מארז אקדמיית אנג'לוויו
הספר בו הכל מתחיל.
באקדמיית אנג'לוויו סיינט אנג'ל נחשב לאל.
אבל אל תתנו לשם המגוחך או לפנים היפות שלו להטעות אתכם, כי סיינט רע, רע מהסוג הכי מסוכן שיש.
אני יודעת,
אני התלמידה החדשה שהכעיסה אותו.
האלמונית שקראה תיגר עליו ועל החברים האכזריים שלו ששולטים בקמפוס.
הבחורה שלא נשברה אז, ובטח שלא תישבר עכשיו.
סיינט נשבע שאתחרט.
הוא נשבע לשלוט בי, לשבור אותי.
הוא אפילו מבטיח להפוך את השנה האחרונה שלי בתיכון לגיהינום.
אני לא מוכנה לקבל את זה.
כי אם מלאכים יכולים ליפול, אז גם אלים מדומים יכולים.
ואני רוצה להיות זו שתפיל את סיינט אנג'ל על ברכיו.
אני פותחת את הדלת, והאוויר נשאב מתוך גופי מייד.
נוסף לחום בחוץ — ותאמינו לי, אטלנטה בחודש יולי היא גיהינום עלי אדמות — פנים הדירה חנוק כל כך, שאפילו אין משב רוח קל כדי לתת אשליה של זרימת אוויר. הכול עומד, מעופש ובלתי נסבל, ממש כמו החיים שלי.
אני כבר אמורה להיות רגילה לזה עכשיו. אחרי הכול, הדירה של קרלי היא ארמון לעומת המקומות שבהם גרנו, אני ואימא, לאורך השנים.
ועדיין, ארמון או לא, לחיות בתוך תנור זה פשוט סיוט.
"קרלי," אני קוראת, נכנסת פנימה ומניחה את התיק על שולחן הזכוכית לצד דלת הכניסה. אני לוקחת עותק של היו־אס־ויקלי מהמדף ומשתמשת בו כמניפה על הפנים, אבל זה חסר תועלת נגד השרב הכבד. אני זורקת את המגזין חזרה אל השולחן ומחקה את החיוך המלאכותי של הרווקה החדשה ביותר על עמוד השער, מעמידה פנים שאני מקיאה ואז צועקת שוב לקרלי.
"המממ?" היא נשמעת כאילו הפה שלה מלא במשהו, ובתגובה הבטן שלי מתכווצת ברעב.
"בבקשה, אפשר שפשוט נשים זין על בעל הדירה ונתקן את המיזוג בעצמנו?"
"לא, כי הוא בחיים לא יחזיר לי את הכסף אם נעשה את זה."
אני פולטת נחרה וגוררת את רגליי אל המטבח, למקום שבו אני יודעת שהיא תהיה. ואכן, היא נשענת על הדלפק שליד המקרר, אוכלת גלידת באני טראקס היישר ממכל הגלידה כשהיא לבושה בחזיית ספורט סגולה ומכנסי ספורט גזורים וקצרים, שערה הבלונדיני אסוף בפקעת מרושלת על ראשה.
קרלי בקושי מבוגרת מספיק להיראות כמו אימא שלי, ממש כמו אימי האמיתית, שילדה אותי כשהייתה בכיתה י"ב. אבל בשונה מאימי האמיתית, קרלי היא מספיק 'מבוגר אחראי' כדי שלא אחשוש למצוא אותה מעולפת בשירותים באמצע היום, מסוממת או שיכורה. או שניהם.
ולרוב עם איזה בחור אקראי שמעולף ממש לידה עם התחת המחוצ'קן והעירום שלו חשוף.
קרלי מציצה אליי כשאני נכנסת אל החדר, עיניה הכחולות מבזיקות באשמה, שנעלמת באותה מהירות שבה היא מופיעה. "איך היה בעבודה?"
"ניקיתי אסלה מלאה בחרא של לקוח חרא שמשאיר חרא טיפים." החוויתי אל הגלידה, העצבים שלי ממריאים. "זה שלי."
