מארז אדיקטד 4

מארז אדיקטד 4 כולל:

1. אדיקטד 6: לשגשג

2. אדיקטד 7: מכורה אחרי הכול

אדיקטד 6 - לשגשג

* התמכרויות * סודות * מערכת יחסים הרסנית  

שמועה מרושעת על משולש אהבה ביני לבין לורן הייל ואחיו, רייק מדוז, מתפשטת כמו אש בשדה קוצים ואני נשאבת למקום אפל מאוד. לורן נחוש בדעתו לשמור על חיינו הפרטיים, הרחק מעין הציבור וגם מהחברים שלנו, ועוזר לי להתמודד בדרך היחידה שהוא מכיר. האהבה של לורן היא הכול, אבל איך אפשר באמת לדעת מתי האהבה היא יותר מדי וכבר עוברת את הגבול?

החיים שלנו שודרו לעיני כול, מדברים עלינו כל הזמן בתקשורת ואנחנו חוטפים הרבה מאוד ביקורת. לילי קאלווי ולורן הייל הם שמות שכל הציבור מכיר, ועכשיו יש לנו אויבים מאחורי המקלדת, שדים שאנחנו לא יודעים איך להעלים ומכשולים שאין לנו מושג איך לעבור. אם לא נמצא דרך ראויה להתמודד עם כל השמועות הזדוניות שמפיצים עלינו, הם עוד עלולים לקרוע אותנו לגזרים.

כריסטה ובקה ריצ'י כובשות את העולם בסדרת אדיקטד שעשתה סנסציה ברשתות החברתיות. מעריצי גוסיפ גירל, חברים ואופוריה ישתגעו על הספר הזה, שעלילתו מתרחשת בעולם מלא תאווה, תהילה, גברים ששווה למות למענם וחברויות חזקות יותר מקשר דם. לשגשג הוא הספר השישי בסדרה.

"לדמויות יש כימיה בלתי ניתנת להכחשה." - מסע הספרים של פרל

"כימיה מטורפת בין הדמויות." פרלס בוק ג'רני

"שישה כוכבים נוצצים!" בוק ויג'ילנטה

"כתיבה מעולה, דמויות פגומות שאי אפשר לא להתחבר אליהן." אסטס

"שישה כוכבים נוצצים!" בוק ויג'ילנטה

אדיקטד 7 - מכורה אחרי הכול

* התמכרויות * סודות * מערכת יחסים הרסנית  

לורן ואני מתכוננים לגרוע מכול כשאבא שלו, ראש המשפחה ג'ונתן הייל מזמן פגישה משפחתית. הבעיה היא שאחרי זמן כה רב של התמודדות עם מחסור בפרטיות, וביקורת בלתי פוסקת מהציבור וממגזיני הרכילות, אנחנו כבר לא יודעים מה יכול להיות גרוע יותר ממה שהתמודדנו איתו עד עכשיו. בתקופה שבה החיים שלנו עוברים טלטלות אדירות, אנחנו עומדים לעבור עוד כמה שינויים, אדירים אפילו יותר.

על כל צעד קדימה במלחמת ההתמכרות שלי, אני הולכת שני צעדים אחורה. לורן מנסה להציל אותי בדרך היחידה שהוא מכיר, אבל האחריות ההולכת וגדלה על כתפיו עלולה לדרדר גם אותו אל התהום, ואולי היא כבר עושה את זה.

ללורן ולי יש סיפור אהבה גדול מהחיים, אבל האם החברות והזוגיות שלנו תוכל לשרוד כשכל הסובבים אותנו לא מאמינים שנוכל להתעלות מעל כל הקשיים?

כריסטה ובקה ריצ'י כובשות את העולם בסדרת אדיקטד שעשתה סנסציה ברשתות החברתיות. מעריצי גוסיפ גירל, חברים ואופוריה ישתגעו על הספר הזה, שעלילתו מתרחשת בעולם מלא תאווה, תהילה, גברים ששווה למות למענם וחברויות חזקות יותר מקשר דם. מכורה אחרי הכול הוא הספר השביעי בסדרה.

