אהבה מהעולם הבא

אין מצב שאני מתה ככה. להיחנק למוות בגיל עשרים ושבע מהמבורגר זול שהכנתי במיקרו כשאני לבושה בפיג'מה?

אין מצב.

החיים של דלפי משעממים ובודדים. היא מעולם לא יצאה לדייט, שלא לדבר על יותר מזה, וחיי החברה שלה מסתכמים בביקורים אצל השכן

הזקן הערירי. אבל המוות שלה, וואו. זה כבר סיפור אחר לגמרי. בחדר הקבלה לעולם הבא, דלפי פוגשת את הגבר הלוהט ביותר שראתה

אי פעם, והוא אפילו מחייך אליה. היא מתחילה לחבב את כל עניין המוות הזה. אבל אז מתברר שנפלה טעות והזר החלומי נשלח בחזרה לעולם

החיים. דלפי לא הרגישה ככה מעולם, ואין סיכוי שהיא נותנת לו פשוט לחמוק. אבל האם יש לה ברירה?

ובכן, כן. היא יכולה לעשות עסקה מטורפת עם אישה מטורפת לא פחות. דלפי מקבלת הזדמנות נוספת: היא תחזור לעולם החיים ויש לה עשרה

ימים למצוא את הבחור ולגרום לו לנשק אותה. אם תצליח – היא תוכל להישאר בחיים.

עשרה ימים למצוא בחור שהיא יודעת רק את שמו הפרטי? היא לא הייתה יכולה לעשות את זה, גם אילו החיים שלה היו תלויים בזה.

רגע. אהממ. בהצלחה.

אין מצב שאני מתה ככה.

ממש, אבל ממש לא.

ברור לי שלא כולם זוכים באפשרות של ההיא מה"טיטניק", לצוף אל חיקה של שינה נעימה, עוצמת האבדון מתרככת בזכות זיכרונות מעשי האהבה עם לאונרדו דיקפריו בשיא כושרו. אבל להיחנק למוות בגיל עשרים ושבע? דלפי, אין מצב.

בעודי משתנקת ומחפשת אוויר, נדמה שמוחי לא מצליח להתמקד בחיפוש אחר דרך להציל את עצמי, ובמקום זה מתקבע לגמרי על הנסיבות המחרידות סביב מופע האימים הזה.

נתחיל מזה שאני נחנקת מהמבורגר. לא יוקרתי, או תוצרת בית חלילה, סתם זול כזה למיקרוגל שקניתי במכולת אחרי העבודה. ויש גם את עניין הבגדים שאני לובשת בעודי נחנקת: גרביים בצבע ירוק מלפפון חמוץ, בצירוף בגדי השינה הכי גרועים שלי — זוועת טקסטיל מכובסת מדי — גדולים עלי, ועם ציור של דמות כוכב מחייך מעל הכיתוב זה הזמן שלך לזרוח, מתוקה! התמונה על מסך הטלוויזיה קפואה אחרי רבע פרק של "נוכל הטינדר", ובמחשב הנייד מאירה לשונית אחת בודדה: דף חיפוש בגוגל שבו בדקתי האם המבורגר למיקרוגל עשוי מבשר אמיתי?

ומי ימצא אותי ככה? קופר, השכן הנוראי שלי מלמטה (שללא ספק יבוז למראה כותונת הלילה שלי)? המשטרה, שתחטט בחפצי בניסיון למצוא עדויות לעבירה אפשרית? הם הולכים לשרוף לא מעט זמן בניסיון למצוא מישהו עם מניע, בהתחשב בעובדה שאני מכירה רק שלושה אנשים בלונדון — ליאן ואמא שלה, ג'אן, מבית המרקחת שבו אני עובדת, ומר יוּן השכן הזקן.

אלוהים, מה יהיה אם מר יון הזקן יהיה זה שימצא אותי? אסור שזה יקרה — הלב שלו שביר מדי ולא יעמוד במשהו קודר כל כך. מר יון המתוק! אם אני אלך, לא יהיה מי שיבדוק שהוא מכבה את הסיגריה שלו כמו שצריך לפני שהוא נרדם. ומי יכין לו ארוחת בוקר רצינית יותר מקערה של דגני בוקר תפלים מדגנים מלאים?

