החיים של דוקטור בריאנה אורטיז נמצאים במצב חירום רציני. הגירושים שלה כמעט סופיים, הזמן למצוא תורם כליה לאחיה הולך ואוזל, והקידום שהיא רוצה כל כך? סביר להניח שיקבל אותו הרופא החדש, שכבר עכשיו מגיע ל־87 נקודות בסולם "קוץ בתחת" של בריאנה. אבל בדיוק כשכל המערכות מכוונות לשנאה, דוקטור ג'ייקוב מדוקס משנה את חוקי המשחק לחלוטין... כשהוא שולח מכתב לבריאנה.

וזה מכתב ממש טוב. מהסוג שמוכיח שג'ייקוב הוא לא באמת השטן. גרוע מכך, ייתכן שבניגוד לכל הציפיות הוא בכלל בחור מקסים, מצחיק בטירוף, שפשוט גרוע ברושם ראשוני. כי פתאום הוא וברי מתחילים להחליף מכתבים, לאכול ארוחות צהריים יחד ב"חדר היבבות" שלה ולדון במעלותיהם של סוסים קטנטנים במיוחד. אבל כשג'ייקוב מחליט להעניק לבריאנה את המתנה הכי טובה שאפשר לדמיין – כליה לאחיה – היא תוהה איך תוכל לעמוד בפני הרופא החדש השקט והסקסי הזה... בייחוד כשהוא מבקש ממנה טובה שהיא פשוט לא יכולה לסרב לה.

בריאנה

"הם קוראים לו דוקטור הרג."

ג'וסלין עמדה והביטה בי בדרמטיות מעבר לעמדת האחיות שבה ישבתי ליד המחשב ותיעדתי את המטופלים שלי.

העפתי אליה מבט מעל המסך וגלגלתי את עיניי. "תני לו הזדמנות," אמרתי והמשכתי להקליד את ההערות שלי. "הוא כאן רק אחת־עשרה שעות. זה היום הראשון שלו."

"זה בדיוק העניין," היא לחשה. "יש לו מאה אחוזי תמותה."

נחרתי בלעג אבל לא הרמתי מבט. "את לא יכולה לקרוא לו ככה. אנחנו לא צריכות שהמטופלים ישמעו שהאחיות מתלחשות על דוקטור הרג."

"אנחנו יכולות לקרוא לו דוקטור זרג?"

"לא."

"למה?"

"כי דוקטור זרג נשמע כמו איבר מין."

היא התנשפה. "אוקיי, אבל ברצינות. מישהו צריך לבדוק את זה. שישה מטופלים מתים?"

הצצתי בשעון שלי. "אנחנו עובדים במיון, ג'וסלין. זה לא משהו חסר תקדים."

"את לא אמורה להיות מנהלת מחלקת רפואת החירום? זה לא התפקיד שלך לחקור דברים כאלה?"

סיימתי להקליד במחשב שלי והסתכלתי עליה. "דוקטור גיבסון עדיין לא פרש, והדירקטוריון לא ערך הצבעה ומינה לו מחליף, אז לא, זה לא התפקיד שלי."

"אבל זה יהיה. את לגמרי עומדת לקבל את זה. את לא חושבת שכדאי לך להתחיל לפעול בהתאם לתפקיד שאת רוצה ולהפסיק את ההרג הזה?" היא הזדקפה ושילבה את ידיה.

יכולתי להרגיש את עיניהן של עשר אחיות אחרות בלתי נראות שמציצות בי מכל עבר. ג'וסלין נשלחה כשגרירה. ברגע שהאחיות נתפסות על משהו, הן לא מרפות. הבחור המסכן, הוא לא עומד לאהוב את זה.

