מלך הפיראטים 1 - הבת של מלך הפיראטים

הוא מחייך. "אם אי פעם תנסי להשפיל אותי מול האנשים שלי שוב, יש סיכוי שאשאיר את דלת התא שלך לא נעולה בלילה. כל אחד יוכל להיכנס, ואני אירדם לקול הצרחות שלך."

"אתה אידיוט אם אתה חושב שתשמע אותי אי פעם צורחת. וכדאי מאוד שתתפלל שלא תירדם לעולם בזמן שהתא שלי לא נעול."

כשספינתי על כל אנשי צוותה נופלת בשבי, הקפטן של 'הנוסע הלילי' והחובל הראשון שלו חושבים שהכניעו אותי, אבל הם לא מבינים שלא במקרה הגעתי אל סיפונה של 'הנוסע הלילי'. אני קפטן אלוסה, יש לי ספינה וצוות משלי, ואבי ואני רקחנו מזימה להשיג אוצר קדום, עושר אגדי מעבר לכל קנה מידה שידוע לאדם. רק דבר אחד עומד עתה ביני לבין פיסת המפה שאני מחפשת: ריידן, החובל הראשון יפה התואר של 'הנוסע הלילי' ובנו של לורד ג'סקור אלמוס. ריידן שונה מכל הגברים שאי פעם הכרתי, אבל לא אהסס להרוג גם אותו אם לא תהיה לי ברירה. עוד לא נולד הפיראט שיעצור את בתו של מלך הפיראטים.

הבת של מלך הפיראטים מאת סופרת רבי המכר טרישיה לוונסלר הוא סיפור הרפתקאות רומנטי וסוחף שייקח אתכם אל מימיו הקסומים של הים הקריבי ויפגיש אתכם עם התרחשויות שירטיטו את הלבבות שלכם. טרישיה מתמחה בכתיבת פנטזיה רומנטית ולבטח תסחף בכתיבתה גם אתכם.

הבת של המלך הפיראטים הוא הספר הראשון בדואט מלך הפיראטים. הספר השני, הבת של מלכת הסירנות, גם הוא ראה אור בהוצאת אדל.

פרק 1
אני שונאת את העובדה שעליי להתלבש כמו גבר. חולצת הכותנה רופפת מדי, המכנסיים גדולים מדי והמגפיים לא נוחים. שערי אסוף על ראשי בפקעת מתחת לכובע מלחים קטן. החרב שלי קשורה היטב על מותניי בצד שמאל ואקדח נח לו בצד הימני.

הבגדים נראים מוזרים כשהם רופפים בכל המקומות הלא נכונים. והריח! הייתם חושבים שגברים לא עושים דבר מלבד להתגלגל בקרביים של דגים מתים ולמרוח את הצואה שלהם על השרוולים.

אולי אני לא אמורה להתלונן כל־כך. אמצעי זהירות כאלה הכרחיים כשפיראטים מחליטים לפלוש. אנחנו בנחיתות מספרית ובמיעוט מבחינת רובים. שבעה מאנשיי שוכבים מתים. עוד שניים קפצו מהספינה ברגע שראו את הדגל השחור של 'הנוסע הלילי' באופק.

עריקים. הם הפחדנים הכי מטונפים שיש. מגיע להם כל מה שיקרה להם. בין שיתעייפו ויטבעו ובין שיצורי הים יגבו את חייהם.

מתכת עפה באוויר. הספינה מתנודדת מהדף התותחים. איננו מסוגלים להמשיך להחזיק מעמד.

"עוד שניים מתו, קפטן," אומרת מנדסי, החובלת הראשונה הזמנית שלי, כשהיא מציצה מבעד לדלת הסתרים.

"אני אמורה להיות שם למעלה, לירות בתותחים," אני אומרת, "לא להתחבא פה כמו תינוקת חסרת ישע."

"קצת סבלנות," היא מזכירה לי, "אם אנחנו רוצות לשרוד את זה, את חייבת להישאר פה."

"לשרוד?" אני שואלת, נעלבת.

"תני לנסח מחדש. אם אנחנו רוצות להצליח, אז את צריכה שלא יראו אותך מבצעת מעשי גבורה מרשימים בעזרת החרב."

"אבל אולי אם רק אהרוג כמה מהם," אני אומרת לעצמי בשקט.

"את יודעת שאנחנו לא יכולות לקחת את הסיכון הזה," היא אומרת ואז מוסיפה במהירות, "עוד גברים עלו לספינה. אני חושבת שהם מתקרבים לפה."

סוף־סוף. "תני את ההוראה להיכנע."

"איי, קפטן." היא עולה במדרגות שמובילות לסיפון.

"ושלא תמותי בטעות!" אני לוחשת אחריה. היא מהנהנת לפני שהיא עוברת מבעד לדלת הסתרים.

שלא תמותי בטעות, אני אומרת שוב בראש. מנדסי היא אחת משלושת האנשים היחידים שעליהם אני סומכת באמת בספינה. היא בחורה טובה, חכמה ביותר ואופטימית, וקול ההיגיון שהייתי זקוקה לו נואשות במהלך המסע. היא התנדבה לבוא, לצד עוד שתי בנות מהצוות האמיתי שלי. לא הייתי צריכה להרשות להן להצטרף אליי, אבל הייתי זקוקה לעזרתן כדי לשלוט בגברים חסרי התועלת האלה. החיים בשבועות האחרונים היו הרבה יותר קלים אם היה לי את הצוות שלי במסע הזה.

"תורידו את הנשק!"

אני בקושי מצליחה לשמוע את זעקתה מבעד להמולת הקרב, אבל אז העניינים נרגעים, חרבות נופלות על סיפון העץ כמעט מייד. הגברים שכרגע סרים למרותי כנראה ציפו לפקודה. התפללו לזה, אפילו. אם לא הייתי נותנת את ההוראה להיכנע אולי הם היו נכנעים בעצמם. הצוות הזה לא כולל את האנשים האמיצים ביותר.

