גבר אלפא * שונאים לאוהבים * תיגע בה ואתה מת * צבא

טוהר

עילאי לוין הוא היריב מספר אחת שלי עוד מימי בית הספר. מספיקה רק הנוכחות שלו כדי לגרום לי להתגרד בכל גופי. הוא שחצן, חוצפן ומתנשא ואני מנסה לשמור מרחק ממנו בכל דרך אפשרית, אבל הוא ממשיך לצוץ בכל מקום שבו אני נמצאת, ולצערי הוא יישאר חלק מהותי מהחיים שלי כי הוא אח של עומר, גיסתי לעתיד.

כל מפגש בינינו הופך לעימות חזיתי, ובכל זאת אני מחכה לכל מפגש כזה בלי אוויר לנשימה. 

עילאי

טוהר אבוהב מסומנת אצלי באיקס אדום. היא אחותו של רומי, ואני שונא את כל המשפחה שלהם. רק המחשבה עליה מרגיזה אותי. בכל מפגש איתה היא עושה מאמצים גדולים להוכיח שהיא צודקת, אפילו שהיא תמיד טועה.

להתעלם ממנה בלתי אפשרי, והתחביב העיקרי שלי הוא לריב איתה בלי הפסקה.

משהו משלנו מאת סופרת רבי המכר סנדרה הבה הוא רומן עכשווי על שני אנשים שהשנאה שהם חשים זה כלפי זה היא סימן שכדאי להם לשמור על מרחק בטוח זה מזה, אבל לא סתם אומרים שקו דק מאוד מפריד בין שנאה לאהבה.

זה הספר השלישי בסדרת אהבה בחלקים. ספרים קודמים, משהו ממני ומשהו לא צפוי. כמו שאר הספרים בסדרה הוא יכול להיקרא כספר יחידי.

ספרים נוספים של הסופרת: סדרת עשי ש..., עד שהגעת, לפני שאת הולכת, פיית', ג'ייד ומה שהלב רוצה. כל הספרים יצאו לאור בהוצאת יהלומים, הגיעו למעמד של רבי מכר וזכו להצלחה רבה.

האביר על הסוס הלבן יגיע,

רק לפעמים הוא יגיע במסוק

דבר הסופרת

יחידות החילוץ וההצלה הן בין היחידות המרתקות ביותר. הן גם המסווגות והסודיות ביותר. המשמעות של כך היא שאין הרבה מידע עליהן. כל הכתוב בספר הזה הוא פרי דמיוני הפרוע, וקרוב לוודאי שאין כל קשר בין התנהלות היחידות הללו במציאות ובין מה שעלה על הכתב.

אל תחפשו דיוקים, לא יהיו כאלה כי פשוט נתתי למחשבות לרוץ.

קריאה מהנה.

פרולוג

עילאי לוין

הלהבים של המסוק חותכים את האוויר במקצב קבוע. אנחנו מתנדנדים מעט כשהמסוק מרחף מעל הקרקע, ובהצצה מחוץ למסוק אני רואה ענפים וענן אבק מסתחררים תחתינו. המסוק נוגע בקרקע בחבטה קלה ואנחנו פורקים ממנו עמוסים ציוד ורצים החוצה. הכוח מחכה לנו, אני מגיע ראשון לגל, אליו אני מצוּות לחילוץ. אני מתגלגל על הקרקע ומגלגל את גל מחוסר ההכרה עליי. אני צריך להתרומם, אבל לרגע הרגליים שלי מסרבות לשתף פעולה. אחרי כל כך הרבה ימים אני מותש.

"קום! עכשיו!" אני שומע קריאה מאחוריי.

אני שואף שאיפה עמוקה, מכופף מעט את הברכיים ודוחף את עצמי בכוח רב בעזרת הידיים, עד שאני מצליח להתרומם. אני מרים אותו ומתחיל לרוץ לכיוון שהחברים לצוות מובילים אותי. שני חברי צוות, לביא ומעיין, מתקדמים אחריי במהירות בגבם אליי, מחפים עלינו בנשקים שלופים. אני מייצב את גל על כתפיי ומאיץ לעבר המבנה המרוחק. סביבנו קריאות רמות בעברית ובערבית. בלי הסחות דעת, אני משנן לעצמי כמו שלמדתי. עיניים על המטרה, מיקוד. אני מתעלם מהקריאות וממשיך לרוץ בכל הכוח לעבר המבנה.