"לדמויות יש כימיה בלתי ניתנת להכחשה." - מסע הספרים של פרל

"כימיה מטורפת בין הדמויות." פרלס בוק ג'רני

"שישה כוכבים נוצצים!" בוק ויג'ילנטה

"כתיבה מעולה, דמויות פגומות שאי אפשר לא להתחבר אליהן." אסטס

"שישה כוכבים נוצצים!" בוק ויג'ילנטה

לילי

אפס שנים, אפס חודשים

אוגוסט

כשדמיינתי את יום ההולדת העשרים ואחד שלי, דמיינתי שהוא יכלול הרבה אלכוהול, קצת סמים, אולי, וחבורה גדולה של חשפנים. חבורה ענקית. אולי אפילו חשפנים שמסיימים את הריקוד ב'סוף שמח'. אלה היו הפנטזיות של לילי אחרת, לילי מתקופה אחרת. אולי אפילו לילי מיקום אחר. ככה אני מרגישה.

בפועל, יום ההולדת העשרים ואחד שלי היה הרבה פחות פרוע, ובמקרה, הגברים היחידים שחוגגים איתי הם החבר שלי ואחי, והם ההיפך הגמור מחשפנים. למעשה, הצעתי שנחגוג את יום ההולדת בנחת מול הטלוויזיה, אבל לורן הכריח אותי לצאת מהבית ופיתה אותי עם המקום האהוב עליי בפילדלפיה, 'לאקיז'. אמרתי לאחיות שלי שאני לא אערוך מסיבה, והאירוע המאולתר הזה קרה אחרי שלורן גילה על הבקשה שלי. עכשיו אני מתחרטת על כך שלא הזמנתי את רוז או את דייזי, או אפילו את אחותי הבכורה, פופי.

בין רייק לביני שוררת שתיקה מביכה ואני מתפללת בשקט שלורן יחזור לשולחן, אבל הוא עומד ליד העמדה של המארחת ומבקש מהמנהל שיסגור את התריסים. עשרה צלמים עומדים מחוץ לדיינר, חלקם נושאים מצלמות כבדות על הכתפיים, וכולם מצמידים את העדשות לחלון הזכוכית.

לפני שבוע גילינו שאימא של רייק סיפרה לתקשורת על ההתמכרות שלי למין, לכן אני מככבת בעמודים הראשיים של הצהובונים, וברשתות החברתיות. רייק מאשים את עצמו, גם כשאני ממבקשת ממנו שיפסיק. למען האמת, אני אשמה בכול. אני זאת שהלכה בדרך הזאת. אם הדברים האלה לא היו נכונים, הכול היה אחרת, לא? אבל אני מכורה למין, כולם יודעים את זה, ועכשיו אנחנו צריכים להבין איך להתמודד עם אור הזרקורים.

השתיקה מרגיזה אותי ואני מחליטה לקטוע אותה בלי לחשוב. "אתה יודע מה מצחיק? תמיד דמיינתי שיהיו חשפנים ביום ההולדת שלי," אני פולטת. למה, לילי, למה? אני נמנעת מלהביט בפניו וכבר מרגישה שלחיי מסמיקות.

"חשפנים?" אומר רייק באי־אמון. "גם גברים הם בני אדם, לילי. את יכולה להפסיק לדבר עליהם כאילו הם חפצים? וגם.. מה, לעזאזל?"

אני חושבת שהוא היה צריך להגיד 'מה, לעזאזל?' בתחילת המשפט, אבל בסדר.

הוא מוסיף, "אל תגידי לי שבכל פעם שהיית מסתכלת על גבר, היית רואה רק את הזין שלו."

אני מסמיקה, אבל מצליחה להגיב למרות המבוכה. "הייתי. בלשון עבר. זאת מילת המפתח. היום, אני שמה לב גם לשאר האיברים." אני מנופפת בידיי ואז מבינה איך אני נשמעת. "לא שאי פעם חשבתי על הזין שלך. כלומר, חשבתי שאתה שמוק, אבל במובן המטפורי של המילה, לא במובן המיני." שיט. אני פשוט צריכה להיות בשקט.

"יש לך בעיות רציניות, קאלוויי."

"כן, כל העולם חושב כמוך," אני ממלמלת ופותחת שקית סוכר, מנסה להתחמק מהמצלמות המרעישות שמאחורי חלון הזכוכית. מבטו מתרכך והוא מניד בראשו ונאנח בתסכול.

"תראי, זה יום ההולדת שלך. לא קניתי לך שום דבר — "

"לא ציפיתי שתקנה לי משהו."

"תני לי לגמור." אני מסמיקה שוב. הוא מניד בראשו. "את חייבת להפסיק, לילי. שום דבר ממה שאני אומר הוא לא מיני."

"סליחה," אני ממלמלת.

"התכוונתי להגיד שלא קניתי לך שום דבר בינתיים. מה היית רוצה לקבל?"