אני עולה במדרגות ומסתתרת מתחת לסיפון, מחוץ לטווח ראייה. אני אמורה להעמיד פנים שאני נער סיפון לא מזיק. אם הגברים האלה היו מגלים מי אני באמת...

"תבדקו מתחת לסיפון, תוודאו שאף אחד לא מסתתר!" אומר אחד הפיראטים. אני לא יכולה לראות אותו ממקום המחבוא שלי, אבל אם הוא נותן את ההוראות, הוא כנראה החובל הראשון או הקפטן. אני נלחצת, אפילו שאני יודעת בדיוק מה עומד לקרות.

דלת הסתרים מתרוממת ופרצוף מחריד נגלה לעיניי. זקן מדובלל ומטונף, שיניים צהובות ואף שבור. זרועות בשרניות אוחזות בי בגסות, מרימות אותי במעלה הסולם ומשליכות אותי על הסיפון. זה נס שהכובע שלי לא נופל.

"תעמידו אותם בשורה!"

אני נעמדת והפיראט המכוער לוקח את נשקי. הוא דוחף ברגלו את גבי ומכריח אותי לרדת על ברכיי לצד יתר אנשיי. אני מביטה במורד השורה ונרגעת כשאני רואה את מנדסי. גם סורינדה וזימה לא נפגעו. יופי, הבנות שלי מוגנות. לעזאזל עם יתר אנשי הצוות.

אני לוקחת רגע כדי לבחון את הפיראט שנובח עלינו הוראות. הוא צעיר, אפילו לא בן עשרים. זה יוצא דופן. גברים צעירים אינם אלה שנותנים הוראות, במיוחד בין יורדי ים.

עיניו נוצצות מהניצחון בקרב. שפת גופו נחושה ופניו מלאות ביטחון. הוא כנראה גבוה ממני בראש, אם הייתי עומדת, שערו חום, כצבעה של פרוות כלב ים. פניו נעימות למראה, אך זה חסר משמעות מבחינתי כשאני יודעת שהוא שייך לצוות הזה. הוא מבחין במנדסי העומדת בשורה. הכובע שלה נפל וחשף את שערה החום והארוך ואת פניה היפות. הוא קורץ אליה.

הייתי אומרת שהוא ממזר שחצן.

הצוות שלי ואני מחכים בדממה למה שהפיראטים הכינו לנו. עשן מרחף סביבנו מירי התותחים. שברים ורסיסים מפוזרים על סיפון הספינה. ריח של אבק שריפה נישא באוויר ושורט את גרוני.

צעדים של גבר נשמעים על פני הכבש שמחבר בין שתי הספינות. ראשו מוטה כלפי מטה, לא חושף יותר מכובע שחור שבו נעוצה נוצה לבנה.

"קפטן!" צועק הפיראט הצעיר והנאה, "כל הגברים שעל הספינה נמצאים לפניך."

"יופי, רידן, אבל בוא נקווה שלא כולם גברים."

כמה מהפיראטים מגחכים. כמה מאנשיי מביטים לעברי במבט לחוץ.

טיפשים! הם מסגירים אותי בקלות רבה מדי.

"ראיתי שלוש נשים עד כה, אך לאף אחת מהן אין שיער אדום."

הקפטן מהנהן. "שימו לב!" הוא צועק ומרים את ראשו, מאפשר לי לראות אותו בפעם הראשונה.

הוא לא מבוגר בהרבה מהחובל הראשון והשחצן שלו. אני בוחנת את פניהם של צוות הפיראטים. רבים מהם עדיין לא צימחו אפילו שיער על הסנטר. זה צוות פיראטים צעיר בצורה יוצאת דופן. שמעתי ש'הנוסע הלילי' כבר לא נמצאת יותר תחת פיקודו של קפטן לורד ג'סקור ושהוא הוחלף על ידי קפטן צעיר, אבל לא ציפיתי שכל הצוות יהיה צעיר כל־כך.

"כולכם שמעתם סיפורים על ג'סקור מנפץ הראשים," אומר הקפטן הצעיר של הפיראטים, "אני בנו, דרקסן, ואתם תגלו שהמוניטין שלי יצמח להיות הרבה יותר גרוע."

אני לא יכולה להתאפק וצוחקת. הוא באמת חושב שיוכל להתפרסם בכך שיספר לכולם עד כמה אימתני הוא?

"קירן," הקפטן אומר, מהנהן לגבר שמאחוריי.

קירן הולם בראשי בקת חרבו. זה לא חזק מספיק כדי לעלף אותי, אבל מספיק כדי להכאיב לי מאוד.

מספיק עם זה כבר, אני חושבת. מילות האזהרה של מנדסי רחוקות לגמרי ממחשבותיי עכשיו. נמאס לי לרדת על ברכיי על הרצפה כמו משרתת. אני מניחה את ידיי על סיפון העץ, מותחת את רגליי לאחור ונועלת את כפות רגליי מאחורי קרסוליו של הפיראט המכוער שעומד שם. משיכה אחת קדימה וקירן נופל לאחור. אני נעמדת במהירות, מסתובבת ולוקחת את החרב ואת האקדח שלי ממנו לפני שהוא מצליח לשוב ולעמוד על רגליו.

אני מכוונת את האקדח אל פניו של דרקסן. "רד מהספינה וקח איתך את אנשיך."

מאחוריי, אני שומעת רעשים. זה קירן, שנעמד בחזרה על רגליו. אני מעיפה את המרפק לאחור ופוגעת בבטנו הענקית. הוא מתמוטט בחזרה על הסיפון ברעש.

שקט. כולם יכולים לשמוע את האקדח שלי נדרך. "תעזבו, עכשיו."