אני מצליח להיכנס למבנה שקירותיו מלאים סימני ירי וחלק ממנו הרוס. אחריי נכנס רק מעיין. אני מעיף אליו מבט והוא מסמן לי בראשו שלביא לא הצליח לחמוק מהאש. אני מניח את גל על הרצפה המאובקת ומצמיד לגופי את הנשק. "תחפה עליי, אני יוצא." אני רץ החוצה ומוצא את לביא שרוע על הרצפה. כדורים ניתזים סביבי, אני מתכופף, מרים אותו ורץ כפוף במהירות הכי גבוהה שאני יכול. למרבה הצער אני מגיע כשהמצב של גל בלתי הפיך. אני נושף בתסכול, אבל מחזיר את תשומת ליבי ללביא ואחרי סדרת פעולות החייאה מצליח לייצב את מצבו. פיצוץ עז מרעיד את הכניסה למבנה, אני מהדק את הנשק לכתפי ויורה צרור ארוך עד שמשתרר שקט.

אני נושף בהקלה וקורא לחילוץ. כמה דקות והמסוק יגיע. גל נותר דומם על הרצפה. אחרי דקות מורטות עצבים להבי המסוק חותכים את האוויר ומערבולת אבק מספקת לנו מחסה ערפל זמני. מעיין ואני רותמים לאלונקות את גל ולביא ועולים אחריהם למסוק שמתנתק במהירות מהקרקע.

אחרי עשרים דקות אנחנו נוחתים בבסיס. הטייס מדומם את המנוע וכולנו פורקים מעלינו את הציוד. מסוקים נוספים מגיעים במקביל אלינו. אני מעיף מבט בלביא ובגל שעדיין רתומים לאלונקות. אחרי רגע לביא וגל משחררים את עצמם מהרתמות, מתיישבים ומחייכים אלינו בניצחון. אנחנו יוצאים לקול קריאות השמחה מכל עבר, כמה מחברי הצוות שופכים עלינו מים. גל טופח לי על השכם. "עשינו את זה!"

"תתחיל לעשות דיאטה, י'שמן. לא הצלחתי להתרומם בגללך." אני דופק לו אגרוף לכתף. "עשינו את זה."

אני מסתכל על הכתובת הענקית על קירות ההאנגר בצרה קראת ואחלצך. שלושה ימים של תרגיל ארוך וקשוח. סוף מסלול.

פרק 1

לפני 11 שנים

באר שבע

 

עילאי

הג'יפ של אבא עוצר מול שערי בית הספר מקיף ט'. הוא עשה טובה היום ולקח את עומר ואותי לבית ספר. בדרך כלל הוא ואימא יוצאים מהבית בשעה מוקדמת ועומר ואני נוסעים באוטובוסים. הוא תמיד מתגאה בכך שאת כל הכסף שיש להם, ויש להם הרבה, הם עשו בעבודה קשה. בסדר, אני מאמין לו. אבל יש עבודה קשה, ויש ילדים. את זה שניהם שכחו מתישהו. היום במקרה היה לו זמן לקחת אותנו, וזה אומר שהם בטח ייעלמו בסוף השבוע עם חברים שלהם.

עומר יורדת ראשונה מהרכב. "ביי, אבא. תודה על הטרמפ."

"יום טוב," הוא עונה בחיוך.

"ביי, אבא." אני ממהר לרדת אחריה. אני חייב שהיא תהיה אחות גדולה סבבה היום ולא מעצבנת.

"יום טוב, עילאי. תוודא שהיום הזה יהיה מועיל," הוא קורא אחריי. אני מגלגל עיניים וטורק את הדלת. מה עם סתם 'יום טוב'? למה כל הערך המוסף הזה שהוא דוחף לי בכל פעם?

עומר מתקדמת בצעדים מהירים ואני אחריה.

