מארז חטא וחסד
אנחנו נגד העולם * תחת קורת גג אחת * הבדלי מעמדות
סנטיאגו
הם קוראים לי סנטו, אבל אין בי שום דבר קדוש.
את כל חיי הקדשתי לאחי הגדול, מלך ספרד. וגם עכשיו, כשהוא שולח אותי הרחק מכל מה שאני מכיר לשחק בפוליטיקה עבורו בוותיקן, בלב ליבו הפועם של העולם, אני לא מסוגל לסרב לו.
אני לוקח את אלמנדרה איתי כחלק מהמשלחת לא רק כי היא מרגלת מבריקה ויפהפייה, אלא כי אני רוצה למשוך את תשומת הלב שלה. אבל הדברים מסתבכים והיא מושכת את תשומת ליבו של האדם המסוכן ביותר ברומא, אפילו יותר מהאפיפיור.
אלמנדרה
מכנים אותי אלמה רק כי הם לא יודעים כמה חסרת נשמה אני באמת. רצחו את נשמתי לפני שנים וכעת הם רוצים שארגל במקום שמעלה בי זיכרונות קשים מנשוא. ואם זה לא מספיק, אני לא מפסיקה לחלום על גבר שלעולם לא אוכל להגיע למעמד שלו. בעוד אני מנסה לעשות את תפקידי על הצד הטוב ביותר ולהוכיח את עצמי בפניו, אני מכוונת על עצמי כוונת קטלנית בלי לדעת שזה מה שאני עושה.
חטאיו של קדוש מאת סופרות רבי המכר עדן בל ודיאן אל הוא רומן היסטורי על תקופת ימי הביניים שבו האח הקטן של מלך ספרד נשלח למשימה עם מרגלת יפהפייה, ויחד הם מגלים על עצמם דברים שלא ידעו.
דיאן אל הוציאה לאור ארבעה עשר ספרים ועדן בל שנים עשר ספרים. כל הספרים היו רבי מכר וכיכבו במקומות הראשונים. זהו הספר השני. קדם לו חסדיו של המלך. זהו שיתוף פעולה שני ומושלם של שתי סופרות מטורפות ויש מאחוריהן קהל קוראות שמשתוקק לקרוא את המילים שלהן.
אני מזנקת מגג לגג של בתי העיר סמוך לנהר טיבר. הרוח מנשבת בשערי, אך הברדס מונח היטב על ראשי. לפתע אני שומעת צעקות. אני נעצרת ומתכופפת, דחף טבעי שפיתחתי ביערות של אסטוריאס בספרד, ומציצה מעל החומה הנמוכה של המבנה שעליו אני עומדת.
המונים מתכנסים מול נהר הטיבר ואני מצליחה לשמוע אותם צועקים "מכשפה!"
אני מרימה את עיניי לנהר. כמרים לבושים בבגדים שחורים קושרים את ידיה ואת רגליה של נערה צעירה. היא צורחת, מתחננת שיניחו לה, אבל ההמון לא מפסיק לצעוק ולהאשים אותה. כומר אחר עומד רחוק יותר, אני לא יכולה לראות את פניו, אבל חושבת שאני מזהה אותו. גל של שנאה מציף אותי בבת אחת. קשה לשכוח את הגב של הגבר המקולל הזה. הגבר שהתעלל בי בסרגוסה לפני שעברתי לחזקתו של סנטיאגו קורטס, אחיו של אדריאן מלך ספרד.
דניאל רמירז.
זה הוא. אני בטוחה שזה הוא. הוא מתפלל בזמן שהכמרים האחרים גוררים את האישה המסכנה לתוך הנהר, ממש מולו. הוא אומר משהו והם משחררים אותה בבת אחת. הלב שלי צונח למצולות עם האישה המסכנה. גופה שוקע בתוך המים הכהים ונעלם במצולות. ההמונים צועקים ומריעים לצדק.
"אם היא אכן אינה מכשפה כפי שהיא טוענת, היא תצוף." קולו של דניאל נישא מעל שאגות הקהל והם משתתקים, הוא לא צריך להתאמץ או להרים את הקול כדי להשיג את תשומת ליבו של הקהל שממוגנט לדבריו. אני יודעת שהיא לא תצוף, אף אחת מעולם לא צפה. אני מתרוממת עוד קצת, גופי שורף מהצורך לרדת לשם, לצעוק עליהם, להגיד להם שהם מטורפים. שהיא לא מכשפה, היא רק נערה צעירה. מניסיון אישי ומר אני יודעת שדבר לא יעזור. לא משנה מה אומר להם הם לא יעצרו. אם כבר, הם יאשימו גם אותי. יטביעו גם אותי כי אני מנסה לעזור לה.