"מצטערת, מַל, פשוט כל כך חם," היא משיבה במבוכה ומושכת בכתפיה, הכפית שלה מתחפרת בגן העדן הקרמלי, שוקולדי ועם חמאת הבוטנים בזמן שהיא צופה בי עוקבת אחריה.
"בואי נקווה שיהיה כל כך חם גם בפעם הבאה שתלכי לוולמארט, ככה לא תשכחי לקנות מכל חדש." אני חוטפת כפית ממגירת הסכו"ם שליד המותן שלה, קופצת להתיישב על הדלפק ואז תולשת את המכל מבין ידיה.
"אימא שלך לא לימדה אותך שמי שאוכל לבד, מת לבד?"
"לא," אני ממלמלת, עושה הצגה שלמה כשאני מתענגת על הגלידה בקולי קולות ותוך כדי כך שומרת על קשר עין עם קרלי. "ג'ן הייתה עסוקה מדי במכירת תלושי המזון שלנו בשביל לקנות מתדון וקסנקס או בלנסות למצוא לי דאדי חדש בחניון משאיות כלשהו."
היא משלבת את הזרועות על החזה השופע שלה ומנידה בראשה מצד לצד. "את ממש במצב רוח רע, מותק."
"פאקינג לוהט פה. ברור שיש לי מצב רוח חרא."
השפתיים שלה מתהדקות לפס ישר. "בלי קללות, בחורה צעירה."
"כן, כן."
אני אוכלת ומתעלמת מהמבטים הנוקבים שלה. ברור לי שאני מתנהגת כמו כלבה אמיתית, אבל לא יכולה לעצור את זה. יום העבודה שלי עבר פשוט... זוועה. איזה חרא אחד הקיא לכל עבר בשירותים — אפילו על האסלה עצמה — בדיינר המעופש שאני גוררת את עצמי אליו בכל בוקר, רק בשביל להתמודד עם טיפים איומים ובוס מניאק ששולח ידיים בכל פעם שהוא חושב שאף אחד לא מסתכל. וההגעה הביתה, עם מיזוג שמקולקל כבר חמישה ימים, ממש לא עזרה למצב הרוח הגרוע שלי.
"מלורי..." קרלי נאנחת ושומטת את הזרועות לצדדים. כשאני מרימה את מבטי מבעד לריסים, החזה שלי מתכווץ.
היא נראית... עייפה, מה שכמובן גורם לאשמה לזמזם בתוכי כמו כוורת של דבורים עצבניות. היא שינתה את חייה מקצה לקצה מרצונה, רק כדי שתוכל לקחת אליה את הבת המתבגרת של חברתה הטובה ביותר כשכאוס מוחלט השתלט על הכול בחורף שעבר. זו לא אשמתה של קרלי שהעבודה שוחקת. זו לא אשמתה שאין מיזוג אוויר — היא כבר התקשרה כמה פעמים לבעל הדירה המפוקפק שלה והוא עדיין לא טרח לחזור אליה.
זו גם לא אשמתה של קרלי שאימא שלי היא כלבה מופקרת שהרסה לי את החיים.
זה לא לגמרי נכון, הקול הפנימי שלי לוחש, אכזרי ומרושע.
הרסת לעצמך את החיים. למען האמת, חיסלת אותם.
צמרמורת חדה מטפסת במורד עמוד השדרה שלי. כואבת. לא מוזמנת. אני מוכנה לסבול את החום הלוהט על פניי במקום ההרגשה הזו — בכל יום, כל היום.
"תראי, מל," אומרת קרלי, ממשיכה לצבוט את גשר האף שלה ועוצמת חזק את עיניה. "אני יודעת שזה לא מצב אידיאלי, אבל את חייבת לדעת שאני באמת משתדלת."
