." יכול להיות שאוורט הוא אחד מהם? היא חיבקה את עצמה. "קשה לי לתאר לעצמי שמישהו מאושר ממה שעשיתי, ברגע זה, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי שומרי ראש. אז הברירה היחידה שלי הייתה להיעלם." אפילו אסטרטגיית המוצא האחרון שלה לא הבטיחה שהיא תשרוד את הסיפור הזה.
"ואל תשכחי את צלמי הפפראצי," הוא אמר בתמיכה מזוייפת. "יש מחיר של שש ספרות תמורת תצלום ברור שלך."
"אתה לא צריך להגיד את זה כאילו זה היה פרס על ראשי!" עורה היה מכוסה זיעה קרה. אפילו לבלוע היא לא הייתה מסוגלת, גרונה היה כה יבש וחנוק.
"זה בדיוק מה שזה." הוא החל להתקרב אליה.
היא הניחה רגל אחת בתוך המכונית. אם היא הייתה קופצת פנימה, היא הייתה יכולה להספיק לטרוק ולנעול את הדלת, ואולי אפילו לצאת מהדלת השנייה, לפני שהוא היה מצליח להקיף את המכונית.
הוא התקדם רק עד לאופנוע, שניצב על הרגלית שלו, ליד הכיור. הוא הוריד את גופו והשעינו על המושב הנטוי, ושחרר אנחה קטנה, כאילו חש הקלה באפשרו מנוחה לרגלו.
זה היה צעד ערמומי, כזה שקירב אותו אליה ולכד אותה בתוך המשולש של דלת המכונית הפתוחה. במקום כל אורך המכונית, כעת רק הפינה של תא המטען הקצר של המכונית הפרידה ביניהם.
כנראה שהוא היה מסוגל לנוע הרבה יותר מהר מכפי שהניח לה לחשוב. היא זכרה בדיוק איזו עוצמה הייתה לרגליו שהיו קשות כמו גזעי עץ אלון בין שתי רגליה.
היא הסיטה את מבטה, לא רצתה שהוא ינחש מה היא חושבת. מה היא מרגישה. עבותות של ערגה השתחררו בתוך בטנה. דמה הפך לדבשה סמיכה, גרם לנשימותיה להיות כבדות והאט את תנועותיה.
"כל הכבוד לך על האופן שבו כיסית את עקבותייך." זה נשמע כאילו הוא ממש מעריך אותה על זה. "לקח לי למעלה משבוע לגלות איפה שהית."
"מצאת אותי תוך שבוע?" בטנה התכווצה בעווית. היא כל כך התאמצה להיעלם. היה מייאש, לשמוע שהיא נכשלה עד כדי כך.
בשנייה הבאה היא כבר שאלה את עצמה מה זה אומר, העובדה שהוא חיפש אותה, אך באותה המהירות שבה ליבה המריא, הוא גם צלל כמו אבן. אילו הוא היה רוצה לראות אותה, הוא היה מגיע כבר מזמן, ולא שישה חודשים אחרי הלילה שלהם ביחד.
"אני טוב בלמצוא אנשים, הרבה יותר מאשר הם טובים בלהיעלם." הוא אמר את זה כאילו זאת הייתה סתם עוד עובדה. אני גבוה מהממוצע. אני מסוגל לדחוק בשכיבה מאה ועשרים קילו.
האופן שבו הוא התרווח לו, שעון על האופנוע, כמו בפוסטר ישן של פורק עול מרדן, עם זיפי הזקן שלו והבעת הזעף המהורהרת. היא בכלל לא נמשכה מעולם אל טיפוסים כאלה. לא עד שהגיע הרגע הנכון. מדוע זה? זה היה מעשה של הרס עצמי. אימהּ התאהבה בטיפוס מפוקפק, ונאלצה להסתתר כתוצאה מכך לאורך כל חייה. לביאנקה יצא להתארס לעבריין צווארון לבן שרצה רק לנצלה ולזרוק אותה לזאבים. גברים בעלי לב אפל לא ראויים לקמצוץ מהזמן שלה בכלל.
אבל היא הייתה מסוגלת לחשוב כעת רק על הפה של אוורט צמוד אל השקע שבבסיס צווארה, על ידיו האוחזות בזרועותיה וחובקות את שיפולי גבה. על משקלו עליה ומלוא עוביו מתנועע בעוצמה כובשת בתוכה, ממלא אותה במתח ובגלים עזים של עונג.
יכול להיות שהייתה איזו דליפת פחמן חד-חמצני בחניה הזאת? היא התקשתה ממש לנשום.
"כשהמחיר על התצלום מגיע לסכומים כל כך גבוהים, מעסיקים ובעלי בית נוטים להתפתות למלא את כיסיהם. הייתי חייב למשוך אותך החוצה מהמחבוא שלך ולהסתיר אותך באיזשהו מקום בטוח."
"מצאתי את המספר במודעה על הקיר בקיוסק! איך יכולת לדעת שאתקשר אליו?"
"לא יכולתי. זה עניין של הסתברות." הוא משך בכתפיו. "לא היה לך שום מקור הכנסה שיכולתי לראות, אז פרסמתי הצעות לכל מיני ג'ובים שמשלמים עליהם בשחור. הולכת כלבים, טיפול בילדים, תכנות מחשבים... כל דבר שעשוי להתאים לך. הדרישות שהצגתי לסוכנויות גרמו לי להיראות כמו גזען וסוטה מין נוראי, אבל ככה הצלחתי לסנן תשעים אחוז מהפניות. ותוך שבוע אחד, את הופעת."
"אין לך אפילו כלב," היא ציינה בכעס.