הקפטן מנסה להציץ אל מתחת לכובעי. אני יכולה להתכופף כדי להתחמק ממבטו, אך זה אומר שאצטרך להוריד ממנו את עיניי.

ירייה נשמעת ומעיפה את האקדח מידי. הוא נוחת על הסיפון, מחליק עליו ונעלם מעיניי. אני מביטה ימינה ורואה את החובל הראשון, רידן, מחזיר את האקדח שלו לנרתיק, חיוך יהיר מתפשט על פניו. הייתי רוצה לחתוך את עיניו בחרב, אבל עליי להודות שזו הייתה ירייה מרשימה.

זה לא מונע ממני להתעצבן. אני שולפת את החרב ומתקרבת אל החובל הראשון. "היית עלול להוריד לי את היד."

"רק אם הייתי רוצה."

שני גברים תופסים בזרועותיי מאחור.

"אני חושב שאתה מדבר יותר מדי, יחסית לנער סיפון שהקול שלו לא התחלף עדיין," הקפטן אומר. "תוריד את הכובע."

אחד משוביי מושך את הכובע מראשי ושערי משתחרר ומגיע עד אמצע גבי.

"הנסיכה אלוסה," דרקסן אומר, "הנה את. את צעירה יותר מכפי שציפיתי."

מי שמדבר. אני אולי רק בת שבע־עשרה, אבל אני מוכנה להתערב על היד שבעזרתה אני מנופפת בחרב שאוכל לנצח אותו בכל אתגר של מחשבה או של מיומנות.

"דאגתי שאולי נצטרך לקרוע את הספינה לגזרים לפני שנמצא אותך," הוא ממשיך. "את באה איתנו עכשיו."

"קפטן, אני חושבת שתלמד מהר שאני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות."

דרקסן נוחר בזלזול, מניח את ידיו על החגורה שלו ומסתובב בחזרה לעבר 'הנוסע הלילי', אך החובל הראשון שלו לא מוריד את עיניו ממני, כאילו הוא מצפה לתגובה אלימה.

ברור שאני עומדת להגיב באלימות, אבל למה הוא אמור לצפות לזה כבר?

אני מטיחה את העקב ברגל של הפיראט שמחזיק אותי בצד ימין. הוא גונח, מתכופף ומשחרר אותי. בידי הפנויה אני דוקרת מהצד את צווארו של הפיראט השני. הוא משתנק ומניח את ידיו על צווארו.

דרקסן מסתובב כדי לראות על מה כל ההמולה ובינתיים רידן מכוון אליי עוד אקדח, חיוך עדיין מופיע על פניו. לוקח זמן לטעון אקדח באבק שריפה ובקליע, בגלל זה רוב הגברים נושאים עליהם לפחות שניים. "יש לי תנאים, קפטן," אני אומרת.

"תנאים?" הוא אומר בהלם.

"נישא וניתן על תנאי כניעתי. קודם כול אני רוצה את המילה שלך שאנשי הצוות שלי ישוחררו ללא פגע."

דרקסן מוריד את ידו הימנית מהחגורה ומושיט אותה אל אחד מאקדחיו. הוא שולף ומכוון אותו לאיש הצוות הראשון שעומד בשורת אנשי הצוות שלי ויורה. הפיראט שמאחוריו מזנק הצידה כשגופו של האיש נופל לאחור.

"אל תבחני אותי," דרקסן מצווה. "תעלי על הספינה שלי עכשיו."

הוא בהחלט משתוקק לבנות את המוניטין שלו, אבל אם הוא חושב שהוא יכול לאיים עליי, הוא טועה.

אני מרימה את החרב שלי שוב ומעבירה אותו על צווארו של הפיראט שמתאושש מהמכה לצוואר שהנחתי עליו. עיניו של רידן נפערות בתדהמה בזמן שעיניו של הקפטן מוצרות. דרקסן מוציא עוד אקדח מחגורתו ויורה בגבר הבא בשורה. הוא נופל כמו הראשון.

אני הודפת את חרבי לגופו של הפיראט הקרוב אליי ביותר. הוא זועק לפני שהוא נופל על ברכיו על הסיפון, ואז משתטח עליו. כעת מגפיי דביקים מדם ואני משאירה כמה טביעות רגל אדומות על העץ.

"מספיק!" רידן צועק. הוא מתקרב אליי ומכוון את האקדח לחזה שלי. אני לא מופתעת מכך שחיוכו נעלם.

"אם היית רוצה אותי מתה, היית כבר הורג אותי," אני אומרת. "מכיוון שאתה רוצה אותי חיה, אתה תסכים לתנאים שלי."

תוך שניות אני פורקת את קירן מנשקו ומכריחה אותו לרדת על ברכיו. ביד אחת אני מושכת את ראשו לאחור בשערו וביד האחרת אני מצמידה את חרבי אל צווארו. הוא לא משמיע הגה כשאני מחזיקה את חייו בידיי. מרשים, לנוכח העובדה שהוא ראה אותי הורגת שניים מאנשי הצוות שלו. הוא יודע שלא ארגיש שום אשמה על מותו.

דרקסן נעמד לפני שורת אנשי הצוות השלישי שלי ומכוון אקדח אל איש הצוות הבא. הפעם זו מנדסי. אני לא מניחה לפחד להיראות על פניי. הוא חייב לחשוב שאני אדישה. זה בטוח יעבוד.

"יחסית למישהי שמבקשת להגן על אנשי הצוות שלה, אין לך שום בעיה לראות אותי הורג אותם אחד־אחד," דרקסן אומר.

"על כל גבר שאני מאבדת, גם אתה תאבד אחד. אם אתה מתכוון להרוג את כולם לאחר שאעלה לסיפון, אז זה לא באמת משנה אם אאבד כמה בזמן שאני נושאת ונותנת על חייהם של האחרים. אתה מתכוון לשבות אותי, קפטן. אם אתה רוצה שאעלה לספינה שלך מרצון, יהיה חכם מצידך להקשיב להצעה שלי. או שאולי פשוט נראה כמה מאנשיך אצליח להרוג כשתנסה להכריח אותי לעבור לסיפון הספינה שלך?"