המחשבה על מר יון מביט בצער על מדף דגני הבוקר, גורמת לי לזרוק את עצמי אל כיסא המטבח הרעוע ולהטיח את גופי בקצה העליון של המשענת בניסיון לבצע היימליך־עצמי. באחד הפרקים של "סקס והעיר הגדולה" מירנדה עשתה את זה ושרדה, אמנם טיפה נרעשת, אבל מחוזקת רגשית בזכות החוויה.

אני חובטת את הסרעפת שלי במשענת הכיסא שוב ושוב. ואז אני משלבת ידיים ולוחצת לעצמי על הבטן. אאוץ'. כלום. אני מכה את עצמי במקום הנכון? אני מכה שוב, טיפה יותר למטה. ושוב יותר למעלה. לא עובד! חתיכת הלחמנייה עם הבשר־המזויף־אולי תקועה לי בוושט, ונדמה לי שהיא מתכננת להישאר שם. שיט.

אני טסה מהצד האחד של הסלון הקטנטן שלי לצדו השני, מחפשת משהו, כל דבר שיכול לעזור לי. כובע הבייסבול האהוב עלי מהסיטקום "ברוד סיטי" שתלוי על דלת הכניסה שלי? חסר תועלת! קופסה סגורה של עפרונות בלֶקווינג על שולחן המטבח? נו, קדימה, דלפי! אני ממקדת מבט בטלפון שלי, המציץ מתחת לכרית הספה. אני תופסת אותו כדי להזמין אמבולנס, אבל ידי רועדות כל כך שאני לא מצליחה לאחוז בו. הטלפון מתגלגל לרצפה ומחליק מתחת לשידת הטלוויזיה, כדי להתחיל חיים חדשים בבית גידול לאבק, עם נוגדי דיכאון שנפלו לי לפני חודש ולא הספקתי להרים.

אחח. הכול מחשיך בקצוות. בלשון שלי יש תחושה מוזרה, כבדה, כאילו היא משורבבת. הלשון שלי משורבבת? ברכי כושלות ואני נחבטת ברצפה, נחיתת ראש עם רעש עמום על שטיח הפסים הרך הנהדר שעבורו חסכתי בשלושת החודשים האחרונים.

אוי, אלוהים.

יכול להיות... יכול להיות שבעצם זהו זה?

הגראנד פינאלה שלי.

תאריך התפוגה שלי.

הסוף.

כאן נטמנה דלפי דניז בוקהאם.

במותה ובחייה: בודדה, מבולבלת, לבושה די חרא.

"לפתוח עיניים... בדיוק. הגיע הזמן לחזור להכרה... הגיע הזמן להתעורר... אהה, הנה את! היי, ילדה חמודה."

קול אישה זרה, רמז למבטא אירי בקצוות. עיני נפקחות לרווחה. אישה מחייכת בטירוף, אף קטן וסולד בקושי סנטימטר מאפי. אני סוקרת אותה: תלתלי קפיץ בלונדיניים משוכים לזנב סוס, משקפי זהב אופנתיים מגדילים פי שניים את עיניה הירוקות, שבהן היא בוהה בי בלי בושה. שפתון כתום נמרח על שיניה, שתי השורות חשופות לחלוטין ויוצרות כאמור, חיוך מוטרף. אני עוצמת עיניים. ואז פוקחת אותן שוב, מנסה נואשות להתמצא בסביבה. הקרבַיים מתרעמים ברגע שאני מבינה שאני לא בדירה שלי, שם אני בדרך כלל נמצאת כל הזמן, אלא יושבת על כיסא מוזר מפלסטיק, ברגליים מורמות שמונחות על הדום עם ריפוד פרחוני, כמו סבתא.

איפה אני עכשיו?

"דונט וורי בי הפי" של בובי מקפרין נשמע מכיוון לא ברור, הדהוד מוזר וחלומי. אני בוחנת את החדר בעיניים פעורות: קירות צבועים בכחול חיוור, שורה של מכונות כביסה בירוק בהיר מסודרות לפני בשורה, מסתובבות ומגרגרות ונושפות אוויר חם בניחוח לבנדר במרווחי זמן שווים. רגע. זאת מכבסה? מה לעזאזל אני עושה במכבסה? איך הגעתי לכאן? מתי הגעתי לכאן?

מעל למכונות אני מבחינה בתמונה גדולה וממוסגרת של האישה במשקפיים. היא מרימה שני אגודלים, מחייכת בעוצמה חשמלית של מלכת יופי. מבטי גולש מהתמונה לקיר, בחזרה לגרסה החיה שלה שכורעת לצד הכיסא. החיוך שלה מעיד שאין דבר שמלהיב אותה יותר מלפגוש אותי. ואז היא מרימה לעברי שני אגודלים בדיוק כמו בתמונה.