פלטתי אנחה ארוכה. "המטופל הראשון היה בן תשעים ושש עם בעיות לב חמורות. השני היה בן שמונים ותשע אחרי שבץ עם הוראה חד־משמעית לא להחיות. השלישי הגיע אחרי תאונת דרכים עם פציעות קשות — ראיתי את צילומי הרנטגן, ואף אחד חוץ מאלוהים לא היה יכול להציל את האיש הזה. המטופל הרביעי היה עם פצע ירי בראש, ואני לא צריכה להזכיר לך שתשעים אחוז מהמקרים לא שורדים. הפצוע היה בתרדמת בלי סימני תפקוד של גזע המוח כשהוא הגיע למיון. החמישי היה חולה סרטן בהוספיס, והשישי היה עם זיהום כל כך חמור, הוא היה כמעט מת כשהוא הגיע לכאן," הסתכלתי לה בעיניים. "זו. לא. אשמתו. לפעמים זה קורה."

היא הידקה את שפתיה לקו דק. "לפעמים, אבל לא ביום הראשון שלך," היא ציינה.

נאלצתי להסכים עם זה. הסיכויים היו מעט נמוכים. אבל עדיין.

"פשוט... תשלחי את כל החולים החדשים אליי, בסדר?" אמרתי קצת בעייפות. "יש לו רק עוד שעה. ובלי שום דוקטור הרג, בבקשה."

היא נעצה בי מבט. "הוא גס רוח, את יודעת."

"איך הוא גס רוח?" שאלתי.

"הוא אמר להקטור לשים את הטלפון שלו בלוקר. את אף פעם לא מכריחה אותנו לשים את הטלפונים שלנו שם."

"הקטור והחבר שלו חוסה לא באמצע פרידה דרמטית? הוא בטח בודק את הטלפון שלו כל חמש שניות. כנראה גם אני הייתי מכריחה אותו לשים את הטלפון בצד."

הדלת בחדר שמונה נפתחה, וממנה יצא גבר לבן בעל שיער ערמוני, לבוש במדי רופא שחורים. הגב שלו היה מופנה אליי, כך שלא יכולתי לראות את פניו. ראיתי אותו מסיר את הכפפות ומשליך אותן לפח הפסולת המסוכנת. הוא צבט את גשר אפו, נשם עמוק ואז גרר את עצמו לכיוון חדרי ההלבשה בראש מורכן.

הקטור יצא מהחדר מאחוריו והסתכל לעברנו. הוא הרים שבע אצבעות ושאף אוויר דרך שיניו.

ג'וסלין נעצה בי מבט של 'אמרתי לך', והנדתי בראשי. "בלי דוקטור הרג. עכשיו תלכי. תעשי משהו מועיל."

היא החמיצה פנים לשנייה, אבל אז הלכה.

הטלפון הנייד שלי זמזם ושלפתי אותו.

אלכסיס: אני רוצה לבוא להיות איתך ב־19 בחודש.

הקלדתי תשובה.

אני לגמרי בסדר.

לא הייתי בסדר. אבל גם לא רציתי לגרום לחברה הכי טובה שלי שהייתה בהיריון לעזוב את הקן החמים של ירח הדבש שלה כדי לבוא לבלות איתי בבית הרדוף והנטוש שהפך להיות חיי. אהבתי אותה מדי בשביל לעשות לה את זה.

הטלפון צלצל בידי.

קמתי וחמקתי לחדר ריק כדי לענות לשיחה.

"אני אומרת לך, אני בסדר," אמרתי.

"לא. אני באה. באיזו שעה את מסיימת?"

"אלכסיס," נאנחתי. "אני רק רוצה להעמיד פנים שהיום הזה הוא כמו כל יום אחר."

"הוא לא כמו כל יום אחר. זה היום שבו הגירושים שלך יהיו סופיים. זה עניין גדול."

"אני לא מתכוונת לעשות שום דבר טיפשי. אני לא מתכוונת להתקשר אליו כשאני שיכורה. אני לא עומדת להשתכר למוות ולהקיא..."

"אני יותר מודאגת מזה שתזרקי בקבוקי תבערה דרך החלונות שלו."

נחרתי בלעג. "אני מניחה שזה חשש מוצדק," מלמלתי.