מה הייתי רוצה? אני רוצה יותר מדי דברים, אבל את רובם המוחלט אוכל להשיג רק בעזרת כוחות על־טבעיים. "אתה מכשף?"

"מה?" הוא מקמט את הגבות שלו בבלבול.

"לא משנה," אני ממלמלת. המצלמות מתחילות להבהב ואני שוקעת לתוך הכיסא, כמעט מסתתרת מתחת לשולחן.

"תתעשתי, אלוהים." רייק נועץ בי מבט.

"אתה אפילו לא אמור להיות כאן," אני רוטנת בשקט. אני לא יודעת למה אני מדברת בקול חלש. הדיינר אפילו לא מלא למחצה, אבל אני בטוחה שבשעה הקרובה הוא יתמלא עד אפס מקום רק כי אנחנו פה.

"הוזמנתי," הוא עונה.

"לו הזמין אותך," אני לוחשת, "והוא כנראה שכח שהתקשורת חושבת שאתה ואני שוכבים. אנחנו לא צריכים לתת להם עוד סיבות להאמין בזה."

"אז אנחנו בטוח מזדיינים רק מפני שאני אוכל ארוחת צהריים עם אחי וארוסתו. נשמע הגיוני לגמרי."

"אל תשתמש במילה ארוסה," אני עונה. "היא עושה לי פריחה."

"את מתחתנת בעוד פחות משנה. זה לא ישתנה, לילי, תצטרכי להשלים עם זה."

"אני לא משלימה עם שום דבר." אני נשמעת פתטית. הוא מגלגל עיניים. אני עומדת להתווכח, אבל לורן חוזר לתא. הוא רותח מכעס, אז עצמות לחייו נראות חדות במיוחד. שיט. הוא מתיישב לידי ואוחז בזרוע שלי כדי שאזדקף. הוא עושה את זה בכזאת טבעיות, כאילו עשה את זה אלף פעמים.

הוא עשה את זה אלף פעמים? הדבר היחיד שאני יודעת כרגע הוא שאני כבר לא במקום המסתור שלי.

"הוא לא יסגור את התריסים," אומר לורן, "הוא אומר שזה פרסום טוב לדיינר."

לפחות הם כנים. "אולי כדאי שנלך." אני אומרת, זורקת את הרעיון לאוויר בלי לחשוב. וואו, אני כבר מרגישה טוב יותר. אני קמה מהשולחן, מצפה מהם להסכים איתי.

"לא," אומר לורן, מניח את היד על הכתף שלי ומכריח אותי להתיישב. "זה יום ההולדת שלך ולא יצאת מהבית כבר שבוע." הוא כורך את הזרוע סביב מותניי ואני נושמת עמוק, נצמדת לגוף החמים שלו. הייתי רוצה להגיד שכרגע כל המחשבות שלי טהורות, אבל אני בעיקר חושבת על הגוף העירום שלו. השרירים שלו, הגוף הרזה שלו. ללורן יש ישבן נחמד, וגם —

"אני שואל שוב," אומר רייק בעצבנות ומתבונן בי, קוטע את רצף המחשבות המלוכלכות שלי. "מה את רוצה ליום ההולדת שלך?"

אני עוצמת עיניים ומקללת את המוח שלי שזה הדבר הראשון שהוא חשב עליו.

"היא רוצה משהו שאתה לא יכול לתת לה," לורן עונה בשמי.

"כמו קריאת מחשבות או טלפורטציה," אני פולטת, למקרה שלו התכוון לדבר האחר שרייק לא יכול לתת לי.

"התכוונתי לסקס, אבל כן, גם זה," הוא אומר. היום הזה לא מתקדם טוב בכלל. אני מכסה את פניי בידיי ומחכה לשמוע את רעשי המצלמות. אני אמורה לשמוע אותן ממש כל רגע. הנה זה. אני ממשיכה להסתיר את הפנים.

"לילי," אומר לורן, נשמע טרוד.

"אני לא רוצה לדבר על סקס או על זין," אני פולטת. מישהו מכחכח. שיט. אני מביטה בו באשמה. המלצר עומד בקצה השולחן ומחזיק פנקס, נמנע מלהביט בי. בשלב הזה אני כבר יכולה להסתובב עם שלט עם הכיתוב 'סוטה ומכורה למין'.

"מה תרצו לשתות?" הוא שואל.

