משונאים לאוהבים * גע בה ואתה מת * צבא * עובדים יחד

מעיין

מגיל חמש עשרה החיים שלי נעו בין לימודים לעזרה להורים בבית, אבל המציאות היא כזאת שיום אחד אתה למעלה ומהר מאוד אתה כבר בתחתית. וכשהמכות הגיעו הן הגיעו ברצף אכזרי.

כשאני מתגייס לצבא החיים שלי נעים בין טירוף בתפקיד הצבאי ובין האחריות שאני חש כלפי הבית. אני רואה את החברים שלי מתקדמים בחיים, מקימים בית ואני יודע שאף אחת לא תהיה מוכנה לחלוק את החיים שלה עם הדאגות האין־סופיות שלי.

כרם

יש את החיים שלי לפני האסון, ויש את החיים שלי אחרי האסון.

כל החלטה שקיבלתי בחיים הייתה קשורה רק במה שקרה לנו. ההורים שלי רצו שאהיה אחרת, שאקדיש את החיים שלי לאדמה שהם העריצו כל כך, אבל אני רק רציתי לעוף.

אני לא מושלמת, לעולם לא אהיה כי אני לא היא. אני מי שאני, ואני מנסה בכל הכוח למלא את החסר. אבל נראה ששום דבר לעולם לא יהיה טוב מספיק.

משהו לא מושלם מאת סופרת רבי המכר סנדרה הבה הוא רומן עכשווי על שני אנשים שמתגברים על מכאובי העבר ולומדים שהם לא צריכים להיות מושלמים כדי להיות נאהבים.

זה הספר החמישי בסדרת אהבה בחלקים וכמו שאר הספרים בסדרה הוא יכול להיקרא כספר יחיד. ספרים נוספים של הסופרת: סדרת עשי ש..., עד שהגעת, לפני שאת הולכת, פיית', ג'ייד ומה שהלב רוצה. כל הספרים יצאו לאור בהוצאת יהלומים, הגיעו למעמד של רבי מכר וזכו להצלחה רבה.

פרולוג

כרם

לאחרונה גיליתי שאני אוהבת את החורף. כל החיים הייתי בטוחה שאני טיפוס של קיץ, אוהבת אהבת נפש את השמש, אבל פתאום גיליתי את הקסם של החורף. לא יודעת למה. אולי זו אווירת 'הארי פוטר' של החורף או שאולי השתניתי והפכתי עם השנים אפרורית יותר. מה שבטוח, אני כבר לא מפחדת מהקור והרוחות. למדתי להתמודד איתם, למדתי להכיל את הפחדים הנוראים שהרוח מעוררת בי.

החורף הביא אותי למקום שהגעתי אליו היום. זה היה תהליך ארוך. שנאתי אותו שנאה יוקדת, נלחמתי בו, עד שהפסקתי. אחר כך פשוט התקיימתי כשהוא הגיע והשתדלתי להתעלם מהנוכחות שלו. היום אני כבר במקום אחר. אני חיה איתו בשלום. החורף מייצר לי לא מעט אתגרים ומקשה עליי בעבודה שלי, אבל בחרתי להיות כמו הביזונים בסיפור המיסטי. בעל החיים היחיד שלא בורח מהסערה, אלא רץ חזיתית לתוכה כי הוא יודע שרק ככה יוכל לעבור אותה מהר בלי להיפגע. למדתי לחיות בתוך הסערה. היום זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות, לחיות בתוך הסערה.

זאת הסיבה שאני יושבת עכשיו על חוף הים, ענני סערה אפורים וכבדים מכסים את השמיים ורוח עזה מכה בי, אבל אני בסדר. אני יושבת על קו החוף, מחבקת את ברכיי וצופה אל האופק. הגלים מכים בחוף, קצף לבן ניתז מהם לכל עבר וטיפות מגיעות עד אליי ומצטרפות לגשם שמתחיל לטפטף בריקוד עדין שעוד רגע יהפוך למטח כבד. אני נשארת לשבת על החוף, לא בורחת מהגשם, לא בורחת יותר משום דבר. הסערה תבוא ותחלוף, ובסופו של דבר יגיע הקיץ והשמש תחזור ותשכיח ממני שמתישהו אהבתי את החורף.

ואולי אני בכלל לא מדברת על החורף.