לא הייתה לי ממש היסטוריה של אדם רגוע ורציונלי בכל מה שקשור לניק. כשגיליתי שהוא בוגד בי, הייתי רוצה להגיד שפעלתי בנחת ובאצילות, דוגמה ומופת להתנהגות מכובדת מול בגידה ושיברון לב. אבל מה שעשיתי באמת היה לאבד את שפיותי. זרקתי את טבעת הנישואים שלי לאסלה והשקיתי את העציצים שלו באקונומיקה, ואז התקשרתי לאימא שלו כדי ליידע אותה איזה סוג של גבר היא גידלה — וזו הייתה רק ההתחלה. אפילו אני הזדעזעתי מעצמי מרמות הקטנוניות שהייתי מוכנה לרדת אליהן. שיא המעשים המטורפים שלי היה מביך כל כך, שאסרתי על אלכסיס להזכיר את זה עד היום.

"אני באה להיות איתך, אלא אם כן יש לך דייט," היא אמרה.

"חה. בטח." התיישבתי על אלונקה והנחתי את המצח על היד שלי.

מאז ניק יצאתי לכמה דייטים עם בחורים שהכרתי ברשת, והם היו הגרועים ביותר בהיסטוריה של האינטרנט. כמות הזבל שסיננתי בטינדר בשנה האחרונה הייתה עגומה עד כדי כך שניק נראה כמו פרינס צ'ארמינג בהשוואה אליהם.

"עדיין לא מצאת מישהו שווה?" היא שאלה.

"בחודש שעבר יצאתי לדייט עם בחור שבית משפט חייב אותו להתקין ברכב שלו מכשיר לבדיקת אחוזי אלכוהול בגוף, כי הוא קיבל כל כך הרבה דוחות על נהיגה בשכרות. הוא ביקש ממני לנשוף לתוכו בתחילת הנסיעה כדי שהרכב שלו יניע. היה אחד שהגיע לדייט שלנו בבית הקפה עם קעקוע של צלב קרס על הצוואר. הדייט האחרון שלי היה עם בחור שאשתו, שלא ידעתי על קיומה, הגיעה למסעדה ושאלה אם זה מה שהוא עושה עם הכסף שהוא אמר שהוא צריך לציוד לבית הספר עבור הילדים. הוא אמר לי שאין לו ילדים."

היא בטח התעלפה לתוך הטלפון. "אוי, דוחה."

"אין לך מושג איזה מזל יש לך שמצאת את דניאל. באמת. את צריכה להקריב קורבן לאלוהי הדייטים בשביל זה." הצצתי בשעון שלי. "אני חייבת ללכת, אני במשמרת. אני אתקשר אלייך אחרי העבודה."

"אוקיי. אבל באמת תתקשרי אליי," היא אמרה.

"אני באמת אתקשר אלייך."

ניתקנו את השיחה. ישבתי לרגע ופשוט בהיתי בקיר. הייתה תלויה שם טבלת הערכת כאב. פרצופים קטנים מצוירים במגוון הבעות של רמות כאב שונות. פרצוף סמיילי ירוק מעל המספר אפס. פרצוף אדום בוכה מעל המספר עשר.

מיקדתי את מבטי על המספר עשר.

הצלחתי לא לחשוב יותר מדי על התשעה־עשר בחודש. קיוויתי שאם לא אתמקד בתאריך, אולי יהיה לי מזל ויעברו כמה ימים בלי שאבחין שהיום הזה היה ועבר. זה לא כאילו הרבה ישתנה כשהגירושים שלי יהיו סופיים. ניק ואני היינו פרודים במשך שנה. זה רק יהפוך את זה לרשמי.

אבל עדיין.

אולי אלכסיס צדקה, ואני לא צריכה להיות לבד ביום הזה. למקרה שזה יכה בי בפתאומיות כמו אגרוף בבטן.

שעת העבודה האחרונה עברה ללא אירועים מיוחדים. קיבלתי את החולה היחיד שהגיע — אף אחד לא מת. אבל למען ההגינות, זה היה רק המטופל הקבוע שלנו, איש הנונצ'קו, שהגיע עם זעזוע מוח נוסף, כך שהסיכויים היו לטובתי.

התכוננתי לצאת כשג'וסלין חזרה.

