בשבילך 1 - בשבילך אחזור

מסתורין * החבר הכי טוב של אחי * הזדמנות שנייה * מסע בזמן 

ג'ס

מכירים את הבחור הטוב הזה, המוצלח, שיש לו הורים טובים וחבר טוב, אבל אחות מעצבנת שהורסת את התמונה?

אז אני האחות, רק שאני כבר לא כזאת מעצבנת. עברו עשר שנים, התבגרתי מעט וילדתי ילד מדהים. את רגשותיי הלוהטים כלפי החבר הטוב והמושלם של אחי אני קוברת ומדחיקה כהרגלי, לא רק כי אני לא בליגה שלו, אלא כי הוא מת לפני עשר שנים.

בוקר אחד אני מתעוררת ומגלה שאני תקועה בעבר, שוב בת שמונה עשרה, חודשים ספורים לפני שקולין מת.

אבל כשאני פוגשת אותו לא אכפת לי ממנו. הדבר היחיד שאני רוצה זה לחזור הביתה לילד שלי.

קולין

אני לא מתאהב. לא הייתה לי חברה ולא בוער לי למצוא קשר רומנטי. אני סומך לחלוטין על נתיבי הגורל.

אני לא מבין למה בן לילה אחותו של החבר הכי טוב שלי, והיחיד, הופכת מבחורה מעצבנת שמחפשת צרות לחלום שהולך על שתיים.

אני שונא את זה, אבל כשאחִיה נותן לי את רשותו אני מסתער עליה. זה בסדר, אנחנו לא חייבים להיות יחד, אבל היא חייבת לפחות לספר לי מה קרה לה.

רק, אלוהים, הלוואי שהיא לא הייתה יפה וטובה כל כך.

בשבילךָ אחזור מאת הסופרת חגית אלכסנדר הוא רומן מדע בדיוני על אהבה שחוצה גבולות וזמן. זהו הספר ראשון בדואט בשבילךָ. הספר השני בשבילךָ אילחם יצא בהוצאת יהלומים. אלכסנדר כתבה את הטרילוגיה ההיסטורית כרצונךְ שיצאה לאור בהוצאת יהלומים וזכתה להצלחה רבה.

24 באוגוסט 2012

בום.

אני מביטה סביב בבהלה. כל מי שנמצא במסעדה מזנק במקומו.

בום.

בום.

פאניקה קלה מתחילה לפשוט בחלל הגדול. אני מביטה בחבריי המלצרים והם משיבים לי מבט מבוהל. אף אחד לא יודע מאיזה כיוון מגיעות היריות.

בום.

פיצוץ אדיר מחריש את אוזניי וההדף מעיף אותי לרצפה. אנשים מתחילים לצרוח, גם אני.

אני מרימה את עיניי אל האש המתפשטת במהירות ברחבי המסעדה. ליריות מצטרפות עכשיו צרחות וקריאות לעזרה. חם כל כך ואני נשטפת זיעה. אם מישהו יורה בסמטה שמאחור, כמו שזה נשמע, הגיוני להחריד שהוא פגע במכלי הגז.

מה, לעזאזל, קורה פה? ואיפה קולין, לכל הרוחות? לא מתאים למנהל שתלטן ומסודר כמוהו לפספס את האירוע.

אני מתרוממת על רגליי בין להבות ואנשים שבוכים ומבקשים שיצילו אותם, כמה מהם מדממים, בוערים באש או תקועים תחת רהיט כלשהו שנפל עליהם. רובם מדדים לעבר היציאה, אל קיר הזכוכית, אבל נראה שאף אחד לא מצליח לצאת.

אני עומדת בתוך העשן ומתבוננת בהתקהלות הנואשת באזור הדלתות. אין לזה סיכוי אז אני אפילו לא מנסה. לא להאמין שלפני דקות אחדות הייתה פה מסעדה מפוארת, נקייה ושלווה, עם צוות נמרץ ולקוחות מרוצים.

לפתע יש תנועה של מלצרים מאחוריי ואני נדחפת קדימה ומוצאת את עצמי תקועה בעל כורחי בלב הקהל הצפוף וההיסטרי. אני מרגישה כמו רוז שצורחת בין המון צורחים אחרים ב'טיטניק', מרפקים ננעצים בי ואנשים בועטים בי. תשתקו כבר, אף אחד לא יציל אתכם. כולנו נמות פה.

מישהו לוכד את כתפי בידו הגדולה. "ג'ס," אני שומעת מאחוריי את קולין, סוף סוף, ומסתובבת אליו.

אני פוערת את עיניי בחרדה. הוא לא רק מתנשף בכבדות, מזיע ומתוח. חולצת הכפתורים הצמודה לגופו ספוגה כולה בדם. אחת היריות פגעה בבטנו?

"מה קורה, לעזאזל?" אני צועקת. "מי יורה?"

לסתותיו מתהדקות. הוא אוחז בידי בתקיפות, מביט ימינה ושמאלה ולכל עבר. בשבריר שנייה אני מבינה שהוא מתכוון לעשות הכול כדי לחלץ אותי מכאן, וזה לא מפתיע אותי, הרי הוא הבייביסיטר שלי. זוהי חובתו המקצועית והאישית. הוא חברו הטוב ביותר של אחי פיטר. זאת הסיבה שהוא רצה שאעבוד אצלו מייד עם סיום התיכון, כדי להשגיח עליי. ככה הוא הצליח למצוא את המריחואנה אצלי לפני כמה ימים.

אני עצמי פחות חשובה לו.