"עומר! איזה אחות חרא. חכי רגע."

היא נעצרת. "מה? מה אתה רוצה?"

"את מחכה לי בסוף היום? שנחזור ביחד?"

"לא, תחזור לבד."

"נו, לא בא לי לחזור לבד."

"מה העניין, עילאי?"

אני מתלבט, ובסוף אומר את האמת. "יש כמה ילדים מכיתה י"ב שמציקים לי."

"מה?! מה זאת אומרת? למה לא אמרת לי כלום עד עכשיו?"

אני מרכין את הראש במבוכה ובועט באבן קטנה. "כי אני לא רוצה שאבא יתחיל להתערב ויפחיד את המנהל. הוא מאיים שלא יתרום לבית הספר או משהו כזה, וזה תמיד עושה את הדברים גרועים יותר." נמאס לי שהמנהל והמורים מסתכלים עליי בחשש. אבא שלי יכול להיות סופר מגעיל כשהוא רוצה.

"טוב, מתי אתה מסיים?"

"באחת וחצי בעיקרון, אבל אני נשאר לנבחרת הכדורגל."

היא נושפת בתסכול. "נו, באמת, זה דבר חדש? ממתי אתה משחק כדורגל?"

"אני לא, אני מנסה היום."

"עד איזו שעה?"

"שלוש."

"קרצייה. אני אחכה לך איפשהו. תסיים, תשלח הודעה."

"את לא רוצה לעודד אותי?" אני מנסה.

"תקשיב, רק התחלתי כיתה י"א. אני ממש לא במצב חברתי כזה שלעודד אותך יעזור לי בחיים. זה יעשה את המצב גרוע יותר בשבילי."

אני מחליט לשלוף את התותחים הכבדים, ובעיקר את רומי אבוהב. אני יודע שעומר, כמו כל הסתומות בבית הספר, דלוקה עליו. "טוב, מה שאת רוצה. בכל מקרה, אוהד מהכיתה שלך ישפוט במיונים וגם רומי מי"ב. אני מקווה שהם לא יהיו מניאקים וייתנו הזדמנות אמיתית."

היא שותקת, אבל לבסוף אומרת, "תחכה ליד הכיתה שלי כשתסיים ללמוד. נלך יחד."

בסוף היום אני מחכה לה ליד הכיתה. מצאתי בבית איזה משהו שדומה לחליפת כדורגל, אז החלפתי בגדים ונעלתי נעלי כדורגל. אם העניין הזה יתפוס, אבקש מאבא את שאר הדברים שצריך. עומר יוצאת מהכיתה עם מורן חברה שלה, שהיא כוסית באמת, אבל מגעילה ברמות. כשמורן ממשיכה לתחנת האוטובוס אני אומר, "החברות שלך מעצבנות, בעיקר מורן."

"למה?"

"את יודעת שאני צודק."

היא חושבת לרגע ואז אומרת, "זה לא כזה משנה. אין לי פה יותר מדי ברירות. או שאני איתן או שאני לבד לגמרי. וחוץ מזה, זה לא שהמצב שלך טוב יותר."

"טוב משלך, זה בטוח. יש לי יותר מחבר וחצי, והם לא סתומים כמו מורן ואליה."

"מורן קצת בעייתית," היא מסכימה איתי. "אליה פחות."

עומר מתיישבת על מדרגות הבטון, אני משאיר לידה את התיק שלי ויורד למגרש. אוהד ורומי מחלקים אותנו לשתי קבוצות, רומי מסתכל עליי ומחליט שאני אהיה איתו. אני מנסה להסתיר את ההתלהבות שלי כי אני מעריץ אותו. כולם יודעים שהוא הולך להיות השחקן הכי חזק בארץ, ובין הטובים בעולם.

אחרי כמעט שעה וחצי אוהד שורק שריקה קצרה וחדה במשרוקית והאימון־מבחן מסתיים.

"אוקיי, תגיעו אליי," רומי אומר, "הייתם מעולים. אנחנו נהיה בקשר איתכם בעוד כמה ימים."