"הי, גיבסון רוצה לדבר איתך לפני שאת הולכת." העיניים שלה נצצו. "זהו זה!" היא אמרה בטון מתנגן. "הוא נותן לך את התפקיד."

גיבסון היה מנהל מחלקת רפואת החירום הנוכחי של רויאום נורת'ווסטרן. הוא היה אמור לפרוש החודש. מבחינה טכנית הוא פרש כמעט לפני שנה. אלכסיס קיבלה את התפקיד שלו והוא עזב. ואז חודש לאחר מכן היא התפטרה כדי לעבור לעיירה הקטנטנה שבה מתגורר בעלה החדש באמצע שום מקום, ופתחה שם מרפאה משלה, לכן גיבסון חזר.

"אין סיכוי שהדירקטוריון כבר הצביע, אז אני בספק," אמרתי. "אבל אני מעריכה את האמון שלך בי."

אבל אז חשבתי על זה, ואולי הוא באמת מתכוון לתת לי את התפקיד.

אף אחד אחר מלבדי לא הציע את עצמו לתפקיד. אף אחד אחר לא רצה להתמודד. האם הם בכלל צריכים להצביע? על מה עוד גיבסון יכול לרצות לדבר איתי אם לא על זה?

עשיתי את דרכי במסדרון לכיוון המשרד של גיבסון, קצת נרגשת. כלומר התפקיד החדש יצריך ממני עבודה רבה. שישה ימים בשבוע, שמונים שעות או יותר. אבל הייתי מוכנה. כל חיי היו בבית חולים רויאום נורת'ווסטרן. אולי כדאי שאממש את מלוא הפוטנציאל שלי.

דפקתי על משקוף הדלת שלו. "היי, רצית לראות אותי?"

גיבסון הרים את מבטו וחייך בחמימות. "תיכנסי."

הוא ישב מאחורי שולחנו, שערו האפור מסורק לאחור בקפידה. הוא הזכיר לי סבא נחמד. חיבבתי אותו. כולם חיבבו אותו. הוא היה בתפקיד הזה מאז ומעולם.

"תסגרי את הדלת," הוא אמר וסיים לחתום על מסמך כלשהו.

התיישבתי על הכיסא מולו.

הוא הזיז הצידה את הניירת שלו וחייך אליי חיוך מלא שיניים. "מה שלומך, בריאנה?"

"טוב," אמרתי בעליזות.

"ומה שלום אחיך, בני?"

הנדתי בראשי. "טוב ככל שאפשר."

"אני שמח לשמוע את זה. נסיבות כל כך מצערות, אבל מטפלים בו רופאים מעולים."

הנהנתי. "בית חולים רויאום נורת'ווסטרן הוא הטוב ביותר. אם כבר מדברים על זה, אני נרגשת להתחיל... לא שאני מצפה שתעזוב," הוספתי.

הוא גיחך.

"תהיה הצבעה?" שאלתי. "אף אחד אחר לא מתמודד על התפקיד."

הוא שילב את אצבעותיו על בטנו. "טוב, על זה רציתי לדבר איתך. רציתי לספר לך באופן אישי. החלטתי לדחות את הפרישה שלי בעוד כמה חודשים."

"אה," ניסיתי להסתיר את אכזבתי. "בסדר. חשבתי שאתה וג'ודי עוברים לאיזו וילה בקוסטה ריקה."

הוא צחק. "נכון, אבל הג'ונגל יכול לחכות. הייתי רוצה לתת לכולם קצת זמן להכיר את דוקטור מדוקס לפני שנעשה את ההצבעה. זה נראה לי הוגן."

מצמצתי לעברו. "סליחה, את מי?"

הוא החווה בראשו לכיוון חדר המיון. "דוקטור ג'ייקוב מדוקס. הוא התחיל היום. הוא היה מנהל מחלקת רפואת החירום בבית החולים ממוריאל ווסט בשנים האחרונות. הוא בחור נהדר. מאוד מקצועי."

לא הצלחתי לדבר במשך עשר שניות שלמות. "אתה דוחה את ההצבעה? בשבילו?"

"כדי לתת לצוות הזדמנות להכיר אותו."