כמה חבל בשבילם שהם לעולם לא יוכלו לתפוס אותי.
הדממה נמשכת ובועות האוויר שעלו מן המים פוסקות.
"נמתין ונראה אם היא תצוף על פני המים. היא כופרת. השטן זיהם את נשמתה, אבל המים יטהרו אותה. היא תישאר בתוך המים עד השקיעה, בתקווה שזה יספיק לאב ולבן למחול לה," דניאל קובע בקול אפל. הוא מסתובב אל הקהל ומביט בהם ואז מבטו עולה ומצטלב במבטי.
אני מקבלת פיק ברכיים נוראי ומשתטחת, מסתתרת מפניו, אבל יודעת שמאוחר מדי. הוא ראה אותי.
אני לא זזה ממקומי. אני אפילו לא נושמת. פחד מכרסם בעצמותיי וזיעה קרה מצטברת בגופי ובפניי. זיכרונות קשים עולים וצפים ואני נאבקת להטביע אותם במצולות החשוכות בנשמה שלי. אני מכריחה את עצמי לנשום באיטיות, לרסן את הבחילה וזה עובד. אני שרה בליבי, מרגיעה את הדופק המשתולל:
כלום לא יגיע אליי, שום דבר לא ישבור אותי.
כלום לא יפגע בי, הם יכולים לגעת רק בגופי.
הם לא יכולים להגיע אל הנשמה שלי, היא מוגנת.
אני לא אתן לאף אחד להיכנס, שום דבר לא יחדור.
עינויים חולפים כמו הסתיו, ואני החורף שישבור אותם.
זה עובד ואני מצליחה לזכך את הפחד שלי. אני ממתינה שם רגעים ארוכים ומורטי עצבים עד שההמונים התפזרו ואני בטוחה שדניאל לא יבוא לחפש אותי. אני מתרוממת באיטיות וסורקת את השטח בעיניי החדות. שום דבר לא חומק מעיניי. סיארה תמיד אומרת את זה.
אַת רוח. אַת צל.
כשאני בטוחה שהשטח נקי והסכנה חלפה אני מזנקת מהגג ונתלית על חלון הקומה הנמוכה יותר. אני משחררת את ידיי, נוחתת בסמטה הריקה ומתגנבת לכיוון הנהר. אני נכנסת לתוך המים באיטיות ומאבדת את הנשימה. המים קפואים כמו קרח שנמס. קרים אפילו יותר מהמים באגמים של סרגוסה. למרות זאת אני נחושה להמשיך. אני חייבת להוציא את הנערה המסכנה לכל הפחות. פעם גם אני הייתי כמוה. אולי גם היום. אני נעצרת במקום שבו הם הטביעו אותה, זוכרת במדויק איפה זה, צוללת פנימה וגל של קור נורא שוטף אותי. הנערה שוכבת במים דוממת, עיניה פקוחות לרווחה באימה. מתחשק לי לבכות. אני שולפת אותה החוצה ושואפת שאיפה עמוקה כשאני עולה מעל פני המים. אני גוררת אותה במהירות למקום נסתר בגדה, מתחת לגשר.
"לא הייתי ממשיך לעשות את מה שאת עושה." קול עמוק ואפל נשמע מאחוריי. אני מזהה אותו מייד. אני מסתובבת באימה ורואה את דניאל עומד מתחת לגשר. אור היום נשפך על גופו ומדגיש את קווי המתאר של שריריו מבעד לבגדי הארכיבישוף. לא משנה כמה פעמים אראה אותו, בכל פעם אזדעזע מחדש עד כמה הוא דומה לאחותו, לחברה הכי טובה שלי סיארה. רק המבטים בעיניים שלהם שונים בתכלית. עיני התכלת של דניאל קפואות וחסרות רחמים. הוא מבוגר מסיארה בעשור וחצי. גילו ניכר בפס הכסף השזור בשערו השחור ורק מדגיש את העוצמה שלו.
״היא רק נערה, היא לא מכשפה,״ אני אומרת בקול חנוק.
"את מעיזה להתווכח עם קביעה של חשמן?" סכנה רוחשת בעיניו ואני בולעת רוק ומאלצת את עצמי להירגע. סנטיאגו שומר עליי. הוא לא יוכל לפגוע בי שוב. הוא לא יפגע בי.
