בשבילך 2 - בשבילך אילחם

מסתורין * החבר הכי טוב של אחי * הזדמנות שנייה * מסע בזמן *

ג'ס

אני מבולבלת כל כך. כבר לא יודעת כלום. אני תקועה בעבר, רחוקה מהבן שלי, מסרבת להשלים עם המרחק ממנו. ניסיתי להתמודד לבד עם האובדן ולא לצלול עמוק מדי למערכת יחסים תלושה מהמציאות, אבל נראה שאין לי ברירה. אני צריכה את קולין אם אני רוצה לשרוד בסיוט שאני נתונה בו.

הבעיה היא שגם הוא אתגר לא פשוט עבורי. הוא שואב אותי חזק ורחוק מדי מהחיים האמיתיים שלי. והכי גרוע, אני לא יודעת אם אכן אצליח להציל אותו. הכול תלוי בהבטחה עיוורת שהוא נתן לי.

הלוואי שהייתי מסוגלת לספר לו את האמת.

קולין

תמיד אמרו לי שאהבה היא סיוט, אבל רק עכשיו אני מבין. זה כמו ריקוד אינטנסיבי וסוער ששואב אותי פנימה בכוח. הסיכונים גבוהים כל כך, אבל לא אכפת לי. אני רוצה לתת לה כל מה שיש לי וכל מה שעוד יהיה לי, גם אם זה אומר להתמודד עם כל אחד מהשדים שלי.

היא גילתה לי כמעט את כל הסודות שלה, פרט לאחד שנראה הכי חשוב והכי מפחיד. כל הנחישות שבעולם לא תעזור לי מול חוסר ודאות שכזה.

בחיים לא אתן לזה לנצח אותי.

בשבילךָ אילחם מאת הסופרת חגית אלכסנדר הוא רומן מדע בדיוני על אהבה שחוצה גבולות וזמן. זהו הספר השני בדואט בשבילךָ. הספר הראשון בשבילךָ אחזור יצא בהוצאת יהלומים. אלכסנדר כתבה את הטרילוגיה ההיסטורית כרצונךְ שיצאה לאור בהוצאת יהלומים וזכתה להצלחה רבה.

קולין

אני עומד משתאה בתוך האולם. הוא נראה לי עצום כי זאת הפעם הראשונה שאני נמצא במקום כזה, ולא צופה בו בטלוויזיה. יש בו מתקנים כבדים ושקי אגרוף לאורך הקירות, וכמה גברים מתאמנים או מדברים. במרכז יש זירה מרובעת תחומה בחבלים ועליה שני גברים צעירים, שריריים וחשופי חזה שנאבקים זה בזה.

עיניי ננעצות בשניים האלה. בעוצמה שהם מקרינים, בתנועות הבטוחות. האוויר ביניהם כאילו דחוס. אין בהם שום פחד וזה כמעט על־טבעי בעיניי. זה מהפנט כמו מערבולת המים הקטנה באמבטיה או כמו האופן שהנמלים סוחבות את הפירורים משולחן האוכל המלוכלך של משפחת דוסון.

"אתה אוהב את מה שאתה רואה, ילד?" אני שומע קול עבה ומחוספס, ומפנה את ראשי אל גבר מבוגר וגבוה שעומד לידי ונראה בדיוק כמו קולו, מחוספס ומסוכן למראה. גופייתו בלויה ומטונפת ושפמו האפרפר מתקרזל בצדדים.

אני מזכיר לעצמי שהגעתי לכאן מיוזמתי ואם אני רוצה שתהיה לזה משמעות כלשהי, אני חייב להיות אמיץ ולא לפחד ולברוח. אני מרים את ידי ומצביע על השניים שמכים זה את זה בנחישות. "אני רוצה להיראות כמוהם יום אחד," אני אומר לאיש.

"בן כמה אתה?"

"בן עשר."

הוא מחייך בחביבות ובוחן אותי ברצינות וגם בשעשוע. במבט שני עיניו טובות וחיוכו ידידותי. ברור שהוא לא ציפה שילד ייכנס ויבקש להתאמן. "זה שנים עשר דולר בחודש כדי להתאמן פה באופן קבוע," הוא אומר. "אתה יכול להרשות זאת לעצמך?"