"כדי לתת לו יתרון," אמרתי ביובש.

הוא נראה קצת מופתע מהתגובה שלי. "לא, כדי שזה יהיה הוגן. שנינו יודעים שהדברים האלה יכולים להיות תחרות של מי יותר פופולרי בצוות, והוא ראוי להזדמנות הוגנת."

בהיתי בו בחוסר אמון. "אתה באמת עושה את זה, דוחה את ההצבעה כדי שיהיה לו סיכוי גדול יותר לקבל את התפקיד? אני כאן כבר עשר שנים."

הוא הסתכל עליי בכובד ראש. "בריאנה, אני חייב לשקול מה הכי טוב למחלקה. תמיד עדיף שיהיה מבחר גדול יותר של מועמדים. אין כבוד בקבלת התפקיד כברירת מחדל —"

"זה לא יהיה כברירת מחדל. זה יהיה בזכות. עשר שנות הצטיינות."

הוא הביט בי בסבלנות. "את יודעת, אלכסיס לא התמודדה על התפקיד בלי תחרות. תחרות זה דבר בריא. אם התפקיד שלך, הוא עדיין יהיה שלך בעוד שלושה חודשים."

ישבתי שם וניסיתי לנשום בשלווה דרך האף. הייתי צריכה לגייס את כל כוחותיי כדי לא לצעוק, 'מכנים אותו דוקטור הרג!'.

"אלה רק שלושה חודשים," המשיך גיבסון. "ואז אנחנו נצביע, ואני אתחיל לשתות חלב מאגוזי קוקוס על חוף כלשהו, ואני מקווה שגם את תהיי בדיוק במקום שבו את רוצה להיות. תיהני מהשקט שלפני הסערה, תנוחי קצת. תבלי קצת זמן עם בני."

פלטתי נשיפה איטית ומרגיעה.

גיבסון כנראה הכיר את הבחור הזה, דוקטור הרג. הם בטח חברים. הם כנראה משחקים גולף או משהו. כל העניין הזה הסריח משחיתות. אבל איזו ברירה הייתה לי אם גיבסון החליט לא לפרוש עדיין, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות.

"תודה שהודעת לי," אמרתי בנוקשות, קמתי ויצאתי ממשרדו.

ברגע שנכנסתי לרכב התקשרתי לאלכסיס. "אני שונאת את הבחור החדש," אמרתי כשהיא ענתה.

"טוב, שלום גם לך."

"מכנים אותו דוקטור הרג. הוא הרג שבעה מטופלים היום. שבעה. ביום הראשון שלו."

"טוב, זה קורה," היא נשמעה עסוקה.

"ותקלטי את זה, גיבסון דוחה את הפרישה שלו כדי שלבחור החדש תהיה הזדמנות לקבל את תפקיד מנהל המחלקה. זה קשקוש מוחלט של מועדון גברים."

"אה־הא," היא מלמלה.

הקשבתי לשנייה, ואז נרתעתי באימה. "אלוהים אדירים! אתם מתמזמזים? אני איתך בטלפון!"

היא ודניאל תמיד היו מרוחים זה על זה. אני חושבת שהם מתרחקים רק כדי לאכול.

שפשפתי את הרקה שלי. "את יכולה בבקשה לשפוך עליו קצת מים קרים ולדבר איתי? אני במשבר."

"סליחה, רגע." היא לחשה משהו שלא יכולתי לשמוע וצחקה. ואז הוא צחק.

גלגלתי עיניים וחיכיתי. לא היה ספק שהשנה הזאת תהפוך אותי להיות הנָבָל בסיפור, פשוט ידעתי את זה.

דלת נסגרה ברקע והיא חזרה לשיחה. "אוקיי, אני כאן. ספרי לי הכול."

"אוקיי, אז הבחור החדש הוא כוכב עולה שהגיע מבית חולים ממוריאל ווסט. מתברר שהוא היה מנהל המחלקה שלהם שם, אז גיבסון רוצה לדחות את ההצבעה כדי שכולם יכירו אותו יותר טוב. הבחור הוא חתיכת חרא, האחיות שונאות אותו —"

"טוב, אם האחיות שונאות אותו, אין לך מה לדאוג."

