הספר שבו כל חלקי בפאזל מתחברים.

באקדמיית אנג'לוויו סיינט אנג'ל עדיין נחשב לאל,
תאמינו לי, אני יודעת,
אני הבחורה שראתה אותו מתמרן, מחריב ושובר, האלמונית שהייתה הקורבן של כל זה ועוד הרבה יותר.
סיינט נשבע שהיו לו סיבות, הוא טוען שהוא לא האוייב.
הוא אפילו מבטיח להפיל ממלכות כדי לשמור עליי, הוא מבטיח להחזיק בי ולא לשחרר.

אבל זה לא יכול לקרות.
כי מרגע שכף רגלי דרכה בקמפוס גורלנו נגזר, גורל של אל אכזר ובת תמותה תמימה.
ולסיפור שלנו יכול להיות רק סוף אחד.

פרולוג
סיינט אנג'ל

"אני מקווה שכולכם תלכו ישירות לגיהינום!"

מילותיה של המזוכיסטית הקטנה שלי מהדהדות לי בגולגולת בזמן שהיא יוצאת בסערה מהחדר שלי, אבל אני יודע שהיא תחזור. מלורי תמיד חוזרת. אז אני מתעודד ומחכה.

שאיפה.

מחכה.

נשיפה.

שואף פנימה עד שהמוח שלי נרדם.

משחק באגודלים שלי כמו פאקינג מטומטם.

נושף שנאה ותשוקה ומשהו שאני לעולם לא ארצה להודות בו כלפי הכלבה כפוית הטובה הזו.

עד שאני מבין שהיא לא מתכוונת לחזור, אני כל כך בהיי עד שזה בכלל לא אמור לשנות שום דבר, אבל זה כן. אני עדיין יכול לטעום אותה על הלשון שלי. להריח אותה באוויר, נקייה וטובה, עם תסביך גיבורה שמעורר בי רצון להקיא. והחרא הזה גורם לי לתעב את כל מה שהיא מייצגת אפילו יותר.

זין עליי?

לא, זין על מלורי אליס.

זין על זה שהיא הגיעה לכאן. על זה שהיא חזרה לבית הספר הזה. זין על זה שהיא נאיבית מדי בשביל לעזוב, אפילו שהשטן נושף בעורפה היפה.

זין עליה מלמעלה, מלמטה ומכל הכיוונים.

אני חושק את שיניי וחוטף את קופסת הפח הקטנה שבעבר הכילה סוכריות מנטה, ועומד לגלגל ג'וינט נוסף כדי לדחוף אותה מחוץ למחשבות, אבל הדפיקה על הדלת שלי עוצרת אותי. חיוך נמתח לי על הפנים.

סבלנות מעולם לא הייתה הקטע שלי, וזו רק תזכורת נוספת לכך.

מפני שמלורי תמיד זחלה בחזרה. זו תמיד הייתה המפלה שלה.

אני מועד אל הדלת מבעד לערפול העשן ונותן לחיוך למשוך את זוויות הפה שלי כשאני פותח אותה ומביט מטה אל בחורה שהיא בהחלט לא מלורי.

במקומה אני בוהה בשיער אדמוני, סוודר גוצ'י הדוק, וגבות מורמות.

"הו... נהדר, אתה מסומם מהתחת. זה אומר שנגיע לאנשהו," רוזלינד פחות או יותר שרה, דוחפת אותי פנימה וצועדת ביהירות אל חדר השינה. הלסת שלי מתהדקת כשאני שומע את חריקת המזרן. מה לעזאזל היא פאקינג רוצה עכשיו? אני טורק את הדלת ומסתובב אל הפרצוף שלה כשהיא מעפעפת בריסים.

"סיינט, אני מודאגת —"

"למה את פאקינג כאן?"

היא מעיזה להיראות מופתעת. ואז כועסת. זין גם עליה.

"אתה ביקשת ממני לחזור, זוכר?" היא דוחפת את עצמה מהמיטה ופוגשת אותי בחצי הדרך, תוקעת ציפורן ורודה בחזה שלי. "נופפת לי במה שעשינו כדי שתוכל ל —"

אני משתיק אותה באצבע מעל הפה הגדול שלה.

רוזלינד תמיד דיברה יותר מדי. ממש כמו מלורי.

רק שמלורי...

אני דוחף הצידה את המשך המחשבה הזו, ממש כמו שאני אמור לדחוף אותה הצידה.

"את רצית לחזור כי רצית את ליאם," אני מזכיר לרוזלינד, והיא בולעת בחוזקה.

"כן, טוב, אבל הוא כבר לא מעוניין, נכון?" היא לוחשת אחרי שאני מוריד את ידי מהפה שלה.

פאק, אני שונא את איך שהיא מסתכלת עליי. כאילו אני פאקינג מפלצת.

אני אמור להתגאות ולענוד את התואר הזה כמו מדליה, אבל אני לא יכול לעשות את זה עם רוזלינד.

פעם, לפני הרבה מאוד זמן, היא הייתה החברה הקרובה ביותר שלי וכמעט אכזבתי אותה.

