משחקי האלים

מועמד לפרס בחירת השנה 2024 לספרי פנטזיה רומנטית של גודרידס וזוכה פרס HOLT היוקרתי לכישרון ספרותי ברומנטיקה

האלים אוהבים להשתעשע איתנו, בני התמותה. והם עושים זאת פעם במאה שנים.

מעולם לא הייתי אהובה על האלים.

זאת הסיבה שאני שומרת על פרופיל נמוך. ככה אני הצלחתי לשרוד עד היום. משימה לא פשוטה, בהתחשב בכך שגם עיר מגוריי, סן פרנסיסקו, נשלטת על ידי האלים.

אבל לילה אחד אני מושכת את תשומת ליבו של האדס, האל הגרוע מכולם. עכשיו הוא רוצה שאלחם בשמו ב"משחקי האלים", תחרות קטלנית בה ייקבע מי יהיה השליט הבא של האולימפוס.

אין לי מושג למה הוא בחר דווקא בי או למה בכל פעם שהוא לוחש שאני שייכת לו, גופי מתעורר לחיים.

אני יודעת רק שני דברים:
האדס משחק לפי הכללים שהוא עצמו קובע. והמוות ינצח, תהיה התוצאה אשר תהיה.

הסיכוי היחיד שלי הוא לכבוש אותו. וזה מה שאני מתכוונת לעשות. אפשיר את הלב הקר שלו, גם אם זה יעלה לי בחיי.

אביגיל אוון כתבה עד היום יותר משלושים ספרים, רבים מהם היו רבי מכר ותורגמו לשפות רבות. טרילוגיית משחקי האלים היא הסדרה הראשונה פרי עטה, שרואה אור בעברית.

"הספר הזה הוא האובססיה החדשה שלי", סופרת רבי־המכר דבני פרי

הקדמה

שהאלים ילכו להזדיין.

אני קרובה כל כך. קרובה סוף־סוף להגיע למטרה שלי, לראות את הקללה שהוטלה עליי נשברת, ואולי, רק אולי, להרגיש סוף־סוף את אהבתו של הגבר היחיד שאליו אני משתוקקת.

כשאני שרועה על האדמה הספוגה בדם, כל מה שאני יכולה לחשוב הוא, מה אם?

מה אם לא הייתי מנסה להחריב את המקדש של זאוס?

מה אם לא הייתי פוגשת את האדס?

מה אם לא הייתי מנסה להשיג יותר ממה שהעולם הזה היה מוכן להציע לי?

דמעה זולגת מזווית עיני.

רגליו של זאוס מופיעות מולי. כנראה כדי לסיים את העבודה.

בכנות, אני מעדיפה למות מהר מאשר לשכב כאן ולדמם, בכל מקרה.

"תגמור עם זה כבר, אידיוט."

1

רעיון גרוע מאוד

זרם חשמלי עובר ישירות מעל מקדשו של זאוס, ואני נרתעת בבהלה בזמן שהקהל משמיע קולות התפעלות. אנשים מכל תחומי החיים, התרבויות והפנתיאונים חיים בסן פרנסיסקו, אבל אי אפשר להכחיש שזו העיר שנאמנה לזאוס, האל הפטרון שלה.

אני לא צריכה להעיף מבט במקדש כדי לדעת איך הוא נראה — אבן לבנה וצחורה עם עמודים מחורצים בסגנון קלאסי, הבזקים לבנים־סגולים וניצוצות המוטלים על ידי קשתות הברק האינסופיות שנלכדו מעל הגג.

אני מנידה בראשי. הוא גאה מאוד בברקים האלה — בהתחשב בכך שזו העיר היחידה בעולם שהחשמל שלה מגיע מאל. עם זאת, אם זאוס עצבני... טוב, זה נוטה להשפיע על האור. אני מתארת לעצמי שצריך לבלות הרבה מאוד זמן על הברכיים במקדש הזה כדי ליהנות מחשמל ללא הפרעות.

