גברי הדרום 4 - הפלרטטן הדרומי שלי

הזדמנות שנייה * קשר לא מחייב * עיירה דרומית קטנה

פורד מונטגומרי היה לגמרי 'הילד הרע' כשהתאהבתי בו בקולג'. עכשיו הוא אבא חד־הורי, ועדיין הגבר הכי חתיך שפגשתי. פורד תמיד היה גבר דומיננטי והחלטי שרגיל לקבל את מה שהוא רוצה, ועכשיו הוא רוצה אותי, אבל עדיין לא שכחתי את שיברון הלב שחוויתי, אפילו שעברו עשר שנים. עם הזמן אני רואה שפורד השתנה, עכשיו הוא אב מסור לילדתו בת הארבע, ומסוגל לנהל חיי משפחה וגם להיות איש עסקים מצליח, אבל גם אני השתניתי הרבה עם השנים. מהקשר הכושל של הוריי למדתי שאסור לוותר על החלומות למען הזוגיות, ואני נחושה לרדוף אחר השאיפות שלי.

כל עוד מה שיש בינינו מסתכם בכיף בין הסדינים הכול בסדר, אבל כשהעניינים נעשים רציניים, אני צריכה לשקול מחדש מה אני רוצה מהחיים, ועל מה אני מוכנה לוותר בשבילו, אם בכלל.

הפלרטטן הדרומי שלי מאת סופרת רבי המכר ג'סיקה פיטרסון הוא סיפור על חברי ילדות שנפגשים אחרי עשר שנים, ומתברר שהאהבה ביניהם עדיין בוערת. ג'סיקה פיטרסון, שמתגוררת בשרלוט, צפון קרוליינה, כתבה שלושים ספרים עד היום ומיטיבה לתאר בספריה את הקסם המיוחד של הדרום.

הספר מבוסס על דמויות מתוך הספר הג'נטלמן הדרומי שלי, אך יכול להיקרא כספר בודד.

אווה

אדוארד, המרקיז מהארבורו, היה בטוח בשני דברים. אחת, הוא היה חייב להודות שהוא נראה טוב בחליפה החדשה שלו ושתיים, אהבה גרמה לגברים ולנשים להתנהג כמו טיפשים. הוא רק היה צריך להסתכל על ההורים שלו כדי לקבל הוכחה לכך ובגלל זה הסכים להתחתן עם ליידי סופיה דאדלי, בלי לראות אותה קודם לכן. כבתו של רוזן ונגנית צ'מבלו מוכשרת, היא הייתה ללא ספק אישה מתאימה, עם שושלת מעולה ואופי תפל תואם, אישה שלא הייתה שום איום על החומות שבנה סביב ליבו.

אדוארד הודה למשרת שלו, יצא מחדר ההלבשה וירד במדרגות המתעקלות ואז הוא שמע את זה, קללה שנלחשה בקול נשי, ואחריה עוד קללה, ועוד קללה.

"לעזאזל איתך, אסור לך... לכל הרוחות, לא על הפה! הריח שלך, אלוהים שבשמיים — "

ליבו של אדוארד דפק בחוזקה. איזה נבל העז לתקוף את האישה המסכנה ובעלת הפה המלוכלך הזאת?

הוא הפשיל את שרוולי מעיל הסטן השחור שלו וסגר את ידיו לאגרופים. הוא קיווה שזה לא יגיע למכות, אך יעשה כל מה שצריך כדי להציל אישה במצוקה. הוא ירד במדרגות האחרונות ונעצר במקום כשעיניו נפלו על הנבל האמור. זו הייתה כלבת הוולפהאונד שלו, אופליה. היא עמדה על רגליה האחוריות באמצע המבואה, כפותיה הענקיות היו מונחות על כתפיה של אישה בלונדינית שאת פניה היא ליקקה.

שריריו התרפו וליבו פעם שוב בחוזקה מצליל צחוקה של האישה. צחוק עמוק, מהבטן, מהסוג שהכיר רק כילד. האישה משכה בעדינות באוזניה של אופליה כשנישקה את ראשה.

"רואה, בהמה ארורה שכמוך, זו הדרך הנכונה לקבל את פניה של זרה."

הנה הצחוק הזה, שוב. אופליה הגיבה עם עוד ליקוק על שפתיה של האישה. היא אחזה בכפה ולחצה אותה. "איזו ילדה מתוקה ומסריחה את. נראה לי שנסתדר טוב, את ואני. אני האדונית החדשה של הבית הזה. המרקיזה או משהו, אבל את, יקירתי, יכולה לקרוא לי סופי."