אנחנו מתפזרים ואני רץ לכיוון עומר. "נראה לי שעברתי."

"כן, בטוח שעברת," היא עונה, אבל בכלל לא נראה לי שהיא הבינה משהו ממה שהלך על המגרש.

אנחנו יוצאים מהמגרש בריצה כדי להספיק לתפוס את האוטובוס הביתה, אבל אז רצועת התיק של עומר נקרעת, התיק שלה נופל והדברים שלה מתפזרים על המדרכה. אני חוזר לעזור לה לאסוף הכול.

"תראה, יש ליצור חברה." אני שומע את אחד המניאקים מי"ב מעליי. שיט. לא עכשיו.

עומר קמה במהירות. "עילאי, בוא."

אבל אחד מהם תופס את התיק שלי ומושך אותי לאחור. "נראה לי שהייתי ברור מספיק אתמול. איפה הכסף שלי?"

"אין לי כסף." אני מנער את ידו.

"לאבא שלך יש."

"זוז ממני." אני מנסה להתנגד.

"תקשיב, מכוער, נתַנו לך יותר מדי זמן. הזהרתי אותך מה יקרה אם לא תביא."

"עוף ממנו," עומר אומרת ונעמדת בין שנינו.

"מי אומר?" הוא מקרב את הפרצוף הדוחה שלו אליה.

"אני אומרת."

"ז'דייני לי מהעיניים."

באופן מפתיע עומר מתרגזת ומתפרצת עליו, "תעיף ממנו ת'ידיים שלך. אם אתה רוצה כסף, לך תעבוד. ואם תצייץ לכיוון שלו עוד פעם אני אדאג שיעיפו אותך מבית ספר, הבנת?"

אנחנו עוקפים אותם ומתחילים לרוץ לכיוון האוטובוס שמגיע לתחנה. הם רצים אחרינו ומקללים אותנו. האוטובוס מתרחק מהתחנה, אבל אלוהים איתנו היום והנהג רואה אותנו רצים, מאט ופותח את הדלת. אנחנו נכנסים במהירות ומתחילים לצחוק.

"את מפגרת. את לא מבינה עם מי הסתבכת."

"שימותו. נמאס לי מכל הערסים האלה." היא מתנשפת.

שנינו מסתכלים מהחלון, ורואים אותם מרימים כלפינו אצבע משולשת. לא רחוק מהם על המדרכה אני רואה את רומי עומד, המבט שלו נעוץ באוטובוס. זרועותיו שלובות והמבט שלו מלווה את האוטובוס המתרחק.

אנחנו מגיעים הביתה ונכנסים לבית שקט וריק, כמו בכל יום, לפחות המזגן דולק והבית קריר.

"את הולכת לסרט עם מורן ואליה?"

"לא, אין סיכוי. יש לי שיעורי בית ואני יוצאת למד"א. יותר מעניין."

"את חננה. אין לי מילה אחרת."

"סתום ותבדוק מה יש לאכול."

אני פותח את המקרר. "עוף ואורז. הכול בצבע לבן. גם האורז גם העוף. עצוב כזה."

"עזוב. תרתיח מים, נכין ספגטי אדום. אני אתקלח צ'יק צ'ק, כדאי שגם אתה תתקלח. אתה מסריח."

אני מרים את היד ומריח את בית השחי. אכן מסריח. "זה ריח של גבר."

"הקול שלך עדיין מזייף. לא גבר ולא נעליים."

אני נכנס לחדר שלי, מעיף מעליי את הבגדים ועומד מול המראה. כבר עכשיו אני גבוה, הכי גבוה בשכבה, יותר מילדים גדולים ממני וגם מחלק מהמורים בבית הספר, אבל אני לא מרוצה. אין לי מספיק שרירים. במהלך האימון רומי זרק לי שהייתי צריך לחשוב על כדורסל ולא על כדורגל. אני נכנס להתקלח, לפחות יש לי ריח של גבר היום.

אני חוזר למטבח, שם לעצמי מהספגטי שעומר הכינה ומתיישב.

"תודה על היום."

"שטויות. אם כדורגל זה הקטע שלך, אז אני מקווה שתצליח."