אני מעדיפה לחיות בחושך.

"אנחנו לא אמורים להיות כאן," אני ממלמלת בשקט כשאני מסמנת סעיף בטאבלט שלי ומעיפה מבט סביבי על הקהל ההומה, בניסיון לזהות את אחד הכייסים שלנו נכנס ויוצא מתוך ההמון התמים.

תפקידי היחיד הערב הוא להתבונן, ולמען האמת, זה כל מה שאי פעם ביקשו ממני לעשות. להתבונן ולתעד. אבל מבין כל המזימות הנלוזות שהבוס שלי, פליקס, חשב עליהן במהלך השנים, זו בהחלט המטופשת ביותר — ללכוד פגסוס כדי למכור אותו בשוק השחור. התוכנית הזו תכניס את מאורת הגנבים שלנו לרשימה השחורה של פוסידון למשך שנים. כן, קוראים לנו מאורת גנבים. השם לא בדיוק יצירתי, אבל אנחנו גנבים, לא משוררים.

אני נאנחת עמוק בלב. לפחות פליקס לא נחוש לנסות לגנוב שוב את גרעיני הרימון של האדס. השמועות אומרות שהאדס לא סלחן כמו פוסידון.

חוץ מזה, לנו, המשועבדים, אין בחירה לגבי המשימות שמוטלות עלינו.

שועבדנו כדי לשלם את החוב של הורינו, ורוב הגנבים מצפים בכיליון עיניים לכל משימה שהם מקבלים. כל משימה היא צעד קרוב יותר לפירעון החוב. אבל לא אני. חובי כבר שולם. הייתי צעירה כל כך כשהמשפחה שלי שִעבדה אותי למסדר, שאני אפילו לא זוכרת את השם שאיתו נולדתי. אבל היום אני כבר בת עשרים ושלוש, ועבר זמן רב מאז, וזה לא משהו שאני אוהבת להתעסק בו.

הבזק מאיר את העננים הנמוכים שמעלינו, רגע לפני שרעם חזק מעורר אזעקות של מכוניות ותינוקות מתחילים לבכות.

הפעם אני מזנקת בבהלה, אבל מצליחה להמשיך להביט ישירות קדימה.

"מפחדת מברקים, ליירה?" צ'אנס, הגנב הבכיר שמשמאלי, מתגרה בי. הוא מתפקד כנקודת המסירה לכל הגנֵבות הערב, אבל הוא מסיט את תשומת ליבו מהמשימה, כדי להפנות אליי חיוך מתנשא. מטומטם.

הוא אחד הגנבים המבוגרים במאורה, וכבר היה אמור לשלם את חובו עד עכשיו, אבל הוא לא עשה זאת — והעובדה שבתור פקידת המאורה אני יודעת בדיוק כמה הוא עדיין חייב, מעצבנת אותו. זה גם הופך אותי למטרה האהובה עליו.

אבל הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אידיוטים מהסוג הזה היא להתעלם מהם.

במקום זאת, אני מתמקדת באנשים החנפנים וחסרי המודעות, כשההמון מצטופף יותר ויותר בבסיס המקדש וממלא את הרחוב המתפתל סביב ההר ומוביל אליו. כולם הגיעו כדי לתפוס את נקודת התצפית הטובה ביותר על טקסי הפתיחה של משחקי האלים בחצות. ההזדמנות הייתה טובה מדי בשביל שפליקס יוותר עליה — מושלמת עבור קבוצה של כייסים. גניבה קרוב כל כך למבנה קדוש היא סיכון גדול, אבל הבוס מוכן שנסתכן בזעם האלים, בתירוץ שזה גם מבחן עבור המשועבדים החדשים ביותר וגם הזדמנות לסחוב משהו נוסף לפני תחילת הטקסים.

מישהו עומד למות בגללו. או גרוע מכך...