אדוארד גילה שפיו יצר בשתיקה את השם. סופי. רק שהוא כנראה אמר את זה בקול כי האישה סובבה את ראשה והסתכלה עליו. הבטן שלו צנחה. עיניה היו מקסימות, כהות ונוצצות מאינטליגנציה. ושובבות, גם כן. והפה שלה... הוא היה מלא. עסיסי. הוא ניסה להזדקף, אך רגליו הסתבכו במדרגה האחרונה. הוא נטה קדימה בגניחה.

"אדוני הלורד!" סופי זינקה לאורך המסדרון במהירות מבהילה וכך אדוארד מצא את עצמו בזרועותיה של אשתו החדשה. הוא מצמץ כדי להעלים את הכוכבים מעיניו כשפגש את עיניה הארורות. הן היו גדולות וכנות. הוא נרתע כשאופליה הנחיתה נשיקות רטובות על הפה ועל האף שלו.

"גרמתי לך להתעלף מהתרגשות," אמרה סופי בחיוך.

"אופליה. אופליה, בבקשה." הוא זינק על רגליו ודחף את הכלבה ממנו, נבוך ומושפל עד עמקי נשמתו. "אני לא מתעלף מהתרגשות."

"אין שום דבר רע בלהתעלף מהתרגשות." הגבות שלה התכווצו. דחף השתלט עליו ליישר אותן באגודלו. "שום סיפור אהבה גדול אינו מושלם בלי איזו התעלפות טובה מהתרגשות. כמה מרענן זה שהגיבור הוא זה שעושה את זה, לשם שינוי."

"אין פה שום סיפור אהבה," הוא ענה בנוקשות, "ואני לא גיבור." החיוך שלה התכווץ ובאופן מוזר, גם הלב שלו. אדוארד היה עכשיו בטוח רק בדבר אחד: שאשתו הייתה רחוקה מלהיות הולמת. או תפלה.

אני מכבה את מנוע ה'הונדה' שלי ועוצרת את הספר הקולי באמצע. התחלתי להקשיב לפני פחות מעשר דקות לספר המוקלט 'החתונה שלי עם המרקיז', רומן היסטורי שהחברה שלי, אוליביה, כתבה, אבל הוא כבר גורם לי לחייך.

חיוכי מתפוגג כשאני מסתכלת על חזית הלבנים האדומה והמוכרת של בית הוריי. אני פה לארוחת ערב של יום ראשון, הראשונה שלי מאז חזרתי לעיירה. הרכב של אחותי, אלכס, לא נמצא בשביל הגישה עדיין. היא מאחרת, כרגיל.

אני נושמת נשימה עמוקה שלא עוזרת לי בכלל להרפות את המתח שבחזי ויוצאת מהרכב, נזרקת מייד ללחות המעיקה הייחודית לצ'רלסטון, עיר הולדתי. אני ממש יכולה להרגיש את שערי מתקרזל. מעין קרזול שאני בטוחה שגורם לפן שעשיתי להיראות כמו פאה של ליצן תוך פחות מחמש־עשרה שניות.

הקיץ. בהחלט לא העונה האהובה עליי פה. חזרתי לאחרונה לצ'רלסטון אחרי חמש שנים באטלנטה. עברתי בעיקר כי התקשיתי לחשוב על רעיון לספר בישול, השני שלי, ואני מקווה שסצנת הקולינריה המדהימה פה בדרום תתניע את המוזה היצירתית שלי. כבר ביקשתי מהסוכן שלי לדחות את הדד־ליין שנקבע עם המוציא לאור. אני צריכה להגיש את הספר בעוד חודשיים בלבד ואני די לחוצה. לא רק שאני סומכת על הכסף שהספר יכניס לי כדי לעזור לי להשאיר את העסק שלי, הבלוג וספרי הבישול, מעל המים. אני גם פרפקציוניסטית כשמדובר בעבודה שלי. נדרש לי יותר מעשור של דם, יזע ופוסטים בבלוג כדי לאסוף קהל קוראים מסור ונלהב, וגם אספתי תריסר ספונסרים ממש טובים וחברות שמשלמות כדי לפרסם בבלוג שלי. הכסף שהם מכניסים חיוני לעסק שלי.