רידן מתקרב לקפטן ולוחש לו משהו. אחיזתו של דרקסן בנשקו מתחזקת. ליבי פועם בחוזקה. לא מנדסי. לא מנדסי. היא אחת משלי. אני לא יכולה להניח לה למות.

"תגדירי את התנאים שלך, נסיכה." הוא יורק את התואר שלי. "תמהרי."

"אנשי הצוות ישוחררו ללא פגע. אעלה לספינה שלך בלי להתנגד. אתה תביא את כל הדברים שלי לספינה שלך."

"הדברים שלך?"

"הבגדים שלי. החפצים האישיים שלי."

הוא מסתובב לרידן. "היא רוצה את הבגדים שלה," הוא אומר בהלם.

"אני נסיכה, ואתם תתייחסו אליי בהתאם."

הקפטן נראה כעומד לירות בי, אך רידן מדבר. "קפטן, מה אכפת לנו אם היא רוצה להתגנדר בשבילנו כל יום? אני לא אהיה זה שיתלונן."

צחוקים שקטים נשמע מאנשי הצוות שלו.

"בסדר גמור," דרקסן אומר. "זה הכול, הוד רוממותך?"

"כן."

"אז תעבירי את הישבן המפונק שלך לספינה שלנו. אתם," הוא מצביע על שני בריונים מאחור, "תביאו את הדברים שלה לספינה. אנשי הצוות של הנסיכה, תעברו לסירות המשוטים. אני מתכוון להטביע את הספינה הזאת. תצטרכו לחתור במשך יומיים וחצי לנמל הקרוב ביותר, וזה אם תחתרו מהר. אני מציע לכם לחתור מהר כדי שלא תמותו מצמא לפני שתגיעו לנמל. ברגע שתגיעו לחוף, קחו את מכתב הכופר שלי למלך הפיראטים ותודיעו לו שהבת שלו בידיי."

כל הגברים, שלי ושלו, ממהרים לבצע את הוראותיו. הקפטן צועד קדימה ומושיט את ידו לחרבי. אני מושיטה לו אותה באי־רצון. קירן קם על רגליו וממהר להתרחק ממני. אני לא זוכה להזדמנות לחייך לנוכח התגובה שלו כי דרקסן מנחית אגרוף על לחיי השמאלית.

אני מוטחת קדימה מעוצמת המכה ודם ממלא את פי בנקודה שבה שיניי פגעו בעור. אני יורקת דם על הסיפון.

"בואי נבהיר דבר אחד, אלוסה. את האסירה שלי, ואפילו שנראה כאילו למדת דבר אחד או שניים לאחר שגדלת כבתו של מלך הפיראטים, העובדה נותרת בעינה שאת תהיי האישה היחידה על ספינה מלאה ברוצחים ובגנבים בעלי לבבות שחורים שלא ביקרו בנמל כלשהו כבר הרבה מאוד זמן. את יודעת מה זה אומר?"

אני יורקת שוב, מנסה להעלים את טעם הדם מפי. "זה אומר שהאנשים שלך לא היו בבית זונות לאחרונה."

דרקסן מחייך. "אם אי פעם תנסי להשפיל אותי מול האנשים שלי שוב, יש סיכוי שאשאיר את דלת התא שלך לא נעולה בלילה. כל אחד יוכל להיכנס, ואני אירדם לקול הצרחות שלך."

"אתה אידיוט אם אתה חושב שתשמע אותי אי פעם צורחת. וכדאי מאוד שתתפלל שלא תירדם לעולם בזמן שהתא שלי לא נעול."

הוא מחייך חיוך מרושע ואני רואה שיש לו שן זהב. הכובע שלו מכסה שיער שחור ומתולתל. פניו שזופות מהשמש והמעיל שלו קצת גדול עליו, כאילו היה שייך למישהו אחר לפניו. הוא גנב אותו מגופתו של אביו, אולי?

"רידן!" דרקסן צועק, "קח את הבחורה לספינה, שים אותה בתא המעצר ותתחיל לעבוד עליה."

תתחיל לעבוד עליה?

"בשמחה," רידן אומר ומתקרב אליי. הוא אוחז בזרועי חזק מספיק כדי להכאיב, ופעולה זו עומדת בניגוד חד להבעתו הקלילה. זה גורם לי לתהות אם שני הגברים שהרגתי היו חברים שלו. הוא גורר אותי לספינה השנייה.

כשאני הולכת, אני מתבוננת באנשים ובנשים שלי השטים להם בסירות המשוטים. הם חותרים בקצב אחיד כדי לא להתעייף מהר מדי. מנדסי, סורינדה וזימה יוודאו שהם יחליפו מקומות באופן קבוע כך שכל גבר יזכה למנוחה. הן בחורות חכמות.

הגברים הם אנשים דחויים. אבי בחר בעצמו כל אחד מהם. חלקם חייבים לו כסף, חלקם הסתבכו כשגנבו ממנו. חלקם לא מילאו הוראות כמו שהיו אמורים. חלקם לא עשו דבר מלבד להיות מטרד. אבא שלי היה זה שקיבץ את כולם בצוות אחד, ואני הבאתי לספינה לא יותר משלוש בנות, כדי שיעזרו לי לשמור על הסדר.

אבא האמין שרוב הגברים ייהרגו ברגע שדרקסן יחטוף אותי. למזלם, הצלחתי להציל את החיים העלובים של מרביתם. אני מקווה שאבא לא יתעצבן יותר מדי.

אבל זה לא משנה ברגע זה. הנקודה היא שאני כעת על הסיפון של 'הנוסע הלילי'. ברור שלא יכולתי לתת לתפיסתי להיראות קלה מדי. היה לי תפקיד לשחק. אסור שדרקסן ואנשי הצוות שלו יחשדו בי.

