מארז מלך הפיראטים המלא
"את לא יכולה לפחד מהחשיכה כשאת המפלצת שאורבת בין הצללים."
כמתנקשת בשירותה של אלוסה מלכת הפיראטים. אני מופתעת כשהמשימה הבאה שהיא מטילה עליי אינה לחסל מטרה חדשה, אלא לפקד על צוות ה'נקמה' במשימת הצלה. למרבה צערי, קירן נבחר על ידי המלכה להיות זה שיתלווה אליי. הוא אולי הנווט הטוב ביותר בשירותה של המלכה, אבל אני חושבת שהוא קוץ רציני בישבן והספינה שלי לא גדולה מספיק כדי לחמוק מנוכחותו ומהעניין הברור שלו בי.
הצוות של 'נקמה' יוצא למסע מסוכן ביותר ואנחנו נתקלים בדרך ביצורים קטלניים שמעולם לא חשבתי שקיימים, ועם זאת, כשאנחנו מעירים לחיים את המלך של הממלכה שמתחת לים, משימת החילוץ שלנו הופכת במהירות למשימה להצלת העולם. כדי שזה יקרה... יהיה עליי למצוא דרך להציל בראש ובראשונה את עצמי.
נקמתה של מלכת הפיראטים מאת סופרת רבי המכר טרישיה לוונסלר הוא סיפור הרפתקאות רומנטי וסוחף, שילוב בין שודדי הקריביים והמומיה, שיסעיר את דמיונכם בעלילה מרתקת שלא תניח לכם מהרגע שתתחילו לקרוא אותה ועד לסיומה.
טרישיה מתמחה בכתיבת פנטזיה רומנטית מתובלת במתח ומסתורין על עולמות מסוכנים של היכרתם ועל אהבות ממכרות של פעם בחיים.
ספר זה הוא על דמויות מתוך סדרת מלך הפיראטים של הסופרת, אך יכול להיקרא גם כספר בודד.
את לא יכולה לפחד מהחושך כשאת המפלצת שאורבת בין הצללים.
חייתי על פי המילים האלה מאז הייתי בת חמש. הן שירתו אותי יפה במשך הרבה לילות קרים שביליתי לבדי. הן מועילות כפליים כשאני מוצאת את עצמי הורגת, מה שקורה לעיתים קרובות. למלכת הפיראטים יש אויבים רבים, ואני זאת שהיא שולחת אותה לטפל בהם.
היעד הלילה הוא הלורד וורדן סראד.
זאת הפעם הראשונה בקריירה שלי שנאלצתי לאתר את אותו יעד פעמיים. אני לא אוהבת את זה. היה עדיף אם היינו הורגים את וורדן בפעם האחרונה שתפסנו אותו, אבל מלך הפיראטים המנוח רצה אותו חי.
וורדן היה עסוק מאז שנמלט. הוא הזמין ספינה בשם בדוי, שכר לעצמו צוות חדש ולאט־לאט החל לצבור יוקרה, כשההתחלה הייתה באי בוטנה. אין לי ספק שהוא קיווה לגייס מספיק כוחות כדי להפיל בסופו של דבר את אלוסה מכס המלכות שלה.
הוא היה צריך לדעת. הוא היה צריך להמשיך לברוח אחרי שהצליח לשחרר את עצמו במהלך המאבק בין מלך היבשה לבין מלך הפיראטים הקודם. ככה יכלו להיות לו חיים נחמדים וארוכים. במקום זאת, אין לו מושג שאני מכורבלת מתחת למיטה שלו.
הוא מתכונן ללילה לאור המנורה. מנקודת המבט המוגבלת שלי מהרצפה, אני צופה בו חולץ את נעליו ומשליך אותן לכיוון הארון. בגד לבן מצטרף אליהם. החולצה שלו, אני חושבת. למרבה המזל, הוא משאיר עליו את המכנסיים. הוא מפשפש בכיסיו וצלצול רך נשמע כעבור רגע. הוא כנראה הוציא משם מטבע שהוא אוהב לשחק בו והניח אותו על השידה.
וורדן מתיישב על הרצפה, משעין את גבו על מסגרת המיטה, סנטימטרים ספורים מהמקום שבו אני מתחבאת. הלב שלי הולם במקצב מהיר מדי עקב האיום בכך שאתגלה. הייתי יכולה לעשות את זה עכשיו, אני מניחה. פשוט להתגלגל, לשלוף את הפגיון שלי מהנדן שלצד גופי ולשסף את גרונו.
