רום

הבדלי מעמדות * תבחרי בי * כנגד כל הסיכויים

"היכן שנגמרות המילים, מתחילים הרגשות. אני אוהב שאת מרגישה מוגנת איתי."

רום

ותרתי על מגורים בארמון, ועל התואר 'נסיכת מואב' תמורת חיי עוני ורק כדי להישאר קרובה לאישה שהייתה לצידי, ויש לי את הזכות לקרוא לה אימא. אנחנו נודדות עד לכנען, חיי ההישרדות שלנו לא נגמרים. אני מלקטת שיבולים בשדה כדי שיהיה לנו לפת לחם ומנגנת בשווקים תמורת מטבעות.

ואז עוז נכנס לחיי, הוא האדון, השופט, איש מלחמה מוערץ. כל מה שאני לא יכולה לקוות לו. אנחנו לא מצליחים להילחם במשיכה שלנו אחד לשנייה עד שגבר אחר דורש אותי לעצמו לפי החוק.

עוז

בהתחלה אני נקרע בין הרצון העז אליה לבין המחויבות לחוקי החברה והמסורת. אני  יודע שנישואים עם נסיכת מואב יעוררו סערה, אך אני לא יכול להתעלם מהאש שנדלקה בליבי והיא בוערת בשבילה.

היא שייכת לאחר, או לפחות כך החוק קובע. אבל בארץ הזאת - אני החוק ואני לוקח החלטה שהיא תהיה שלי, לא משנה באיזה דרך אצטרך להשיג אותה.

רום מאת סופרת רבי המכר דיאן אל, הוא רומן תקופתי  מרגש ומלא תשוקה של אישה שהעזה ללכת אחרי ליבה גם כשהדרך נראתה חסרת תקווה ועל גבר שלא היה יכול להישאר אדיש אליה.

ספריה נוספים: סדרת התנגדות, דואט ונטורה, סהר, רהב, סדרת האבקות, סדרת כניעה, חסדיו של המלך ודואט לאור השקיעה. כל הספרים כיכבו ברשימות רבי המכר וזכו להצלחה רבה.

רום

"אני תמיד אהיה במקום השני אחרי הכינור הארור שלך, אז אולי פשוט נפתור את הבעיה." הוא חוטף את הכינור שלי ומשליך אותו על הרצפה בעוצמה שמזעזעת אותי. אני עדיין קפואה מהכאב החד של הסטירה על לחיי מכף ידו של בעלי. אני מתרחקת לאחור במגננה, מניחה יד על פניי הבוערות ודמעות מציפות את עיניי. הכינור שלי זרוק על הרצפה, כאילו זנוח ומושפל כמוני. "את לא שומעת?" מָחָל בעלי הטרי צועק, עיניו בוערות כאש. "איך את מעיזה להיות שקועה בנגינה שלך במקום לרַצות את בעלך!" אנחנו נשואים רק שבוע אחד. שבוע אחד שמבהיר לי באופן שלא משתמע לשני פנים שהחיים שלי עומדים להפוך לגיהינום. אבל מה אני כבר יכולה לעשות? אפילו נסיכת מואב כפופה לאבא שלה המלך, והמלך קבע שאני אינשא לגבר הזה. "את שותקת? את מנסה להרגיז אותי עוד יותר?" הוא ממשיך לצעוק.

אני לא רוצה לשתוק, אבל כבר ניסיתי להסביר לו פעם אחת והוא לא הבין. הנגינה היא נשמתי, הדרך היחידה שאני מצליחה להביע את הכאב שלי, את תקוותיי ואת חלומותיי. רעד חולף בידיי מהצורך להרים את הכינור שלי ולבדוק מה הנזק שנגרם לו. הגרון שלי נחסם ואני לא מצליחה להשיב לו.

פתאום צעדים נשמעים במסדרון הרחב של הארמון העצום ואני חוששת לרגע שאבא של בעלי, לִימֶלֶך, בא או גרוע יותר, אחיו הקטן חָלין. הקלה מציפה אותי כשאני רואה את אימא שלו נעמה נכנסת. עיניה מתרחבות למראה המצב של החדר והמצב שלי. אני מניחה שהיא יודעת שהשפה השסועה שלי נגרמה מידיו של הבן שלה.

"מחל!" היא צועקת בכעס, קולה חד. "מה עשית?" היא ניגשת אליי ועיניה יורות חיצים בלתי נראים לעבר בנה.