אסור שהם ידעו שנשלחתי למשימה. עליי לשדוד מהם את הספינה שלהם.

פרק 2
אני מקנאת במגפיים של רידן.

הם מלאכת מחשבת, ושחורים כמו עינו הרעבה של כריש. האבזמים נראים כאילו הם עשויים מכסף טהור והעור קשה ומתוח, מתקפל סביב שוקיו בצורה מושלמת. צעדיו מהדהדים על הסיפון, נוקשים, מרעישים, עוצמתיים.

אני לא מפסיקה למעוד כשרידן גורר אותי והמגפיים הגדולים מדי שלי כמעט נופלים מרגליי. בכל פעם שאני מאטה כדי לסדר אותם על רגליי, רידן מושך בזרועי חזק יותר. אני חייבת לתפוס את עצמי כמה פעמים כדי שלא אפול על הרצפה.

"תעמדי בקצב, נערה," הוא אומר בקול עליז, יודע היטב שאני לא מסוגלת. אני דורכת חזק על רגלו. הוא גונח, אך לזכותו ייאמר, הוא לא משחרר אותי. ציפיתי ממנו להרביץ לי כמו שדרקסן עשה, אך הוא רק גורר אותי מהר יותר.

אני יכולה, כמובן, להשתחרר ממנו בקלות אם אני רוצה. אבל אני לא יכולה להיראות מיומנת מדי, במיוחד כשאני מתמודדת עם החובל הראשון. ואני חייבת שהפיראטים יירגעו סביבי אחרי ההופעה שלי על הספינה האחרת.

רק שנינו נמצאים עכשיו על הספינה הזאת. כל אנשיו של דרקסן נמצאים על הספינה שלי, מרוקנים אותה מכל דבר יקר ערך. אבא נתן לי מספיק מטבעות כדי לשמח את הפיראטים, אך לא בצורה שתיראה רווחית מדי. אם היו מוצאים אותי מפליגה בלי כסף בכלל, דרקסן היה חושד.

רידן מסובב אותי לעבר גרם מדרגות שמוביל אל מתחת לסיפון. זו ירידה לא קלה למטה. פעמיים אני מפספסת מדרגה וכמעט נופלת. רידן תופס אותי בכל פעם, אך אחיזתו תמיד חזקה יותר מהנחוץ והעור שלי יהיה כנראה מכוסה בחבורות מחר. הידיעה הזאת מעצבנת אותי.

בגלל זה אני מפילה אותו כשאני במרחק של שלוש מדרגות מהתחתית. ברור שהוא לא מצפה לזה ונופל, אך לא הבאתי בחשבון את אחיזתו האיתנה, אז באופן טבעי הוא לוקח אותי איתו.

הנפילה כואבת.

רידן קם על רגליו במהירות ומושך אותי מעלה איתו, ואז דוחף אותי לתוך פינה כך שאין לי לאן לברוח. הוא מעביר את עיניו החומות והעמוקות על גופי ובוחן אותי בסקרנות. אני משהו חדש. פרויקט, אולי. משימה מהקפטן שלו. הוא חייב ללמוד מה הדרך הכי טובה להתמודד איתי.

בזמן שהוא בוחן אותי, אני תוהה מה הוא לומד מפניי ומשפת הגוף שלי. התפקיד שאני משחקת הוא של אסירה מתוסכלת הנמצאת במצוקה, אך אפילו כשמשחקים תפקיד, חלקים מהאופי האמיתי של האדם עלולים להתגנב מבעד לסדקים. הטריק הוא לשלוט בחלקים שאני רוצה שהוא יראה. לעת עתה, אני רוצה שהוא יראה את העקשנות ואת המזג החם שלי. עם אלה אני לא צריכה להעמיד פנים.

הוא כנראה מגיע למסקנה כלשהי כי הוא אומר, "אמרת שתהיי אסירה מרצון. אני יכול לראות שההבטחה שלך חסרת משמעות בעינייך."

"ממש לא," אני עונה. "אם היית נותן לי הזדמנות לצעוד לתא בלי עזרתך במקום להשאיר לי סימנים על הזרוע, הברכיים שלך לא היו כואבות."

הוא לא אומר דבר כשהומור נדלק בעיניו. לבסוף, הוא מחווה בזרועו לעבר דלת תא המעצר, כאילו הוא בן זוגי לריקודים שמציג בפניי את הרחבה.

אני ממשיכה קדימה בלעדיו, שומעת אותו אומר מאחוריי, "נערה, יש לך פנים של מלאך ולשון של נחש."

אני מתפתה להסתובב ולבעוט בו, אך מצליחה לשלוט בעצמי. יהיה לי מספיק זמן לקרוע אותו במכות לאחר שאשיג את מה שבאתי בשבילו.

אני זוקפת את כתפיי וצועדת לתוך תא המעצר. אני בוחנת את התאים השונים במהירות ובוחרת את הכי נקי. האמת היא שהוא נראה בדיוק כמו כל השאר, אבל אני מנסה לשכנע את עצמי שהחומר הכהה שבפינה זה לכלוך.

לפחות יש בתא שולחן וכיסא. יהיה לי מקום לשים בו את הדברים שלי. אני לא מפקפקת לרגע שהקפטן יעמוד במילה שלו, זה מועיל לכולם אם כל הקפטנים הפיראטים נוהגים בכנות זה כלפי זה, אפילו אם הם מסוגלים להרוג זה את זה ברגע שמישהו מהם יפנה את גבו.

עסקאות ומשא ומתן יהיו בלתי אפשריים בין פיראטים יריבים בלי מידה מסוימת של אמון.

זו דרך חיים חדשה לכל פיראט. אבא שלי הציג את עיקרון הכנות למבחר מסוים של פיראטים. כל הפיראטים שרצו לשרוד תחת השלטון החדש נאלצו לאמץ את הדרך הזאת. מלך הפיראטים נפטר מכל אחד שמתגלה כרמאי.