אבל אלוסה רוצה שהוא ידע בפקודת מי מוציאים אותו להורג, ואהיה בעמדה טובה יותר להשאיר אותו שקט אם אוכל לתקוף אותו מלמעלה ולא מלמטה. להרוג זה קל. החלק הבעייתי הוא לשמור על שקט, להיות סבלנית, להמתין לרגע הנכון. זה מה שהופך אותי לטובה בעבודה שלי. להיות מתנקשת זה לא ללכת על ההרג הקל. מדובר בהרג בצורה הטובה ביותר.
אני נשארת דוממת לחלוטין וצופה בוורדן מותח את הרגל הלא טובה שלו. אלוסה השתמשה פעם בשירת בת הים שלה כדי לאלץ אותו לקפוץ מגובה של שתי קומות. אני מתערבת שהוא חושב עליה בכל פעם שהרגל שלו נעשית נוקשה מהקור.
הוא רוכן כדי לעסות את שרירי ברכו לפני שהוא קם. הוא לוקח משקה משידת הלילה שלו, מכבה את המנורה ומתיישב על המיטה.
אני פושטת את זרועי עד שהיא נמצאת במרחק של סנטימטרים ספורים בלבד מקרסולו השמאלי. אצבעותיי מתקרבות בזהירות עד שהאצבע המורה שלי נמצאת בדיוק מאחורי העקב שלו. יהיה קל כל־כך לחתוך לו את גיד אכילס. הוא לעולם לא יוכל ללכת שוב.
במקום זאת, אני מסמנת עיגולים על לוחות העץ של הרצפה ונותנת לוורדן לחשוב את המחשבות האחרונות שיהיו לו אי פעם. בסופו של דבר הוא נאנח, מושך את רגליו על המיטה ומתעסק עם השמיכה.
כשהוא סוף־סוף מפסיק לזוז, אני מקשיבה לנשימתו, ממתינה שהיא תאט. ואז אני מחכה עוד קצת. אם אני מחכה עד שהיעד שלי ישן שינה עמוקה, יש פחות סיכוי שהוא יתעורר מהרעשים הקלים שאני עלולה להשמיע בחדר. אני לא רוצה שהוא יתעורר עד שאהיה במיקום המתאים, עד שיהיה מאוחר מדי להיאבק בחזרה. מה עוד שככל שאני ממתינה יותר, כך יש יותר סיכוי שכל האנשים האחרים שנמצאים בשטח האחוזה יישנו גם הם.
אני מחליקה מתחת למיטה וקמה, צופה בוורדן הישן כדי לראות אם יש תנועה כלשהי. כשהנשימה שלו לא משתנה, אני שולפת את הפגיון ופוסעת לעבר המיטה. אור ירח קלוש מגיע בקו אלכסוני מהחלון. אני עומדת בצד השני של המיטה כדי שצילי לא יוטל על וורדן. הוא ישן על גבו, ידיו לצידי גופו מעל לשמיכה, פניו מופנות אל התקרה.
המראה שלו לא מרשים במיוחד. גובהו ומבנה גופו ממוצעים. שיער חום וזקן חום. שום סימנים ייחודיים. ככה הוא מצליח להישאר חבוי. להישאר חי, למעשה. לנו, לפיראטים, אין תוחלת חיים ארוכה בדרך כלל. לפחות לא בשלטונו של המלך הקודם.
כשאני נותנת לפגיון שלי להתקרב אל צווארו, אני מחליפה את הפנים שמולי בפנים מהזיכרונות שלי. פנים עם עור בהיר יותר, נקודת חן בצד שמאל של המצח, חישוק זהב בודד באחת האוזניים.
שיער בצבע קש ופנים מגולחות למשעי. שקע באמצע הסנטר. האיש הראשון שהרגתי.
אני מעמידה פנים שכולם נראים ככה, כדי שאוכל להתענג על זה שוב ושוב.
כפי שהורו לי, אני מניחה לפגיון שלי להישען על עור הצוואר של וורדן. עפעפיו מרפרפים פעמיים לפני שהם נפקחים. בלי להזיז את צווארו, עיניו מוסטות ימינה כדי שיוכל להביט בי.
"את," הוא אומר. "את אחת האנשים שלה."
"מלכת הפיראטים שולחת לך את מיטב איחוליה. תצטרך אותם במקום שאליו אתה הולך."