"אני יודעת." אלוהים, אני כזאת מניאקית. אני מניחה את מכל הגלידה על הדלפק ומחליקה אל הרצפה. אני נעמדת על קצות הבהונות — כי כולם תמיד יותר גבוהים ממני — עוטפת את הזרועות שלי סביבה ומניחה את הראש על כתפה, מחככת את אפי בחזיית הספורט שלה. היא מריחה כמו מרכך בגדים בניחוח לוונדר וסבון של דאב. "אני מצטערת, קרלי. אני הכי גרועה בעולם, ואת הכי טובה."
היא מחבקת אותי חזרה, מלטפת באצבעותיה במורד הצמה הארוכה שאני תמיד קולעת בשיער החום כהה שלי לפני שאני הולכת לעבודה. "את רק אומרת את זה כדי שלא אעיף אותך מהבית," היא מתגרה.
"אישה רעה," אני לוחשת אבל אוחזת בה חזק יותר לרגע. קרלי הייתה מצילת חיים. הסלע שלי.
לכל אדם יש רגעים בחיים שמהווים נקודות מפנה, ואחרי הרגעים האלה שום דבר כבר לא נשאר אותו דבר. לי הייתה רק נקודת מפנה אחת והיא קרתה בדצמבר האחרון. התאונה. יש את החיים שלי לפני התאונה, ואת החיים שלי אחרי התאונה.
לפני התאונה, חייתי עם אימא שלי ברייפורט, התרגשתי לקראת כיתה י"א וניסיתי להתחמק מהחרא שבבית כמה שרק יכולתי, בעיקר על ידי בילוי עם החבר הכי טוב שלי ג'יימס, ובתקווה שאחיו הגדול סוף־סוף ישים לב אליי.
עכשיו, אימא נמלטת מהחוק, כולם ברייפורט מקווים שאוטובוס ידרוס אותי, ואני פחות או יותר מסתתרת באטלנטה עם קרלי, שלא מגיעה לה אפילו טיפה מהחרא שלי. אני לא יודעת איך הייתי עוברת את שבעת החודשים האחרונים בלעדיה.
"תודה, קרלי. ברצינות," אני ממלמלת, חיוך קטן נמתח על שפתיי כשאני מתרחקת ממנה.
היא מברישה קווצת שיער סוררת מהמצח, ואז חופנת את לחיי. זו מחווה כל כך עדינה ואימהית עד שהיא גורמת לליבי לכאוב. זה משהו שאימא שלי מעולם לא הייתה עושה. ג'ן אף פעם לא הייתה חסידה גדולה של הפגנת חיבה — או של להיות אימא בכלל — ותמיד תהיתי איך מישהי כמו קרלי התחברה איתה.
אני מניחה שהאמרה על זה שהפכים נמשכים זה לזה פאקינג נכונה.
"אוקיי, מספיק עם הדביקיות." קרלי נותנת לי טפיחה בלחי, חוטפת את הגלידה מהדלפק ודוחפת אותה חזרה אל המקפיא, בין פיצה קפואה לערמה של קרחונים שהיא משתמשת בהם לקופסת האוכל שלה. "יש סלט עוף במקרר, מהסוג הטוב מסופי ולא החרא ההוא שניסיתי להכין בשבוע שעבר. אני הולכת לתפוס תנומה לפני המשמרת שלי הלילה. את מסודרת?"
אני מהנהנת. "כן, לכי לישון. אני אלך לאכול ארוחת צהריים ואולי לנמנם בעצמי."
"נשמע טוב, ילדונת. אם משהו קורה מאוחר יותר, רק תרימי אליי טלפון, בסדר?"
אנחנו מנהלות את השיחה השגרתית הזו לפחות שלוש פעמים בשבוע, אבל אני מקבלת את היד שהיא מושיטה לי ומשלבת את הזרת שלי בשלה. "נשבעת."