וזו כנראה הסיבה שבגללה פליקס שלח פקידה זוטרה, שבמקרה הזה זו אני, לעמוד כאן בתור שמרטפית הערב. לאור הסיכון המוגבר, הוא היה צריך מישהו שישגיח ושיצליח, ואני מצטטת, למנוע מכולם להכעיס את האלים בכל מחיר, סוף ציטוט.

והוא צודק. לא הייתי מאחלת את חמתם של האלים לאויבי הגדול ביותר. אפילו לא לצ'אנס.

בתור המנטור הוותיק שלי, פליקס יודע זאת. למען האמת, הוא היחיד שיודע בדיוק למה.

קהל קטן של חוגגים לבושים בסווטשירטים עם תמונות של זאוס, חולף על פניי כדי לעלות גבוה יותר על צלע ההר. כתפיים נתקלות בי מימין ומשמאל כשהם נדחפים בין ההמון. אני מנצלת את ההזדמנות כדי להתרחק מספר מטרים מצ'אנס. הוא באמת אחד האנשים השנואים עליי. אני עדיין אשגיח עליו, למקרה שהוא יהיה קרוב להכעיס איזה אל, אבל אני יכולה לעשות את זה מרחוק באותה הקלות.

אני מעיפה מבט לעברו ונאנחת. הוא כבר חזר להתמקד בעבודה שלו, ולא מחייך אליי בלעג יותר.

משועבדת צעירה עם תלתלים חומים רכים מפלסת את דרכה אל צ'אנס, מתחככת בשרוול מעילו וממלמלת התנצלות מהירה לפני שהיא חולפת על פניו. אף על פי שקיץ עכשיו, מספיק קריר בחוץ כדי שאף אחד לא יחשוד בבחירת הבגדים של הגנב הבכיר, וזה טוב. הוא צריך כיסים רבים.

אפילו לא ראיתי את המסירה, ובחנתי אותם מקרוב. תמיד קיוויתי להפוך יום אחד בעצמי לגנבת, אבל לצערי, חסרה לי מיומנות אחת חשובה — עדינות.

בלי להביט לאחור, המשועבדת נעלמת בהמון בלי שאף אחד מבחין בה. צ'אנס מחליק את ידו לכיס ומזעיף פנים. הוא צריך לחפש בשני כיסים נוספים לפני שהוא מוצא את השלל, מתברר שאפילו הוא לא הרגיש את המסירה.

המשועבדת החדשה טובה, אבל המנטור שלה הוא הטוב ביותר בינינו.

לרגע אחד, אני מרשה לעצמי לדמיין איך זה להיות כמוה, אחת מהגנבים, במקום לעמוד כאן ולראות את זה קורה. אבל זה לא הגורל שנכתב לי. השלמתי עם זה. לפחות הגעתי עד לכאן בלי לגווע ברעב, להיזרק לרחוב, להירצח... או גרוע מכך.

מצבי לא רע.

אפילו החבאתי מטמון של מטבעות במקום שבו אף אחד לא ימצא אותו לעולם. מזומן אמיתי, לא מספרים על המסך. יום אחד אולי אוותר על החיים האלה, ויהיו לי האמצעים לעשות את זה.

אבל אז תהיי אפילו לבד יותר, קול קטן וספקני לוחש במוחי.

אני זזה באי־נוחות. טוב... אולי אקנה חתול. לא, כלב.

אי אפשר להיות בודדה עם כלב, נכון?

אני מעיפה מבט לעבר גשר שער הזהב האגדי, עם העמודים הקורינתיים הלבנים והמבריקים, התואמים למקדש ונתמכים בכבלי תלייה עצומים. בחצות, הם יסגרו את הכביש לתנועה ויאפשרו לאנשים שהתאספו כאן לחסום אותו. הגשר נמתח מצוקי מינוֹס — מקום משכנו של המקדש — וחוצה את שפך המפרץ עד העיר המסנוורת בצד השני. האורות המנצנצים מזמינים ומפתים ואילו המפרץ עצמו אפל כמו הלילה, ורק אורות הספינות החולפות מפלחים את החושך.