"חכי — "
לפני שהוא מספיק להשלים את בקשתו אני חותכת עמוק, מנתקת את העורק הראשי. דם מציף את המצעים ומטפטף בשקט על הרצפה. אני רואה בפעם השמונים ותשע איך החיים עוזבים את סאמווין קרוטר.
אני מנקה את הפגיון שלי בחלק לא מוכתם של השמיכה ומחזירה אותו לנדן. אחר כך אני מוציאה את החרב שלי מתחת למיטה וחוגרת את החגורה בחזרה סביב מותניי. רוב הפיראטים נושאים חרב קצרה, אבל אני מעדיפה את המהירות ואת הזריזות שמאפשר לי הפגיון. מלבד זאת, נולדתי למשפחת אצולה ואני אוהבת לשמור את המזכרת הזאת ממשפחתי.
אני יוצאת מחדרו של וורדן אל אחד המסדרונות באחוזה המפוארת שבה הוא חי. הוא הרג את המשפחה שגרה לפניו באחוזה הזאת ולקח אותה לעצמו, שיחד את כל הצוות או איים עליו. הוא שיכן את האנשים המעטים שהיו לו בחדרים הנוחים.
זה היה הדפוס שהייתי צריכה לחפש בזמן שניסיתי לאתר את מיקומו. הוא למד בפעם הראשונה שאם הוא יישאר במקום אחד אלוסה תמצא אותו בוודאות, אז הוא נהג למצוא לעצמו בכל פעם מחדש מקום מגורים באיזו אחוזה מפוארת. הוא נשאר שם חודש, לכל היותר, ביקר בערים הגדולות וגייס לעצמו תומכים, ואז עבר לעיר חדשה או לאי חדש ועשה את הכול מההתחלה.
למרבה הצער, מבחינתו, דפוס גלוי הוא רע לא פחות מאשר להישאר במקום אחד.
הדלת משמיעה קול נקישה רך ביותר כשאני סוגרת אותה מאחוריי, לפני שאני פוסעת לאורך הרצפה המכוסה בשטיח אדום. אני חולפת במסדרון לעבר גרם המדרגות הראשי, דורכת על החלק הצדדי של המדרגות, היכן שיש פחות סיכוי שהן יחרקו. אני יורדת שלושה מפלסים למטה ומגיעה אל הקומה הראשית. אני חושבת לצאת באותה הדרך שבה נכנסתי וחולפת דרך המטבחים.
"הלו?" קול קורא.
אני יורדת לכריעה על ברכיי. כולם אמורים לישון עכשיו, אבל מישהו כנראה נעשה רעב במהלך הלילה. אולי לא גמרתי עם ההריגות. המחשבה שולחת פרץ חמימות מענג לאורך הזרוע שבה אני נלחמת, ואצבעותיי משתוקקות לגעת בנשק. כשאני זוחלת מאחורי השולחן הקרוב ביותר ליבי דוהר שוב. זו הלמות פראית שהתרגלתי אליה, ואני אפילו משתוקקת אליה לפעמים. הריגוש של הציד.
"שמעת משהו?" אותו קול אומר.
"לא, אבל זאת הייתה כנראה מיס ניילס. היא כנראה עברה ליד המטבחים ופנתה אחורה בשנייה שקלטה אותנו."
הגבר הראשון גונח. "נתנו לה מכות כמו שצריך אתמול בערב, נכון?"
"לא טובות כמו המכות שנתנו לה שלשום בלילה."
הצחוק שלהם ממלא את פינות החדר כמו מחלה זיהומית. אני מציצה מעבר לקצה השולחן כדי להעיף בהם מבט. שני בריונים, שתי צלליות כהות ליד האור הקלוש שמפיץ הנר שמוצב על השולחן ביניהם. הם משפדים בשר קר באמצעות סכינים לפני שהם ממלאים את הפיות שלהם ומעבירים ביניהם בקבוקון.
הייתי יכולה לחלוף לידם בשקט ולעזוב את הבית בלי שאף אחד ידע מזה, אבל אני לא מתכוונת לעשות את זה אחרי השיחה ששמעתי הרגע במקרה.
זה סיכון לתקוף כששניהם ערניים לגמרי, אבל זה סיכון שאני מוכנה לקחת. אני נעה מתחת לשולחן ונדחפת בין שני כיסאות. אני לא יותר מצל כשאני פוסעת מאחורי הצמד ושולפת את הפגיון שלי.