גופי רועד, לא רק מהכאב הפיזי, אלא מהפחד המשתק שמציף אותי. מבטו של מחל חודר לתוכי כמו להב סכין והאימה מתפשטת בעורקיי כמו רעל. אני מכירה את הסימנים הללו. את הנשימה הכבדה, את העיניים הצרות ואת השרירים המתוחים. הוא עומד שם, כולו מאיים, ואני מרגישה את גופי מתכווץ כאילו מנסה להיעלם.

"אל תתערבי, אימא," הוא אומר לנעמה בקול קר ושקט. "זה ביני ובין אשתי."

רעש נשמע מחדר המגורים. אלה האורחים של המשפחה של בעלי שבאו מכנען לכבוד החתונה שלי עם מחל. הם אמורים לחזור לכנען עוד הלילה. אני יודעת שהם אורחים חשובים למשפחה של בעלי לפי ההשתדלות של לימלך חמי בסעודת הפרידה מהם. לי לא הרשו לצאת לסעוד עם כולם כי בעלי החליט שלא הרווחתי את הזכות להיות בנוכחותו הערב. לא אחרי שסירבתי לו אתמול במיטה שלנו, כשהכאב היה בלתי נסבל.

לא התווכחתי מכיוון שפניי עדיין מכוסות בחבורות ולא רציתי להתבייש אפילו יותר ממה שאני עכשיו. אז נשארתי בחדר שלנו וניגנתי כדי להעביר את הכאב ואת הפחד מהבאות. זאת הייתה טעות. לא הבחנתי בבעלי שנכנס לחדר, ולא שמעתי אותו כשאני עטופה בצליליו המרתקים של הכינור שלי. הוא ראה זלזול במעשיי והחליט להעניש אותי.

יד חזקה מושכת אותי קדימה ומעירה אותי ממחשבותיי. מחל שוב כועס ופתאום אני מבינה כמה אני רוצה להיעלם, להתמוסס לתוך הקירות. מחל גורר אותי לעמוד מולו, צמוד אליו, והפחד מתערבל בתוכי, פחד מתגובתו הבאה, מהמבט הזה, מהכוח המאיים שלו.

"הם שומעים," אני מנסה ללחוש, "האורחים שלך יכולים לשמוע."

"שתקי!" הוא מרים את ידו ואני מתכווצת מהכאב הצפוי להגיע, אבל הוא לא מגיע. אני פוקחת את עיניי ורואה את נעמה עומדת ביני ובין בנהּ. היא אוחזת בידו ומרחיקה אותו ממני.

"אתה לא תרים יד על אף אישה. לא בבית שלי," היא נוהמת עליו כמו לביאה שמגינה על הגורים שלה. זה מוזר כי מעולם, אף פעם, לא הגנו עליי כמו שהיא עושה עכשיו.

לא אבא שלי, שהוא מלך מואב, ולא אימא שלי המלכה. אפילו לא שומרי הראש שלי. תמיד הייתי נתונה לחסדיהם של גברים אלימים שהיו פורקים את זעמם עליי ועל אחותי עָריף.

"אומנם קיבלתי את נסיכת מואב לאישה, אבל אין באישה הזאת שום דבר מלכותי. היא מורדת, לא צייתנית, היא אישה שצריך לחנך." מחל יורק בזעם. נעמה ממשיכה לעמוד ולגונן עליי. אני זזה מעט הצידה ורואה את פניה האצילות של החמות שלי. "אדבר על זה עם אבא," מחל ממשיך. משהו משתנה בעיניה של נעמה, אני מבינה שהיא לא באמת יכולה לעזור והבהלה המוכרת הזאת שאין לי לאן לברוח, שאין מי שיציל אותי, מחרידה מכול.

"אתה —" חמותי מתחילה לומר, אבל אני קוטעת את דבריה והולכת אל בנה, מנסה ללטף את זרועו, מחייכת חיוך מזויף ומקווה שייראה טבעי.

"מחל, בעלי היקר," אני לוחשת, מנסה להרגיע אותו. "סליחה אם פגעתי בכבודך. אתה יודע כמה חולמנית אני יכולה להיות. זו אשמתי, אשתדל יותר בהמשך." מבטי חולף במהירות אל נעמה. עיניי מתחננות אליה בשקט, 'אל תגידי דבר, אל תחריפי את המצב'. החיוך שלי נשאר במקומו אף שעיניי מדברות בשפה אחרת ודמעות זולגות מהן. "האורחים שלך עוזבים הערב וכדאי שתלך להיות איתם." אני ממשיכה לדבר כשאני רואה את ההבעה של מחל נרגעת מעט. "בואו נשמור על שלום בית. הכול יהיה בסדר." המילים יוצאות מפי כמו תחינה דקה, כמעט בלתי נשמעת. אני מכירה את הכללים. אני יודעת איך לרַצות, איך להשקיט, איך להימנע מעוד כעס. הידיים שלי עדיין על זרועו, מלטפות, מרגיעות, מתחננות ללא מילים להפוגה. נעמה מביטה בי ואני מחייכת אליה חיוך דק, מתחנן, המבקש שוב, 'אל תגידי כלום. אני אסדר הכול'.