הקוראים והספונסרים האלה משתוקקים לספר שני מאז שהראשון שלי, 'סיגריות וסודות בשירותי הבנות', שנקרא על שם הבלוג שלי, הגיע לרשימות רבי המכר בשנה שעברה. אני לא יכולה לאכזב אותם, בדיוק כמו שאני לא יכולה לפספס את המומנטום המדהים ש'סיגריות וסודות בשירותי הבנות' העניק לקריירה שלי. ככל שאתעכב יותר בין הספרים, כך סביר יותר שזה עלול לקרות.

לכן הבטחתי משהו לעצמי ולקוראים שלי, שספר מספר שתיים יהיה מעל ומעבר לראשון, ושאפרסם אותו כמה שיותר מוקדם. הלחץ לכתוב את ספר הבישול הוא אמיתי, וגם החרדה שלי שלא אצליח לגרום לזה לקרות בזמן. אני עושה כמיטב יכולתי להדחיק את המחשבה מהראש כשאני עולה במדרגות הקדמיות. אני עובדת קשה, התגברתי על אתגרים בקריירה שלי בעבר, אעשה את זה שוב.

אני פותחת את דלת הכניסה וריח ביתי מוכר מכה בי. טעים, קצת מתוק. טורטיות תירס מטוגנות. "אל תגידי לי שאת מכינה פסטל אצטקה," אני אומרת, החיוך שלי חוזר.

אימא, שנולדה במקסיקו, הכינה את לזניית הטורטיות הזאת כל הזמן כשהיינו ילדים. זה מתכון משפחתי ישן שעבר אליה מסבתא. זה מאכל משכבות של טורטיות, עגבניות, שמנת חמוצה, תירס וגבינה.

אימא מסתכלת עליי מעבר לכתפה. כמו תמיד היא מתרוצצת במטבח, הדלפק מכוסה בקרשי חיתוך ובקערות המלאות במצרכים טריים. והיא גם מחייכת.

"ברור שכן, מיחה1," היא עונה ומחבקת אותי. "הייתה לי הרגשה שאת צריכה קצת אוכל נחמה. איך הולך עם הכתיבה?"

אני מתיישבת על שרפרף ליד הדלפק באנחה כבדה. "נורא. ויתרתי והתחלתי לקרוא רומן במקום. אני לא יודעת מה הקטע שלי, אני לא מצליחה להבין מה אני מנסה להגיד עם הספר הזה. כאילו, מי אני מעבר לצלי בקר? לצלעות?" אבא שלי הוא הבעלים של 'הברביקיו של לייסי', מסעדה ותיקה ומוכרת באי סאליבן. זו מסעדה פשוטה בלי קישוטים, מסוג מסעדות הברביקיו שבה כריכים של חזיר צלוי מוגשים בסלסילות פלסטיק, והמפיות מגיעות בגלילי מגבות נייר שמונחים על שולחנות פיקניק. הוא פתח את 'לייסי' לפני שלושים שנה כמעט. לאורך השנים אבא קרע את התחת כדי לבנות את המוניטין שלו כאחד המומחים הידועים ביותר לעישון בשר בדרום־מזרח ארצות הברית. אחרי הקולג' הלכתי בעקבותיו והפכתי למומחית לעישון בשר בעצמי, אבל במקום לפתוח מסעדה, החלטתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי, ספרות ובשר מעושן, ופתחתי בלוג שהיה בו שילוב של מתכונים, תצלומים והצצות לחיי היום־יום שלי.

למזלי, זה היה בשנת 2007, שנה שהייתה תור הזהב לבלוגרים. כמות העוקבים שלי התפוצצה ויכולתי בהדרגה להגשים את החלום ולהפוך את העיסוק בבלוג לקריירה במשרה מלאה. לפני שנתיים סגרתי עסקה גדולה על ספר הבישול הראשון שלי. הוא הצליח כל־כך שהמוציא לאור חתם איתי חוזה על עוד שני ספרים. זה היה מגניב עד שהבנתי שנגמרו לי הרעיונות וגם ההשראה.

חיוכה של אימא הופך מהורהר. "את תמצאי דרך, מיחה. תמיד היה לך הרבה מה להגיד."

"זה נכון," אני אומרת. אני מרימה את המבט מצפצוף מערכת האזעקה ורואה את אבא נכנס הביתה. הוא נראה מרושל כמו תמיד עם הזיפים שלו, כובע כחול של 'לייסי' ונעלי ספורט מרופטות. "היי אבא." אני קמה מהשרפרף כדי לפגוש אותו במסדרון. "לא ידעתי שאתה מגיע הביתה לארוחת הערב." אבא שלי עובד שעות ארוכות, במיוחד בסופי שבוע, ולא מגיע הרבה בזמן לארוחות.