"אחריי," הוא פוקד עליי ומושך אותי מתוך פקעת האנשים הדחוסה. הוא מרים כיסא כבד מהרצפה המפוחמת, מטיח אותו שוב ושוב בקיר הזכוכית העבה וכעבור כמה מכות כאלה החור שנפער גדול מספיק למעבר של בני אדם דרכו. זאת זכוכית עבה מאוד. רק מישהו חזק כמוהו מסוגל לעשות דבר כזה.

לאור הלהבות המתפשטות הוא משליך את הכיסא, תופס את מותניי ודוחף אותי בכוח החוצה. אני שומעת את גניחות הכאב והמאמץ שהוא פולט בזמן שהוא נע.

הוא לוקח אותי הרחק מהמבנה הבוער, שמבחוץ נראה כמו סצנת אימה, ומעמיד אותי על המדרכה ליד עוברי אורח שצופים במתח במתרחש, מצלמים וצועקים לתוך הטלפון.

"את בסדר?" הוא שואל בדאגה וסוקר אותי מכף רגל ועד ראש.

"כן," אני עונה, אבל בוהה בכתם הדם ההולך וגדל בבטנו. "הטלפון... הטלפון שלי. הוא בפנים."

"בשביל מה את צריכה את הטלפון?"

"להתקשר לג'ייק."

קולין נעשה עצבני ברגע אחד, כרגיל. "הבחור הזה מתחיל עם מישהי בכל פעם שאני רואה אותו. אליו את מתכוונת? אני ממש לא מביא לך את הטלפון עכשיו."

"לך תזדיין, קולין. אני אוהבת את הבחור הזה!"

"את לא יודעת שום דבר על אהבה. אילו ידעת, לא היית מחפשת אותה עם בחורים דפוקים כמו אלה שאת יוצאת איתם."

"לא, אתה בטוח יודע הכי טוב," אני מטיחה בו ברוע, כאילו עכשיו זה הזמן לריב על זה שוב. אני כבר בת תשע עשרה והוא עדיין גורם לי להרגיש כמו בת שתים עשרה. "לא הייתה לך חברה אף פעם, אז אל תיתן לי עצות. אולי אתה בכלל גיי שמפחד לצאת מהארון."

הוא מניד בראשו בכעס. "חכי כאן, אל תזוזי," הוא מסנן ומתרחק.

"לאן אתה הולך?" אני צועקת, אבל הוא כבר חוזר בריצה אל הדלתות החסומות באבנים גדולות. מי, לעזאזל, חסם אותן ככה?

הוא מעיף אותן הצידה בזרועות הברזל שלו כאילו הן חצץ, פותח לרווחה את הדלתות ומושך החוצה את האישה הראשונה שמתנפלת עליו. הוא מלווה אותה החוצה בבטחה כמו שהוא הוציא אותי, ומכסה בידו את הפצע המדמם המגיר דם כמו ברז מקולקל. הוא נראה חיוור.

הוא מוודא שאני מצייתת להוראותיו, ורץ שוב אל המבנה ההולך ונשרף, ממהר להציל אחרים במקום את חייו שלו.

אנשים דוחפים בהיסטריה זה את זה כדי לצאת, מסביבם שוכבות כעת גופות שנחנקו בעשן או נשרפו ואני מבינה ממה נחלצתי בזכותו. יכולתי למות... בחיים לא פחדתי ככה.

קולין מושך עוד אישה שלא מצליחה להיחלץ מהסבך האנושי הצפוף, וברגע שהיא בחוץ הוא נופל על ברכיו. ידו מכסה על חולצתו הרטובה והוא משתנק בקול.

אני מחניקה את בהלתי ומתקרבת אליו. ככל שאני מתקרבת אני רואה את פניו החיוורות ואת פרכוסי הכאב שלו טוב יותר, וכשאני ממש לידו הוא מביט בי כמו ממרחק של קילומטרים.

מוזר לראות אותו ככה. הוא תמיד חזק כל כך, בשליטה כל כך. זה כמו לראות מלך מובס.

אני לא מסוגלת לרכון אליו וללטף אותו כי אסור לי להתקרב אליו. אסור לו לדעת שאני מאוהבת בו מהרגע שפגשתי אותו. עשיתי הכול כדי להסתיר את זה. פיטר יהרוג אותי אם יגלה על החלומות הרומנטיים שלי עליו.

בעודי מתקרבת בהיסוס הוא קורס על האספלט ולופת את בטנו המדממת. הוא שוכב על הגב ומפרכס. אנשים נוספים מתקרבים אליו וכולנו מביטים בדאגה בשלולית הכהה הנקווית תחת גופו. סירנות של אמבולנסים נשמעות ממרחק, תודה לאל, אבל אני כבר לא בטוחה איך הוא יצליח לצאת מזה, ברור שהוא יזדקק לחופשה ארוכה אחרי פציעה שכזו.

"קולין?" אני ממלמלת בפחד כי נשימותיו הולכות ומתקצרות והסירנות עדיין רחוקות. אני מצפה ממנו להסדיר את הנשימה ולקום על רגליו, אבל זה לא קורה.

עיניו מביטות בי ואין בהן כעס או אפילו מצוקה. יש רק תחינה משונה. "ג'ס... ג'ס..." הוא משתנק בלי אוויר.

ואני רק עומדת וממתינה בקיפאון שהוא יוכל להמשיך לדבר, אבל בדיוק ברגע שהכבאית הראשונה נכנסת למתחם פרכוסיו פוסקים בבת אחת.