אני בוחנת את הכיסא. הוא מלוכלך מדי לטעמי, אבל זה מה שיש. אני מורידה את מעיל העור הגדול והחום מכתפיי ומכסה את הכיסא בעזרתו, ורק לאחר מכן אני מתיישבת.

רידן מגחך כשהוא עד לאי־הנוחות הברורה שלי מהמגורים האלה. הוא נועל אותי בתא ומכניס את צרור המפתחות לכיס, ואז מושך כיסא לעצמו ומתיישב מעברם האחר של הסורגים.

"מה עכשיו?" אני שואלת.

"עכשיו אנחנו מדברים."

אני נאנחת בכוונה בצורה דרמטית. "אני כבר אסירה שלך. לך תבקש את הכופר שלך ותניח לי לנפשי."

"אני חושש שהכסף של אבא שלך זה לא כל מה שאנחנו רוצים ממך."

אני אוחזת בצווארון חולצת הכותנה שלי, כאילו אני מודאגת מהאפשרות שהפיראטים מתכוונים להפשיט אותי. זה חלק מההצגה. יידרשו הרבה גברים כדי לרסן אותי, אין לי שום בעיה להתמודד עם שלושה בבת אחת, ולא יותר משלושה יצליחו להיכנס לתא הקטן הזה.

"אף אחד לא ייגע בך עכשיו, כשאת פה, למטה. אני אדאג לזה."

"ומי ידאג לזה שאתה לא תיגע בי?"

"הרשי לי להרגיע אותך, מעולם לא הייתי צריך לכפות את עצמי על אישה. הן באות אליי מרצונן החופשי."

"קשה לי להאמין בזה."

"זה מפני שלא הפעלתי עלייך את קסמיי עדיין."

אני צוחקת בבוז. "כאישה פיראטית שגדלה בקרב פיראטים אחרים, נאלצתי להתגונן מפני הגברים הכי עיקשים והכי בזויים. אני לא מודאגת מדי."

"ומה היית עושה אם היית צריכה להתגונן מפני גבר שלא היה עיקש או בזוי?"

"אודיע לך כשאפגוש אחד כזה."

הוא צוחק. הצליל עמוק ועשיר. "נשמע הוגן. כעת בואי ניגש לעניין. את פה מפני שאני רוצה מידע."

"נחמד מאוד. ואני רוצה תא נקי."

הוא נשען לאחור בכיסאו. אולי הוא מבין שזה עלול לקחת זמן. "באיזה נמל קאליגן עוגן?"

אני נוחרת בזלזול. "אתה חוקר גרוע. נראה לך שפשוט אמסור לך את מקום המסתור של אבא שלי? אתה לא אמור להתחיל בשאלות הקלות יותר? ומכיוון שהוא המלך שלך, הייתי מציעה לך להשתמש בתואר הראוי לו כשאתה מדבר עליו."

"מכיוון ששביתי את הבת שלו, נראה לי שיש לי את הזכות לקרוא לו איך שבא לי."

"הוא יהרוג אותך ואת כל האנשים האחרים על הספינה, והוא לא יעשה את זה מהר." אני מרגישה שהגיע הזמן שאזרוק איזה איום או שניים באוויר. זה מה שאסיר אמיתי היה עושה.

רידן לא נראה מודאג. הוא לובש את הביטחון העצמי שלו כאילו היה סתם עוד בגד על גופו.

"יהיה לנו קשה להחזיר אותך לאבא שלך אם לא נדע את המיקום שלו."

"אתה לא צריך לדעת את המיקום שלו. הוא ימצא אותי."

"אנחנו נקדים בכמה ימים את אנשיו של אביך. זה די והותר זמן לברוח למקום שבו הוא לעולם לא ימצא אותנו."

אני מנידה בראשי. "כסיל שכמוך. לאבא שלי יש אנשים שעובדים בשבילו בכל מנריה. מספיק שרק אחד מהם יבחין בכם."

"אנחנו מודעים היטב להשפעתו של אביך. אפילו שאני לא מבין איך הוא חושב שזה מצדיק את העובדה שהוא הכתיר את עצמו למלך."

עכשיו תורי להתרווח בכיסא. "אתה צוחק, נכון? אבי שולט באוקיינוס. אף אחד לא שט בלי לשלם לו מס. כל הפיראטים חייבים לשלם לו אחוז מסוים מהשלל. הוא מפוצץ את הספינות לאלה שלא משלמים. אז תגיד לי, רידן האמיץ, החובל הראשון של 'הנוסע הלילי', אם הוא הורג אנשים שלא משלמים לו את הכסף שהם חייבים לו, מה נראה לך שהוא יעשה לאלה שחטפו את הבת שלו? אתה והצוות שלך... אתם לא יותר מחבורה של ילדים שמשחקת משחק מסוכן. תוך שבועיים כל האנשים השטים במים האלה יחפשו אותי." ברור שאני מתכוונת לרדת מהספינה הזאת הרבה לפני כן.

"ילדים?" הוא מזדקף בכיסאו. "את צעירה יותר כמעט מכל הגברים שעל הספינה הזאת."

אחרי כל מה שאמרתי, זה מה שהוא נתפס עליו? "בקושי. בן כמה אתה, חמש־עשרה?" אני יורדת עליו. אני יודעת שהוא מבוגר מזה, אבל סקרנית לדעת בן כמה הוא באמת.

"בן שמונה־עשרה," הוא מתקן אותי. "מבוגר יותר ממך."

"לא משנה, הגיל שלי לא קשור לשום דבר. יש לי סט כישורים מיוחד שהופך אותי לפיראטית טובה יותר מרוב הגברים."

רידן מטה את ראשו לצד. "ועל איזה סט של כישורים את מדברת בדיוק?"