"אני אתקן את זה." אני אפילו לא בטוח שאני מאמין לשיט הזה יותר. ליאם אבוד לא פחות ממני, והכול הודות למלורי פאקינג אליס.

הכול בגללה.

שתלך להזדיין.

"כן, בטח שתעשה את זה." רוזלינד שולחת אליי חצי חיוך וצועדת לאחור, כמעט מתנגשת בשולחן שלי. תווי פניה מתכווצים, ואז היא לוחשת, "מה כל כך מיוחד בה, סיינט? ואל תנסה למכור לי את החרא הזה שאתה רוצה שהיא תעזוב, אוקיי? אני מכירה אותך כל החיים, ומעולם לא ראיתי אותך ככה. אני יודעת מה עשית לה בשנה שעברה. אני יודעת —"

"את לא יודעת פאקינג שום דבר."

היא מרימה את הסנטר שלה. "אני יודעת שרצית אותי כאן רק כדי להוריד את ההורים שלך מהגב וכשגילית שמלורי אליס הייתה טיפשה— או אמיצה — מכדי לעזוב, שינית מהלך. אז למה? מה היא בשבילך?"

אני נעמד מול הפנים שלה תוך שנייה, אבל רוזלינד לא נרתעת. למה שהיא תירתע, בעצם? הפחד היחיד שהיה לה נעלם.

עשיתי את זה בשבילה, ממש כמו שהיא הולכת לעזור לי עד שמה שלעזאזל עובר על מלורי ייגמר.

"אתה מאוהב בה, נכון?" רוזלינד מתנשמת, ואני מרגיש את שפתיי מתעקלות מעלה.

"אין לך לפתות איזה אקס שלא רוצה אותך?" אני דורש וגורם לה להתכווץ. "צאי פאקינג החוצה, רוז."

היא בוהה בי במשך רגע ארוך, בנחיריים רחבים ובנשימה כבדה, עד שלבסוף היא מנפנפת בשיער בוער בלהבות על פניי וממהרת לדלת. "רק שתדע," היא מצהירה בקול רועד ופותחת אותה, "הבחורה שאתה לא מאוהב בה בדיוק עזבה עם הבחור הכי חתיך שאי פעם ראיתי."

זה גורם לדם שלי לקפוא ולערפול שבמוחי להתפזר.

אני מפסיק להעביר את האצבעות מבעד לשיער ושולח מבט שחוצה את החדר אליה. "מה?"

"גבוה. מקועקע. נראה כאילו הוא עומד להעניק לה מוות על ידי זין," היא ממשיכה, וחיוך מפוקפק מציף את זיכרוני.

גוסט.

ככה מלורי קראה לו, נכון?

אני טס לעבר רוזלינד, תופס אותה וטורק את הדלת. לא נותן לה לצאת. לא עכשיו, כשכל כך הרבה עומד על הפרק. "מתי?"

והיא רק מחייכת כי היא יודעת שהיא תפסה אותי.

היא יודעת שמלורי, המזוכיסטית הקטנה והמזדיינת, היא הקריפטונייט שלי.

"איפה?" אני פולט מבעד לשיניים חשוקות, והחיוך של רוזלינד רק מתרחב.

"אז, אתה באמת מאו —"

"איפה, רוז?"

"מחוץ למעונות שלה. בדיוק ביקרתי את צ'לסי מדניק לביקור השבועי של —"

"אני לא שם זין על הכלבה שאת יורדת לה בתמורה לכדורים וקוק," אני נוהם, ורוזלינד נראית עכשיו כמו איילה מול פנסי מכונית. "היא אמרה משהו? היא..."

אני לא יכול פאקינג לנשום. לא יכול אפילו לומר את המילים. אמרתי לה להתרחק ממנו, אבל זו מלורי. מזוכיסטית מדי, על חשבון טובתה האישית.

זה מה שמפיל אותה. וגם אותי.

מלורי אליס הולכת להיות הסוף שלי. זה הדבר היחיד שאני בטוח בו.

רוזלינד מרימה את ידה. היא אוחזת בסנטר שלי ומכריחה אותי להביט בה.

"כן, זה בדיוק מה שחשבתי, אנג'ל," היא לוחשת. "מי היה מאמין..."

היא דוחפת אותי ממנה ופותחת שוב את הדלת. אבל לפני שהיא עוזבת, היא מביטה לאחור. עיניה החומות רחבות אבל נחושות. "מה שאתה וליאם עשיתם בשבילי... אני לא יכולה אפילו לדמיין מה תעשו כשזה יגיע אליה."

גם אני לא.

זו הסיבה שאני הולך אל המעונות שלה ברגע שרוזלינד עוזבת.

זו הסיבה שאני נותן לשארית הערפול שלי להיעלם בזמן שאני מחכה לה, מאפשר להיי שמעניק לי שינה וטיפה מסוימת של שלווה להתרחק ולהתחלף בזעם. הזעם נכנע לפחד.

זו הסיבה שאני עוקב אחריה כשהיא חוזרת.

וזו הסיבה שאני לא מהסס לקבור את הסודות שלה בשנייה המזדיינת שהם נחשפים.