אני פוגעת קודם בגדול ביניהם, מכה אותו בחלק האחורי של ראשו באמצעות הקת המעוגלת של הפגיון. השני מסתובב ומצליח להשמיע את הצליל הראשון של צעקה כשאני מטיחה את ראשו בשולחן. שניהם לא קמים שוב אחרי שהם נופלים על הרצפה, מחוסרי הכרה.
צעדים הולמים מעל ראשי, מתעוררים עקב הצעקה הקצרה, ואני צריכה להחליט. אני יכולה עדיין להסתלק, לאבד אותם ברחובות המפותלים של העיר.
או...
אני לוטשת מבט בצמד שעל הרצפה. או שאני יכולה לדאוג לכך שהנקמה תיעשה.
זאת לא באמת בחירה. אני חוזרת אל הכניסה החשוכה אחרי שאני מוודאת שאף אחד עדיין לא הגיע אל הקומה הזאת. יש מעקה לאורך המדרגות, עם מוטות שמחברים אותו לכל מדרגה. אני מושיטה יד כדי לראות אם אני מצליחה להחדיר אותה דרך החלל שבין המוטות. אני מצליחה.
כשהגברים ממהרים במורד המדרגות המתפתלות, פנסים אחוזים בידיהם, אני עולה במדרגות מהצד באמצעות זרועותיי, מרימה את עצמי מוט אחר מוט. מושיטה יד, לופתת, מושכת וחוזר חלילה.
רגליי כבר נמצאות גבוה מדי מעל פני הקרקע כשהגברים מגיעים אל הקומה הראשית, כך שהם לא יכולים להבחין בי.
אני קופצת למטה כשהאחרון שבהם נמצא בדיוק במקום הנכון. הוא קורס לרצפה תחת משקלי ואני משספת את גרונו לפני שהוא מספיק לקום. שני הגברים שירדו הראשונים כבר נמצאים במטבחים, אבל הגבר השלישי מסתובב כשהוא שומע את אנשי הצוות שלו נופלים.
אני משספת את גרונו בחרב שלי לפני שהוא מספיק להבין מה הוא רואה מולו. אני מנקה את הדם מהפגיון ומהחרב שלי כשאני ממהרת אל הדלת ומשעינה את גבי על הקיר ממש לידה. אני מחזירה את החרב שלי למקומה ומחזיקה בפגיון.
"שניים הופלו כאן," אחד הגברים אומר, "תפעיל את האזעקה."
האיש שממלא את ההוראות יוצא מהמטבחים. אני אוחזת בזרועו, מטיחה אותו בקיר ומעבירה את הפגיון על גרונו.
"הלו?" האיש הנותר קורא, ככל הנראה אחרי שראה את איש הצוות שלו נעלם משדה הראייה שלו לפני שהדלת נסגרה.
למה אנשים קוראים ברכה כשמשהו חשוד מתרחש? הם באמת מצפים שאנחנו, המפלצות, נכריז על נוכחותנו?
הוא ממשיך עם, "מי שם?"
אני מסדרת את אחיזתי בפגיון כשאני ממתינה לראות מה הוא יעשה. הוא צועק לעזרה כשהוא קולט שאני נמצאת קרוב אליו במטבחים. אני פותחת את הדלת לרווחה, רואה את היעד שלי ומטילה את הפגיון. הפגיון נוחת במדויק וננעץ בגרונו. אני לא מוציאה אותו עדיין. הזמן יקר עכשיו. אני משנה מסלול ימינה, היכן שנמצאות המדרגות הנסתרות של המשרתים.
בינתיים, גברים קמים ממיטותיהם ופורצים החוצה אל המסדרונות. אני רואה אותם על המדרגות כשאני עושה את דרכי בחזרה אל הקומה העליונה. החשיכה פועלת לטובתי. אני רגילה להיות מכוסה בה. אני בספק אם יש נפש חיה שיש לה ראיית לילה טובה יותר משלי. בעוד אני מצליחה לראות את צלליותיהם של אנשיו של וורדן, להם אין מושג שאני נמצאת רק כמה מטרים מהם. אף אחד מהם אפילו לא מסתכל לכיווני. אף אחד לא חושב להשתמש במדרגות המשרתים. ייתכן שהם אפילו לא יודעים שהמדרגות האלה נמצאות כאן. אלה רוצחים, גנבים, ועוד סוגים של פסולת אנושית. הם לא רגילים למבנה של בתים מפוארים כמו אלה, ומאחר שוורדן החזיק את הצוות שלו בכוננות, לאנשים שלו מעולם לא הייתה הזדמנות להשתמש בנתיב הזה.