"היית מת לדעת."

חיוכו מתרחב. "כפי שאני בטוח שכבר ניחשת, הצוות הזה יוצא דופן. אנחנו אולי צעירים יותר מרוב הפיראטים האחרים, אבל רובנו ראינו את הצד האכזרי ביותר של החיים. הגברים האלה חסרי רחמים וכל אחד מהם כבר רצח." לרגע אחד פניו נופלות ורמז של עצבות מכסה אותן כאילו הוא נזכר במשהו מהעבר.

"אם אתה מתכוון להתחיל לבכות, אתה יכול לחכות עד שתעלה לסיפון? אני לא יכולה לסבול דמעות."

רידן נועל את מבטו עליי. זה נראה כמעט כאילו הוא לא מסתכל עליי, אלא דרכי. "את באמת יצור חסר לב, אלוסה. את הורגת בלי להסס. את יכולה להביס שני גברים בו־זמנית בקרב. צפית באנשייך מתים בלי למצמץ. אני יכול רק לדמיין איך גידל וחינך אותך הפיראט הכי ידוע לשמצה במנריה."

"ובוא לא נשכח את העובדה שאני צלפית טובה יותר ממך."

הוא צוחק ומפגין את שיניו היפות. מרשים יחסית לפיראט. "אני חושב שאיהנה מהשיחות שלנו בתקופה הקרובה, שתהיה ארוכה, ואני באמת מקווה שיזדמן לי לראות אותך יורה יום אחד, כל עוד אני לא המטרה."

"אני לא מבטיחה שום דבר."

צעקות נשמעות מהסיפון. הספינה רועדת כשהיא יורה עוד פגזים. נראה שדרקסן מטביע את הספינה שלי. טוב, היא לא הספינה שלי, אלא ספינה שאבא נתן לי למשימה הזאת. הספינה שלי, 'אווה־לי', ורוב אנשי הצוות האמיתי שלי בטוחים במצודה. אני מתגעגעת לשניהם, אך גם מתרגשת מהאתגר שעומד לפניי.

המדרגות חורקות כשמישהו יורד בהן. דרקסן מופיע תוך זמן קצר. שלושה גברים משתרכים אחריו, נושאים את החפצים שלי.

"הגיע הזמן," אני אומרת.

פניהם של שלושת הבריונים אדומות ונשימותיהם מהירות. אני מחייכת. זה כנראה אומר שהם הביאו את הכול. אני לא יוצאת להפלגות כשאני נושאת איתי מטען קל.

הם מתנשפים כשהם מפילים את הארגזים לרצפה. "בזהירות!" אני אומרת בעצבים.

הפיראט הראשון גבוה יחסית. הוא צריך להתכופף כמעט כדי לעמוד מתחת לסיפון. עכשיו, לאחר שהוא נפטר מהציוד שסחב, הוא מכניס יד לכיסו ומחפש משהו. שרשרת של חרוזים מציצה החוצה. סוג של קמע, אולי?

השני בוהה בי כאילו אני אוכל טעים. הוא גורם לשערות שעל עורפי לסמור. עדיף להתרחק ממנו.

הגבר שעומד מאחור הוא קירן. אלוהים ישמור, הוא ממש מכוער. האף שלו ענק, ועיניו רחוקות מדי זו מזו. הזקן שלו ארוך מדי ומוזנח וכדי להשלים את המראה, הבטן שלו נתלית מעבר לחגורה שלו.

נראה לי שהדעה שלי עליו לא יכולה להיות שלילית יותר כשאני מבחינה במה שהוא מחזיק. אלה שתיים מהשמלות שלי, והוא משליך אותן בערמה על הרצפה.

אני חורקת שיניים. "גררת את אלה על הרצפה המטונפת הזאת? יש לך מושג כמה קשה היה למצוא נערה במידה שלי כדי לגנוב את אלה ממנה?"

"תסתמי את הפה, אלוסה," דרקסן מצווה. "אני עדיין חושב להשליך את כל הדברים האלה לים ולעזאזל עם ההבטחה שלי."

קירן מוציא מכל מתכת מכיס במעיל שלו ולוגם ממנו לגימה ענקית. "זה אולי ימנע מאיתנו לשקוע, קפטן."

"אוי, שקט," אני אומרת, "עדיין לא מאוחר עבורי להרוג אותך."

הוא הגון מספיק כדי להיראות מוטרד לפני שהוא לוגם עוד לגימה.

דרקסן מסתובב. "אנשים, תעלו למעלה והכינו את הספינה. אני רוצה לעזוב מייד. קירן, גש להגה. חכה עד שאגיע."

הם עוזבים. דרקסן ניגש לרידן וטופח על גבו. "איך היה, אחי?"

אחיו?

שערו של דרקסן כהה יותר, אך כתפיו רחבות כמו של רידן. יש להם את אותן עיניים כהות, אך רידן חתיך יותר. לא, לא חתיך. פיראטים יריבים הם לא חתיכים. הם עכברושים מטונפים.

"לא רע," רידן עונה. "היא נאמנה מאוד לאביה ובטוחה ביכולתו להציל אותה מכיוון שהשליטה שלו בים עצומה כל־כך. המילים שלה הובילו אותי להאמין שהוא יחפש אותנו בים הפתוח, אז אני ממליץ שנישאר קרובים לחוף."

אני משחזרת את השיחה שלנו וקולטת את הטעויות בתשובות שלי, שגילו יותר מדי.

רידן חכם יותר מכפי שהוא נראה. הוא מחייך כשהוא רואה את הבעתי ההמומה, או אולי כשהוא רואה את המבט הרצחני שאני יורה לעברו לאחר מכן, ואז ממשיך, "יש לה מזג לוהט ביותר, שתואם לשיער הג'ינג'י שעל ראשה. היא אינטליגנטית. הייתי אומר שהיא זכתה לחינוך כלשהו. לגבי הדרך שבה היא נלחמת, אני מוכן להתערב שמלך הפיראטים בעצמו אימן אותה, וזה אומר שהוא באמת אוהב אותה ויסכים לשלם את הכופר."