"לא הייתי מפספס את הארוחה כשאת ואלכס פה." הוא מעניק לי חיוך עייף ועוטף אותי בחיבוק. ריחות של עץ שרוף ובצק מטוגן, ה'האש פאפיס' המפורסמים של 'לייסי', נודף מהחולצה שלו. "טוב לראות אותך, מתוקה. אני שמח שחזרת העירה. איך הולך עם ספר הבישול?"

אבא תמיד היה המעודד הכי גדול שלי. כשסיימתי עם תואר מפואר והצעות עבודה בתאגידים גדולים הוא היה זה שעודד אותי לבחור בתשוקה שלי על פני משכורת קבועה. הנתיב שבחרתי בו לא תמיד קל, אבל מתגמל בענק. זאת אני, ואני לא בטוחה שהיה לי את האומץ ללכת בנתיב הזה ללא העידוד של אבא. "בדיוק סיפרתי לאימא שאני לא מצליחה להתחיל את הספר. אני מקווה למצוא קצת השראה בזמן שאני בבית."

"נראה לי שאנחנו יכולים לעזור עם זה. תני לי להחליף בגדים." בלי לומר מילה לאימא, הוא נעלם לתוך חדר השינה הראשי.

לידי, אימא בולעת בקול, העיניים שלה דבוקות לטורטיות שהיא מטגנת. שמתי לב שהכתפיים שלה השתופפו ושקצות שפתיה התעגלו מטה בזעף קטן. מתח מתפשט באוויר עם שכבה עבה של טינה. ההורים שלי היו מדהימים אליי בדרך שלהם, אבל הם ממש לא מדהימים זה לזה.

"ראית את זה?" היא שואלת בשקט, "הוא לא מדבר איתי יותר. בכלל."

"זה חסר נימוס," אני אומרת, מסתכלת על דלת חדר השינה.

"נכון."

הבטן שלי מתכווצת. זו סצנה מוכרת, כזו שהתרחשה כבר אלפי פעמים בבית הזה. אבא מתנהג כמו... טוב, כמו אבא, אני מניחה. אימא בולעת צורך, הרגשה, קללה. כמה היא נאלצה לבלוע כדי לשמור על קור רוח, כדי לשמור על המשפחה הזאת מאוחדת. אין פלא שהיא אומללה. אני מרחמת עליה. לראות את התקשורת בין ההורים שלי, או נכון יותר, את חוסר התקשורת, זו תזכורת כואבת לסיבה שעשיתי את הבחירות שעשיתי.

ככל שאני אוהבת את ההורים שלי, אני לא רוצה לגמור כמוהם, בודדה ונוטרת, ואני בטח לא רוצה לגמור כלואה כמו אימא. כלואה בתפקיד שלה כאימא וכאישה. כלואה במערכת יחסים אומללה ולא מספקת. עמוק בפנים, אני יודעת שזה לא הוגן מצידה לדבר איתי על אבא ככה. זה מכתים את מערכת היחסים שלי איתו וזה לא בסדר. הוא אולי לא מושלם, אבל הוא עשה דברים מדהימים בשבילי.

ועדיין. זה חלק מהסיבה שבגללה חזרתי לצ'רלסטון. ההורים שלי חווים קשיים בחיי הנישואים שלהם כבר תקופה, ואני דואגת להם. אני מקווה שאוכל אולי לעזור להם ליישר את ההדורים, וזה לא מזיק שאני גם זוכה לראות לעיתים קרובות יותר את אלכס, שגרה במרכז העיר. תמיד היינו קרובות.

"אני מצטערת," אני אומרת לאימא, לא בטוחה מה עוד להגיד.

היא רק מנידה בראשה. "אני גאה בך, אווה. על הרבה דברים, אבל נראה לי שאני הכי גאה בעובדה שאף פעם לא תיתני לאף אחד לדרוך עלייך ככה. אני תקועה פה, אבל את... אני שמחה שגידלתי אותך אחרת. רק תמשיכי לעשות את מה שאת עושה, תמשיכי לרדוף אחר החלומות שלך. אל תוותרי אפילו מילימטר כי את נותנת מילימטר, ואז את נותנת עוד אחד, ואז לפתע כל המילימטרים האלה הופכים לקילומטרים."

הגרון שלי מתכווץ. אימא נתנה לי את הנאום הזה כבר כמה פעמים. ככל שאני מעריכה את התמיכה שלה ואת כל הקורבנות שהיא הקריבה, כואב לשמוע אותה אומרת את הדברים האלה.