בזווית העין, אני רואה משועבדת צעירה מתקרבת אל זוג מבוגרים. הם הולכים יד ביד, בבירור מאוהבים, ואני לא יכולה לעצור את ההתכווצות בחזה. האישה נאבקת לעמוד בקצב, נעזרת במקל הליכה, והאיש מדשדש לצידה, מאט את צעדיו כדי להתאים לצעדיה. היא מרימה את המבט ומחייכת אליו בתגובה למחווה. הדבר האחרון שהם צריכים הוא שהערב שלהם ייהרס, כשיבינו שחסר להם ארנק או שעון אחרי שכייסו אותם.

לפני שהגנבת הצעירה מתקרבת מדי, אני שורקת כדי לסמן לכל המשועבדים לעצור.

היה נאיבי מצידי לחשוב שרק אעמוד כאן ואתעד. אני מקווה שפליקס לא יגלה ויעניש אותי על חריגה מסמכות.

היא נעצרת, מביטה סביבה, וחיוך קטן מופיע על פניה כשהיא מרימה את היד ומנופפת. לא אליי, אלא למישהו מאחוריי.

"היי, בּוּן!" המשועבדת קוראת. היא בטח חושבת שהוא זה ששרק.

אני מכריחה את עצמי לא להסתובב מייד ולהסתכל.

הפנים של בון הן הפנים שאני מחכה לראות כל יום, אבל זה העניין שלי. אני רושמת לעצמי בטאבלט לדבר עם הבחורה על כך שהיא לא יכולה למשוך תשומת לב בזמן העבודה, ורק אז מרשה לעצמי להציץ לאחור ורואה אותו בצד שמאל.

בּוּן רוּנאר. גנב בכיר. הפנטזיה של כל אדם והסיוט של כל הורה.

ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי למנוע מליבי להחסיר פעימה כשאני רואה אותו. בייחוד כשהוא מחייך אל המתלמדת, כורע כדי להיות בגובה עיניה ואומר משהו שמצחיק אותה לפני ששניהם מרצינים. הוא כנראה מזכיר לה לא למשוך תשומת לב.

אני שומטת את היד האוחזת בטאבלט ומנצלת את ההזדמנות ליהנות מהנוף.

מעל מאה שמונים סנטימטרים של שרירים אדירים, כל כולו משדר — אל תעזו להתעסק איתי, הודות לאותם שרירים ותוספת חדשה של זיפים מחוספסים בגוון כהה משערו החום. תוסיפו לכל אלה את העובדה שהוא מתלבש כמו אופנוען, עם הרבה ג'ינס ועור. אם להיות כנה, ההילה שהוא מקרין לא משקרת. באמת לא כדאי להתעסק איתו.

אם לשפוט לפי המראה, הייתם מצפים שהוא יתנהג כמו מניאק בכל שעות היממה. רבים מהגנבים הבכירים, כמו צ'אנס, הם כאלה. זה מנגנון הגנה. טקטיקה של הישרדות. אבל לא בון. מה שאני אוהבת בו יותר מכול, זו הדרך שבה הוא מתייחס אל המתלמדים, מדריך אותם בסבלנות.

אחרי מספר שניות, הוא שולח את המתלמדת לדרכה. הוא נעמד וסורק את האזור, ובטני מתכווצת בציפייה, אף על פי שאני יודעת שהוא לא מחפש אותי. הוא מנסה למצוא את המתלמדת שלו — הבחורה הראשונה שכבר ביצעה את המסירה שלה — או את אחד משאר הגנבים הבכירים.

הוא מביט לכיווני, מבטו חולף על פני המקום שבו אני עומדת — פעמיים — לפני שהוא הולך משם.

אני משחררת נשיפה ארוכה ואיטית, מתבוננת בו עושה את דרכו חזרה בין ההמון עד שאני לא יכולה לראות אותו, וחושבת בפעם המיליארד, כמה חבל שהמים של אימא ירדו במקדש של זאוס ביום שנולדתי.

היום שבו קוללתי.