"מים לכולנו," אומר לורן. המלצר עוזב, ודלת הדיינר רועדת כשעוד אנשים צעירים נכנסים דרכה, בני נוער וסטודנטים בקולג'. הם מתקבצים בתא לידינו, שולפים את הטלפונים ומצלמים אותנו. אני בטוחה שהיה לי נעים יותר אם הייתי נכנסת לתרדמת חורף. אולי הדובים יודעים משהו שאנחנו לא.

רייק פותח את רוכסן ז'קט העור שלו. "זה יום ההולדת העשרים ואחד שלך. את תשתי הלילה?" הוא מניח את הז'קט בצד. מתחתיו, הוא לובש חולצה אפורה.

"לא. אני הולכת לוותר על המסורות האלה." גם כי לו אלכוהוליסט בגמילה, אבל גם כי אני רוצה לזכור את הערב, בייחוד אם יהיה בו סקס.

"היא כבר חוותה את יום הולדת עשרים ואחד דרכי," לו מוסיף.

זה נכון, וזה לא היה נעים. מישהו דופק על החלון ליד האוזן שלי ואני נבהלת ומפילה את כוס המים שלי. רייק מקלל בשקט ומנגב את המים במפית. צלם דופק על הזכוכית באגרוף וכמו פתיה, אני מביטה לעבר מקור הרעש. המצלמות מהבהבות כמו נורות מקולקלות.

בני הנוער בשולחן הסמוך פורצים בצחוק כשמתבוננים בתא שלנו ואז מסתכלים על משהו אחר. אני נלחצת, בייחוד כי פעמון הכניסה ממשיך לצלצל ונחיל של אנשים נכנס לדיינר. אנחנו ניחנק למוות, או שנותקף. או שיקרה משהו גרוע יותר. תמיד עלול לקרות משהו גרוע יותר.

ואני נתתי לגארת', שומר הראש שלי, לחזור הביתה מוקדם. אולי שלושתנו גם נוכל להתנהג כמו אספסוף. שני אנשים זה צמד, שלושה זה כבר הרבה, לא? אז ארבעה הם כבר אספסוף. חסר לנו אדם אחד.

"לילי, תירגעי," לוחש לורן ומניח את כף היד על הלחי שלי, מלטף את עורי באגודל. "הי, מה קורה לך בתוך הראש?"

שטויות. פחד. שניהם במקביל. אני לא מספיקה לענות כי המלצר חוזר עם הפנקס שלו, מוכן לקחת את ההזמנות שלנו. אפילו לא הסתכלתי על התפריט, אף שאני כמעט יודעת אותו בעל פה.

מה שעצוב בכל העניין הוא שמתחשק לי נקניקייה בלחמנייה. ברצינות. אבל אני יודעת שתמונות שלי בפה פעור ונקניקייה בין השפתיים, יגיעו לעמודים הראשיים של כל הצהובונים. מה אם אחתוך ואז אוכל אותה? אפשר, אבל זה לא אותו הדבר. אני מעיינת במבחר הסלטים, מנסה להשתלט על החשקים שלי.

"מה איתך?" המלצר שואל. אפילו לא שמעתי מה לו הזמין.

"אני... אוכל את מרק היום." זאת אפשרות בטוחה. אבל כשאני מעבירה את תפריט הפלסטיק למלצר, אני לא יכולה להסתיר את האכזבה שלי.

לורן מביט בי כאילו הצמחתי קרניים. "את שונאת מרק ברוקולי וצ'דר."

"אולי המרק שלהם טעים." אני מושכת בכתפיי, נמנעת מלהביט בעיני הענבר שלו. לורן קם מהכיסא. כמה נערות צווחות כי הוא במרחק של מטר וחצי מהשולחן שלהן. הוא לא מוריד את העיניים ממני.

"אני צריך לדבר איתך." הוא מחווה בראשו לעבר השירותים.

רייק מרים את הגבות. "זה בכלל לא נראה חשוד."

לורן מניח את ידיו על השולחן ורוכן לעבר אחיו. "אני מוכן לדבר מולך, אבל לא מול חמישים האנשים האחרים פה."

כשהוא מסיים את ההצהרה שלו, קבוצה נוספת של אנשים נכנסת לדיינר ונעמדת מאחורי תור שהולך ומתארך. עכשיו אין יותר שולחנות פנויים.

ירכיי משתפשפות במושב הפלסטיק הזול כשאני מתקדמת לקצה התא. לורן מזדקף ומחכה לי. כשאני יוצאת ממקום המסתור שלי, לורן מניח את ידו על הגב התחתון שלי ומכוון אותי לשירותים.