"רק ניסיתי להציל אותה. היא רק ילדה, לא משנה מה היא עשתה. אני בטוחה שהיא לא התכוונה.״
״את יודעת למה היא מצאה את עצמה בנהר? מה הפשע שהוביל לטיהור הזה?״ קולו רוחש רע. אני מנידה בראשי לשלילה. ״תשוקה. היא ניסתה לפתות אותי.״ הוא פוסע לעברי.
"לפתות אותך?"
״לפתות אותי לשכב איתה, כן. אני בטוח שאת יודעת מה גזר הדין על המעשה שעשית עכשיו. גזרתי על הנערה להיטהר עד שקיעה. הפרעת את עבודת האל.״
פחד זורם בוורידים שלי והוא קפוא יותר מהמים עצמם. מרעיד אותי. הוא מבחין באימה שלי וחיוך נפרש על פניו, חיוך יפהפה ואכזר.
"מה אתה מתכוון לעשות?" הקול שלי הוא לחישה שנישאת עם הרוח הקרה.
הוא בוחן אותי. אני מודעת היטב לכך שהשמלה שלי רטובה ודבוקה לעורי, מדגישה את צללית גופי.
"אני עדיין שוקל את זה," הוא אומר, ונדמה שהוא נהנה מהפחד ומהשנאה שנובעים ממני.
״בזמן שאתה שוקל בכובד ראש אקח אותה לקבורה, ברשותך,״ אני יורקת בתיעוב שקשה לי מדי להסתיר ומתחילה לגרור את הגופה בלי להמתין לרשות שתינתן לי.
"תחזירי את הגופה לנהר."
"דניאל.״
"האב רמירז," הוא מתקן אותי.
אני נושכת את שפתי, אין סיכוי שאפנה אליו ככה. האחרונים שפניתי אליהם בתואר הזה... אני מנערת את ראשי כדי לא לצלול למחשבות על העבר.
"בסדר, אני אחזיר אותה," הקול שלי רועד, על אף הניסיון שלי שיישמע יציב.
"אל תחשבי שאתעלם סתם כך מהמעשה שלך."
"אתה לא יכול להעניש אותי, לא עוד." אני רועדת כל כך, ולא בגלל הקור. אני לא צריכה לפחד ממנו, אני מוגנת. סנטו לא ייתן לו לגעת בי. "אין לך זכות. אני כאן מטעם המשלחת הספרדית, וזה אומר שאני מחויבת לשלטון הספרדי ולנציג שלו בארצות האפיפיור. לסנטיאגו." אני זוקפת את ראשי באומץ, בנחישות, אבל הוא מתקרב אליי לפתע במהירות. אני משחררת את הגופה, נסוגה לאחור במהירות והוא בעקבותיי. גבי נתקל בקיר המעוקל וליבי פועם בפראות. דניאל חוסם את דרכי, גופו הגדול מסתיר הכול, כמעט מועך אותי, אבל לא נוגע בי. אני פוחדת לנשום כי אם אנשום, גופינו יתחככו.
"את בשטח שלי, בארצות האפיפיור. כאן אני שולט. הכנסייה שולטת," הוא אומר בכוחנות. "מלך ספרד לא יוכל להגן עלייך כאן. אף אחד לא יוכל להגן עלייך. את תצייתי לחוקים שלי או שתשלמי. ותזכרי, אם החלטתי לחוס על חייך, אל תטעי לרגע ותחשבי שזו חולשה. נראה שיש לך סיבה להישאר בעולם הזה, בת של שטן." הוא מתרחק ואני מתנשמת בכבדות, מבינה שאני צריכה להיות זהירה יותר בכל מה שקשור לגבר הזה. הוא מסובב אליי את גבו, "ובפעם הבאה שלא תפני אליי בכבוד הראוי אני אשים עלייך רסן ברזל," הוא אומר בשלווה כאילו הוא לא מאיים עליי בעונש הנורא ביותר שאפשר לתת לאישה. הרסן לוכד את פיה של האישה והיא לא יכולה לדבר, לא לאכול ולא לשתות. הכול מותנה באישור בעל הרסן. אני לא אתפלא אם הוא יעמוד במילה שלו. בזמן הקצר שביליתי במחיצתו בסרגוסה כבר הבנתי עם מי יש לי עסק. אני ממתינה שהוא ילך, לוקחת את הגופה בכל זאת וקוברת אותה באדמה בקבורה ראויה.
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
