לנשום אותך

"היא מתקרבת, אוחזת בראשי בשתי ידיים ומצמידה אותי אליה, כל המגע שלה כל כך עדין, כל כך סקסי, לא דומה לשום דבר שחוויתי בחיי. וזה מרגיש לי הכי טבעי שיש. אני מאבדת את עצמי, כשאני איתה אני לא נשואה, אני לא באמצע עבודה, אנחנו לא באוטו, אף אחד לא רואה אותנו, אני פשוט איתה והיא פשוט איתי, שאר העולם נעלם״

לנשום אותך הוא סיפור אהבה סוחף ועוצמתי בין שתי נשים. כשירדן, מאמנת כושר שנשואה באושר לנמרוד, פוגשת לראשונה את גל היא עוד לא יודעת שהחיים שלה ישתנו לנצח. ירדן מוצאת עצמה חיה חיים כפולים, נקרעת בין שני עולמות, בין אהבה ממבט ראשון שמלווה בתשוקה שלא הכירה בחייה לבין המחויבות שלה למשפחה, לבעלה ולחברה. כשסודות מתגלים היא נאלצת לקבל החלטה בלתי אפשרית.

אוראל היללי, נשואה לרותם, יחד הן מגדלות שני ילדים. לנשום אותך הוא ספר הביכורים שלה.

אני מתעוררת בבהלה, שוב החלום הזה, אבא מעיר אותי כדי לקיים את אותה שיחת הטלפון שתציל את חיי, שתציל אותי מלעשות טעות גורלית.

"ירדן, קומי, קטנה," אבא מנער אותי קלות ואני לא רוצה לקום, אני לא רוצה לשמוע אותו אומר לי את אותן המילים כל בוקר.

למרות שאני ערה, אני מקפידה לשמור על עיניים עצומות, אולי אבא יוותר לי הפעם וייתן לי להמשיך לישון. כשאני ישנה אני יכולה להיות מי שבא לי, אני יכולה לעשות מה שבא לי מבלי שאף אחד ישפוט אותי.

"ירדן, קומי, אני רוצה להגיד לך משהו."

 החלטתי שאני פוקחת עיניים, הבטתי בו בזהירות ולקחתי נשימה שתכין אותי לבאות.

"אני מצטער שהערתי אותך קטנה, אבל לא ישנתי כל הלילה, חשבתי על זה המון ואני לא יכול להגיד לך מה לעשות, אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות, אל תקשיבי לאף אחד, תקשיבי רק ללב שלך, את הבת שלי ואני רוצה שתהיי מאושרת, זה כל מה שרציתי כל הזמן, ואין שום סיבה שעכשיו זה יהיה שונה."

אני מביטה בו בעיניים מלאות דמעות של אושר ושנייה לפני שאלה מתפרצות, אני מתרוממת לחבק אותו חזק. "אתה האבא הכי טוב בעולם," אני לוחשת. אני נהנית מרגע אושר נדיר עד ששיר נשמע מרחוק. ככל שהמנגינה מתחזקת תחושת האושר מתרחקת ממני יותר ויותר, עד שהיא נעלמת כליל. אני פוקחת עיניים ומשקל המציאות מתיישב לי על החזה, זה היה רק חלום, אבא בחיים לא יגיד לי את המילים האלה שאני כל כך רוצה לשמוע.

אני קופצת מהמיטה, אני נזכרת שיום חמישי היום ונרגעת. פעם, כל ימי החול התערבבו לי זה בזה, הייתי מחכה, כמו ילדה, בקוצר רוח שייגמרו ויגיעו סופי השבוע, החגים והחופשות, עד אותו הרגע שסופי שבוע התחילו להעיק ורק חיכיתי לרגע שהם ייגמרו. רק שיתחיל השבוע כדי שאוכל לנשום. אחחח אוויר שלי, אני מחייכת לעצמי ומתה כבר שיגיע ערב.

ובערב הזמן כל כך מוגבל, אני חיה פה בבועה משלי, על זמן שאול, קוצבת נשימות. אני יודעת שתכף זה נגמר, תכף אני צריכה ללכת ואני לא רוצה, אני לא רוצה לעזוב, אני רוצה להישאר, אני רוצה שהזמן ייעצר, אני רוצה שיעזבו אותי בשקט, אני רוצה שהרגע הזה יקפא ואותה התחושה שעוטפת אותי לא תרפה ממני, אני מסובבת לרגע את הראש ומבחינה בשעון. אני שונאת את השעון ויותר מזה, אני שונאת את השעה ואני חייבת ללכת, חייבת לחזור לבית, חייבת לחזור למציאות החונקת שלי שהפכה לבלתי נסבלת, אני מרגישה שאני חיה חיים כפולים. יש אותי הרגילה, זאת שכולם מכירים מהבית, מהלימודים, מהעבודה, הילדה הטובה, היורמית, ממש טלית שכולה תכלת, זאת שאפשר לקחת ממנה דוגמה, ויש אותי האחרת, זאת שהולכת לאיבוד בתוך אותם רגעים, מאבדת את עצמי, עיוורת לזמן, למרחב, אחת שלא אכפת לה, לא מתחשבת בשום דבר ובאף אחד. זאת האני שנושמת, שחיה.

הרגעים הקטנים האלה, שבהם נתתי לעצמי להיות חסרת עכבות, מילאו לי את החיים, מצאתי את עצמי מעבירה את הזמן רק כדי להגיע לאותם רגעים.