מי זאת? איפה אני? "אה... אה..."

מוחי המבוהל מסרב לסייע לי לשאול את השאלה בקול.

"גאוני, לא?" מחייכת האישה. "אף אחד לא מפחד במכבסה! נראה לי חכם למקם מחדש רגע מפחיד כל כך, בסביבה הכי רגועה שעליה הצלחתי לחשוב. והנה זה — לובי שמזכיר מכבסה קטנה ונעימה! כשהייתי צעירה והעניינים נהיו קצת אוחח, החיים קשים, ווא־ווא־ווא, הייתי הולכת לראות את המכונות מסתובבות ומסתובבות במשך שעות. כל הריחות הפרחוניים והצלילים הרטובים האלה? מה־זה מנחם, את לא חושבת?"

אני נרתעת כשהאישה קופצת על רגליה פתאום, פורשת את ידיה סביב החדר בגאווה כמו מנחה של שעשועון טלוויזיה לפני חשיפת הפרס הגדול.

"הכחול על הקירות זהה לצבע השמיים לפני השקיעה בשבוע האחרון של יוני. לקח לי נצח למצוא בדיוק את הצבעוניות הנכונה. גוון שנקרא ׳אווז מיובש׳, הייצור הופסק ב־92'. אבל הכרתי מישהו, שהכיר מישהי שהכירה מישהו שהכיר את המישהו הנכון, ובסוף הצלחתי לארגן את זה." היא מהדקת את שפתיה ומכניסה ידיים לכיסי הסרבל, מתנדנדת קלות מצד לצד.

"הבכירים הבהירו שהם רוצים עיצוב מעט יותר 'מקצועי', אבל אמרתי להם, אמרתי, 'חבר'ה, אתם לא יכולים לצפות שאהיה מטפלת העולם הבא מהשורה הראשונה, בלי לתת לי עצמאות מלאה לגבי סביבת העבודה שבה אני מטפלת במנוחים. כאילו, בחייכם, חבר'ה...' אידיוטים. אידיוטים איפה שאת לא מסתכלת! אבל זה גוון מהמם, לא?" היא מביטה בקירות, נאנחת בשמחה, מחככת את שיניה בשפתה התחתונה, ואוספת תוך כדי כך שכבה נוספת של שפתון. "הגוון כמעט משתנה עם האור. לפעמים לילך אפור. לפעמים כחול ג'ינס. כמו העיניים של ג'יימי פרייזר. מכירה את ג'יימי פרייזר? מסדרת הספרים 'זרה'? חבל על הזמן. הוא בעשירייה הראשונה של הגיבורים הרומנטיים שלי. אולי אפילו בחמישייה הראשונה, אולי אפילו הכי —"

"מנוחים?" אני מצליחה להשחיל.

"אה, כן... את מתה, מתוקה. מצטערת." היא מלטפת את כתפי בחביבות.

"מה? לא... אני... זה חלום?"

אני מעודדת את מוחי להעיר את עצמו. זה החלום הכי מוזר שהיה לי, ואני זאת שחלמתי שניהלתי מספרה כושלת עם היחפן מהסרט "היפהפייה והיחפן".

"נחנקת, את זוכרת?" אומרת לי האישה הפטפטנית. "המבורגר מהמיקרו? אגב, זה בשר אמיתי. מאה אחוז בקר, או כמו שאני אוהבת לקרוא לזה, בֶּף. לאחרונה התחלתי ללמוד צרפתית בין נחיתות של קליינטים. לא שמשעמם לי או משהו. לא באמת. יכול להיות פה קצת יותר מעניין?" היא מושכת כתף חלקה ושזופה, הפה מתעוות הצדה ולמעלה. "ברור. אבל נראה לי שעדיף טפטוף קבוע של מתים מאשר הפתעות."

מתים?

בטני מתהפכת כשלפתע אני נזכרת במה שקרה בדירה שלי. החנק. אני מצמידה יד לגרוני ומתחילה להשתנק.

"אה, זה בסדר. את בסדר גמור," מרגיעה האישה, יורדת בחזרה לגובה העיניים שלי. "כל תחלואי הגוף הפיזיים חוסלו ברגע שהגעת לפה. אבל המעבר הרגשי בין חיים לאי־חיים עלול להיות מורכב. כאן אני נכנסת לתמונה. אני מֶריט, בת עשרים ושמונה — גיל שתמיד אישאר בו — ושני הדברים האהובים עלי הם קארי ורומנים רומנטיים, בשני המקרים מעדיפה שיהיה הכי לוהט שאפשר. אני מטפלת העולם הבא שהצמידו לך."