אני נד בראשי לשלילה. "משפחת האומנה שלי בחיים לא תיתן לי כסף. אין טעם אפילו לנסות לבקש." שלא לדבר על איך שכולם יפרצו בצחוק. אפילו ההורים, קן ואנני.

האיש משתתק לפתע. אולי לא הייתי צריך להגיד משהו על זה שאני במשפחת אומנה?

"מי עשה לך את זה?" הוא מצביע על החבלה בלחיי.

"אבי החורג," אני עונה באי־רצון. "הוא בכלא עכשיו."

הוא מהנהן בפנים קודרות כאילו הוא מבין משהו, אבל לא רוצה להגיד. כאילו גם הוא יודע שזה לא פתר אף בעיה בחיים שלי. מזל שהוא לא יכול לראות את שאר הסימנים שעל גופי. המכות היו חזקות כל כך שהייתי אפילו מאושפז בבית החולים. עכשיו זה כבר כמעט לא כואב, אפילו כשאני לוחץ על החבורות הדהויות.

"אני אגיד לך מה, ילד," הוא אומר לבסוף בטון החלטי, רוכן מעט קדימה ומניח את ידיו על ברכיו כדי לרדת לגובה שלי. "אני זקוק למישהו שינקה את המקום. עבור כל דקה שאתה תבוא לנקות את החור הזה, תקבל דקה ללמוד להתאבק כמו שצריך." הוא מחווה בראשו על השניים שבזירה. "מה אתה אומר? נשמע טוב?"

אני מסתכל על הנערים החזקים ושוב על האיש. הוא לא נראה טיפוס רע כמו אבי החורג, או כמו השכנים בשכונה שגדלתי בה, או כמו הילדים שלמדתי איתם בבית הספר, או כמו משפחת האומנה החדשה. זה סיכון, אבל בפעם הראשונה בחיי אני מוכן להסתכן. אני רוצה להיות קשוח כמוהו. "אתה תעזור לי להיות חזק כמוהם?"

הוא מושך בכתפיו השריריות. "זה תלוי בך, כמה קשה תעבוד, אבל אני מבטיח לך שאעשה כמיטב יכולתי ללמד אותך לעצור את האדם הבא שיעשה לך את זה." הוא מצביע על החבורה שעל לחיי.

נשמע טוב בהחלט. "יהיה לי זמן ללימודים?" אני שואל בדאגה, והוא שוב מחייך בשעשוע.

"שאלה טובה. אני מניח שהלו"ז שלך הולך להיות עמוס," הוא משיב. "תיאלץ לקצץ מעט בזמן שאתה חוטף בו מכות."

הוא מצחיק אותי. הרגע הכרנו ונדמה לי שאני סומך עליו יותר משסמכתי על כל מבוגר אחר שהכרתי עד היום. "עשינו עסק," אני מושיט לו את ידי כמו שעושים בסרט 'הטוב, הרע והמכוער'.

"עשינו עסק." הוא לוחץ את ידי בידו הגדולה והמחוספסת ומהנהן כאילו הרשמתי אותו. "שמי גארי אוונס."

"קולין ווד," אני עונה ומנסה להישמע קשוח כמוהו.

"היזהר, עולם," הוא שוב נשמע משועשע. "קולין ווד עומד לכסח את כולם."

אני לא יודע למה הזיכרון הזה מתנגן בי כשאני צועד כמו עיוור אל אולם החתונה. בחודשים הספורים והיקרים שזכיתי לבלות במחיצתו, גארי פתח בפניי לראשונה את עולם הנחישות, הכבוד והביטחון העצמי. הוא, וכל האחרים שהתאמנתי אצלם כשנדדתי בין משפחות אומנה גרועות, לימדו אותי להתמודד עם בריונים, עם איומים ועם סכנות.

אף אחד לא לימד אותי איך להתמודד עם אישה יפהפייה שאת חיי אני מוכן להקריב למענה, שמחללת את כבודי כפי שלא עשו לי חמש עשרה שנים. זה רוע מסוג אחר לגמרי. האכזבה ממנה מנתצת בי משהו עמוק וליבי נשבר בקרבי.