מבטו הקפוא נעוץ בי כמו מסמר המצמיד אותי למקום. "את לא זזה מכאן," הוא אומר, קולו שקט ומסוכן. "את תישארי בחדר עד שאחזור אלייך אחרי שכולם ילכו. מבינה?"

לא מדובר בשאלה. זו הוראה.

"מחל," אני מנסה שוב לדבר אל ליבו הקפוא, "אולי —"

"תסתמי את הפה," הוא קוטע אותי בחדות. "את תחכי כאן. אל תזוזי. ברור?" הוא צועד לאחור, עיניו לא זזות ממני כשהוא מחכה לתשובה ממני. אני מהנהנת. רק מהנהנת. שום מילה. שום תגובה אחרת. מחל מסתכל על אימו, "בואי, אימא. נלך לפני שהאורחים יבחינו בחסרוננו."

נעמה ניגשת אליי. "אביא לך אוכל מאוחר יותר."

"תודה," אני לוחשת כמעט בלי קול.

"אימא," מחל קורא לה ממקומו ליד הדלת. היא מתרחקת ממני והולכת לעבר בנה, מסתובבת ומביטה בי לפני שהיא יוצאת, והוא יוצא אחריה וטורק את הדלת בלי לטרוח לנעול. הוא יודע שאין סיכוי שאמרֶה את פיו.

אני מסתכלת על הרצפה, על שברי הכינור שלי. הוא כמו עולמי היחיד. החדר הפך למלכודת שקטה ומחניקה. אני כורעת על ברכיי, הדמעות פורצות בזרמים חמים על לחיי כשאני אוספת את הכינור שלי אל זרועותיי ומבינה שהנזק חמור מדי. לא אוכל לנגן בו שוב. שבבי העץ המבהיקים שלו פזורים סביבי כמו עלים יבשים. אני מלטפת באצבעותיי את הקימורים השבורים, מרגישה כל סדק וקרע.

אני עדיין לא מעכלת את מה שקרה. אולי זה נראה כמו עניין שטותי למביט מהצד, אבל לא עבורי.

צליל של דלת נפתחת נשמע ואני מרימה את מבטי. אחד האורחים עומד בפתח ומביט בי מבולבל. מעולם לא ראיתי אותו, בכל הזמן הזה שהם כאן נשארתי בחדרי ומחל סיפר להם שאיני חשה בטוב.

הזר נראה צעיר, בשנות העשרים המוקדמות לחייו. הוא גבוה, שרירי, לבוש בבגדים מהודרים שמדגישים את הכתפיים הרחבות שלו. שערו האדמוני מסורק לאחור וזיפי זקנו מכסים את לסתו החדה.

עיניו מתרחבות כשהוא מבין שנכנס לחדרי. "אלוהים אדירים, אני מצטער," הוא ממלמל, קולו עמוק ומשום מה מחמם. "טעיתי בדרך כשחיפשתי את החדר שלי. לא התכוונתי להפריע." הוא משתתק ומבטו נופל על שברי הכינור שבחיקי. "הכול בסדר?"

ואז המוזר ביותר קורה. אני פורצת בבכי קולני.

זה לא מתאים לי, זאת לא הדרך שחונכתי בה בארמון מואב. תמיד היה עליי להיות מאופקת. אבל משהו בתוכי נשבר עם הכינור שלי. אני לא יכולה לענות לשאלתו של הזר, רק אוחזת חזק יותר במה שנשאר מהכינור שלי. מילותיו מהדהדות בדממה ואני מרגישה עוד יותר חשופה.

הזר נכנס לחדר, סוגר את הדלת ומתיישב על ברכיו מולי. "בבקשה, אל תבכי," הוא אומר בקול מרגיע.

"אני מצטערת. תהילה... תהילה שלי." אני בקושי מסוגלת להמשיך לדבר, אבל אני מרימה את הכינור ומראה לו את הנזק.

הוא לוקח את העץ השבור בידי הלוחם שלו והכינור נראה קטן בצורה מגוחכת בידיו הגדולות.