לאימא הייתה קריירת צילום מבטיחה כשפגשה את אבא. ואז היא ילדה אותי, ואז את אלכס, ואז הם עזבו את ראלי ואת המשפחות שלהם כדי שאבא יוכל לפתוח את 'הברביקיו של לייסי' פה בצ'רלסטון. הוא עבד שעות ארוכות כדי להרים את המסעדה על הרגליים. לא היה להם כסף, או עזרה, והיו להם שתי ילדות קטנות. אימא קיצצה בשעות העבודה שלה בסטודיו כדי לטפל באלכס ובי בזמן שאבא ממש גר במסעדה.

לא עזר במיוחד שאחותי הסתבכה בהרבה צרות בתיכון. אימא נאלצה לוותר על הצילום לגמרי כדי לטפל באלכס ולהשיג לה את העזרה שהייתה צריכה. ואז העניינים החלו להתדרדר עם ההורים שלי. הם היו מאושרים יחסית ואז... לא יודעת, כנראה הלחץ מהטיפול באחותי, יחד עם הקורבנות הבלתי פוסקים שאימא הקריבה, גבו מחיר. הטינה התגברה. דברים החלו להתפרק. המצב רק החריף לאורך השנים. אלכס, תודה לאל, משגשגת בימים אלה, אבל ההורים שלי? לא כל־כך. אז אני עושה את מה שאני תמיד עושה, מנסה לעזור לאימא להרגיש טוב יותר בזמן שאני חושבת לעצמי שהסיפור שלי יהיה שונה משלה, שהעתיד שלי לא ייראה ככה.

"הנה." אני דואגת לדבר בקול עליז. "מה דעתך שאמזוג לנו קצת יין? אני יכולה להכין לנו גם קוקטיילים. מרגריטות, אולי? יש לך ליים?" אני מרימה את הקול. "אבא, אתה רוצה מרגריטה?"

"נשמע טוב!" הוא קורא מאחורי הדלת.

אימא מסתכלת עליי ומחייכת חיוך מתוח בשפתיים צמודות. "נשמע טעים. אמרתי לך כמה אני מאושרת שאת פה, מיחה? אני אוהבת שכולנו יכולים להיות יחד ככה. התגעגעתי אלייך."

אני לוקחת שייקר, מסחטת מיצים וקרש חיתוך. האזעקה מצפצפת שוב והפעם זו אלכס. היא לבושה במכנסי ג'ינס ובז'קט שף לבן ונראית רעננה ויפה מאי פעם.

"פאקינג מריח מדהים," היא אומרת ומעיפה את נעלי הספורט שלה מהרגליים.

אימא מגלגלת עיניים, אבל שפתיה מתעוותות בחיוך קטן. מדי פעם היא מעירה על הקללות של אלכס, אבל היא די ויתרה על הניסיון לצנזר אותה.

אני מחייכת. "את מנשקת את אימא שלך עם הפה הזה?"

"כן." היא מעלה חיוך רחב מלא שיניים לבנות וצועדת למטבח, נותנת קודם לאימא נשיקה בלחי ואז לי. "שמעתי מישהו אומר מרגריטות? מתאים לי אחת חזקה."

"עבדת בבית של הזעפן ההוא שוב?" אימא שואלת.

"כן. והוא היה אקסטרה דוחה היום."

אני מסתכלת על אלכס. "זעפן? מי זה?"

"זה הלקוח החדש של אלכס." אימא מחייכת. "הוא איזה תותח פה בעיירה שנראה כמו – רגע, למי השווית אותו, מי אמור2?"

אחותי מוציאה עוד לימוני ליים מהמגירה התחתונה במקרר. "הוא נראה כמו כריס אוונס, ונוהם כמו טום הארדי."

אני צוחקת. "נשמע לי כמו שילוב מנצח."

אלכס סוגרת את המגירה בעזרת הברך. "אני חולקת עלייך בגדול. סיוט לבשל לו. חוץ מזה שהוא שמוק רציני, יש לו חך של תינוק. הוא לא מוכן אפילו לנסות מאכלי ים וטוען שהוא לא אוהב בצלים."

אימא משתנקת. אני מחייכת. "אבל את עדיין חושבת שהוא שווה."

"לא, הוא לא הטיפוס שלי." אחותי מרימה סכין וחותכת ליים בכוח רב יותר מהנחוץ. אני לוקחת חצי וסוחטת אותו לתוך השייקר. "האמת, אני לא יכולה לסבול את הבחור."