נתתי בה אמון מלא. סמכתי עליה בעיניים עצומות, פשוטו כמשמעו. מעולם לא עשיתי עבור אף אחת מה שהיא גרמה לי לעשות בחודשיים האחרונים. להשתוקק, להתגעגע, לרדוף אחריה, לחלום עליה, להעדיף אותה על פני כל דבר אחר, להאמין לה, להיכנס איתה למיטה לא בשביל סקס, להתחייב לה. להכניס אותה לביתי, לבתק את בתוליה, לחשוף בפניה סודות אפלים, לסבול את המתח בעבודה ומול החבר הטוב והיחיד שיש לי, ולהמתין לה בעיניים מכוסות.

היא שווה את כל זה. היא עדיין שווה את זה, אבל אולי עשיתי טעות כשנתתי לעצמי להיות כזה פגיע. כזה שפוט. עשיתי טעות כשהסכמתי לשנות את מצב העניינים בינינו דווקא עכשיו, ובהחלט כשהתעקשתי לתת לה עוד ניסיון לצאת עם השמלה. קודם עוד היה בי ספק, עכשיו זה ברור כשמש.

אסור לי לחשוב על זה. אצטרך להתמודד אחר כך, אם יהיה בכלל עם מה להתמודד. היחיד שחשוב היום הוא פיטר. אל תחשוב עכשיו איך תתאוששו ממה שקרה. יהיה לכך זמן אחר כך.

אני מתחמק ממבטו של פיטר ומתקרב אליו ואל הכומר. אל תחשוב על זה. אל תחשוב על זה.

"זה לקח לך הרבה יותר מדי זמן," הוא מתרגז קלות כשאני מגיע אליו. הוא מרשים ביותר בחליפה שלו.

"אני יודע, סליחה."

"הטוקסידו שלך מקומט. אני לא רוצה לדעת," הוא מוסיף וידו מתרוממת מולי כמו תמרור עצור. הוא מסיט ממני את מבטו וסוקר את האורחים המצפים לתחילת הטקס. "איפה אחותי?" הוא שואל בחשדנות. "בבקשה, תגיד לי שהיא נמצאת עם שאר השושבינות."

אני עוקר ממנו במבט את המחשבה שמדובר במשהו שובב, והוא כמובן קולט ומתחיל להחוויר.

פאק, החתונה שלו תיהרס בגללי. אין פאקינג מצב.

"אני בטוח שהיא תגיע בעוד דקה," אני אומר כדי להרגיע אותו, לא כי אני באמת חושב כך. אני לא יודע כמה זמן יידרש לה לבוא, אבל כרגע פחות אכפת לי. אני לא אתן שהאירוע החשוב בחייו של פיטר ייפגע בגלל הטעויות שלי, בטח אחרי האזהרות הרבות שקיבלתי.

"כדאי מאוד," הוא מזהיר ברצינות בלי להביט בי. "אחרת אני חופר לכם בור, קובר בו את שניכם ולא מסתכל לאחור."

"יהיה בסדר, פיטר," אני מבטיח לו. אם אחותו לא תגיע לטקס, יהיה לה עסק איתי, בהנחה שיש לי עדיין חשיבות כלשהי בעיניה. יכול להיות שהיא כבר נפרדה ממני. השרשרת שהיא אמורה לענוד תכריע.

הוא מתיישר ומביט בנחישות בדלתות הכפולות שדרכן נכנסות כעת השושבינות הלבושות בכתום בהיר. אחותו לא שם. אני קובר את עיניי ברצפה ומחליק בדיסקרטיות את הקמטים בז'קט.

למה עשיתי את זה? למה?

לקבל ממני את הרשות לגעת בי? מה הקשקוש הזול הזה? זה התירוץ הכי חכם שהיא הצליחה לשלוף? פשוט כדי לא להגיד שהיא ממש רצתה לנקום בי? להכאיב לי?

אני אוהב את ג'ס. אין לי לאן לברוח מזה ואין לי כוונה להכחיש, אבל אין לי שום בעיה לגמור את זה אם ככה היא מסוגלת לנצל את הכוח שבידיה. היא השפילה אותי קשות, פי כמה וכמה מסרינה הנוראה. צריך להיות לה תירוץ טוב מאוד כדי להצדיק את מה שהיא עוללה.

תירוץ טוב כל כך שאני בספק אם יש אחד כזה בנמצא.