היא מעניקה לי חיוך רך ומבט משתהה, אבל אני יכולה לקרוא את הדאגה שבעיניה בקלות כמו ספר פתוח. קרלי היא דאגנית מטבעה, והיא תמיד שולחת אליי את המבט הזה, כאילו היא מפחדת שאני אפתח בריצה ואימלט בכל רגע. אני רוצה לומר לה שהיא לא צריכה לדאוג. אני לא אחת שבורחת. אני מנסה להתמודד עם הבעיות שלי ראש בראש, כי אם לא, הן נוטות לעקוב אחריי למקומות שאני לא רוצה שהן יהיו בהם.
כשעזבתי את רייפורט זה היה ברור לחלוטין. טכנית, לא ברחתי. הכריחו אותי לעזוב. לא הייתה ברירה אחרת.
עד שאני מתקדמת לחדר השינה, קרלי כבר מעולפת על הספה בסלון. היא אחות בחדר המיון בפידמונט, ולמרות שאני יודעת שהיא אוהבת את העבודה שלה, היא גובה ממנה הרבה. אני מגיעה אל דלת חדר השינה, פותחת אותה ונכנסת בזהירות אל החדר הקטן בלי להשמיע אפילו חריקה קלה. אני משחררת אנחת הקלה קטנה כשאני סוגרת את הדלת, למרות שזה לא ממש מצב מלחיץ. כבר לפני חודשים גיליתי שהיא ישנה חזק — טורנדו יכול לעבור בחצר הקדמית והיא לא תתעורר.
מה שכנראה היה דבר טוב, כי אם הייתה יודעת על הסיוטים שלי, היא הייתה דואגת אפילו יותר.
אני בועטת מעליי את נעלי הריצה הלבנות, מדליקה את המאוורר המרובע וצוללת עם הראש קדימה אל המזרן, אבל המצח שלי מתקמט כשאני מזהה מעטפה צהובה עבה שנחה על השמיכה השחורה שלי. אני מרימה את המעטפה וכל גופי נמתח. אני מזהה את כתב היד המסורבל על החלק הקדמי. זה מג'ן. היא תמיד גרמה לאות מ' בשם שלי להיראות כמו נ' קטנה והייתה מציירת סמיילי קטן בתוכה.
ג'ן היא עבריינית במנוסה, היא לא אמורה ליצור איתי קשר. מה לעזאזל כל כך חשוב עד שהיא שולחת לי דואר ומסכנת את שתינו וגם את קרלי?
אני קורעת את המעטפה ומוצאת מעטפה נוספת, הרבה יותר מהודרת מהראשונה. היא לבנה וחלקה, והשם והכתובת הישנה שלי ברייפורט כתובים על גבי החלק הקדמי באותיות עגולות בצבע שחור. כתובת החזרה לשולח חקוקה בפינה העליונה עם סמל מפורט של ראשי תיבות וכנפיים מוזהבות.
ממקום כלשהו בשם 'אקדמיית אנג'לוויו'.
בקליפורניה.
אני הופכת את המעטפה, המומה לגלות שהיא אטומה היטב בחותם שעווה. חותם אמיתי, עם אותו סמל מוטבע בשעווה ירוקה כהה. אני כמעט מפחדת לשבור את החותם, זה נראה כל כך מגניב ויוקרתי, אבל הסקרנות מכריעה אותי.
בפנים יש כמה דפים, ואני שולפת את העליון תחילה. זהו מכתב מודפס, שמי מופיע בחלקו העליון. בזמן שאני סורקת את תוכנו, עיניי מתרחבות והלב שלי מתחיל להאיץ, עד שאני נשבעת שהוא עומד להתפרץ היישר מתוך החזה.
מיס אֵלִיס היקרה,
אנו מתכבדים להזמין אותך להצטרף ללימודים באקדמיית אנג'לוויו כבר בסמסטר הסתיו הקרוב. לאחר שבחנו את הישגייך הלימודיים והספורטיביים בתיכון רייפורט, ג'ורג'יה, אנו סבורים כי את מגלמת את רוח המצוינות שאנו מחפשים בכל תלמיד ותלמידה.