"הגברת מוחה יותר מדי," אני עונה.

היא מצביעה עליי בסכין. "הגברת צריכה להזדיין כדי שאולי היא תצליח לא לדחוף את האף שלה."

אפילו שאלכס לא הביאה הביתה כמויות של בני זוג, אף אחת מאיתנו לא, אלה שפגשתי היו חתיכים, אתלטיים וחברותיים. הבחור הזה נשמע שונה וזה גורם לי לשים לב כי אלכס לא השאירה את האחרים בסביבה.

"אפרופו זיונים," היא ממשיכה, "אימא סיפרה לי שבמסיבת טרום הלידה של ג'וליה וגרייסון יהיו גם גברים. את חושבת שפורד יהיה שם?"

הבטן שלי מתכווצת מהשם הזה. אני עוזרת לחברה שלי, ג'וליה לסיטר, לתכנן מסיבת טרום לידה שתתקיים בעוד כמה שבועות. היא בהיריון מגרייסון מונטגומרי, שהוא במקרה אחיו של פורד, הבחור שיצאתי איתו בקולג'. פורד היה הראשון שלי בכול. החבר הראשון, האהבה הראשונה, הבחור הראשון ששכבתי איתו. הוא היה גם שיברון הלב האמיתי הראשון שלי, מהסוג שלא עוזב אותך. לקח לי שנים להתגבר עליו.

אני מקווה שהוא לא יהיה שם, אבל ג'וליה אמרה שהוא ואחיו קרובים מאוד, אז הסיכויים לא נראים טובים במיוחד. "אני לא בטוחה," אני אומרת בזהירות. "לא שזה משנה. אני כבר לא דלוקה על הבחור או משהו. עברו, מה, כמעט עשר שנים מאז." מאז שהוא עקר לי את הלב מהחזה.

אלכס מקמרת גבה. "מה שתגידי."

אני מכינה קנקן של מרגריטה חזקה וחמצמצה בזמן שאלכס עוזרת לאימא לסיים לבשל. אבא יוצא מחדר השינה בבגדים נקיים וארבעתנו מתיישבים לאכול.

ארוחת הערב טעימה. אנחנו יושבים ליד השולחן במשך שעה. השיחה נעימה. אלכס, כמו השפית שהיא, מעלה כמה רעיונות לספר. גם אבא.

ההורים שלי צוחקים, אבא מוזג מרגריטות ואימא מעמיסה מנה שנייה לצלחות שלנו, שאנחנו טורפות בשמחה. הם לא מתקשרים ישירות זה עם זה, אבל הם מפטפטים הרבה איתנו. הלב שלי גואה בהכרת תודה. זו המשפחה שאני מכירה ואוהבת, זה מה שהיה חסר לי.

ועדיין, המילים של אימא רודפות אותי בנסיעה הביתה. 'תני מילימטר, ואז לפתע המילימטרים האלה הופכים לקילומטרים'.

אני לא יודעת מה אעשה לגבי ספר הבישול. אני לא יודעת מה אעשה אם אראה את פורד במסיבת טרום הלידה, ואני בהחלט לא יודעת מה אעשה לגבי ההורים שלי. ברור שהם על הסף, וברור שאימא סובלת.

לראות אותה סובלת ככה... זה כאילו זרקו לי את הלב מחלון של מכונית על מדרכה לוהטת. דבר אחד אני כן יודעת, אני לא רוצה להביא ילדים או להיות אימא בעצמי. ברמה ההגיונית, אני יודעת שזה לא אומר שאגמור כמו אימא שלי אם אביא ילד יום אחד. אני בטוחה שיש הרבה נשים, וגם גברים, שמוצאים סיפוק אמיתי בהורות, שבאמת נהנים מזה ושלא היו צריכים להקריב את החופש ואת האושר האישי שלהם כדי לשמור על אחדות המשפחה, אבל למה להסתכן? במיוחד אם אני מרוצה מהחיים שלי כמו שהם?

זה לא רק שאימא נאלצה לוותר על החלומות שלה כדי להביא ילדים, האימהות שלה כלאה אותה במערכת יחסים לא מאושרת עם אבא שלי, ואני לא רוצה בחיים להיות תקועה ככה.

כמו שאימא אמרה, הורות מכריחה אותך לוותר ולהקריב קורבנות שבסופו של דבר מובילים לכך שאת מוותרת על החלומות שלך, מוותרת על ההזדמנות שלך לאושר ובעושר לנצח.