היא מושיטה יד כדי ללחוץ את ידי, ואני שמה לב שהיא עונדת טבעת שונה על כל אחת מאצבעותיה. אחת מהן יהלום וינטג' בצורת ורד, אחרת עשויה אמייל שחור משובץ אבני חן בצורת גולגולת ועצמות. על האגודל רצועה כסופה שעליה כתוב חצי סבל/חצי תקווה. נראה כאילו טבלה את אצבעותיה בקופסה של רכוש אבוד, בלי שיזיז לה יותר מדי מה יוצא. אני מצליחה רק לבהות, אז היא מרימה את ידי הרפויה מהמקום שבו היא משתלשלת ממשענת הצד ומושכת אותה בהתלהבות כזו, שאני מתחילה להתנדנד קדימה ואחורה בכיסא.

"התפקיד שלי הוא לוודא שאת מתאקלמת, לא נבהלת יותר מדי, לענות לך על כל שאלה, וכולי וכולי. מכאן והלאה אהיה אשת הקשר העיקרית שלך. נשמע טוב. Oui?

לא. לא, זה לא נשמע טוב בכלל. Non.

"אני מדהימה בעבודה שלי, אל תדאגי," מריט ממשיכה בקלילות. "התחלתי בעד־עד — ככה אנחנו קוראים למקום כאן — חצי שנה אחרי שמתּי. עכשיו אני האישה הכי צעירה שמונתה להיות מטפלת העולם הבא במשרה מלאה. רוב המטפלים האחרים הם חבורת זקנים בשנות השישים והשבעים לחייהם, אבל כנראה הפגנתי זיקה טבעית לתפקיד. חוץ מזה אני פאקינג שאפתנית."

"הצילו," אני לוחשת.

"המטפלים האחרים לא אוהבים את זה בכלל — בחורה צעירה ולוהטת שעושה גלים. הם גונבים לי את כל המתים שמגיעים לפני שאני מצליחה לשים עליהם יד." היא מביטה בכפות רגליה, אני שמה לב שהן יחפות, ציפורניה משוחות באדום־קוקה־קולה. "אני יכולה לסובב פה את כולם על האצבע הקטנה שלי אם רק היו נותנים לי צ'אנס," היא ממלמלת בזעף. "טוב, לא אשעמם אותך בכל זה. העניין הוא ששניים מאוכלי הקקה האלה בחופשה שנתית עכשיו, אז לא הייתה להם הזדמנות לגנוב אותך! את ההגעה הראשונה שלי כל השבוע! מבאס בשבילך, מעולה בשבילי. אבל בשבילי? מעולה."

אני צופה בחוסר אונים במריט צועדת לדלת בצדו השני של החדר, מקישה באצבעותיה כדי שאבוא אחריה.

"לאן... לאן אנחנו הולכות?" אני שואלת, גופי רועד עכשיו כל כך והמילים יוצאות במין סלסול מהיר שגורם לי להישמע כמו הזמרת ג'סי ג'יי.

"למשרד שלי, כמובן. אני לא יכולה לבצע את הקליטה כאן בלובי, נכון? מה יהיה אם יגיע מת נוסף בזמן שאת עונה על שאלה אינטימית? מביך. אם היה משהו שאנשים עלי אדמות אמרו עלַי, זה שאני אדם מקצועי. פרטיות לפני הכול. אל תדאגי. איי גאט יו, בייב." היא שרה את החלק האחרון בקול של שֶר.

מריט פותחת את הדלת ואני מתנחמת מעט לגלות שהיא מובילה למשרד שנראה נחמד, יחסית. יש נרות בכל מקום, הלהבות זוהרות בצבע ורוד חמים. באמצע החדר ניצב שולחן כתיבה מזכוכית, מכוסה חפצי נוי שכוללים שלושה עציצים משגשגים, חתול מזל יפני מנופף וארגונית לכלי כתיבה, ריקה, כי כל העטים פזורים אקראית על פני השולחן. בקיר הנגדי יש ארון ספרים שעולה מהרצפה לתקרה מלא בספרים, שדרותיהם בכל צבעי הקשת. נדמה שכל אחד מהם הוא רומן רומנטי. שמות כמו: "ההצעה", "שידוך תוצרת דבון" ו"כלה במבחן". מריט רואה שאני מסתכלת ובוחרת אחד מהם — עותק בכריכה קשה מצופה בד של "הטיית לב" מאת ג'יין אוסטן. היא מאמצת אותו אל חזה ועוצמת עיניים באושר כאילו ערסלה כלבלב. "את פשוט יכולה לקחת בהשאלה מה שבא לך," היא אומרת, מחליקה את הספר בחזרה למקומו במדף ומרקידה את אצבעותיה באהבה על שדרות הספרים הסמוכות.