"לא על הכדורגל, על הערסים. את מבינה שזה לא נגמר, נכון?"

"כן, נערב את אבא אם לא תהיה ברירה. מצידי שישלם להורים שלהם או שישלם לבית הספר שיעיפו אותם. אל תדאג, יהיה בסדר."

היא מסיימת לאכול וממהרת לענייני מד"א שלה.

אני קם, פותח את המקרר ומחפש משהו שהוא חלבון. רומי זרק לנו באמצע האימון שרואים שאנחנו לא אוכלים מספיק חלבון. ואם רומי אומר, אני מקשיב לו.

טוהר

"טוהר, את יכולה לקום לעזור לי?" אימא קוראת לי מעל כל הרעש בבית.

"שנייה, נו. אני בטלפון."

"אז תסיימי, בבקשה, ובואי. תכף גם אבא ורומי יגיעו."

"הווו, רומי יגיע. רומי חייב לאכול. יאללה כבר."

רינת שנמצאת איתי מעבר לקו מתחילה לצחוק, "קנאית."

"אני לא קנאית. כולם חושבים שרומי הוא איזה משהו מיוחד. סתם ילד מעצבן שכל הזמן עסוק בכדורגל ובכמה אוכל הוא דוחס לגוף."

"לגוף המושלם שלו, את מתכוונת."

"רינת, א. סתמי. ב. אל תהיי מגעילה, אין לו גוף מושלם. ג. הוא גם סתם פלצן."

"שקרנית!"

"איך אני בלשבור לך את הפנטזיות?"

"זה לא עובד," היא אומרת בשקט, "הוא יכול להפליץ לידי כמה שבא לו."

"את דוחה."

שתינו צוחקות בדיוק כשהדלת נפתחת ואבא ורומי נכנסים.

אימא יוצאת מהמטבח, מנשקת את אבא בקלילות על השפתיים ושואלת את רומי, "מה נשמע?"

"טוב. אני רעב." זה מה שהוא יודע.

אני מגלגלת עיניים ואומרת לרינת בשקט בטלפון, "את מבינה? הוא רעב." ושוב מתחילה לצחוק בקול. רינת מנתקת והטלפון שלי שוב מצלצל. הפעם זו שילת. הרעש בבית לא הגיוני, הטלוויזיה צועקת, עינת יושבת בפינת האוכל מול ספר אנגלית ומחברת וצועקת שאלות מדי פעם לאימא, ותמר מתפוצצת מצחוק מאיזה פרק של 'הפיג'מות'.

"שבו, אני מגישה לכולם לאכול," אימא מנסה להתגבר על הרעש.

רומי מסתכל עליי, "טוהר, עופי לחדר שלך כבר. דפקת לי את המוח."

אני מוציאה לו לשון. "סתום, קרצייה." וממשיכה לדבר.

"זה רומי, נכון?" שילת שואלת בהתלהבות. נשבעת שהן חברות שלי רק בשביל לנסות איזה משהו איתו.

"כן, זה רומי."

"תקשיבי, הוא הכי מושלם שראיתי בחיים. אמיתי. הייתי מוכנה —"

"איכס, י'מגעילה." אני לא מאפשרת לה להמשיך. יש גבול למה שאני מוכנה לשמוע.

"מה מגעילה? מה את משחקת אותה?"

הן לא קולטות שאני חיה עם היצור הזה בבית. "אז מה אם כולן אומרות שהוא חתיך. הוא מעצבן."

"תמר, תנמיכי את הטלוויזיה ובואי לאכול," אימא מנסה להתגבר על הרעש.

"איך אומרים פתוח באנגלית?"

"open," רומי עונה.

"אימא? פתוח זה אוֹפֵּן?"

"עכשיו עניתי לך." הוא מתחיל להתעצבן.

"אתה לא יודע," עינת אומרת ומסתכלת על אימא בשאלה.

"הוא יודע," היא עונה לה בנחת וממשיכה להעביר את האוכל מהסירים לקערות הגשה.