"זה אפילו לא העניין! את חושבת שגיבסון היה עושה את זה אם זו הייתה אישה?"

שמעתי אותה לוחצת על כפתורים במיקרוגל. "אה, כן. אני חושבת שכן. גיבסון הוגן. אני לא יכולה לחשוב שהוא היה הופך את זה לעניין מגדרי."

"את אמורה להיות בצד שלי."

"אני לגמרי בצד שלך. תראי, אין שום סיכוי שלא תקבלי את התפקיד. הוא עשה לך טובה. הוא פשוט נתן לך את הקיץ בלי שתהיי קבורה במיון במשך שמונים שעות בשבוע. בני צריך אותך עכשיו. עדיף שתהיי פנויה בחודשים הקרובים בזמן שהוא מסתגל."

שתקתי. כמו שהדברים התנהלו עם בני, כנראה אראה אותו בחדר המיון בדיוק כמו שהייתי רואה אותו בבית. דחפתי את הגוש שנתקע בגרוני בכל פעם שאני חושבת על אחי הקטן.

"אז איך נראה הבחור החדש הזה?" שאלה אלכסיס, היה ברור שהיא מנסה לשנות את הנושא.

"אין לי מושג," מלמלתי. "הוא כמו שד חמקמק. בכל פעם שאני עומדת להיכנס לחדר שהוא נמצא בו, הוא יוצא מהדלת השנייה. ראיתי את העורף שלו כמה פעמים, אבל זה הכול."

"לא הצגת את עצמך כשהוא הגיע לשם?"

"התכוונתי, אבל היה עומס של עבודה בשנייה שהגעתי. ואז כשזה נרגע, לא הצלחתי למצוא אותו. כאילו הוא מתחבא במחסן הציוד איפשהו כשהוא לא מכריז על מוות של מטופלים."

"תראי," היא אמרה וחזרה לנושא, "כולם אוהבים אותך. את בטוח תנצחי, לא משנה מי יתמודד נגדך. והבחור החדש הזה? אני נותנת לו חודש. האחיות יאכלו אותו חי. טה לו פרומטו, עד סוף הקיץ את תהיי המנהלת הסלבדורית הראשונה בהיסטוריה של רויאום."

אלכסיס דוברת שלוש שפות — אנגלית, ספרדית ושפת הסימנים האמריקאית. היא אישה מבריקה, פילנתרופית בעלת שם עולמי ממשפחה מכובדת — ואופטימית חסרת תקנה.

שמעתי אותה פותחת את דלת המיקרוגל. "הי, כשאני אגיע, אני אכין לך סקונס," היא אמרה.

ועכשיו היא גם אופה. הייתי חייבת לחייך למרות מצב הרוח שלי. המחשבה שאלכסיס תכין סקונס היא כמו שאני אצא לחטוב עצים — הגיהינום יקפא קודם. היא באמת השתנתה כשהיא פגשה את דניאל, ולטובה.

הנחתי את המרפק על דלת המכונית והשענתי את ראשי על היד שלי. הרגשתי שאני נרגעת. החברה הכי טובה שלי תמיד ידעה להרגיע אותי. היו פעמים ששנאתי את התכונה הזאת שלה. לפעמים רק רציתי להתעצבן, לרכוב על גלי הזעם הטהור. הייתי אסירת תודה על היכולת שלי להמשיך לזעום, בעיקר בשנה האחרונה. כעס הוא דלק עוצמתי. הוא יכול להיות מעורר מוטיבציה. מחזק.

הבעיה היחידה עם כעס היא שהוא נשרף במהירות. הוא לא נוטה לבעור זמן רב.

העצב בוער זמן רב. צער. אכזבה.

הבנתי שזה מה שפחדתי שיקרה בתשעה־עשר בחודש.

הגירושים שלי יהיו סופיים, הזעם שלי יתכלה לבסוף, ואני אשאר עם מה שנותר ממני.

וזה לא יהיה הרבה.