ג'ס

נדרשות לי עשר דקות כדי להפסיק לבכות, לשפץ את הופעתי ולרוץ ולהתייצב בפתח האולם. הרגשה כבדה כמו בטון אוחזת בבטן שלי. אסור לי להרוס לפיטר את החתונה. זה היה הדבר הראשון שאימא הזהירה אותי מפניו, ובצדק.

המקום יפהפה. פשוט, אבל ססגוני במידה הנכונה. פרחים מפוזרים על הקירות, על הספסלים ועל המעבר המלכותי המכוסה בשטיח ורוד. עליו תצעד הכלה בעוד שניות ספורות. עלי כותרת בלבן וורוד סוללים את דרכי היישר אל פיטר, מאחוריו עומדים קולין, חבר נוסף של פיטר מג'ורג'טאון ודודן שלנו מצד אימי.

אין לי מספיק אומץ להרים את מבטי ולראות את הבעת פניהם.

אילו רק יכולתי להתגנב מאחור כדי שלא אעמוד כך מול כולם, ועוד בשמלה חושפנית עד אימה. בכלל משונה בעיניי שאני שוב צריכה להיות נוכחת בטקס נישואין שהתפרקו מזמן. בשבילי זאת תזכורת כואבת לציפיות הגדולות, הרומנטיות והמטופשות להדהים שלנו מהחיים, שבסוף מרסקים אותנו בדרך זו או אחרת.

הליכתי מעט לא יציבה, אבל זה תירוץ טוב להביט אך ורק בצעדיי על השטיח מכוסה עלי הכותרת, במקום בקולין שעומד עכשיו זקוף כמו חייל מרינס במסדר, לבוש בטוקסידו מקומט מעט.

אני משתדלת לפזר חיוכים רחבים אל האורחים המביטים בי מן הספסלים, ונעמדת במקומי בעיניים מושפלות. לידי, בשמלות בצבע זהה, אך הרבה יותר מכובדות משלי, עומדות כבר שתי אחיותיה של ליסה וחברת ילדות שלה.

אימא שלי מחייכת אליי בעידוד מהשורה הראשונה. בטח היא חושבת שסרינה עוד מטרידה אותי, היא בטוח לא הייתה מחייכת אליי לו ידעה מה עוללתי זה עתה. מאחוריה יושבת סרינה בפנים מאופרות מדי, תחבושת קטנה על אפה. הכעס עליה משיב לי מעט מהגאווה האבודה ואני משפדת אותה במבטי, אבל היא מחייכת אליי חיוך מנצח כאילו השיגה בדיוק את מה שרצתה להשיג, וזה שוב גוזל את כל ביטחוני העצמי.

די, ג'ס. זה נגמר. סיימי עם האירוע הזה ותברחי בחזרה לפינה שלך אצל דודה בטי, שאגב יושבת ליד אימא ונראית נפלא בחליפה הנשית בצבע ורוד בהיר, בדיוק כפי שאני זוכרת.

המנגינה המסורתית מתנגנת, אל האולם נכנסת ליסה וכולם עוצרים את נשימתם. אני זוכה בשנית להתמוגג מהיופי שלה ומהאושר שאופף אותה מכף רגל ועד ראש. היא אחת הכלות היפות שראיתי, כולל במגזינים. שוב מתעורר בי כעס על פיטר שהחריב את הכול.

כשהיא מתייצבת בהתרגשות מול אחי, הכומר פותח בטקס ושואל, "האם למישהו באולם יש התנגדות מכל סיבה שהיא לאיחוד בין שתי נשמות אלו?"

הקהל שקט. מעניין אם 'הוא יבחר בקריירה שלו, יבגוד בה עם אחת המזכירות שלו ויעזוב אותה לבד עם שני ילדים' נחשבת סיבה מספיק מוצדקת בעיני הכומר.

טקס הנישואים נמשך וכשאני משיבה את עיניי אל האנשים העומדים לידי אני לא יודעת להיכן להביט. הן מטפסות מעלה על פני גוף גברי גבוה בטוקסידו שחור, עד שבטעות אני פוגשת בעיניו היפות של קולין. גם הוא נקלע למלכודת המבטים המשותפת.

לרגע לוהט אחד אף אחד מאיתנו לא שובר את המבט הזה. מעניין אם הוא מסוגל לראות שאני מרגישה האישה הנוראה ביקום, שנמצאת במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אולי כן כי הוא מסיט את עיניו המאוכזבות ממני אל הרצפה.