"אהמ, תודה."

מריט שואפת ומריחה את האוויר, נושפת בקול. "ורדים ודומדמניות שחורות. הניחוח הייחודי שלי." היא מצביעה לעבר נר לבן על שולחן קטן מעץ. "מהמם, נכון? יש לנו בעד־עד חנות של דיפְּטיק. סֶה מניפיק. אוי, אנחנו חייבות למצוא גם לך ניחוח ייחודי. את בטח אוהבת יערה, אני בכיוון? נוטה להתבוננות פנימית, לב רגיש עם עולם פנימי עשיר. הרבה תשוקה מבעבעת מתחת לפני השטח."

אני ממצמצת. מה לעזאזל קורה עכשיו? מה זה המקום הזה?

מריט זורקת אלי חיוך טוב לב. "אוקיי. אני רואה שאת מבולבלת, שזה... הגיוני. סיטואציה מחורבנת, אני יודעת. כשרק הגעתי לכאן, פשוט הקאתי. למה שלא תשבי רגע, תני לעצמות לנוח."

היא מצביעה על כיסא מסתובב מעור לבן ליד שולחנה, ואז, לפני שאני מספיקה לתת מנוחה לעצמותי או לכל דבר אחר, היא מוחאת כף בהחלטיות.

"יופי! מצוין! אוקיי." היא אוספת משולחנה לוח כתיבה וסורקת את הדף שעליו. "שאלה ראשונה... האם את רוצה לראות את חייך חולפים מול עינייך?"

"סליחה?" שיני מתחילות לנקוש.

"שאלתי, 'האם את רוצה לראות את חייך חולפים מול עינייך?' מעולם לא הצענו את השירות הזה, אבל מובן שהוליווד נתנה לבני האנוש את הרושם שהם צריכים לראות את חייהם עוברים להם מול העיניים לפני שפג תוקפם. נכון שאני מתה על קלישאות שחוקות, אבל זאת פשוט לא מבוססת מציאות. היו לנו כמה מתים שהגיעו והתמרמרו על כך, לכן אנחנו מציעים את זה, אם בא לך. לגמרי תלוי בך, בלי לחץ."

קר לי. למה קר כל כך? אני רואה שמיכה פרוותית מונחת על אחד הכיסאות. אני חוטפת אותה ומהדקת אותה סביב כתפי, אוספת אותה לגוש מתחת לסנטרי.

"אז... רוצה או לא?" שבה מריט ושואלת, ציפורניה מתופפות על גב לוח הכתיבה.

"אה... אממ..." אני אומרת בשקט, ממששת את קצות השמיכה. "אני יכולה לחזור עכשיו הביתה?"

מריט נאנחת קלות. "אולי רק נסכים לחלק הזה של החיים חולפים מול עינייך? הזדמנות יחידה לראות את זה. אם לא אראה לך עכשיו ואחר כך תתחרטי, את בטח תחטפי עלי קריזה, וזאת דרך לא טובה להתחיל בה חברות נצחית."

אני צופה בפה פעור במריט נעלמת לתוך ארון וחוזרת עם עגלה לבנה ממתכת שעליה טלוויזיה גדולה ואפורה ונגן די־וי־די משנות התשעים. "זה לא ייקח הרבה זמן," היא אומרת. "אנחנו מציגים רק את הסרטונים הכי רלוונטיים לדעתנו, אחרת זה יהיה פסטיבל נחירות אחד גדול, ואמנם הנצח כולו לרשותנו, אבל לאף אחד אין זמן לסוג כזה של בחינה עצמית. כאילו, מה שהיה — היה, את מבינה?"

נותר לי רק לבהות במריט לוחצת פְּליי. הדי־וי־די כבר בפנים? המכשיר רק בכאילו? אני כל כך מבולבלת.

"מתחילים!" אומרת מריט. "דלפי דניז בוקהאם. אלה... היו... חייך!"