"אני לא מבין הרבה בכלי נגינה, אבל אני די בטוח שהנזק גדול מדי," הוא אומר אחרי רגעים של שתיקה שבהם הוא בחן את הכינור שלי. אני מהנהנת. מתקשה להשלים עם העובדה הזאת. הוא נותן לי שקט זמן מה. "מי עשה את זה?"

"זה לא חשוב," אני עונה בעצב ולוקחת את הכינור השבור מידיו. "כדאי שתלך עכשיו," אני אומרת לו ומרימה את עיניי אל עיניו. הן כחולות בצורה יוצאת דופן. למרות הצבע הקר שלהן הן משדרות חוֹם. הוא יפה בצורה יוצאת דופן.

"אני לא יכול להשאיר אותך כך." הוא נעמד על רגליו איתי.

"איך כך?"

"עצובה, בוכה," הוא משיב ומסתכל על פניי.

"אתה לא מכיר אותי. לא צריך להיות לך חשוב אם אני עצובה או בוכה."

"האם צער של אדם שאני לא מכיר חשוב פחות מצער של אדם שאני מכיר?"

"אני לא יודעת," אני עונה. התשובה שלו מפתיעה אותי.

"קראת לכינור שלך 'תהילה'?" הוא שואל. אני מהנהנת. הוא מחייך חיוך מהמם ביופיו ושיניו הלבנות נגלות. "אבל כינור הוא זכר, לא נקבה. תהילה זה שם של בת," הוא אומר בשעשוע.

אני מחייכת. השיחה איתו מצליחה להפיג את הכאב בחזה שלי. "אני יודעת, אבל לא יכולתי לקרוא לו בשם שהוא לא נקבה. כל השמות שרציתי הם של אישה. תפילה, הודיה, תהילה..."

"למה בחרת בשמות האלה מלכתחילה?"

"כי זה מה שהכינור בשבילי. הוא התפילה שלי."

"למה את לא מתפללת בפה שלך, כמו כולנו?"

"אדם צריך להתחבר לתפילה שלו. אם אגיד מילים שאני לא מבינה את משמעותן, התפילה תאבד מהערך שלה. כשאני מתפללת אני רוצה לתת את הלב שלי לתוך התפילה." הוא משתתק, מרצין ומהנהן. אני מסתכלת על הכינור השבור שלי. "ככל הנראה אצטרך להתחיל להתפלל במילים חסרות משמעות עבורי," אני אומרת בצער.

הוא מסתכל עליי רגעים ארוכים ואז קולות נשמעים מעבר לדלת. "כדאי שאלך." הוא מסתכל על הכינור השבור. גם אני.

הוא הולך אל הדלת, יוצא ומשאיר אותי לבד. אני מניחה את השברים על שולחן העץ לידי, מסרבת להיפטר מהכינור אף שהוא אינו שמיש יותר.

אני נכנסת למיטה והעייפות מכריעה את עיניי ששורפות מבכי ארוך. אני יודעת שנרדמתי רק כשאני מתעוררת. הווילון מתנופף ברוח הקלה של הלילה. הירח המלא נמצא במרכז השמיים ומאיר את החדר באור קלוש. לא אני פתחתי את החלון. יכול להיות שמחל נמצא כאן? אני מתרוממת לישיבה ובוחנת את החדר, לא מזהה סימן לבעלי ונרגעת.

אני קמה מהמיטה ומשהו צד את מבטי. הוא מונח על השולחן, היכן שהשארתי את החלקים השבורים של תהילה. אני מתקרבת ונשימתי נעתקת. על השולחן מונח כינור. אני מתקרבת בהיסוס, כאילו הוא עלול להיעלם אם אתקרב מהר מדי.

"זה לא יכול להיות," אני לוחשת לעצמי. אין שום אפשרות שמחל קנה לי כינור חדש. אצבעותיי רועדות כשאני מושיטה אותן אל הכינור, זה לא סתם כינור. זהו אחד הכינורות היקרים ביותר. אני מזהה את הגימור המושלם, את העץ העשיר בגון דבש עמוק. "אלוהים אדירים," אני ממלמלת, אצבעותיי מלטפות את העץ בזהירות כאילו הוא עשוי מזכוכית ועלול להישבר. ריח של שרף טרי ממלא את אפי. בין המיתרים מונח קלף קטן. אני שולפת אותו ברעד וקוראת, 'תקראי לו תהילים'.

אין חתימה, אין שם, אבל אני יודעת.