"מעולה," דרקסן אומר. "אז מלך הפיראטים שחור הלב אכן יגיע להציל את הבת שלו."

"ובאופן אישי, כנראה," רידן אומר.

אני נזהרת לשמור על אותה הבעה. עדיף לתת להם לחשוב שאבי יחפש אותי, מאשר שיישאר במצודה שלו בבטחה ויחכה לדיווח שלי.

רידן צודק לגמרי לגבי האימונים שלי. אבא שלי היה מפקיד את המשימה הזאת רק בידיו של מישהו שהוא אימן בעצמו, והוא אימן רק אדם אחד בחייו.

"עוד משהו?" דרקסן שואל.

"היא מסוכנת. היא צריכה להיות נעולה כל הזמן. לא הייתי נותן לאף אחד להיות לבד איתה, למען ביטחונם."

רידן אומר את החלק הזה בחיוך, אבל אז חוזר להיות רציני. "והיא מסתירה משהו. יותר מהסודות שאנחנו כבר יודעים שהיא מסתירה. יש משהו שהיא ממש לא רוצה שאגלה."

אני קמה מהכיסא וניגשת לסורגים, המוח שלי מסתחרר. לא יכול להיות שהוא יודע את הסוד הכי אפל שלי. רק אבא וקומץ אנשים נבחר יודעים אותו. "איך, לעזאזל, אתה יודע את זה?"

"לא ידעתי עד לרגע זה."

דרקסן צוחק.

אני סוגרת את ידיי לאגרופים. אני ממש רוצה להוריד לרידן אגרופים לפרצוף המשתחצן שלו פעם אחר פעם עד שכל השיניים שלו ייפלו, אך לצערי הרב, הפרצוף שלו רחוק מדי, אז אני מתפשרת בלמשוך בשרוול חולצתו הארוכה.

מכיוון שהוא עדיין יושב, אני מצליחה למשוך אותו מכיסאו ולהטיח את ראשו בסורגים. הוא מצמיד את ידיו לסורגים כדי להגן על פניו, וזה בסדר מצידי כי זה מעניק לי את הזמן שאני צריכה כדי להשתמש בידי הפנויה ולמשוך את צרור המפתחות מכיסו. לאחר שהשגתי את הצרור, אני מכניסה אותו לכיס שלי וזזה לאחור, לעבר דופן העץ. רידן נוהם כשהוא נעמד.

"אולי כדאי שגם אתה לא תישאר איתה לבד," דרקסן אומר.

"אני יכול להתמודד איתה. חוץ מזה, היא יודעת שככל שהיא תתעקש יותר, כך היא תצטרך לסבול את נוכחותי במשך זמן רב יותר."

אני מזכירה לעצמי שאני על הספינה הזאת מבחירה. אני יכולה לעזוב מתי שרק ארצה, אני רק חייבת למצוא את המפה לפני כן.

אני פותחת את דלת התא בעצמי. שני הגברים מכריחים אותי להכניס את הארגזים שלי לתוך התא ולא טורחים לעזור.

לא שאני צריכה את העזרה שלהם. אני במצב רוח של שבירת עצמות. של רידן, בעיקר. אבא היה ללא ספק מעריץ את האיפוק שלי. אני נועלת את עצמי בחזרה בתא לאחר שאני מסיימת.

רידן מושיט את ידו. אני מהססת לשבריר שנייה לפני שאני זורקת עליו את צרור המפתחות עליו. הוא תופס אותו ללא כל מאמץ. הבעה סקפטית חולפת על פניו. הוא אוחז בסורג ומושך. הסורג לא זז ממקומו.

"אי אפשר להיות זהירים מדי," רידן אומר לדרקסן. "עברת על הדברים שלה?"

"בהחלט," הקפטן אומר, "אין שם שום דבר מלבד בגדים וספרים. טוב, נראה לי שהייתה לנו מספיק התרגשות ליום אחד. בוא נעלה לסיפון ונחליט היכן הכי טוב לחכות. ועדיף לא לספר לנערה היכן נהיה. לא כדאי להכניס לה רעיונות לראש."

דרקסן צועד למדרגות. רידן מחייך חיוך עקום לפני שהוא הולך אחריו.

לאחר שהם נעלמים, אני מחייכת. רידן הוא לא היחיד שאסף מידע בזמן שניהלנו את השיחה הקטנה שלנו.

גיליתי שרידן ודרקסן אחים, בניו של הפיראט לורד ג'סקור.

אני עדיין לא בטוחה מה קרה לג'סקור ולצוות המקורי שלו ואיך קרה שדרקסן ירש את הספינה, אבל אני בטוחה שאגלה בשלב מאוחר יותר.

רידן צלף טוב, ויש לו את האמון של הקפטן. אחרת איך הוא הצליח לשכנע את דרקסן לא להרוג עוד מאנשיי?

אני תוהה מה הוא לחש לו אז, על הספינה השנייה, ולמה הוא טרח להתערב בכלל. רידן דואג לגברים שעל הספינה הזאת, וזו לא סתם דאגה של חובל ראשון לאנשים שעליהם הוא מפקד. אני נזכרת במה שהוא אמר לי. שכל הגברים על הספינה רוצחים. אני נזכרת שהוא היה נראה עצוב בגלל משהו.

הוא מרגיש אחראי כלפי משהו. אולי זה קשור למה שקרה לצוות המקורי של 'הנוסע הלילי'.

יש הרבה סודות על הספינה הזאת, ויהיה לי מספיק זמן לגלות את כולם, מהלילה. אני מנערת את זרועי ומרגישה את המתכת מחליקה מטה, לתוך כף ידי.

זה המפתח לתא.