אני מגיעה אל הקומה השלישית, היכן שגופתו של וורדן החלה להירקב, ומציצה דרך דלתות חדרי השינה, אחת־אחת. כשאני מוצאת גבר שלא התעורר מהצעקות אני נכנסת, פוסעת אל המיטה ומשספת את גרונו. זו לא הדרך הכי יצירתית לשים סוף לחיים, אבל זאת הדרך היעילה ביותר, עם הכמות הקטנה ביותר של מאמץ, ויש לי עוד הרבה גרונות לשסף, אז אני צריכה לשמור את האנרגיה שלי.
"שישה מתים!" מישהו מלמטה צועק. "תתפזרו ותסרקו את הבית, ואתה שם, לך תעיר את הקפטן!"
אני מזנקת בחזרה אל החדרים של וורדן ומתחבאת מתחת למיטה. הדם הפסיק לטפטף. חלקו נקרש על הרצפה בצד השני של המיטה.
הדלת נפתחת ורגליים נעולות במגפיים מגיעות אל מקום מנוחתו של וורדן. "קפטן, יש פולש."
הוא נסוג, ככל הנראה משום שידו חזרה אליו דביקה. אני אוחזת בכפות רגליו ומפילה אותו, עולה על גופו המתפתל ומתכוונת לשסף את גרונו. ברגע האחרון, אני מפנה את ידי הצידה ונותנת לו אגרוף בעזרת מפרקי אצבעותיי שעדיין לופתות את הפגיון, בדיוק היכן שמנדסי לימדה אותי לפגוע אם ברצוני לגרום למישהו לאבד את הכרתו.
לא יכול להיות שהנער הזה בן יותר משתים־עשרה. הוא כולו גובה, בלי שום שרירים על גפיו. הוא נקלע לחבורה רעה, אבל אפילו אני לא רוצחת ילדים.
אני חוזרת אל המסדרון, מתגנבת ברחבי הבית, שקטה יותר מרוח רפאים. אני שומעת דלתות נטרקות מתחתיי, חרבות נשלפות מנדניהן וגברים ממלמלים זה לזה. אני סורקת את שאר חדרי השינה שבקומה הזאת, משספת את גרונותיהם של שלושה ואז חוזרת אל מדרגות המשרתים ויורדת אל הקומה הבאה.
כשרק ראשי מציץ במסדרון, אני רואה פיראט נכנס אל חדר שינה כדי לאבטח אותו. אני עוקבת אחריו, מתגנבת מאחוריו ומכסה את פיו בידי בזמן שהפגיון שלי משסף את גרונו.
אני חוזרת אל המסדרון ומבחינה בכך שרק חלק מאנשיו של וורדן אוחזים בפנסים. אם הם יראו את הצללית שלי, איראה רק כמו עוד פיראט שסורק את האחוזה, ממש כמו כל האחרים.
אני עוקבת אחר גבר נוסף אל תוך חדר נוסף, ומשתמשת באותה טקטיקה כמו שזו שבה השתמשתי קודם לכן. הגבר הזה יורד על ברכיו כדי לחפש מתחת למיטה ולא שומע אותי כשאני מתקרבת מאחוריו.
דם מטפטף על אצבעותיי מהפגיון כשאני מזדקפת, לכן אני לוקחת את הזמן ומנגבת אותו ואת כפות ידיי במצעים שעל המיטה לפני שאני יוצאת משם.
שתי דמויות מתקרבות לעברי לאורך המסדרון, בלי מקורות אור משלהן, לכן אני נצמדת שוב אל הקיר כדי לתת להן יעבור. אני גונבת סכין מהאיש שאחריו אני עוקבת לחדר נוסף. הגבר הראשון חוטף פגיון שמושלך אל גבו, היכן שנמצא הלב שלו מתחת לעור ולשרירים. הגבר השני מסתובב אחורה, אבל אני כבר מסתערת עליו, משספת את גרונו בסכין שלקחתי ממנו.
כשאני קמה, אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הרגתי כל־כך הרבה אנשים בלילה אחד. אני לא חושבת שזה קרה אי פעם. אני יוצרת לעצמי זיכרונות חדשים.
כמה גברים ממשיכים למעלה אל הקומה השלישית, שם הם עומדים למצוא עוד מתים. אחרים יורדים לקומה הראשונה. אני עוקבת תחילה אחרי אלה שעלו למעלה. אני מגיעה אל האחרון בשורה, מכסה את פיו כשאני הורגת אותו ותופסת אותו לפני שהוא מספיק ליפול על הרצפה בחבטה.