אקדמיית אנג'לוויו הינה פנימיית מכינה יוקרתית מובחרת הממוקמת בסנט תרזה, קליפורניה, ליד מליבו. בית הספר מתגאה בהיסטוריה ארוכה של הכשרת בוגרים ובוגרות שהפכו לאנשי מפתח מובילים בתחומי הפוליטיקה, העסקים והמדעים.
הצטרפותך לקהילת בוגרי אנג'לוויו שווה ערך להצלחה מובטחת בחיים, עם סיום הלימודים במוסדנו.
אנו מודעים לכך שלימודים במוסד פרטי עשויים להוות אתגר כלכלי. מתוך רצון לאפשר לך לממש את הפוטנציאל שלך, אנו שמחים להודיע כי לאחר בחינה מדוקדקת, הינך זכאית למלגת לימודים מלאה הכוללת גם מגורים ופנסיון מלא.
אנו מקווים שתראי בהזמנה זו הזדמנות חד־פעמית, ושתבחרי להצטרף אלינו כבר בסמסטר הקרוב. צורפו למכתב פרטי יצירת קשר עם משרד הקבלה ומחלקת ההכוונה האקדמית שלנו, ונשמח לענות על כל שאלה.
אנו מצפים לתשובתך ומאחלים לך כל טוב.
בכבוד רב,
ועדת הקבלה של אקדמיית אנג'לוויו
אני בוהה במכתב זמן רב שמרגיש כמו שעות, בטוחה שזו מתיחה אחת גדולה. זאת אומרת, איך לעזאזל זה ייתכן? עד לפני חמש דקות, אף פעם אפילו לא שמעתי על אקדמיית אנג'לוויו, ובטח שלא הגשתי לשם מועמדות. אני מרימה את המעטפה הצהובה המקומטת ובוחנת את כתב היד המחורבן של אימא, העיניים שלי מצטמצמות בחשד.
זה בטח אחד מהקטעים של ג'ן. איזה מין מזימה נרחבת שאימא בישלה במוח הרקוב מסמים שלה לנסות וליצור איתי קשר כדי לדרוש כסף או אלוהים יודע מה עוד.
אבל מה אם זה אמיתי? קול קטן ומלא תקווה לוחש באחורי ראשי. מה אם זו ההזדמנות שלך להשאיר הכול מאחור, אחת ולתמיד?
אני אוכל להיפטר מהתאונה ומההשלכות הרודפות אותי. אוכל לנקות את כתם הטעויות שלי ולהתחיל מחדש.
תמיד רציתי לנסוע לקליפורניה.
תמיד רציתי לעזוב את ג'ורג'יה, נקודה.
מה אם זה אמיתי?
אני שומטת את המעטפה והדפים חזרה על השמיכה, מסתובבת אל השולחן הקטן שלי וניגשת אל המחשב הנייד. אני מדליקה אותו, צונחת אל הרצפה כשהגב שלי נשען על המיטה. קווצות שיער כהות מרחפות סביב פניי בגלל המאוורר, ואני שואפת את האוויר הקריר בזמן שאני מחכה שהמסך יתעורר לחיים.
זה לוקח כמה דקות, אבל ברגע שהוא נדלק, אני פותחת את גוגל ומקלידה 'אקדמיית אנג'לוויו' בשורת החיפוש.
האתר הרשמי של בית הספר הוא התוצאה הראשונה שקופצת. אני לוחצת על הקישור ועוברת בין הדפים, משמיעה קולות פליאה כמו 'וואו' ו'אווו' כי המקום נראה פשוט... מדהים. המבנים נראים כמו אחוזות אנגליות מוקפות גנים ירוקים, שבילי אבן ולבנים אדומות, ויש אפילו כמה תמונות של תלמידים על חוף הים. ואז אני חוזרת למשימה העיקרית ומתחילה לחפש את מספרי הטלפון של משרד הקבלה ושל משרד ההכוונה האקדמית.
שניהם תואמים למספרים שבמכתב.
ופעם נוספת, הלב שלי פועם ללא שליטה, ואני נושמת מספר נשימות עמוקות כדי להירגע.