"הייתי לוקח כלב."
אילו היא רק הייתה יודעת, היה יכול להיות לה בן לוויה כזה במשך כל התקופה.
"אתה מצאת אותי, ועשית את כל המאמץ הזה כדי להביא אותי לפה, בלי לדבר איתי או להודיע לי על זה בכלל?" מוחה החל שוב לחלום, לנסות לחשב כמה כסף, זמן ומאמץ הוא בוודאי השקיע בזה. "למה? אתה איזה חוקר פרטי או משהו?"
פיו נפתח, שב ונסגר ואז, "כבר לא."
"מה זה אמור להביע?"
"זה אומר שאני כבר לא בתפקיד. זה יותר בגדר תחביב."
"תחביב די מעורר חלחלה!"
"נתתי לך ג'וב ומקום בטוח להתגורר בו. את היית חופשיה לעזוב בכל עת. זה לא שהסתכלתי עלייך כל הזמן דרך המצלמות."
"אבל כן הסתכלת?" היא שאלה בקול חורק.
"לא." הוא גלגל עיניים כאילו היא זאת שהתנהגה באופן משונה.
"ואני אמורה פשוט להאמין לך," היא האשימה.
"זאת הבחירה שלך, אם להאמין לי או לא. אם את מחליטה לעזוב, את יכולה ללכת עם ברכת הדרך שלי. אבל לא עם המכונית שלי," הוא הוסיף והניף אצבע מאיימת. "אבל את מוזמנת לקום ולעזוב, אם זה מה שאת בוחרת. אבל רק תביני שכשתעשי את זה, אני אקבל את מה שרציתי ואת לא תקבלי שום דבר מלבד המון תשומת לב שתהיה ברובה שלילית. אפילו מסוכנת."
היא הידקה את אגרופה לצד גופה ושאלה בזהירות, "ומה אתה רוצה?"
"שתפסיקי להסתתר." בחיוך שטוח הוא החווה בידו על פצעיו. "שמי נקשר בהיעלמות שלך, ביאנקה. אני צריך לטהר אותו."
הוא הותקף בגללה? תחושה נוראה תקפה אותה.
"איך השם שלך היה יכול להיקשר לזה?"
"השארת את המזוודה שלך בדלפק הקבלה של המלון שלי. בסופו של דבר... אני הבנתי את זה נכון? טרוי אקרלי הוא הארוס שלך?"
"לשעבר," היא הבטיחה לו, אם כי תחושה חלולה נפערה מתחת לעצם החזה שלה. היא לא יכלה לראות ממש את הצבע של עיניו באפלולית של החניה, אבל הייתה לה הרגשה שהן נעשו קפואות ומאיימות. לקולו זה בהחלט קרה.
"אני לא בטוח שהוא קיבל את ההודעה על כך. הוא עדיין רכושני מאוד." אוורט עיקל את שפתיו. "אנשיו ביקשו להעביר את המסר, לא רק להוציא ממני מידע על מקום הימצאך."
היא אחזה את קצה דלת המכונית חזק כל כך, שייתכן שהיא עיקמה קצת את הפח.
"ואתה..." לשונה הרגישה גדולה מדי לפיה, וראשה נעשה קל מדי.
היא לא הייתה יכולה להאשים אותו על כך שגילה להם איפה היא, אך פחד קר זרם לעורקיה, גרם לעיניה לדמוע קצת. היא הביטה לכיוון דלת החניה הרחבה, ובראשה כבר תכננה את דרך המילוט שלה לאחד מבתי הפאר האחרים של הרחוב, אם רק תצליח לצאת משער הבית הזה. היא הייתה הרבה יותר מוכנה להסתכן בחמת זעמו של אוורט, בגלל גניבת המכונית שלו, מאשר בכך שטרוי ישיג אותה. היא תזדקק בהחלט להגנה, אם זה יקרה.
"אני לא איזה חובבן, ביאנקה." הכריז אוורט בעלבון. "ברור שלא אמרתי להם איפה את נמצאת."
"למרות זה..." היא הביטה בברכו החבושה. "אתה בסדר? היא שבורה?"
"קצת נפוחה. זה יעבור. האנשים שתקפו אותי ישארו מושבתים הרבה יותר זמן."
הוא נאבק בהם והדף אותם. זה לא היה אמור להיראות לה סקסי. באמת שלא. אלימות לעולם אינה הפיתרון, אך היא התנודדה בחלל הזה בין דאגה לשלומו לאשמה על כך שהותקף בגללה, בעוד שהוא מתייחס בזלזול לכל העסק, בטוח לחלוטין שהוא יצא ממנו מנצח. היא לא יכלה שלא להיות מושפעת מזה.
"אם הם חושבים שאתה מעורב, הם יגיעו אל הבית שלך," היא ציינה, והדם החל לקפוא בעורקיה.
"כל הבתים שלי נמצאים בבעלות של חברות חסרות שם. לחבורת הליצנים של אקרלי לקח שישה חודשים לחבר קו מהמזוודה שהשארת במלון, דרך החדר המוזמן, לעובדה ששנינו היינו על אותה הטיסה. אני לא חושש שהם ימצאו אותנו בקרוב, אבל הם די התחילו לעצבן בניסיונות שלהם למצוא לכלוך שקשור אליי – שלא קיים בכלל. את ואני צריכים לתכנן ביחד איך תוכלי להפסיק להתחבא, ככה שהם ירדו לי מהגב."
פניקה מילאה אותה מעצם המחשבה. היא נדה בראשה בתקיפות. "אני לא יכולה להפסיק להתחבא."
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