האיש הבא כבד מדי בשבילי מכדי שאתפוס אותו, לכן אני משטחת את עצמי על אחת הדלתות הסגורות כששני גברים מסתכלים אחורה.
"שיט!" אחד מהם אומר, "תמצא אות — "
אני לא בטוחה אם הוא אמר תמצא 'אותו' או 'אותם'. האם אני צריכה להרגיש נעלבת או מוחמאת? אני מזנקת ממקום מחבואי כשמישהו חולף לידי ומטיחה את ראשו בקיר שממול. אני שומעת צליל של אקדח נדרך, אז אני פונה אל האיש ונותנת לו לירות.
אני מושיטה יד אל פגיון נוסף לפני שאני נותנת לגופה ליפול ומטילה אותו לעבר האיש שאוחז במנורה. האור כבה כשהוא נופל. עוד צעדים נשמעים במדרגות, מביאים עוד פנסים איתם, ואני נשכבת על הרצפה כאילו אני רק עוד גופה אחת בתוך הבלגן.
"איפה הוא?" שואל אחד החדשים שהגיעו.
"הוא נעלם כמו עשן," מישהו מהחבורה הראשונה אומר.
אני ללא ספק נעלבת. האיש חולף על פניי ואני נשארת דוממת לחלוטין, אחת מזרועותיי מכסה את ראשי, מסתירה את זנב הסוס הארוך שלי, שלא יתגלה אם מישהו במקרה ינסה להביט למטה.
נעל נתקלת בי, אבל אני בולמת אנחה כשאני מחכה שהחדשים יחלפו על פניי. כשהם עוברים, אני מזנקת עליהם בזה אחר זה ומשספת גרונות, מנפצת ראשים. תופסת גופות. הורגת ושוב הורגת.
ידיי חלקלקות מדם. החלק הקדמי של גופי מכוסה בדם מכל הדם שניתז. אני חומקת מחרב שנשלחת אליי. הפיראט חוסם את המכה הראשונה שלי, אבל לא מצפה שאשלח מכה נוספת מהר כל־כך, והיא מנקבת את ליבו. אני מסתובבת כשהגבר שממנו חמקתי קודם לכן מסתער לעברי בחרב מורמת. אני מזנקת הצידה, אבל נוחתת על אחת הגופות שנפלו וקרסולי מתעקם.
אני נעמדת על רגלי הטובה, מסתובבת במקומי, מתכופפת ודוקרת את האיש בבטן. אני גומרת אותו עם חתך בגרון.
ואז דממה מוחלטת משתררת באחוזה. אני קמה ומעיפה מבט על מרחץ הדמים. כאב חד מפלח את רגלי כשאני מנסה להניח את מלוא משקלי על קרסולי. זה מאט אותי כשאני אוספת את כל הפגיונות שלי ומוצאת בד נקי לנקות אותם בעזרתו.
אני מנגבת גם את ידיי, אך הן נשארות אדומות גם כשאני מסיימת כי דם התייבש בחריצי עורי. אני מחזירה את החרב ואת הפגיונות שלי בחזרה אל הנרתיקים שלהם. אני מוציאה את שערי הקלוע בצמות מתוך זנב הסוס הרופף ומסדרת אותו מחדש, ואז אני מחפשת ברחבי האחוזה עד שאני מוצאת את אגף המשרתים. רובם התבצרו בתוך חדריהם או הסתתרו מתחת למיטותיהם. נדרש קצת זמן, אבל אני סוף־סוף מאתרת את חדרה של מיס ניילס.
"אלה בשבילך," אני אומרת כשאני גוררת את שני הגברים חסרי ההכרה מהמטבחים פנימה, אחד בכל פעם, מתעלמת מהכאב המפלח בקרסולי. למרבה המזל, המשרתים ישנים למטה אחרת לא הייתי מצליחה לשנע אותם.
אני מוציאה את אחד הפגיונות שלי ומושיטה אותו למיס ניילס, עם הקת אליה. האישה הצעירה מעבירה את מבטה בין הפגיון לשני הבריונים הקשורים על רצפת חדר השינה שלה ולוקחת את הנשק שהוצע לה. "אני מציעה לחכות עד שהם יתעוררו," אני אומרת, "יהיה טוב יותר ככה."
ואז אני יוצאת, משאירה את האחוזה מאחוריי ומפליגה הביתה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