זה לא יכול להיות אמיתי. אין סיכוי. דברים טובים לא קורים לי. לא ככה. לא משום מקום. לא בכלל.
אני לוקחת את הטלפון שלי ובאצבעות רועדות אני מקלידה את המספר של משרד הקבלה.
בצלצול השני, עונה אישה עם קול מתקתק, "אקדמיית אנג'לוויו, משרד הקבלה, לאן אוכל להעביר את השיחה שלך?"
"אמממ..." אני נאבקת למצוא את המילים, כמעט נמחצת לחלוטין מהאפשרות של מה שהשיחה הזו יכולה להיות עבורי. "אני... אני בדיוק קיבלתי מכתב שהודיע לי שהתקבלתי לבית הספר שלכם, אבל לא הגשתי מועמדות, אז אני לא בטוחה —"
"תני לי להעביר אותך לנציג קבלה." קוטעת אותי האישה בקול ענייני. "רק רגע אחד, בבקשה."
קולה מתחלף בצלילים של יצירה קלאסית רגועה. לפני שאני מספיקה לאסוף את המחשבות, קול נוסף מדבר באוזני, הפעם גברי, צעיר ונלהב.
"מדבר אנתוני, איך אפשר לעזור?"
"אה, היי, אנתוני," אני מגמגמת. "קוראים לי מלורי אליס. בדיוק קיבלתי מכתב שאומר שהתקבלתי לבית הספר שלכם, אבל אני לא —"
"אה, מיס אליס!" הוא קוטע אותי בהתלהבות. "ציפינו לשיחה ממך."
אווו, שיט. "באמת?" אני מצליחה להגיד.
"כמובן! אנחנו מאוד נרגשים מהקבלה שלך לאקדמיה וקיווינו שתקבלי את ההצעה."
"אבל... לא הגשתי מועמדות," אני אומרת בפעם השלישית. "אפילו לא ידעתי שאנג'לוויו קיימת לפני שקיבלתי את המכתב שלכם."
"כחלק מיוזמת גיוון חדשה, פנינו למוסדות תיכון שונים מכל רחבי המדינה כדי לקבל המלצות על תלמידים שהם מאמינים שיש להם פוטנציאל להצליח במוסד שלנו," הוא מסביר. "השם שלך היה אחד מהשמות הראשונים שעלו ברשימה."
מה, לעזאזל?
"באמת?" אני מצליחה לפלוט בקושי, והוא משחרר צחוק קטן.
"כן, קיבלנו עלייך המלצות חמות."
אני רוצה לשאול מי המליץ עליי, אבל שומרת את השאלה לעצמי. אני באמת תלמידה טובה והייתי ספורטאית רצינית — שחיתי והתאגרפתי כמה שרק יכולתי לפני התאונה. אבל זה היה בסטנדרטים של רייפורט, והדבר היחיד שתיכון רייפורט באמת ידוע בו הוא קבוצת הפוטבול והתזמורת שלו. בהשוואה לבתי ספר אחרים, טובים יותר, סביר להניח שאני במקרה הטוב, ממוצעת. ו'ממוצע', כידוע, לא נבחר לשום דבר. במיוחד לא אם השלמתי את חצי השנה השנייה של כיתה י"א בלמידה מקוונת בלבד.
זו בטח טעות.
אבל הטעות הזו היא כרטיס היציאה שלי.
ההזדמנות שלי להתחלה החדשה.
ואהיה טיפשה אם לא אקח אותה.
לכן, כשקולו העליז של אנתוני קוטע לי את המחשבות ושואל אם ארצה להגיע לאקדמיה, אני עונה בלי לחשוב שאולי אני מפשלת לגמרי.
"כן," אני אומרת בהחלטיות, נרגשת מכדי להירתע מהנואשות שבקולי.
אני באמת נואשת.
וזו ההזדמנות לקחת בחזרה את השליטה על החיים שלי.
"כן, אני אשמח להיענות להזמנה שלכם."
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