"עזבי אותה. תנו לי לאכול ולעוף לחדר." הוא פותח את הארון ולוקח צלחות לשולחן. "עינת, תסגרי ת'ספרים שלך. אנחנו רוצים לאכול."

"אני עושה שיעורים."

הוא מניח את הצלחות על השולחן, חוטף לה את הספר והמחברת, סוגר אותם ושם על המקרר.

"תחזיר לי את זה, מעצבן. אימאאא!"

"עינת, תהיי רגועה, בבקשה. אי אפשר ככה. נאכל ואז תמשיכי," אימא עונה בנחת. אני ממשיכה לשבת על הספה ולהסתכל על הכאוס בבית. אם זה ימשיך ככה, בחיים לא אביא לכאן חבר. בחיים. אני לא צריכה שמישהו יראה את כל הטירוף הזה.

אבא נכנס מהמרפסת ומפנה אליי את מבטו. "טוהר, תסיימי את השיחה ותניחי את הטלפון בצד. אף אחד לא יושב עם טלפון ליד השולחן."

"אני צריכה לסגור. ביוש." אני מנתקת את השיחה עם שילת ואומרת לאבא, "הייתי מעדיפה לדלג על הארוחה היומית הזאת. כל יום אותו בלבול מוח."

"כשתגורי בבית משלך תדלגי על איזו ארוחה שתרצי. עכשיו שבי ואל תתחצפי," הוא עונה בשקט.

אני מסתכלת על המבחר שעל השולחן. "עוד פעם אורז ועוף?"

"עוד פעם את מתלוננת?" רומי עונה לי בחוסר סבלנות ושם לעצמו בצלחת הרבה אורז ושלושה נתחים של עוף מתוך התבנית הענקית.

"קח תפוחי אדמה ובטטה." אימא מרימה את התבנית ומגישה לו. הוא מטה מעט את התבנית ודוחף כמה חתיכות בטטה ותפוח אדמה.

אני מסתכלת על הצלחת שלו. "אתה צריך להתחיל לאכול ממגש במקום מצלחת, ובמצקת במקום בכף."

"חמסה, בלי עין הרע," אימא אומרת בבהלה ומסתכלת על הצלחת שלי. "שימי לך חתיכת עוף וסלט. את לא אוכלת רק אורז."

"מה בלי עין הרע? מי ישמע?" אני לוקחת שוק אחת של עוף וכמה חתיכות בטטה.

"מה זה בלי עין הרעה?" תמר שואלת.

"זה אומר שאימא לא אוהבת שמסתכלים לרומי בצלחת," עינת מסבירה לתמר.

"זה לא, זה אומר שאימא מפחדת שאם נסתכל על כמה שרומי אוכל אז הוא ייחנק מהאוכל," אני עונה ברשעות לשתיהן. אני אוהבת להלחיץ את אימא והאמת, לא כל כך יפריע לי אם רומי ייחנק.

"השם ירחם! אולי תסתמו? שאף אחד לא ייחנק. כל אחד שיתעסק בצלחת שלו. לבריאות ובתיאבון." אימא מזדעזעת.

אבא מניח את המזלג והסכין שלו ותוקע מבט שמייבש את כולם.

אנחנו מסיימים לאכול ורומי החרא הזה מכריח אותי לעזור לו לנקות את המטבח. אימא מתיישבת עם עינת לסיים את השיעורים האין־סופיים שלה באנגלית, ואבא יוצא עם תמר לחוג. כשכולם עפים מהבית וסוף סוף נהיה שקט אני נכנסת להתקלח, ומשם בקו ישר למיטה שלי לצפות בשקט בטלוויזיה ולהימרח במיטה עד הבוקר. ולא, לא אכפת לי שרק אחר הצהריים. אני צריכה לנוח.