לא, ג'ס. את לא מתחילה לבכות שוב, אסור לך!

עכשיו אני יודעת איך מרגישים כשנשבר הלב. אני מגלה שזה המצב הרגיל שלי. איך קולין אמר? זה קשה יותר עכשיו, אחרי שלמדתי להיות שלמה. אם יקרה הנס הגדול ומחר אשוב אל מקס ואל 2022, אצטרך ללמוד מחדש איך לחיות כרגיל בלי שיראו את השבר הגדול. את האושר מהסוג שקולין העניק לי רק קולין מסוגל לתת.

"אתם יכולים לומר את נדריכם עכשיו," אני שומעת את הכומר לפתע.

פיטר מחייך חיוך רב־משמעות ומביט בליסה בהערצה. "ליסה, כל הנדרים שניסיתי לכתוב יצאו נדושים או קלישתיים, אז זרקתי את כל המחברת ורק אגיד, את יודעת שיצאתי עם לא מעט בנות לפנייך —" האורחים מצחקקים, וכמה מהם נוחרים בבוז. "כן, כן, אני יודע, זו פתיחה גרועה, אבל תשמעו אותי עד הסוף," הוא מבקש סמוק, אך מלא ביטחון, לא מוריד את עיניו מליסה. "את יודעת שזה תמיד נגמר מהר כי זה אף פעם לא היה בדיוק נכון. כשפגשתי אותך והכרתי אותך לעומק כל דבר בך היה בדיוק נכון."

כולם מייד עוטים הבעה סלחנית ומוקסמת על פניהם. אומנם אני לא יכולה לראות את פניה של ליסה, אבל אני יכולה לדמיין את החיוך שלה.

"את הנכונה שלי, ליסה, ואני רוצה להגיד לך תודה שבחרת בדביל כמוני לא רק כבן זוג אלא כבעל. אני מבטיח לך שאעשה הכול כדי להביע את התודה שלי ולהעריך את בחירתך בי. אני אוהב אותך, יקרה שלי."

איזה אידיוט. האורחים נרגשים ומנגבים את עיניהם, אבל אני לא מנגבת כלום כי אני מאובנת. אני יודעת שהוא לא יעמוד בשבועה הזאת ושהחבילה תתפרק, ושליסה תישאר אותה אישה נאמנה, מאוהבת ובודדה כל כך.

הלחות מתחילה להפוך לדמעות, ואז אני שומעת את ליסה.

"פיטר," קולה רועד. "אתה יודע שכל חיי חלמתי להתקבל להרווארד ושהגעתי לג'ורג'טאון עצובה ומאוכזבת. רק כשפגשתי אותך הבנתי שלכל דבר יש סיבה. להתקבל להרווארד מאה פעמים זה מעט בהשוואה אליך. אתה החלום האמיתי, פיטר. אתה ההרווארד שלי."

אני עוצמת עיניים ובוכה באלם ובלי שליטה מול כולם. אני לא יכולה לעצור את זה. נהרות זולגים במורד לחיי. אם זוג מושלם כמו פיטר וליסה לא הצליח, מה הסיכוי של קולין ושלי?

הלב שלי כואב כל כך ואני חוששת שפיזית הוא יתרסק בחזי. שיר ישן של נלי פורטדו מתנגן בראשי, מענה אותי. 'להבות לאבק, נאהבים לידידים, מדוע כל הדברים הטובים נגמרים?'

"הטבעות," הכומר אומר ומביט בפיטר.

פיטר הנרגש פונה לקולין, והוא ביד רועדת שולף את הטבעת מתוך כיס החליפה. אני מרסנת את נשימות הבכי וממצמצת כדי לגרש את הדמעות ולראות היטב את המחזה הזה שבעבר לא היה לי חשוב.

ליסה לוקחת את הטבעת שלה מחברתה הטובה והם עונדים את הטבעות זה לזה. גל הבכי שלי מתחדש, וגם אימא מנגבת את לחייה בממחטה.

"בכוח הסמכות שניתנה לי על ידי מדינת וושינגטון אני מכריז עליכם כעת בעל ואישה. אתה רשאי לנשק את הכלה."