עילאי

השבועות עוברים ואחרי שרומי ואוהד הסכימו להכניס אותי לנבחרת בית הספר אני משקיע הרבה זמן לאחר שעות הלימודים באימונים. אני יוצא מהמקלחת ועומד שוב מול המראה, עדיין אין שינוי. אולי רק קצת, לא יודע. אמרו שאחרי הבר־מצווה מתחילים להתפתח יותר. לא עבד לי כי בינתיים אני מתפתח רק לגובה. רומי אומר שאני חייב להקפיד על כמות מספיקה של חלבון ביום, ואם אני רוצה לפתח את הגוף אני חייב להתחיל אימוני כוח. זה אומר שאני צריך לבקש מאבא שיקנה לי משקולות כי לחדר כושר אני לא מתכוון ללכת עד שהגוף שלי יקבל את הצורה שאני רוצה.

 

אבא מניח על שולחן פינת האוכל מגש ועליו נתח גדול של סלמון שבדיוק יצא מהתנור, אימא מניחה תבנית עם תפוחי אדמה קטנים וליד סלט ירקות ולחם טרי מהמאפייה שלנו. ארבעתנו מתיישבים וכל אחד מגיש לעצמו. הסלמון חשוב, זה חלבון טוב, לפחות ככה רומי אומר.

אבא ואימא עסוקים כרגיל בשיחות על רשת בתי הקפה שלהם. מה ימכרו ולמי, וכמה יכניסו מזה. זה מה שמעניין אותם.

עומר מכחכחת מעט בגרונה, "אבא, אתה לא שואל את עילאי איך הולך לו בכדורגל?"

אבא מניח את המזלג שלו, רק כדי להוסיף לעצמו עוד תפוחי אדמה לצלחת. "מה יש לשאול? לא מדובר בכדורגל מקצועי. סתם תחביב," הוא עונה כלאחר יד, אפילו לא מפנה את מבטו אלינו וממשיך לאכול.

"אז מה אם זה תחביב? זה חשוב לו." היא מתעקשת.

אני בועט בה מתחת לשולחן. אין לי כוח לוויכוחים בארוחת שישי. גם ככה הארוחות האלה מכבידות על כולם.

הוא מניח את המזלג והסכין ונאנח בייאוש מעושה. "אני לא מונע ממנו להשתתף בחוג הזה."

"זה לא חוג!" היא מרימה מעט את הקול, והפעם אני בועט חזק יותר.

"אוקיי, במה שזה לא יהיה. יש לי דברים באמת חשובים יותר על הראש." הוא מפנה אליי את תשומת הלב הלא רצויה. "עילאי, תיהנה ממה שאתה עושה, ושזה לא יבוא על חשבון הלימודים. מלשחק כדורגל לא יוצא כלום בחיים."

"עומרי," אימא שלי אומרת בשקט, בקול שהיא משתמשת בו כדי לעצור ויכוחים. "עילאי מקבל מאיתנו את כל התמיכה שהוא —"

זה לא עוזר, עומר מתפרצת לדבריה. "באיזו דרך בדיוק?"

"קנינו לו נעליים וחליפות כאלה שהוא היה צריך —"

"אז קניתם. זהו? אפשר גם להתעניין, לשאול. אתם מתעלמים כשהוא עושה משהו שאתם לא רוצים שיעשה או משהו שלא מעניין אתכם."

"אפשר לאכול ארוחה אחת בשקט?" אבא שלי חותם את הוויכוח, מרים את הטלפון וחוזר לעסוק בענייניו.

"בכל אופן, שיהיה בהצלחה," אימא מוסיפה כדי לצאת בסדר, בעיקר עם עצמה. "מיכאל, קיבלת את הדוחות של חודש שעבר?"

ככה מסתיימת השיחה שלהם איתנו. עומר ואני ממשיכים לאכול בשקט. אני בעיקר מרוכז בסלמון כדי לוודא שאני אוכל מספיק חלבון, ועומר עונה לטלפון שלה וזורקת את מה שנשאר בצלחת שלה.

"מה אתה עושה היום?" היא שואלת אותי.

"כלום, ההורים של אריאל דתיים ולא מסכימים שהוא יצא בשבת, ואיתי נסע לא יודע לאן עם המשפחה שלו. כל השאר לא בקטע. אני הולך לישון."

ההורים שלי עדיין יושבים ליד השולחן, ממשיכים לאכול ולדבר כאילו אנחנו לא קיימים. עוד ערב שישי משעמם בבית משפחת לוין.